חידושי חתם סופר על חולין ק״ב

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על חולין ק״א ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על חולין ק״ג ×¢×´× »

1 תוספות על יבמות פתח ↗

באיסור בת אחת מיחייב תרתי - פי' בקונטרס דהא דקאמר לעיל חייב שתים כגון שבא עליו איסור אשת אח ואחות אשה כאחד ומשכחת לה ע"י שליח כדלקמן יבמות דף לד. והשתא הא דפליג עליה ר"ש דאמר אין חייב אלא משום אשת אח בלבד אע"ג דבבת אחת אשת אח דחמור חייל דאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום אבל אחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וברייתא דקתני אינו חייב אלא משום אחות אשה לא איירי בבת אחת דא"כ היה חייב משום אשת אח אלא בנשא חי ואח"כ נשא מת איירי והא דקאמר ר' חייא דר' יוסי בבת אחת מחייב תרתי לאו דוקא באיסור בת אחת אלא אפילו באיסור מוסיף כדמוכח בפ' אמרו לו כריתות דף יד::

2 חולין פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ״.

3 חולין פתח ↗

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּבֶן נֹחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּזְהָר עַל הַטְּמֵאִין כַּטְּהוֹרִין.

4 תוספות על חולין פתח ↗

אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו - משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור ותימה דבפרק ארבע מיתות סנהדרין דף נט. פריך והא איכא יפת תואר ומשני שאני עובדי כוכבים דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ שאני עובדי כוכבים דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ואין להקשות מהא דאמר פרק ד' מיתות סנהדרין דף נח: עובד כוכבים ששבת חייב וכן העוסק בתורה דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשות לא שייך למימר מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע"ג דאמר אפילו ששבת בשני בשבת חייב מכל מקום לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת ואע"ג דבן נח נהרג על העוברים כדאמר התם וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וא"ת דבפרק גיד הנשה לקמן חולין דף קב. דפליגי אם נוהג אבר מן החי בטמא ואמרינן מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמא כטהורין בשלמא לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי דטמא מ"מ אסיר ליה משום טמא ולא אשכחת דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור אלא לר' מאיר דאמר דאין נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ מאי פריך התם בפ' ארבע מיתות סנהדרין דף נט. מגזל דפחות משוה פרוטה וי"ל דמכל מקום אבר מן החי דידהו אסור משום דבעיא שחיטה אע"ג דעובד כוכבים אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דלמא לית ליה ההוא כללא אלא סבר לה כמ"ד הכא אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים:

5 חולין פתח ↗

רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ רָמֵי רֵישָׁא אַסֵּיפָא, וּמְשַׁנֵּי: רֵישָׁא בְּיִשְׂרָאֵל, וְסֵיפָא בְּבֶן נֹחַ.

6 חולין פתח ↗

אָמַר רַב: אֵבֶר מִן הַחַי צָרִיךְ כְּזַיִת, מַאי טַעְמָא? אֲכִילָה כְּתִיבָה בֵּיהּ.

7 תוספות על מעילה פתח ↗

מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין זה עם זה הא מיתת שניהם מצטרפין - וקשה לרב אסי ללישנא דקאמר דפליג אדרב אבל לא פריך לרב משום דרב מוקי לה לענין טומאה וכן משמע לכאורה מדקאמר בסמוך אמר לך רב אסי אלמא לרב אסי דוקא קפריך ותו דהיכי מצי מוקי לה רב לענין טומאה והא על כרחך הא דקאמר מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין לענין אכילה קאמר שאם אכל חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי אין מצטרפין להתחייב לא משום נבלה ולא משום טומאה דלענין טומאה לא מיירי דבחיי גמל לא שייכא שום טומאה כדאמר בפרק העור והרוטב חולין דף קכח: דבשר הפורש מן החי אינו מטמא ויש לומר דחיי גמל דהכא היינו אבר מן החי דשייכא ביה טומאה כדאמר התם בתורת כהנים לפי שאין לו חליפין והויא דומיא דנבלה וא"ת א"כ ל"ל צירוף הא אמרינן התם דאין לו שיעור י"ל דמ"מ בעינן שיהא בשר גידין ועצמות והכא מיירי בדאיתא גידין ועצמות אבל בשר ליכא ולכך צריך צירוף קודם שיטמא ומ"מ קשיא היכי קא דחי הא חיי שניהן מצטרפין והא אמרינן בסוף פרק גיד הנשה חולין דף קג: דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו אלמא דאם חלק האבר לשנים ואכלו כולו פטור וכ"ש כזית משני אברים חצי אבר מזה וחצי אבר מזה דפטור אלא ש"מ דעל כרחך מיירי הכא לענין אכילה וא"כ אמאי לא פריך לרב כמו דפריך לרב אסי וי"ל דאין הכי נמי דפריך אפי' לרב והא דקאמר אמר לך רב אסי משום דס"ל לבעל הש"ס דלא פליג אדרב וכי היכי דניחא לרב אסי מהאי טעמא נמי ניחא ליה לרב ועוד אומר מורי שיחי' דלפי הלשון דלא פליגא אדרב א"כ רב ורב אסי הכל אחד ורב אסי משמיה דרב קאמר שהוא היה תלמידו:

8 חולין פתח ↗

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: בְּחַיֶּיהָ לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת, וּמָר סָבַר: בְּחַיֶּיהָ לָאו לְאֵבָרִים עוֹמֶדֶת.

11 בבא קמא פתח ↗

וְאִי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ, לִישְׁקְלֵיהּ לְתוֹרָא בְּזוּזֵי! דְּאָמְרִי אֱנָשֵׁי: מִמָּרֵי רַשְׁווֹתָךְ פָּארֵי אִפְּרַע! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ. רַב אָמַר הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת – זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוּבָּא דְאִינָשֵׁי לְרִדְיָא הוּא דְּזָבְנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר לוֹ ״לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ״ – וְלָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא. כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא – בְּאִיסּוּרָא, אֲבָל בְּמָמוֹנָא – לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא, אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עוּבָּרָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה, וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד; דִּבְרֵי סוֹמְכוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מִנַּיִין לְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם״ – יַגִּישׁ רְאָיָה אֲלֵיהֶם. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: הָא לְמָה לִי קְרָא? סְבָרָא הוּא – דְּכָאֵיב לֵיהּ כְּאֵיבָא, אָזֵיל לְבֵי אָסְיָא! אֶלָּא קְרָא לְכִדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִין שֶׁאֵין נִזְקָקִין אֶלָּא לַתּוֹבֵעַ תְּחִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם״ – יַגִּישׁ דְּבָרָיו אֲלֵיהֶם. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: פְּעָמִים שֶׁנִּזְקָקִין לַנִּתְבָּע תְּחִלָּה. וְהֵיכִי דָּמֵי? דְּקָא זִילִי נִכְסֵיהּ. וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר וְכוּ׳. חֲצִי נֶזֶק וּרְבִיעַ נֶזֶק?! פַּלְגָא נִזְקָא הוּא דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי! כּוּלֵּי נִזְקָא נְכֵי רִבְעָא מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: חֲצִי נֶזֶק – אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בַּנֶּזֶק, וּרְבִיעַ נֶזֶק – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בַּנֶּזֶק. וְאִי פָּרָה וּוָלָד דְּחַד נִינְהוּ – הָכִי נָמֵי דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל פָּרָה: מִמָּה נַפְשָׁךְ, חֲצִי נֶזֶק הַב לִי. אֶלָּא לָא צְרִיכָא, דְּפָרָה דְּחַד, וּוָלָד דְּחַד. וְאִי דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל פָּרָה תְּחִלָּה – הָכִי נָמֵי דְּאָמַר לֵיהּ לְבַעַל פָּרָה: פָּרָה דִּידָךְ אַזֵּיקְתַּן, הַב לִי רְאָיָה דְּאִית לָךְ שׁוּתָּפֵי. אֶלָּא דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל וָלָד תְּחִלָּה, דַּאֲמַר לֵיהּ: גַּלֵּית אַדַּעְתָּךְ דְּשׁוּתָּפָא אִית לִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל פָּרָה תְּחִלָּה, מָצֵי מְדַחֵי לֵיהּ – דַּאֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יְדַעִי אֲנָא דְּשׁוּתָּפָא אִית לִי. אָמַר רָבָא: אַטּוּ ״אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בַּנֶּזֶק״ וְ״אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בַּנֶּזֶק״ קָתָנֵי? ״חֲצִי נֶזֶק״ וּ״רְבִיעַ נֶזֶק״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּפָרָה וּוָלָד דְּחַד, וְהָכִי קָאָמְרִינַן: אִיתַהּ לְפָרָה – מִשְׁתַּלַּם חֲצִי נֶזֶק מִפָּרָה.

12 פסחים פתח ↗

וַהֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי, דִּכְתִיב ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״, וְתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״, הָא לִכְלָבִים — שְׁרֵי!

13 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה בָּשָׂר מִן הַחַי וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה.

14 חולין פתח ↗

15 תוספות על חולין פתח ↗

ומר סבר לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טרפה - וא"ת כמאן ס"ל אי כרבי אלעזר דאמר לעיל חולין דף קב. כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו אם כן ליחייב נמי הכא טרפה משום אבר מן החי ואי כרבנן דאמרי כל שבשרו מותר כו' אם כן למה לן טעמא דלאו לאברים עומדת וי"ל דדרשינן כל מין שבשרו מותר:

1 כי איצטריך לר"א וכו' כ' תוס' ואפי' מאן דלית לי' בחמור על קל מודה פי' אפי' מאן דלית לי' איסור ב"א שיחייב ב' מ"מ מודה שהחמור חל ולא הקל וכמ"ש תוס' לעיל צ' ע"א ד"ה במבכרת וכו' ע"ש ועיין בתוס' יבמות ל"ג ע"א ד"ה באיסור בת א' וכו' ועמהרש"א דמשמע שלא פי' כן:

2 מ"ט דר"מ אמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' לפ"ז לריש לקיש דמפיק בשר מן החי ג"כ מהאי קרא לא תאכל הנפש עם הבשר אין בשר מן החי נוהג בחי' ועוף לר"מ כשם שאין אמה"ח נוהג. אבל למאי דקיי"ל כר' יוחנן דבשר מה"ח נפיק מבשר בשדה טרפה א"כ כל שנוהג בו טרפה נוהג בו במה"ח וה"ה חי' ועוף והיינו דפריך לעיל פ"ו ע"א מאי ארי' רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא ואוקי מיעוטא לחזקה ופירש"י חזקת אמה"ח ע"ש אשגירת לשון נקט דהא בחי' ועוף לענין כיסוי איירינן ולר"מ אין אמה"ח בו אלא חזקת בשר מה"ח דנוהג אפי' בחי' ועוף לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' אליבא דר"מ. ודע אפי' אי בהמה בחיי' לאו לאיברים ולא לבשר עומדת מ"מ בחזקת איסור אבר ובשר מה"ח עומדת ופשוט:

3 אבל ב"נ ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורים עמ"ש פלתי סי' כ"ז ק' מ"פ כ"ש דפריך והרי אמה"ח ע"ש תי' הגון וראוי ובני הבח' החתן מ"ה שמואל וואלף ני' אמר דרבנן דלא דרשו כל שדמו אסור היינו משום דאצטריך הקישא להיתר הנאה או לדחזקי' שם פ' כל שעה. וא"כ י"ל אה"נ הו"מ לשנויי הא מני רבנן ובאמה"ח דטמאה דמותר לישראל ואסור לב"נ אלא כיון דלרבנן גופי' צריכין לומר הקישא אמה"ח לדם ע"כ תי' בקיצור משום דאיתקש לדם ונכון הוא:

4 אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא הוצרך לזה דלא נימא דאילו נוהג בב"נ דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור כק' תוס' לעיל ל"ג ע"א סוף ד"ה אחד נכרי קמ"ל רב שיזבי דממתניתין מוכח כן ועכצ"ל כתי' תוס' שם ועמהרש"א שם:

5 רב מני בר פטיש רמי וכו' לפירש"י בפנינו ידע רמי בר פטיש דרישא בישראל וסיפא בב"נ רק לא ידע טעם לחלק. א"כ עיקר חסר מתירוצו רישא בישראל וסיפא בב"נ הלא גם מעיקרא ידע זה. אבל נראה כאותה גירסא דכ' מהרש"א בשם רש"י מעיקרא הוה משמע לי' נמי רישא בב"נ והוא עפ"י שיטת רמב"ם פ"ט ממלכים דאין ב"נ נהרג על אמה"ח דעוף וע"פ מ"ש כ"מ שם ואני אבאר בעזה"י דרב שיזבי ס"ל מסתמא הני תרי בבא אכל אמה"ח ממנו אינו סופג מ' ואידך אין שחיטתה מטהרתה בחד גברא מיתוקמא ומדסיפא בב"נ רישא נמי בב"נ ומאי אינו סופג מ' אינו נענש בעונשו הראוי לו היינו מיתה דאינו נהרג עליו ומ"מ איסורא איכא ע"כ יצדק אין שחיטתה מטהרתה. יאמנם ר' מני בר פשיט מעיקרא הוה ס"ל נמי רישא וסיפא בב"נ אלא לא ידע טעמא לחלק ממ"נ אי אינו נהרג ליכא נמי איסורא ואי איסור איכא ב"נ נהרג ע"כ רמי רישא אסיפא ומשני רישא בישראל וסיפא בב"נ ופסק רמב"ם כרב שיזבי. וכבר כתבתי לעיל טעם שאין ב"נ נהרג מדנפקא מדרשא דמדאצטריך למעט שרץ. ולרמב"ם ניחא הא דקאמר לקמן כדאמר ר"נ במשהו בשר גידין ועצמות ה"נ וכו' וק' אמאי לא קאמר ר"נ מילתי' אק' רב עמרם אמתניתין ואוקי' תירוצו אברייתא אע"כ אמתניתין לק"מ אברייתא בלא"ה משהו בשר גידין ועצמות ניחא לי' לשנויי גם מתניתין כן דא"ש נמי לר' מני בר פטיש. וא"ש נמי ק' תוס' מ"ט לא תני ברישא אין שחיטתו מטהרתו היינו משום דרישא אעוף טהור סופג מ' מיירי בישראל לא בעי בבא בב"נ אין שחיטתו מטהרתו. משא"כ בסיפא אינו סופג מ' מיירי בב"נ תנן נמי אין שחיטתו מטהרתו בב"נ וק"ל:

6 אמה"ח צריך כזית. לכאורה משמע דמסברא חצונה אבר כ"ש חייב עליו וקמ"ל רב דצריך כזית דאכילה כתיב בי' ומשו"ה הקשו תוס' לעיל צ"ו ע"ב סוף ד"ה ר' יהודה וכו' דלמא לעולם כסברא חצונה דחייב על אבר כ"ש ואכילה דכתיבא אי איכא בי' כמה זתים חייב על כל זית וזית. ותירצו דבאמת אינו חייב עד שיאכל כל האבר והנה הרמב"ם לא פסק כן אלא חייב על כל כזית ואי אכל כזית בשר לחוד פשיטא דחייב ואי איכא כזית בין הכל עם גידין ועצמות נמי חייב וא"כ ק' ק' תוס' הנ"ל. אמנם רש"י נזהר מזה וכ' ואע"ג דתרי קראי כתיבו וכו' הורה לנו דמעולם לא עלה על דעת מסברא חצונה שיחייב על אבר כ"ש אלא מכח ק' ל"ל תרי קראי אאמ"ה ואבשר מה"ח ואתי רב ומוקי לי' למשהו בשר גידין ועצמות תו לא קשה קראי וממילא אין לנו לחדש דין לחייב בכ"ש וגם לא לפוטרו אם אוכל כזית שאינו אבר שלם:

7 אכל ציפור טהורה וכו' להס"ד דהשתא הוה ס"ל דמשום אמה"ח מחייב לי' אך לבתר דמייתי ברייתא דרבי ס"ל אין בעוף שלם משום אמה"ח וקיי"ל כוותי' א"כ ע"כ רב משום איסור נבלה אתי עלה ואכל בחי' ומת ונעשה נבלה בגרונו הוה ברי' חשובה וחייב בכ"ש ממש דומיא דכ"ש דסיפא. אבל בא לפניו מת לא חשיב כ"כ ע"כ שיעור איסור נבלה דידי' בכזית בשר גידין ועצמות דלעולם אמה"ח ונבלה חדא ענינא הוא ובשר מה"ח וטרפה הוה חדא ענינא עיין תוס' מעילה ט"ז ע"א ד"ה מיתיבי וכו' וזהו שיטת רמב"ם עיין:

8 לאו לאיברים עומדת. לכאורה מסברא הי' נראה להסביר דעת רש"י דהאי עומדת ואינה לא מיירי לקושטא דמילתא דודאי כיון שנאסר אמה"ח ובמה"ח בין לישראל בין לב"נ שוב אינה עומדת לכלום אלא לאוכלה במיתתה. אך אמרינן אלו לא נאסר אמה"ח ובמה"ח והי' אוכלים כל הבעלי חיים כמו שאוכלים הדגים. בזה פליגו אי לאיברים או לבשר עומדת. וא"כ ע"כ א"א לומר כהתוס' שאינה עומדת לא לזה ולא לזה דע"כ לדבר א' עומדת או לאוכלה אבר אבר או בשר בלי אבר וכרש"י:

9 ואמנם בישוב ק' תוס' אפירש"י דס"ל כהרמב"ם דס"ל דאבר שאין בו גידים ועצמות כגון הלב והושט חלב טחול וכליות לא שייך בהו איסור בשר מן החי כלל דהכל אמה"ח דס"ל אבר שיש בו גידין ועצמות הדין כך אם חותך בחיי הבהמה חתיכה מן הירך ה"ל במה"ח ולא אבר. אך אם חתך כל האבר בטל ממנו איסור במה"ח אלא אמה"ח ואם אחר שהפרידו מהגוף חותך ממנו כזית בשר לחוד חייב משום כזית אמה"ח לא משום במה"ח וא"נ חתוך ממנו משהו בשר גידין ועצמות משלימין לכזית נמי חייב משום אבמה"ח כל זה באיברים שיש בהם גידין ועצמות. אבל איברים שאין בהם גידין ועצמות אין בהם דין במה"ח כלל אלא אפי' לא חתוך כל הלשון מהגוף אלא קצת ממנו נידון כאמה"ח ולא כבמה"ח ובזה אתי לי' שפיר הא דתלש חלב מן החי' מן הטרפה דליכא משום במה"ח וא"ש ק' ראשונה דהתוס' דהא דר"י ור"ל מיירי באבר שכלו בשר ולית בי' משום במה"ח ושפיר חל עליו איסור טרפה ואינו חייב שתים:

10 והראב"ד גרס לקמן בשר ולא אמה"ח דס"ל אין בחלב אלא משום בשר ולא משום אמה"ח ולק"מ ק' תוס' רק תוס' ס"ל כר' יוחנן דס"ל לקמן כולי' בחלבה וחייב משום אמה"ח דכולי' אהא ק' להתוס' ליחשב נמי במה"ח:

11 ואע"ג דרש"י פי' בדרבא תלש אבר וטרפה בו היינו רגל מהארכובה ולמעלה י"ל לרבא בלא"ה לק"מ דאזלינן בתר מחשבת והאי גברא חישב לאוכלה אבר ולא בשר ותוס' הקשו לאביי דלית לי' מחשבת אוכלין. את"ל מחשבת אוכלין שמי' מחשבה פי' לענין איסור והיתר דלענין טומאה בוודאי הכל הולך אחר המחשבה ודוקא אחר מחשבת בעליו ושוב מטמא אפי' אחרים ועיין ב"ק מ"ו ע"ב עורות של בעה"ב וכו'. והכא מיירי לענין איסור והיתר וכל א' לפי מחשבתו וצ"ע:

12 ובימי חורפי הקשני הרב המאה"ג מ"ה אהרן דייטש זצ"ל שהי' אב"ד בק' הדיינץ במעהרין. אהא דפ' כל שעה דפריך והרי אמה"ח דרחמנא אמר וכו' ותנן מנין שלא יושיט וכו' הא לכלבים שרי ע"ש ומאי פריך דלמא הך ברייתא בהמה בחי' לאיברים עומדת ואי ס"ד אמה"ח אסור בהנאה א"כ אסור לחרוש ולעבוד בכל בעלי חיים א"כ למה לי דכתיב למען ינוח שורך וחמורך לא תחרוש בשור וחמור לא תעבוד בבכור שורך לא תחסום שור בדישו אע"כ דאמה"ח מותר בהנאה ומאי פריך. והשבתי לו מנ"ל להמציא קולא להיתר הנאה דלמא נוכיח מזה מחשבת אוכלין שמה מחשבה ומיירי בחישב לאוכלה מתה וסתם בהמת ישראל חישב לאוכלה מתה וליכא אמה"ח עד שעת תלישה ומותרת בהנאה מחיים ולק"מ:

13 לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח אבל בב"נ מודה דנפקא תרוויהו מקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש רשב"א בשם רמב"ן ס"פ העור והרוטב ע"ש:

14 ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה במה"ח. בתוס' משמע דנפקא מבשר בשדה וכאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ומש"ה נדחקו בלאו שבכללות. אבל רמב"ם מפרש כתרגום אונקלס דתלש מחיוא חיתא פי' עיקר קרא בשר בשדה היינו אותו חתיכת בשר דתלש הזאב אותו הוא טרפה ומזה מיירי עיקר קרא שאותו בשר לא נאכל וה"ה אם נתלש שלא ע"י חי' אלא שדבר בהוה. ואם הבהמה נשארה בבריאתה וחיותה אין כאן טרפה אלא אותו הבשר שתלש הזאב ואם עשה כל הבהמה מסוכנית והיא בשר הראוי' לכלב הרי הוא כאלו הזאב חלק הוא את הבהמה לב' חתוכים ומה לי חתיכה זו או זו שניהם טרפם הזאב והיינו טרפה דקרא זהו דעת הרמב"ם נמצא במה"ח היינו טרפה ממש. אך בב"נ ע"כ איסור בפ"ע כמ"ש לעיל בשם רשב"א ס"פ העור והרוטב והאחרונים הקשו על הרמב"ם מנ"ל בב"נ איסור טרפה ולק"מ כנ"ל:

15 רשב"ל אמר וכו' זה אמה"ח ובשר מן החי. לולי דכ' תוס' לקמן ד"ה ומ"ס לאו לאיברים עומדת וכו' דר"ל כרבנן דכל שבשרו מותר וכו' הייתי אומר רשב"א כר"מ ס"ל דאינו נוהג אלא בבקרך וצאנך ומשו"ה דריש מנפש עם הבשר ב' לאוין לאמה"ח ולבשר מה"ח. אבל לרבנן דדרשי הקישא כל שבשרו מותר נהי דקרא לא מיותר להקישא אלא פשטי' דקרא הכי מתפרש מ"מ לא מצינא למידרש מיני' לאו לבשר מה"ח ובהא פליגו ר"י ור"ל דר' יוחנן כרבנן כהלכתא ורשב"ל כר"מ. ובזה מהישבא שפיר דקאמר ש"ס ורמינהו וכו' בשלמא לר' יוחנן וכו' אלא לר"ל קשי'. איך תלי' הך ורמינהו הכא הלא הך מימרא בלא"ה ק' מ"ט שלא לחייבו ב' וגם מאי בשלמא לר' יוחנן ניחא משמע דגם לר' יוחנן ק' קצת ולהנ"ל ניחא בל"ז הא טעמא דר"ל דאינו חייב אלא א' משום דדריש כל שבשרו מותר וכק' תוס' ד"ה ומ"ס הנ"ל. ואדרבא לר' יוחנן צריך לדחוק דמחייב ב' משום דמפרש כל מין שבשרו מותר. אבל לר"ל ניחא טפי אבל השתא דמפיק ר"ל איסור במה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר וע"כ לית לי' הקישא א"כ ק' בשלמא ר' יוחנן מחייב אע"ג דאית לי' הקישא מ"מ ניחא דמפרש כל מין שבשרו מותר אבל לר"ל דלית לי' הקישא ק' וק"ל:

5 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ט, ד "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וְיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ: בֶּן נֹחַ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְהוּא שֶׁיַּעֲבֹד כְּדַרְכָּהּ. וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְכָל שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ אֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג אָסוּר בַּכּל. וְאֵין מְנִיחִין אוֹתוֹ לְהָקִים מַצֵּבָה. וְלֹא לִטַּע אֲשֵׁרָה. וְלֹא לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְנוֹי: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּכִנּוּי בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל: בֶּן נֹחַ שֶׁהָרַג נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ עֵבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְכֵן אִם הָרַג טְרֵפָה אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וּנְתָנוֹ לִפְנֵי אֲרִי אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בָּרָעָב עַד שֶׁמֵּת. הוֹאִיל וְהֵמִית מִכָּל מָקוֹם נֶהֱרָג. וְכֵן אִם הָרַג רוֹדֵף שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו נֶהֱרָג עָלָיו. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל: שֵׁשׁ עֲרָיוֹת אֲסוּרוֹת עַל בְּנֵי נֹחַ. הָאֵם. וְאֵשֶׁת הָאָב. וְאֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ. וְזָכוּר. וּבְהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, כד "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו" זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו. בראשית ב, כד "וְאֶת אִמּוֹ" כְּמַשְׁמָעָהּ. בראשית ב, כד "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּזָכוּר. בראשית ב, כד "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" לְהוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵין הוּא וְהֵם בָּשָׂר אֶחָד. וְנֶאֱמַר בראשית כ, יב "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה": בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל מְפֻתַּת אָבִיו וַאֲנוּסַת אָבִיו הֲרֵי הִיא אִמּוֹ מִכָּל מָקוֹם. וְחַיָּב עַל אֵשֶׁת אָבִיו אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתַת אָבִיו. וְחַיָּב עַל הַזָּכוּר בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל וְעַל הַבְּהֵמָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. וְהוּא נֶהֱרָג לְבַדּוֹ וְאֵין הוֹרְגִין אֶת הַבְּהֵמָה. שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ בַּהֲרִיגַת בְּהֵמָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל: אֵין בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְבַעְלָהּ. אֲבָל מְאֹרָסָה אוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ. שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כ, ג "וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֶן נֹחַ שֶׁבָּא עַל בַּת נֹחַ. אֲבָל עַכּוּ"ם הַבָּא עַל הַיִּשְׂרְאֵלִית בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ חַיָּב. וְאִם הָיְתָה נַעֲרָה מְאֹרָסָה נִסְקָל עָלֶיהָ כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם בָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת עַכּוּ"ם חֲבֵרוֹ וְיֵהָרֵג בְּסַיִף: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ עַד שֶׁיִּפְשֹׁט הַדָּבָר וְיֹאמְרוּ לָהּ הָעָם זוֹ דְּבֵית עֶבֶד פְּלוֹנִי. וּמֵאֵימָתַי תַּחְזֹר לְהֶתֵּרָהּ מִשֶּׁיַּפְרִישֶׁנָּה מֵעַבְדּוֹ וְיִפְרַע רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק. וּמֵאֵימָתַי תִּהְיֶה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ כִּגְרוּשָׁה שֶׁלָּנוּ מִשֶּׁיּוֹצִיאֶנָּה מִבֵּיתוֹ וִישַׁלְּחֶנָּה לְעַצְמָהּ. אוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא הִיא מִתַּחַת רְשׁוּתוֹ וַתֵּלֶךְ לָהּ. שֶׁאֵין לָהֶם גֵּרוּשִׁין בִּכְתָב. וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּיִ בּוֹ לְבַד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הוּא אוֹ הִיא לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה פּוֹרְשִׁין: בֶּן נֹחַ חַיָּב עַל הַגֵּזֶל. בֵּין שֶׁגָּזַל עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁגָּזַל יִשְׂרָאֵל. וְאֶחָד הַגּוֹזֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן אוֹ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ אוֹ הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲפִלּוּ פּוֹעֵל שֶׁאָכַל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה. עַל הַכּל הוּא חַיָּב וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל גַּזְלָן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל. וְכֵן חַיָּב עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וּבֶן נֹחַ שֶׁגָּזַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וּבָא אַחֵר וּגְזָלָהּ מִמֶּנּוּ. שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ: וְכֵן חַיָּב עַל אֵבֶר מִן הַחַי וְעַל בָּשָׂר מִן הַחַי בְּכָל שֶׁהוּא. שֶׁלֹּא נִתְּנוּ הַשִּׁעוּרִין אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וּמֻתָּר הוּא בְּדָם מִן הַחַי: אֶחָד הָאֵבֶר אוֹ הַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַחַיָּה. אֲבָל הָעוֹף יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל אֵבֶר מִן הַחַי מִמֶּנּוּ: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ שְׁנֵי הַסִּימָנִין. כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת אֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִמֶּנָּה אֲסוּרִין לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי: כָּל שֶׁאָסוּר עַל יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר עַל בְּנֵי נֹחַ. וְיֵשׁ שֶׁבְּנֵי נֹחַ חַיָּבִין וְלֹא יִשְׂרָאֵל. שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי. וּמִשּׁוּם בָּשָׂר מִן הַחַי. וְאֵבֶר וּבָשָׂר הַפּוֹרְשִׁין מִן הַמְפַרְכֶּסֶת אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט בָּהּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי סִימָנִין הֲרֵי זֶה אָסוּר לִבְנֵי נֹחַ מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי: וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין. חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ. וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה. שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וּבֶן נֹחַ נֶהֱרָג בְּעֵד אֶחָד וּבְדַיָּן אֶחָד בְּלֹא הַתְרָאָה וְעַל פִּי קְרוֹבִין. אֲבָל לֹא בְּעֵדוּת אִשָּׁה. וְלֹא תָּדוּן אִשָּׁה לָהֶם:

« חידושי חתם סופר על חולין ק״א ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על חולין ק״ג ×¢×´× »