חידושי חתם סופר על חולין קל״ה

1 ראשית הגז וכו' ה' רחלות גוזזת מנה מנה ופרס וחכמים אומרים כ"ש עיין מ"ש רשב"א לקמן קל"ז בשם רמב"ן עפ"י תוספתא שאין בין ר' דוסא לרבנן אלא דבר מיעוט ע"ש ועיין בתוס' ב"ב ק"נ ע"א שתמהו מנ"ל הני שיעורים ובמאי פליגי. ונ"ל דאע"ג דהא דאמרינן כמה נותן לו מיירי במי שיש לו גיזה הרבה ורוצה לחלקה לכהנים הרבה שלא יפחות לא' מהם משיעור בגד קטן של בגדי כהונה. שהוא אבנט ואבנט של כהנים ארכו ל"ב אמה כמ"ש רמב"ם פ"י מכלי מקדש מ"מ גם בתחלת שיעור הפרשת שהיא כדי נתינה ג"כ נתינה שלו כשיעור אבנט כל שהוא כדי שיכרוך עכ"פ פעם או פעמים סביב גופו. והשתא פליגו ר' דוסא ורבנן איה מקום חגירת האבנט והוא פלוגתת רמב"ם וראב"ד בהל' כלי מקדש ופלוגתת רש"י ותוס' לרש"י ורמב"ם חוגרים למעלה מטבורו סמוך לאצילי ידיו תחת לבו ושם אינו צריך אבנט גדול כל כך. ולתוס' וראב"ד חוגרין על הכרס ששם אדם רחב ביותר וצריך אבנט גדול והיינו דעת ר' דוסא כנלע"ד:

2 במוקדשים מ"ט לא פי' יתננו לכהן והוא יפדנו לעצמו וכמ"ש תוס' ד"ה לפרוק וכו' ואתי' כמ"ד בב"מ נ"ז ובתמורה כ"ז דמן התורה סגי בהכי אבל למ"ד דמן התורה צריך להשלים דמיו נהי הקדש יצא לחולין בפרוטה. אבל עכ"פ מחייב להשלים דמיו לגזבר א"כ לא יהיב מידי לכהן ובקרא נתינה כתיבה אע"כ כנ"ל. ולפ"ז למאי דאמר רבא לקמן במקדיש גיזה עצמה מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר פדיון. זה אינו אלא להך לישנא התם דר' יוחנן ס"ל צריך להשלים דמיו א"כ ע"כ הישראל יפרוק ויתן לכהן וה"ל מחוסר פריקה אבל למאי דקיי"ל כלישנא דר' יוחנן ס"ל אין צריך להשלים דמיו א"כ במקדש גיזה יכול ליתנו לכהן בקדושתה והכהן יפרוק בפרוטה ואין צריך להשלים דמיו א"כ אינו מחוסר פריקה והמקדיש גיזתו חייב בראשית הגז ולא מתוקם מתניתין אלא במקדיש צאנו וכר' מני בר פטיש ומשו"ה השמיט הרמב"ם אוקמתא דרבא וא"ש:

3 הא לאו בני גיזה נינהו ולא בעי לאוקמא קרא בעבר אדאוריתא וגזז דפטר מראשית הגז דקיי"ל דאי להתירא לא כתיב קרא. ביבמות ע"ח ע"א ולא דמי מאי דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבים דהא משני ש"ס התם ביבמות משום לעיקר איסורא כתבי' לומר שהיא תועבה וצריך לומר שאין התועבה מתפשט על בני' אבל הכא לא כתיב בעיקר איסור גיזת הקדש והבן זה. ועוד דה"ל מצוה הבאה בעבירה:

4 מדרבנן סד"א הואיל וכו' הוצרך לזה לתרוצי מתניתין דקתני אבל לא במוקדשים אבל קרא כבר מתורץ דאתי לקדשי בד"ה כיון דמדאורייתא מותר בגיזה:

5 והא בעי העמדה והערכה כ' תוס' כיון שהי' מתחלה מחובר בבהמה וכו' נלע"ד היינו למ"ד העומד לגזוז לאו כגזוז דמי' אבל למאי דקיי"ל כגזוז דמי חוץ משערו של עבד משום דאשבוחי משבח אבל אי לאו דאשבח לא הוה בעי עשרה וכהן לפדיון שער כמבואר בסנהדרין ט"ו ע"א א"כ בגיזה דעומד לגזוז ולא אשבח קיי"ל כגזוז דמי ולא בעי העמדה והערכה. וא"ש הרמב"ם דמצריך קרא לקדשי בד"ה ולא חייש לק' הש"ס והא בעי העמדה והערכה והא"ש:

6 במקדיש בהמתו חוץ מגיזותי' ופריך אי הכי קדשי מזבח נמי. צ"ל דפשיטא למקשן דכי האי גוני מותר בגיזה מן התורה אע"ג דגוף הצאן קדוש מ"מ כיון דהגיזה לאינה קדושה ג"כ לא הוה דמי לבכור דהוא וגיזתו קדוש ועיקר איסור גיזה ועבודה בבכור כתיב כצ"ל:

7 פשטה קדושה בכולה פירש"י הגיזה קדשה ממילא נ"ל היינו לפמ"ש תוס' ד"ה והא בעי העמדה וכו' דכיון שהיא מחובר בבהמה ה"ל כבהמה עצמה וכתבתי לעיל דהיינו למ"ד עומד לגזוז לאו כגזוז דמי אבל למ"ד כגזוז דמי לא בעי העמדה והערכה והה"נ דלא פשטה קדושה בצמר ומ"מ א"ש דעכ"פ פשטה קדושה בשיעור כחישה וממילא א"א לגוז דכחשה אבל אה"נ אי נתלש מהצמר ע"י שטיפה מותר הצמר בהנאה כי לא פשטה בה קדושה כנלע"ד ועדיין צ"ע:

8 רבא אמר במקדיש גיזה עצמה הרמב"ם לא מייתי לי' וכבר כתבתי לעיל ישוב על זה בעזה"י:

9 ותלמידי הרב מ"ה מנחם פרויסטיץ עוררני בסוף פרקין מתנה דכהן לא זבני לך ע"ש א"כ ממ"נ אי לא מקדיש נמי א"כ ליתב לכהן בלא פריקה. ואי בהקדש מקדיש מתנה דכהן והקדיש כל הגיזה א"כ הוה גיזה לזה וצאן לזה יפטור מכלום כפירש"י שם וצ"ע וצ"ל כיון דאין מבורר חלקו של כהן אע"ג דלא מקדיש מתנתו של כהן ונפקא מיני' אי פרק ישראל לכולי' גיזה יכול לנכות מן ההקדש שווי' חלקו של כהן. מ"מ אינו יכול ליטול גיזה בעין וליתן לכהן בלא פדיון תחלה נמצא מחוסר גיזה ופריקה ונתינה כצ"ל. אם לא נדחק דמקדיש צאן רק לגיזתה דה"א הגזבר יגוז ויתן לכהן אחר פדיון ודוחק:

10 דתני' ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות עפירש"י ומה שהקשו תוס' א"כ מה אצטריך קרא לרבנן וכו' ועיין גם מה שגמגם מהרש"א דלמ"ד אין ברירה לא הוה חלקו של ישראל מבורר. ולפע"ד לא נחית רש"י לכך אלא הכי פירושו בשלמא בתרומה אפשר למפלג הדגן יהי' יש ברירה או אין ברירה עכ"פ עתה חלקו הדגן ומיקרי דגנך מכאן ואילך אעפ"י שלא הוברר למפרע. והה"נ אי הוה כתיב ראשית גזך הי' דומה לראשית דגנך מכיון שחלקו הגז הוה גזך של ישראל. אבל הכא כתיב צאנך ותלי' בצאן ולא בגיזה וא"כ אעפ"י שחלקו הגיזה מ"מ עדיין שותפים בצאן ולא הוה צאנך של ישראל. ואה"נ אי הוה כתיב בתרומה ראשית דגן שדך הי' דומה לגז צאנך אבל אינו כן אלא בתרומה תלי' בדגנך ובגיזה תלי' בצאנך ע"כ לא דמי. ומיושב ק' תוס' שהקשו למה לי קרא ולק"מ דאי לא כתיב צאנך להדיא ה"א דגנך דרישא קאי אגזך ולא אצאנך והוה גז דומיא דתרומה ע"כ הוצרך לכתוב צאנך להדיא למיכתב מיעוטא גבי צאן. ומיושב נמי ק' הר"ן שהקשה אי ס"ד בהקישא יליף ר' אילעי גז מתרומה א"כ נילף נמי תרומה מגז לענין שותפות גוי. ולק"מ כמ"ש רש"י ותוס' בתרומה לא שייך שותפות גוי שהרי כבר חלקו הדגן. ואשותפות שדה לא קפיד קרא משא"כ בשותפות צאן אע"ג שחלקו בגיזה מ"מ נשתתפו בצאן והוא מבואר ופשוט לפע"ד:

11 דרך ביאתך מן הימין. ובב"מ ילפינן מזה דמזוזה חובת הדר הוא ועל השוכר לעשות מזוזה ולא על המשכיר והנה תוס' הקשו מ"ט לא אמר נמי למעוטי שותפות גוי ובמנחות מ"ד ע"א תוס' ד"ה טלית וכו' תירצו דאין סברא לפטור שותפות גוי כיון דמזוזה עשוי' לשמירה ע"ש פי' אטו הואיל וגוי דר עמו לא יצטרך שמירה מן המזיקין ועיין לעיל רב לא עבר אלא במברא דאית בי' גוי אמר שיטנא בתרי אומי לא שליט ע"ש. ונ"ל אי לאו דדרשינן ביאתך מימין לא הוה ידעינן חובת הדר וה"א על המשכיר לעשות מזוזה ואינינו מטעם שמירה ושפיר י"ל אם המשכירים שותפים ישראל וגו' והשוכר ישראל פטורים המשכירים מלעשות לו מזוזה ומאי איכפת להו בשמירה דילי' משו"ה מרומז בשינוי דש"ס דרך ביאתך מרומז תי' תוס' דמנחות וק"ל:

12 אלא גזך למאי אתי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות כ' בס' מעיין חכמה במצות מעקה מדלא משני הכי לעיל במזוזה ש"מ איכא סברא לחייב במזוזה בתים שאינם ראוים לדירה טפי ממעקה וכסברת סמ"ע סי' תכ"ז סק"ב ע"ש. ומספרי לא תיקשי דלמסקנא דשמעתין הוא פלוגתת רבנן ור' אילעי דלר' אילעי דלא דרשינן גזך למעוטי ב"כ אלא למעוטי שותפים ואתי' ספרי כר' אילעי אלו דבריו. ואני לא ידעתי גם למסקנא דליתנהו להני כללי מנ"ל דפליג ר' אילעי במעקה עיין הסוגיא. ובישוב הספרי נלע"ד עיין סנהדרין כ"א ע"א ור"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא וכו' ע"ש וה"נ סתם ספרי ר"ש וס"ל מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ כי יפול הנופל ממנו למה לי אלא לרבות בתים דלא שייך בהו חשש נפילה כל כך מ"מ חייבים במעקה אמנם אנן כר' יהודה ס"ל והרמב"ם סתר עצמו בענין זה ואין כאן מקומו להאריך: