חידושי חתם סופר על חולין פ״ג

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על חולין פ״ב ע״א חידושי חתם סופר על חולין פ״ד ע״א »

1 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ: ״אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״, ״בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״. וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.

2 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

ערב יו"ט האחרון של חג - הא דלא נקט יום הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות וי"מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ"ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא"כ בשביעי של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים פסחים דף סח: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות דף יב. וכריתות דף ה::

3 חולין פתח ↗

4 כתובות פתח ↗

אֶלָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת יִדָּחֶה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף! הָתָם דִּלְנַפְשֵׁיהּ — לָא טְרִיד, הָכָא דְּלַאֲחֵרִים — טְרִיד. אִי נָמֵי: הָתָם אִית לֵיהּ רַוְוחָא, הָכָא לֵית לֵיהּ רַוְוחָא.

5 פסחים פתח ↗

שֶׁלֹּא נִתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת. וְסֵיפָא — נִתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת אֶצְלוֹ. הָכָא — הֲרֵי נִתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת אֵצֶל קׇרְבַּן צִיבּוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: הָכָא נָמֵי, הֲרֵי נִתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת אֵצֶל תִּינוֹקוֹת דְּעָלְמָא! אֲמַר לֵיהּ: לְגַבֵּי דְּהַאי גַּבְרָא מִיהַת לָא אִיתְיְהִיב. וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין — חַיָּיב, וְאִם רְאוּיִין — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. מַאן תַּנָּא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין רְאוּיִין לְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַזְּבָחִים הָרְאוּיִין וְאֶחָד זְבָחִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִיבּוּר — פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל שֶׁאֵינָן רְאוּיִין שֶׁחַיָּיב, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הָרְאוּיִין, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשׁוּם הַפֶּסַח. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב בִּיבִי: וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין! אֲמַר לֵיהּ: בְּבַעֲלֵי מוּמִין לָא טְרִיד בְּהוּ, וְהַאי טְרִיד בֵּיהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: חוּלִּין לְשׁוּם פֶּסַח, מַאי לִי אָמַר רַבִּי מֵאִיר? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ חוּלִּין לְשׁוּם פֶּסַח. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין! בַּעֲלֵי מוּמִין לָא מִיחַלְּפִי, הָנֵי מִיחַלְּפִי. וְטַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי וְלָא אִיחַלּוֹפֵי? וְהָאָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשׁוּם הַפֶּסַח! אַלְמָא, טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דִּטְרִיד! אֲמַר לֵיהּ: טְרִיד — אַף עַל גַּב דְּלָא מִחַלַּף, מִחַלַּף — אַף עַל גַּב דְּלָא טְרִיד, לְאַפּוֹקֵי בַּעֲלֵי מוּמִין, דְּלָא אִיחַלּוֹפֵי מִחַלַּף וְלָא מִטְרִיד טְרִיד. יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אַקִּילְעָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְיָתְבִי וְקָא אָמְרִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נִתְחַלֵּף לוֹ שַׁפּוּד שֶׁל נוֹתָר בְּשַׁפּוּד שֶׁל צָלִי, וַאֲכָלוֹ — חַיָּיב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל — חַיָּיב. יְבִמְתּוֹ נִדָּה בָּעַל — פָּטוּר. אִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁכֵּן בְּהָהִיא דְּמִחַיַּיב, דְּלֹא עָשָׂה מִצְוָה. אִית דְּאָמְרִי, בְּהַהִיא — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הָתָם הוּא דַּהֲוָה לֵיהּ לְשַׁיּוֹלֵי. אֲבָל הָכָא, דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְשַׁיּוֹלֵי — לָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי שְׁנָא יְבִמְתּוֹ, דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה? אִשְׁתּוֹ נָמֵי קָא עָבֵיד מִצְוָה! בְּאִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת. וְהָא אִיכָּא שִׂמְחַת עוֹנָה! שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עוֹנָתָהּ. וְהָאָמַר רָבָא: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה! סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יְבִמְתּוֹ נָמֵי! יְבִמְתּוֹ בְּזִיז מִינַּהּ, אִשְׁתּוֹ לָא בְּזִיז מִינַּהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּמַאן? אִילֵּימָא כְּרַבִּי יוֹסֵי. דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא בִּרְשׁוּת. דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּזְמַנּוֹ בָּהוּל. וְאֶלָּא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּזְבָחִים. דִּילְמָא הָתָם נָמֵי זְמַנּוֹ בָּהוּל. וְאֶלָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתִינוֹקוֹת. הָתָם נָמֵי זְמַנּוֹ בָּהוּל. וְאֶלָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּתְרוּמָה, דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. דִּילְמָא כִּדְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, דְּאָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: בִּתְרוּמָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, דִּזְמַנָּהּ בָּהוּל. אִי נָמֵי: שָׁאנֵי תְּרוּמָה דְּאִיקְּרִי עֲבוֹדָה, וַעֲבוֹדָה רַחֲמָנָא אַכְשַׁר. דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה — כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פְּסוּלִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. וְאָמְרִינַן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — דִּכְתִיב: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״. וּתְרוּמָה הֵיכָא אִיקְּרִי עֲבוֹדָה? דְּתַנְיָא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. לְשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: עֲבוֹדָה עָבַדְתִּי. אָמַר לוֹ: כׇּל דְּבָרֶיךָ אֵינָן אֶלָּא דִּבְרֵי תֵימָה, וְכִי עֲבוֹדָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:

6 חולין פתח ↗

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ, וְהָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כְּשֶׁמָּשַׁךְ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן, לְפִיכָךְ אִם מֵת – מֵת לַמּוֹכֵר, וְהָא מָשַׁךְ!

7 חולין פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה.

7 בבא מציעא פתח ↗

לָא, רַב הוּנָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. מִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, וּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ מָר הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ: וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא, אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין.

8 חולין פתח ↗

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כׇּרְחוֹ, אֲפִילּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לְלוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט. לְפִיכָךְ, אִם מֵת – מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן, לְפִיכָךְ אִם מֵת – מֵת לַמּוֹכֵר.

9 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

10 תוספות על חולין פתח ↗

עגלה ערופה אינה משנה - וא"ת ולמה דחק לומר אינה משנה לימא תנאי היא כדאמרינן בפ' בתרא דכריתות דף כה. דתנאי פליגי בהכי וי"ל דכך היתה קבלה בידם הקשה ה"ר משה מבונדי"ש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ופטור לר"ש משום דלא חזיא לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפה זו היא שחיטה כדאמרי' בריש פ' שני שעירי יומא דף סד. גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום אותו ואת בנו ובפ' חטאת העוף זבחים דף ע: אמרינן. דעריפה מטהרת מידי נבלה ותירץ ר"ת דא"כ לא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדלמא תנא שוחט משום אחריני פרת חטאת ושור הנסקל כדאמרינן בפ"ב לעיל חולין דף כט. דסיפא בקדשים ואיידי דסליק מבהמה תנא שחיטתו כשרה ולא קתני מליקתו:

11 חולין פתח ↗

מִי לָא תַּנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בְּהֵמָה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, בְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חַיָּה – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

11 ביצה פתח ↗

בְּעָפָר תִּיחוּחַ. וְהָא קָא עָבֵיד גּוּמָּא! כִּדְרַבִּי אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא. אֵפֶר כִּירָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר. הִכְנִיס עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר וְעוֹשֶׂה בָּהּ כׇּל צָרְכּוֹ. דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא רַבָּה: וְהוּא שֶׁיִּיחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. מֵיתִיבִי: כּוֹי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאִי אִיתָא, לְכַסְּיֵיהּ כִּדְרַב יְהוּדָה! וּלְטַעְמָיךְ: לְכַסְּיֵיהּ בָּאֵפֶר כִּירָה, אוֹ בְּדָקָר נָעוּץ! אֶלָּא — דְּלֵית לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּלֵית לֵיהּ. אִי הָכִי מַאי אִירְיָא סָפֵק, אֲפִילּוּ וַדַּאי נָמֵי לָא! לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא וַדַּאי דְּלָא לִשְׁחוֹט, אֲבָל סָפֵק — אֵימָא מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב לִשְׁחוֹט וְלָא לְכַסְּיֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

12 תוספות על חולין פתח ↗

שחט חיה ואחר כך בהמה פטור מלכסות - תימה דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה דליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין:

13 תוספות על חולין פתח ↗

עולה לאו בת אכילה היא - תימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ"ת דחיבת הקדש משויא ליה אוכל אם כן למה ליה לר"ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע"כ מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים מנחות קב: אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא לענין דאף על גב דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה אבל לענין שחיטה ראויה לא הויא שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא בראשית מ״ג:ט״ז דטבוח טבח והכן:

1 בד' פרקים בשנה וכו' הא דלא תנן פורים דבעי שמחה ואין שמחה אלא בבשר. י"ל דהיו רגילים בעגלים ולא באם אלא בבנה כדמשמע במס' ב"מ ע"ח ע"ב וטעמא לא ידענא. ואמג"א סי' תרצ"ו סקט"ו וא"כ לענין העמיד על דין תורה גם פורים בכלל:

2 עי"ט האחרון של חג מדברי תוס' פ"ק דע"ז יש ללמוד דבע"פ דבכל הרגל שוה על גאולתינו ופדות נפשינו ע"כ יום טוב ראשון חביב וזריזין מקדימין למצות שמחה משא"כ בחג דימים ראשונים מקריבים על או"ה ע' פרים וי"ט אחרון על ישראל ע"כ אחרון עדיף לן ובשמעתין שכ' משום שטרודים בסוכה ולולב הקשה תוס' דבר"פ מקום שנהגו מבואר בע"פ נהגו שלא לעשות מלאכה מפני שטרודים בביעור חמץ ותיקון מצה ופסח משא"כ בערב סוכות וצ"ע לכאורה ואולי י"ל היא הנותנת בע"פ דאיכא למיחש טובא שישכח בביעור חמץ ע"כ נהגו שלא לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד לאיפרושי מאיסורא ות"ח בטלים בכל מקום וגם העושה בו מלאכה אינו רואה סי' ברכה ע"כ פנויים לשמחת יו"ט משא"כ בערב החג לא אסרו מלאכה בשם מקום שאין כאן איפרושא מאיסורא וגם לולב יכול לעשות בי"ט עצמו ע"כ אינם פנויים כל כך וכיון דאיכא נמי טרדא דלולב וסוכה טפי מבערב עצרת ור"ה ע"כ אין פנאי לשמחת י"ט והכלל בע"פ ליכא מלאכה ובערב עצרת ור"ה ליכא טרדא דמצוה משא"כ בערב סוכות איכא תרווייהו מלאכה ומצוה ע"כ ליכא פנאי להרבות בשמחה:

3 וכדברי רי"ה אף עיה"כ בגליל עיין תוס' שהקשו מכתובות ושוב כ' והא דלא חשיב עי"ט של חג והוא מהופך:

4 ואמר תלמידי הרבני מ"ה ישעי' דרעזניץ שהוא עתה דיין בק"ק באסקויץ דגם בס"ד אסקו אדעתי' דמחמת טרדת סוכה ולולב אין פנאי לשחוט בהמות כ"א עופות אבל השתא דכתבו משו"ה פריך בכתובות דוקא מעיה"כ משום דשוחטים עופות א"כ ע"כ בערב סוכות אפי' עופות אין שוחטין דאל"כ אכתי לפרוך סוכות שחל להיות ביום א' לדחי אע"כ אפי' עופות אין שוחטין משו"ה הקשו תוס' ותי' מחמת טרדא אין מרבין בשמחה אפי' מעופות. ויש לדחות כיון דפריך בכתובות דלדחי והיינו למ"ד מעברים לצורך ודלא כאחרים א"כ לא אד"ו ראש ובלא"ה אין סוכות ביום א' לעולם:

5 ולולי דברי התוס' י"ל אפי' אי ריה"ג דוקא בגליל קאמר ואפי' בבהמות אבל במקומות אחרים אינם מרבים בשמחה כלל עיה"כ אפי' בעופות מ"מ לק"מ קו' תוס' עפ"י מ"ש הר"ן בפ' י"ט של ר"ה דמשו"ה לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו משום דא"נ יעברנו ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ועכ"פ ליכא חיוב חטאת משא"כ בשופר ולולב דלא בקיאי בקביעא ודלמא אין היום י"ט נמצא בדבר מצוה וחילל שבת ולא עשה מצוה ע"ש ועיין פסחים ע"ב ע"ב דאפי' מצוה כל דהו הוה טעה בדבר מצוה וא"כ צריך לומר הא דפריך בפשיטות עיה"כ שחל להיות בא' בשבת ודחה גזירה שמא ישחוט בן עוף אע"ג דהוה טעה בדבר מצוה בשלמא נישואין שפיר דחו משום גזירה דאין לו לקבוע נשואין ביום שאפשר לבוא לידי מכשול. אבל עיה"כ לא ידחה ב"ד משום גזירה דה"א א"כ ישחוט הא הוי טעה בדבר מצוה י"ל כיון שאינו אלא מנהג גליל ולא פשטה בכל ישראל לא הוה דבר מצוה כ"כ ופריך שפיר אבל משארי עי"ט לא הו"מ למיפרך משום דהוה טעה בדבר מצוה וא"ש קו' תוס' וק"ל:

6 א"ר הונא אמר רב בשמשך עיין תוס' ס"פ חלון כ' דכוונת כמסקנא שזיכה לו ע"י אחר ואותו אחר משך ובשאר ימות השנה חוב הוא לו וי"ל רב לטעמי' ס"ל לקמן פ"ד ע"א צריכין אנו לחוש לדברי הזקן ראב"ע שלא יאכל בשר אלא מי שיש לו עשר מנה וא"כ חוב הוא לו ור' יוחנן לשיטתו פליג התם ואמר מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני א"כ כל השנה זכות הוא לו ע"כ חידש ר"י דבד' פרקים העמידו דבריהם על דין תורה ועיין בסמוך אי"ה:

7 ובד' פרקים העמידו דיניהם על דין תורה. ולמאן דס"ל משיכה מפורשת מן התורה מוקי למשנתינו בשזיכה לו ע"י אחר. ואמנם משנה דעירובין ס"פ חלון דא"א דאוקמא בשזיכה לו ע"י אחר כפירש"י שם במתניתין ע"ש צ"ל דס"ל דבהכי פליגי ר"א ורבנן התם לר"א מעות קונות ולרבנן משיכה דבלאה"נ פליגי ר"ש ורבנן בהא לריש לקיש עיין פ' הזהב. ולר' יוחנן ר"א ורבנן תרוויהו ס"ל מעות קונות ופליגי לר"א עשאו עירוב כד' פרקים ולרבנן לא עשאו עירוב כד' פרקים. אך אי קשי' הא קשי' הא ר"ה ס"ל בב"מ מ"ז ע"א מעות קונות וא"כ כיון דע"כ מוקי לי' מתניתין דפ' חלון דלר"א העמידו דבריהם על דין תורה א"כ מ"ט לא מוקי נמי מתניתין דהכא בהכי ומ"ט דחוק בשזיכה לו ע"י אחר וי"ל עפ"י מה דפליגו הריף והרז"ה פ' הזהב להריף לגמרי עקרו קנין כסף ויכול הלוקח לחזור אפי' אחר שנשרפו החטים ואינם בעולם ולהרז"ה לא לגמרי עקרו אלא כ"ז שהם בעולם יכול לחזור בו ולא אח"כ וכ' הרז"ה הא דתנן במשנתינו לפיכך אם מת מת למוכר אע"ג שכבר מת היינו משום שעדיין הבשר בעולם מה לי נבלה מה לי שחיטה ורמב"ן במלחמות ה' מחכו עלה א"כ י"ל נהי ר"ה ור' יוחנן תרווייהו ס"ל מעות קונות ובד' פרקים וכן בעירובין העמידו על דין תורה מ"מ בהא פליגי ר' יוחנן ס"ל כהלכתא כהריף הנ"ל וא"ש משנתינו אם מת מת למוכר אבל ר"ה ס"ל כהרז"ה והוה קשי' לי' משנתינו בשנתן מעות אמאי מת למוכר הא ליתי' לבהמה בעולם וסברת רז"ה דחוקה לי' דנבלה הוה כמו שחיטה ע"כ מוקי משנתינו דלא יהיב זוזי כלל רק זיכה ע"י אחר ובשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנה וק"ל:

8 אשר היו בעזרתינו, בפ' אותו ואת בנו: ישיב היכל על כנו, ובן לוי על דוכנו: הוא ימלא משאלות בנין ומחמדם: ונזכה אנחנו לשמוח בשמחת קהלם וסודם: ויבינינו בינה בפ' כיסוי הדם:

9 כיסוי הדם וכו' ונוהג בחי' ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. לקמן ר"פ שלוח הקן הדר ותני לי' חומר בכיסוי הדם מבשלוח הקן ע"ש וא"כ הא דהכא משנה שאינה צריכא הוא שהרי גם בר"פ ראשית הגז תנן חומר בזרוע ולחיים וקיבה מראשית הגז ובר"פ הזרוע לא תני לי' משום דסמוך אמאי דתנן בר"פ ראשית הגז א"כ ה"נ אמאי תני לי' דנוהג בחי' ועוף ובמזומן ובשאינו מזומן ע"כ כ' תוס' דלגופי' אצטריך דה"א יצוד דוקא ולא מזומן וה"א בהמה בכלל חי' קמ"ל חי' ועוף ולא בהמה, וצ"ע דה"ל למתני בהדיא ונוהג בחי' ועוף ולא בבהמה כדתנן ר"פ ג"ה ונוהג בבהמה וחי' ואינו נוהג בעוף ולא סמיך אדיוקא דנימא בהמה וחי' אין עוף לא ה"נ ה"ל למתני בהדיא אבל לא בבהמה:

10 בקדשים מ"ט לא. כ' תוס' בסוף דבריהם וגבי כיסוי הדם לא כתיב שחיטה אלא שפיכה עכ"ל דבריהם לכאורה מיותרים דא"נ הוה כתיב שחיטה מ"מ נימא מליקתו זו הוא שחיטתו כדמשני ביומא ס"ג ע"א דחייתו לצוק זהו שחיטתו וכן הקשו תוס' לעיל פ"ב ע"א ד"ה עגלה ערופה וכו' דנימא עריפתו זו הוא שחיטתו א"כ מכ"ש דה"נ אפי' אי כתיב שחיטה ה"א מליקתו זו היא שחיטתו וצ"ל מ"מ לא פשיטא כ"כ דפריך קדשים מ"ט לא דהרי התם ביומא לא אסיק שם אדעתי' עד דפריך ומשני לי' ע"כ כתבו דהכא שפיכה כתיב אע"ג דיליף שפיכה משחוטי חוץ מ"מ פשיטא למקשן בהא דמליקתו הייני שפיכתו:

11 שחט חי' ואח"כ שחט בבהמה וכו' עיין במכות ד' ע"א חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול וכו' והקשה בתשובת חו"י פ"י ק"ז א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו דמבטלים בס' כל תערובות לח בלח מבשא"מ בין יין שמן וחלב וכל המשקים שוים אצלינו וניחוש דלמא עמדו במקומם ולא נתערבו עדיין ונותנים טעם במקומם ולא היו לנו להתיר אא"כ נתערבו בידים במגיס ובאמת כבר כ' שם בחי' ריטב"א למכות בשם הראב"ד שכ' בשם ר' משה הדרשן וז"ל דשאני הכא דים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין מים המלוחים מתערבים עמהם עכ"ל וא"כ לק"מ דלעולם יש בילה בלח בלח בכל דבר שבעולם אפי' לא עירבו בידים והכי קיי"ל פ"ק דר"ה דפליגי תנאי בהכי וקיי"ל יש בילה וא"כ צ"ל הך תנא ר' יונתן בן יוסף ס"ל אין בילה אבל אנן קיי"ל יש בילה בין שחט בהמה ואח"כ חי' בין חי' ואח"כ בהמה הו"ל דם תערובות ומכסה עליהם כמות שהן כדאיתא במס' ביצה דף ח' ע"א ע"ש והא"ש דהשמיטו הפוסקים הך דינא. וטור הביאו בשם בעל העיטור ולא משמא דגמרא ועב"י והא"ש:

12 דם הניתז ושעל הסכין כ' בכל בו בשם הר"מ בן נתן דמכסה עליו בלי גרירה והקשה ב"י שהוא נגד ש"ס ערוך ולפע"ד ס"ל דלא בעי גרירה מטעם כל הראוי לבילה וכמו שהקשו תוס' כן על שחט בהמה ואח"כ חי' והא דאמר בש"ס בפשיטות אלמא דגריר ומכסי' לי' משמע בלא גרירא לא סגי בכיסוי שעל גביו היינו משום דקאי לתנא דס"ל צריך לכסות כל דמו נמצא קרא כתיב ושפך את דמו וכסה כל דמו בעפר למעלה ולמטה וזה א"א לקיים לעולם בשום מקום דהרי ממש נמנע שתהא שום שחיטה בלי שישאר דם בסכין וניתז ואיך יקיים כל דמו בעפר ע"כ צריך לגרור. אבל למאי דקיי"ל כר' דסגי בקצת ודם הניתז ושעל הסכין לא בעי כיסוי אלא כשאין שם דם אלא הוא עיין לקמן פ"ח ע"א א"כ מתקיים עיקר מצות כיסוי בעפר בכל השחיטות רק באם ליכא דם אלא הוא אז נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ולא בעי גרירה ומיושב נמי קו' תוס' ד"ה שחט חי' וכו' וק"ל:

13 אי בקדשי מזבח ה"נ פירש"י כגון חטאת עוף עכ"ל עע"ג דקיי"ל אכילת מזבח שמי' אכילה וא"כ אפי' עולה נמי. ואפי' לרבא דס"ל לא שמי' אכילה הא כ' תוס' לעיל פ"א ד"ה עולה לאו בת אכילה וכו' דרבא מודה דאכילת מזבח שמי' אכילה רק לענין שחיטה שאינה ראוי' לא מיקרי אכילה כיון דנפיק מטבוח טבח והכן ופי' ראשונים והתם כתיב כי אתי יאכלו האנשים בצהרים ובעינן אכילת אנשים ע"ש וא"כ בכיסוי הדם דנפקא לו מאשר יאכל כדלקמן פ"ה ע"א גם אכילת מזבח את העולה שמי' אכילה ומ"ט פירש"י חטאת עוף. ונלע"ד דפשיטא לי' לרש"י דאפי' להס"ד דלא ידעינן מהקישא עוף לחי' שלא יהי' נוהג בקדשי מזבח מ"מ אשר יאכל כולל אכילת חי' ועוף ומה אכילת חי' אכילת אדם אף אכילת עוף אכילת אדם והיינו חטאת עוף שנאכל לכהנים לאפוקי עולת עוף:

1 בבא מציעא פתח ↗

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּמִגְבַּת פּוּרִים, דְּתַנְיָא: מִגְבַּת פּוּרִים – לְפוּרִים. מִגְבַּת הָעִיר – לְאוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר. אֲבָל לוֹקְחִין אֶת הָעֲגָלִים וְשׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִים אוֹתָן, וְהַמּוֹתָר יִפּוֹל לְכִיס שֶׁל צְדָקָה.

7 עירובין פתח ↗

וְרַב אִילָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶן עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה, מָעוֹת קוֹנוֹת.

11 ראש השנה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: לַכֹּל אֵין בִּילָּה, חוּץ מִיַּיִן וָשֶׁמֶן!

« חידושי חתם סופר על חולין פ״ב ע״א חידושי חתם סופר על חולין פ״ד ע״א »