חידושי חתם סופר על חולין קל״ג

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על חולין קל״ב ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על חולין קל״ד ×¢×´× »

1 חולין פתח ↗

וְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה. טַעְמָא דְּאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ, הָא מוֹדֶה בָּהּ – אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן.

2 חולין פתח ↗

כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – מִשְׁקָל נָמֵי לָא שָׁקֵילְנָא, לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי, לְאַחְזוֹקֵי נַפְשַׁאי בְּכָהֲנֵי.

3 חולין פתח ↗

רָבָא וְרַב סָפְרָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. עָבֵיד לְהוּ עִגְלָא תִּילְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: זַכִּי לַן מַתְּנָתָא, דִּבְעֵינָא לְמֵיכַל לִישָּׁנָא בְּחַרְדְּלָא.

3 מועד קטן פתח ↗

סְבוּר: מָה דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תְּנֵינָא: חָכָם, כׇּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד — חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ. סְבוּר לְמִיקְרַע לְאַלְתַּר, אָמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תַּנְיָא: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּהֶסְפֵּידוֹ.

5 תוספות על חולין פתח ↗

כשהוא אומר מאת זובחי הזבח - דמיירי בטבח ולא קאי אעם דנמעט טבח כהן מדלא כתיב מאת העם זובחי הזבח וכתיב מאת זובחי יתירה הפסיק הענין דאכל שהוא טבח קאמר ואפילו כהן הואיל ושחיט בהמת ישראל אבל אם היתה שלו אפילו למכור רחמנא פטריה אלא דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ועד ג' שבתות דאיכא למימר דדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוה על דין תורה ומכאן ואילך גזרו וכי קבע מסחתא מיד מוכח דלאו לדידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר כדמוכח בסמוך ולא כפי' הקונטרס דפירש דחייב מה"ת בשוחט למכור דא"כ שנים או שלשה שבתות אמאי פטור אטו שלשה שבתות כתיבי בקרא ועוד אי מן התורה א"א שלא היה יודע ר' טבלא דבר זה אלא ודאי תקנת חכמים היא כדפירשנו ור' טבלא לא הוה שמיע ליה הך תקנתא עד דאמר ליה ר"נ:

6 תוספות על חולין פתח ↗

הכי גרסי' בפי' ר"ח שבעה נכסי כהן - ולא חשיב הכא כל כ"ד מתנות כהונה דחשיב לקמן בפירקין חולין דף קלג: דלא חשיב הכא אלא הנך דאסורים לזרים והם ממון כהן והא דחשיב מתנות אע"פ שמותרות לזרים משום דטבלי ודמו לתרומה כדאמר לקמן חולין קלב: אע"ג דלית הלכתא הכי היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ"מ איסורא איכא לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה א"נ לא חשיב אלא מידי דבר אכילה והא דלא חשיב בכור משום דאכתי לאו בר אכילה הוא שצריך שחיטה:

7 חולין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, מַהוּ? בָּתַר חִיּוּבָא אָזְלִינַן, וְחִיּוּבָא גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר עִיקַּר בְּהֵמָה אָזְלִינַן, וְעִיקַּר בְּהֵמָה דְּכֹהֵן הוּא?

8 תוספות על בכורות פתח ↗

ורבי יהושע סבר חוששין לטינוף - וא"ת הא קא מסקינן לקמן דרבי יהושע לא חייש למיעוטא כדדייק ממתני' דיצתה מלאה ר' יהושע אומר אינה חוששת וא"כ היכי חייש הכא למיעוטא דמטנפות ועוד דבכי האי גוונא דהכא אפילו ר"מ לא חייש כדאמר בריש פרק בתרא דיבמות דף קיט: דהיכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא והכא איכא רובא דאין מטנפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה וי"ל דמ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לרב דאזיל בממונא אחר הרוב בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ב"ק דף מו. היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין ומיהו היא קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למיעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו מתעברות:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

הרי זו מקודשת ותנאו בטל - ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו אל תהי מקודשת מדקאמר לקמן דטעמא דר' מאיר דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפיל לתנאה תיפוק ליה דתנאו בטל לרבי מאיר משום דבעי תנאי כפול כדאמר בהאומר קדושין דף סא. ושם ותימה אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תניא בפרק ב' דנזיר דף יא. ושם הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה וא"ת הא דתנן בפרק בתרא דמנחות דף קט. הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפרש בגמרא היינו טעמא דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין אמר אם סגי בבית חוניו טרחנא פירוש הלכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או אם אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר אגלאי מלתא דלא הוי נזיר והיינו פירוש יצא כלומר שלא חלה עליו הנזירות והשתא אמאי והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאין גילוח אלא במקדש ואר"י דלא אמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מה שכתוב בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור אית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן וא"ת כיון דשייך מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יוכל אדם למחול חובו לעולם על ידי תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה על מה שכתוב בתורה מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה דאפילו למאן דאמר קדושין דף יג: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי היינו דוקא כגון נזקין וערכין ופדיון הבן דמסברא לא הוה מחייבינן להו אם לא שחייבתו תורה בפירוש אבל מלוה כולי עלמא מודו דלא טרפא ממשעבדי דאינה באה מכח התורה דסברא הוא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו אבל קשה דלעניין נזקין וערכין נימא שלא יוכל למחול דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל ב"ק דף צב. קרע את כסותי ושבר כדי על מנת לפטור פטור ותירץ ה"ר אלחנן דהתם נמי אם היה אומר קרע ושבר ע"מ שאין לי עליך דין נזק הוי חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אבל למחול יכול וכן הכא גבי שאר כסות ועונה דוקא כשאמר על מנת שאין ליך עלי דין שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל ע"מ שתפטרי אותי משאר כו' פטור וכן על מנת שאין לך עלי אונאה על מנת שאין לך עלי דין אונאה וכן על מנת שלא תשמיטנו שביעית ועי"ל דנזקין לא דמו לקדושין דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אין נזיר לחצאין אבל גבי נזקין לא שייך למימר הכי וא"ת א"כ היכי מדמה בפרק המגרש גיטין פד. הרי את מגורשת ע"מ שתאכלי בשר חזיר למתנה על מה שכתוב בתורה והא בתנאי זה לא הוי גרושין לחצאין וי"ל דגבי ממון דניתן למחילה דוקא אמרינן טעמא משום דלחצאין אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא והא דתנן ביש נוחלין ב"ב דף קל. האומר פלוני יירש במקום שיש בת בתי תירש במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה התם היינו טעמא דאין יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש אבל במתנה יכול ליתן והא דמפרש התם בגמרא דף קכו: הכא מי מחל לרווחא דמלתא נקט וא"ת והא דתנן בהשוכר את הפועלים ב"מ דף צד. ושם מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה ופריך בגמרא והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' ומסיק אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה ומאי משני והא הכא נמי לא קידשה על מנת כן ולא שיעבד נפשיה וי"ל דשאני התם כיון דריבתה תורה שומרים הרבה שומר חנם והשואל נושא שכר כו' יכול נמי כל אחד להיות לפי תנאו א"נ שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ובקונטרס פירש שם דהכא מקודשת משום דכי יהיב לה קדושיה אקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום הוא שכבר היא אשתו אבל שומר חנם מתנה קודם שמשך ואין נראה דהא כל תנאי לרבי מאיר תנאי קודם למעשה הוא:

10 שיטה מקובצת על בבא בתרא פתח ↗

היא גופה תיחוץ ותימה היכי תיחוץ כו'. ככתוב בתוספות. ודוחק הוא לומר דפריך לפי דעת המקשה דסבר דאפילו עתיד ליטלו משם חוצץ. עד כאן מגליון תוספות כתיבת יד. והמים. פירוש כגון אמת המים שעוברת בחלון. ואין לפרש שניתנים בכלי דהא הכלי עצמו יחוץ כדמקשינן לקמן חספא גופה תיחוץ ולא שייך לפרוקי דלית בה שיעורא בחרס ואפילו הכי איכא שיעורא במלח שגבוה על הכלי. עליות הר"י ז"ל. וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: כולם אין ממעטים בחלון וטעמא משום דאין מתקיימים ונמאסים כו'. ככתוב בתוספות ואם תאמר תיפוק ליה משום חספא. ויש לומר כגון שיש בו פותח טפח בלא חספא וכולהו ניחא דשלג וברד וכפור וגליד אפשר שעולים למעלה מן הכלי אבל מים קשה לי ושמא אגב אחריני נקטיה אי נמי באמת המים העוברת בחלון. עד כאן לשונו. ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו'. אבל השלג והברד כו' פירוש מפני שסופן שיהיו נמסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן. קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו. ופריק הכא במאי עסקינן באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתניתין לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל שלשה טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בשלשה טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע. ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה. ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו. ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהן שלש על שלש ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ארבע על ארבע הוא. ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואילא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה. ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה. ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה. ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון. יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק. הר"י ן' מיגש ז"ל. ועכו"ם שישב בחלון. ואם תאמר והרי עשאום כזבים. יש לומר דטומאה דרבנן היא ממעט. ואם תאמר והא אמרינן באהלות אליבא דרבי מאיר דלבנה מבית הפרס אינה ממעטת אף על גב שאין טומאתה אלא מדרבנן. יש לומר שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה. הר"ן. קלניתא פירוש עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו. חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם. הר"י ן' מיגש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן וכן הוא במקצת ספרים חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא ותו לא. והכי פירושו דלית בה שיעורא לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא כדתנן חרס כו' ככתוב בתוספות. ואין הגירסא נכונה והגירסא הראשונה נכונה ממנה ובספרי ספרד לא גרסינן ליה. עד כאן לשונו. דלית בה שיעורא. ולא בעי לשנויי דאית ליה שיעורא לקבל ביה טומאה ולא חייץ דמכל מקום תיקשי דשקיל ליה כיון שהוא כלי ויסיר גם המלח. עד כאן מגליון תוספות. והתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל פירש רש"י ז"ל חמור של רחים שמנהיגים על ידי חמור ושל משנתנו ברחים של יד. ואינו מחוור חדא דאי חמור ממש האיך הוא עובר בין שלשה טפחים שבין הקלח והכותל. ועוד דאף על ידי הנהגת החמור איכא נמי טיריא כמו ברחים שטוחנים בהם ביד. ונראה דברי רבינו חננאל ז"ל כו'. הרשב"א והר"ן ז"ל. וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: פירש רש"י שטוחנים בחמור. וקשה לפירושו דברחים של חמור איכא טיריא טובא וסתם רחים בתלמוד היינו רחים של יד. ונראה כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש רחים של חמור היינו שיש לו בסיס שהרחים יושבים עליו וכל דבר הנושא משאוי קראו חכמים בלשון המשנה חמור כו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש דרחים של חמור טוחן בה ברגליו דהא תנן בפרק ה' דזבין חמור של רחים ושל יד. ונראה לפרש דתרווייהו טוחנים בהם ביד אלא דבמתניתין ניחא דאיכא טיריא שהרחים על גבי קרקע ומנדנד את הקרקע אבל היכא שהוא על גבי בנין של עצים אינו מתנדנד. עד כאן לשונו. התם משום קלא. כך היא עיקר הגירסא ומאן דגריס אלא משום קלא לא דק דאם כן משמע דלית להו משום טיריא וליתא דהא בריש פרקין אמרינן הא קא משמע לן דטיריא קשה לכותל אלא ודאי לא גרסינן אלא והכי פירושו התם משום קלא כלומר דמשום קלא איכא טיריא כדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי אריא דבי עילאי דכי שאג נפלו שורי דמתא וכדכתיב ותבקע הארץ לקולם. הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש טיריא נדנוד הכותל מחמת הרחים הקבועים בארץ אבל רחים שאין קבועים בארץ אלא על גבי חמור של עץ אין הכותל מתנדנד ממנו לפי שכיון שאינו קבוע בארץ אין הקרקע מתנדנד כדי שיתנדנד עמו גם הכותל אלא קלא בעלמא הוא דאיכא. פירוש אצטרוביל גלגל של רחים והקלת הוא הכלי שתולים אותו על פי הרחים ונותנים בו החטים והם יורדים ממנו מעט מעט לתוך פי הרחים. עד כאן. מתניתין : ובכירה טפח. קשיא לי אמאי לא יהיב שיעורא לכירה למעלה כדיהיב לתנור. ויש לומר דכירה דבבית לא אצטריך למיהב ביה שיעורא למעלה דאין לך בית שאין עליה על גבה גבוהה ממנה שאי אפשר לה לשלהבת של כירה לעלות כל כך שתגיע לתקרה. ועוד אפשר לומר דילמא ילפינן מלמטה כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה אחד משלשה בתנור ממילא שמעינן בשיעור שלמעלה שהוא אחד משלשה בתנור והוא אמה ושליש. אי נמי יש לומר דכירה כיון שאין פתחה למעלה אלא מן הצד ונקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה אין שלהבת יוצאת משם ולפיכך למעלה כלמטה ומשום חום בלבד הוא שצריך להרחיק ולא משום שלהבת התנור והלכך בין מלמעלה בין מלמטה בטפח סגי וכן מצאתיה בירושלמי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ובכירה ששופתין קדרה על חללה ואין עושים בתוכה היסק גדול כמו שעושים בתנור סגי בטפח מלמטה אבל מלמעלה לא צריך כיון דאדם נכנס ויוצא בבית לבשל בה אי אפשר שלא ירחיק הרבה מן התקרה בכדי שלא יזיק לפי שהכירה אינה גבוהה מן הקרקע אלא בטפח או טפחים בשיעור להכניס ראשי הגיזרין תחת מקום שפיתת הקדירה אבל התנור הוא גבוה הרבה על כן הוצרך לפרש הרחקתו מן התקרה ארבע אמות. עד כאן לשונו. מתניתין : לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו. קשיא לי מפני מה שינה התנא לשונו כאן דהוה ליה למימר לא יעמיד אדם חנות של נחתומין. ונראה לי דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לפי שההבל או העשן עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד באוצר. וממה שפירש רש"י ז"ל בגמרא יש ראיה לדברי דאיבעיא לן בגמרא בנה עליה על גבי ביתו מהו ופירש רש"י אם בנה העליון עלייה על גבי ביתו לעשות שם אוצר מי הוי כאוצר קודם או לא אלמא לקדימה הוא דאיבעיא לן הא אלו עשה אוצר בעלייה העליונה אף על פי שהעלייה האמצעית מפסקת אפילו הכי אסור לבעל הבית לעשות חנות של נחתומין בבית דהבלא עולה היא למעלה ועוברת שתי התקראות וכל שכן שיעבור דרך פתחים ותחמם תקרה שתחת האוצר. ואף ממה שפירש רבינו חננאל ז"ל דבנה עלייה התחתון על גבי ביתו להפסיק בינו ובין אוצרו של חבירו אבעיא ליה אי מהניא ליה הפסקת התקרה אם לא יש כמין סיוע דמשום דאשמועינן תנא דמתניתין דאפילו מבית לבית דרך פתחים אסור איבעיא לן הכא אם הפסיק בין שניהם בתקרה אם מציל אם לאו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. גמרא : בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו. פירוש כיבד עליון וריבץ לאוצר וקודם שעשה שם אוצר הקדים התחתון ועשה רפת בקר תחת עלייתו מי הוי כרפת בקר קודמת לאוצר או דילמא כיון דכיבד וריבץ עליון לאוצר כמי שקדם אוצר דמי או כמי שבאו לסמוך בבת אחת דעל המזיק להרחיק את עצמו לרבנן והוא הדין לרבי יוסי דגיריה וכל שעה שמהפך ברפת בקר הוי כגיריה. וקשה לי לפום לישנא קמא דריש פרקין דמודה אביי בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מאי קא מיבעיא ליה לאביי בשכיבד העליון וריבץ לאוצר פשיטא דאינו סומך שהרי כיון שכיבד וריבץ עלייה זו עומדת היא לאוצר. וכי תימא דירה שאני הא לא אמרינן האי טעמא לעיל אלא לרבא. ויש לומר לאביי נמי אית ליה האי טעמא לפום לישנא קמא דמודה בשדה העשויה לבורות דאינו סומך. ויש מפרשים כיבד לעליון התחתון וריבץ לאוצר אם היא מציל על ההבלא שלא תזיק לאוצר. ואינו מחוור כי אין בדבר זה הצלה מן ההבלא. ועוד דלא הוה ליה למימר לאוצר. עליות הר"י ז"ל. כיבד וריבץ לאוצר מהו. ריבה החלונות מהו. פירש רש"י ז"ל דכולן אעליון בעל העליה קמיבעיא ליה לענין קדימה כלומר אם קודם שעשה בעל הבית רפת בקר בביתו קדם בעל העליה וכיבד וריבץ עלייתו לאוצר הוי כאוצר קודם או לא ואם תמצא לומר לא הויא קדימה כיון שלא עשה מעשה גדול ועדיין אינו ניכר דמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ ריבה בחלונות מהו שעשה מעשה גדול וניכר דמחמת אוצר הוא עושה כן שדרכו לעשות חלונות באוצרות להכניס שם ריוח ואויר כדי לשמור את התבואה מלרקב ואם תמצא לומר דאכתי אין זה מעשה מוכיח לאוצר בנה עליה גמורה לאוצר שדרכן היה לעשות עליות עליונות לאוצר מהו. תמרי ורמוני מאי אם תמצא לומר שאין קדימה אלא בדברים הנאצרים אם אצר שם תמרי ורמוני שאין נזוקים מכל מקום הרי התחיל באוצר. וסלקי כולם בתיקו והם קולא לנתבע ואם קדם רפת בקר לאוצר התבואה ממש אין מחייבין אותו לסלק. הרשב"א ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פירש ריבה התחתון בחלונות כדי שיהא העשן יוצא שלא יזיק ההבל באוצר. ואינו מחוור דמסתמא על דרך בעיא קמייתא אזלא דמיירי במעשיו של עליון דגם הוא כן פירש דכיבד וריבץ העליון קא בעי. עליות הר"י ז"ל. והר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דחה פירושו דהא לית ליה רשותא לרבות בחלונות משום דאמר ליה קמרעית לכותל כדאמרינן בפרק הבית והעליה תחתון שבא לרבות בחלונות אין שומעים לו עד כאן. ובנה עליה על גבי ביתו גם כן פירש רבים חננאל ז"ל בנה התחתון עליה על גבי ביתו תחת האוצר והפסיק בין החנות ובין העליה כדי שלא יהא ההבל מזיק בעליתו של עליון ומיבעיא ליה אי מצי עליון אכתי לעכובי עליה או דילמא כיון שהפסיק התחתון בעליה לא מצי עליון לעכובי עליה. וכן פירש הר"י ן' מיגש ז"ל. וכתוב בעליות דלא תקשי לך האי דלא קאמר בני תחתון כיון דבעיא קמייתא במעשיו של עליון איירי שהרי נתפרש זה בלישנא דעל גבי ביתו דמשמע של בית. עד כאן. והרשב"א והרא"ש ז"ל דחו גם פירושו בזה כיון שאין הבעיות בענין אחד דקמייתא קיימא אעליון ותרתי מציעתא אתחתון ובתרייתא אעליון. עד כאן. תמרי ורמוני מאי תיקו. תמיה לי אמאי לא פשטא ממתניתין דקתני באמת ביין התירו אלמא כיון דביין אינו מזיקו התירו לאו למימרא שיהא מותר לגמרי ואפילו לכשיבא לאצור שם תבואה אלא בעוד שהיין שם ולומר שאינו מזיקו ואינו חייב להרחיק עכשיו. אי נמי יש לומר דאוצר יין שאני דכיון שצריך הוא לחביות ולכלים אין דרכן של בריות לחזור ולפנותם ולעשותו אוצר של תבואה אבל תמרי ורמוני אף על פי שנתנם שם היום למחר הוא מפנן ומכניס שם תבואה. הרשב"א ז"ל. תנא ביין התירו מפני שמשביחו תמיה לי למה הוצרך תנא דברייתא לפרש מפני שמשביחו וכי אם אינו משביחו ולא מפסידו לא היו מתירין. ונראה לי דמשום שממעיטו הוצרך לגלות הטעם מפני מה התירוהו והלא מפסידו שממעיטו ופירש שאף על פי שממעיטו משביחו ויותר ממה שהוא מפסיד במיעוטו נשכר בשבחו. ואגב דתנא ביין שמשביחו תנא ברפת בקר מפני שמפסידו אף על פי שלא היה צריך לפרש בודאי כיון שאסרוהו במשנתנו מן הסתם אנו יודעים שהוא מפסיד. אי נמי יש לומר דלשון חכמים עושר וקא משמע לן דהבלא מעלי וכעובדא דרבי הושעיא דירושלמי שכתבנו למעלה. הרשב"א ז"ל. האי דידן אפילו קוטרא דשרגא כו'. וזו קשה לפירוש רש"י שפירש דטעמא דמתניתין משום עשן דהיכי אפשר שמה שמשביח במשנתנו פוגם בדילן אלא שמע מינה כפירוש רבינו תם דקאי אמאי דקאמר ולא רפת בקר כו' שהנר האחד שכבה מעלה עשן ומסריח מעט וכן אפשר לומר לפירוש רש"י אבל אין נראה כן מדבריו. עד כאן משיטה לא נודעה למי. מתניתין : חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים. לאו מקול הנכנסים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים. ועוד דסיפא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יכול לישון מקול התנוקות אוקמה אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נופל באזניו גם כן. אלא טעמא מפני ריבוי הדרך כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם דו יכול למימר ליה אינון אזלי ואתי הכא בעיין לך ולא משכחין לך ותו מרבים עלינו את הדרך ותמיה לי מאי חנות שבחצר דקתני דהוה ליה למתני לא יעשה אדם חנות בחצר השותפים אי נמי אחד מבני החצר שבקש לעשות חנוני כלישנא דברייתא דקתני אחד מבני החצר שבקש לעשות רופא או אומן חברו מעכב עליו. על כן נראה דהכי קאמר חנות שבחצר כלומר שנעשה ברשות אף על פי כן יכולין הן לומר לו סבורים היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולים. ומיהו מצאתי בירושלמי דבמחלוקת שנויה היא שם דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דגרסינן התם תני לשכנו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רבי שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל עליו יכול הוא לחזור בו דו יכול מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והם מרבים עלינו את הדרך. וגרסינן תו התם אתיא דרבי שמעון בן גמליאל כרבי מאיר דתניא תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שיכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ומיהו קשיא להעמיד משנתנו כרבי שמעון בן גמליאל וכרבי מאיר דמומין ודלא כחכמים דמתניתין דהכא הלכתא היא. ויש לומר שאף על פי שבירושלמי העמידוה כרבי מאיר כיון שבגמרין לא אמרו לן אפילו רבנן דתמן מודו בהא. אבל אינו יכול לומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התנוקות בתנוקות של בית רבן ומתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך. ולא מקול הרחים דוקא בטוחן לעצמו דליכא נכנסים ויוצאים. עד כאן הרשב"א ז"ל. גמרא: אמר אביי סיפא אתאן לחצר אחרת. מהא משמע דבחצר בלחוד הוא דשייך ריבוי הדרך אבל במבוי לא. דהא לכאורה בחצר אמרת שבאותו מבוי קאמר מדלא קאמר אתאן לחצר אחרת שבמבוי אחר וכן נראה לי מדקתני במתניתין חנות שבחצר ואי אפילו במבוי שייך ריבוי הדרך ליתני חנות שבמבוי וכל שכן בחצר. הכא במאי עסקינן בתנוקות של עכו"ם. אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כו'. לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו דהוא הדין לעצמו שלא יעשה רופא או אומן כדאיתא באידך ברייתא דלעיל. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן כו'. ולא מקול התנוקות. אקשינן מאי שנא רישא דקתני יכול לעכב עליו בנכנסים ויוצאים ומאי שנא סיפא דקתני אינו יכול לעכב בתנוקות ואוקמה אביי לסיפא בחצר אחרת והא קמשמע לן דאף על גב דקלייהו קא מטי ליה לחצרו לא יכול לעכובי עליה כי היכי דלא יכול לעכובי עליה בקול הפטיש ובקול הרחים אבל באותה חצר אפילו בתינוקות יכול לעכובי עליה משום כניסתם ויציאתן. ורבא קאמר דהני תנוקות של בית רבן הוא ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דהויא לה מצוה משום הכי לא יכול לעכובי עליה ואפילו באותה חצר ואף על גב דאיכא כניסתם ויציאתן. ואותביה עליה דרבא דאמר תינוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה מהא דתניא אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא וכו ואוקמה רבא בתנוקות עכו"ם הוא דמצי לעכובי עליה באותה חצר משום כניסה ויציאה אבל תנוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה אפילו באותה חצר. תא שמע מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו כו'. קא סלקא דעתך דהאי סופר יהודי דקתני מלמד תנוקות הוא דכל מי שהתורה אומנותו סופר מקרי אי נמי סופר ממש שכותב ספר תורה נביאים וכתובים הוא דהוה ליה כמלמד תנוקות וקתני דמעכב עליה. ופריק דהאי סופר לאו מלמד תנוקות ולא כותב ספר תורה אלא סופר מתא שכותב שטרות וכתבי הרשות לכל עובר ושב ולהכי מעכב עליה אבל מלמד תנוקות של בית רבן אי נמי סופר שכותב ספר תורה אף על גב דבאותה חצר הוא לא מצי מעכב עליו וקיימא לן כרבא עד כאן. והרמב"ן ז"ל חולק עליו בכותב ספר תורה. עיין בחדושיו ז"ל.

1 כל כהן שאינו מודה. רש"י פי' שהוא אפקורוס וצווח הריטב"א א"כ מורידין ולא מעלין וריטב"א פי' שאינו מודה שהוא חיוב אלא רצון בעלמא ודוחק ולולי דבריהם הייתי אומר הנה הרמב"ם סוף הל' מעילה כ' הקרבנות הם מהחוקים שאינם גלוים לנו מה ריח נחוח ונחת רוח להקב"ה בזה. ואמנם בס' המורה כ' שהי' שטופים בע"ז לזבוח לשעירים ע"כ מסר להם קרבנות לתקן עבודתם לה' וצווח רמב"ן ר"פ ויקרא שעולה שולחן ה' מגואל וכל קדושת הקדשים ובהמ"ק וכהנים להוציא מלב הטפשים אלא שהוא סודות עליונים. ומהרי"ט בס' צפנת פענח ר"פ ויקרא כ' הר' הרמב"ם עצמו סוף הל' מעילה כ' כרמב"ן אלא אעפ"י שיש בו סודות נפלאות הי' להקב"ה לאסור כמו שאסר מצבה שהיתה אהובה ואסרה מפני חק אמוריים וה"נ ה"ל לאסור כל הקרבנות אע"ג שהם אהובים ועל זה תי' אדרבא עי"ז לא יהיו נמשכים עוד אחר ע"ז ע"ש מ"מ בעבודה שהיא עבודה לי"ת רק חושב שהיא להוציא מלב הטפשים ועושה שולחן ה' מגואל אותו כהן אין לו חק בכהונה כנלע"ד:

2 הצנועים מושכין ידיהם משמע אפי' במקום מצוה מושכין ידיהם וכ"כ מג"א סי' נ"ג סקכ"ג. ומיהו צ"ע בתוס' ישנים ר"פ טרף בקלפי הוכיחו דאי הוה מגיע כזית לכל כהן שהי' מקיים מצוה באכילה לא הי' מושך ידו ע"ש וצ"ע:

3 רבא ורב ספרא פירשו רבי אתי מדבית עלי ואעפ"י שהי' כהן רצה להחמיר שלא ליטול ותוס' מיאנו בזה דאלו הוה כהן ומשום חומרא בעלמא מ"מ אינו ענין לדרב יוסף דמיירי בישראל ואמאי אקריין בחלמא ע"כ כ' דלא גרסינן רבה שהיו כהן. ויש לעיין הא עכ"פ הי' זה בימי בת רב חסדא דהא מבואר במ"ק כ"ה ע"א דאביי הוה בהספידו של רב ספרא ובכתובות ס"ה מבואר דבת רב חסדא אשת רבא הי' חיה אחר מיתת אביי א"כ הכא דהוה רבא ורב ספרא הדדי עדיין חי' אשת רבא בת ר"ח ור"ח כהן הי' ושקיל מתניתין כפירש"י בשבת יוד ע"ב וא"כ אפי' גרסינן רבא ורבא לא הוה כהן מ"מ מצי למיכל בשביל אשתו ועכצ"ל מחמיר הי' כפירש"י ודוחק לומר שהי' בילדותו טרם נשא אשה ובפרט לפירוש נזיף הי' ממעשה דמס' תענית וכבר הי' ראש ישיבה ע"ש. אלא שצ"ע כיון שהי' ר' יוסף חי איך הי' הוא ראש ומנהיג וגזר תעניתא ע"ש:

4 ועוד צל"ע מה צורך לרש"י לומר משום חומרא בעלמא לא רצה רבא לקבל הלא איסור גמור הוא שהרי הך שמעי' ע"כ מכירי כהונה של בעה"ב הוה כדמשמע מפירש"י וכדמוכח משמעתין דרב יוסף לא אמר אלא במכירי כהונה ומשום שעשו שאינו זוכה כזוכה. וכיון שהיו שמעי' מכירי כהונה אסור בעה"ב לחזור בו וליתן לכהן אחר כן הוכיח מרדכי פ' כל הגט סי' שס"ג דטובת הנאה הוה כמתנה מועטת שאסור לחזור בו בו וא"כ לא יכול לקבל מבעה"ב אלא ע"י ריצוי דשמעי' וכיון דשמעי' ע"כ עביד משו"ה אחוי לי' בחלמא ומה צורך לרש"י ולתוס' לדחוק:

5 והמשתתף עמהם צריך לרשום ופריך ואפי' עם הגוי משמע דפשיטא להש"ס דעמהם דמתניתין אתרוויהו קאי אכהן ואגוי וא"כ צ"ע אהרמב"ם דס"ל למסקנא גוי מיפעפעי ואפי' לא תיב אמסחתא נמי פטור וא"כ עמהם דמתניתין אכהן לחוד קאי ואם זה אפשר לא הוה פריך ש"ס מידי מעיקרא. ונלע"ד דלא שייך פעי אלא כשהוא שותף באמת אבל אם אינינו אלא ע"ד הערמה ודבר מיעוט כדי לפוטרו ממתנות ובהא מיירי מתניתין לכאורה מדתנן ואם אמר חוץ מן המתנות פטור מן המתנות לא ידעתי מי פטור הלא הכהן יחזיק המתנות לעצמו שלא מכרן ומי יתחייב במתנות וצע"ג לכאורה. אלא מתניתין מיירי דרך הערמה שמוכר חוץ מן המתנות ואפ"ה שביק הזרוע והלחיים והקיבה לבעה"ב וקמ"ל דפטור בעה"ב ליתנם לכהן דההערמה מועלת ונשתיירו המתנות להכהן ושוב יהיבינהו מתנה לבעה"ב כן צ"ל וא"כ רישא נמי המשתתף עמהם ע"ד הערמה ובהא לא שייך פעי דאינו לו לכבוד ולתפארת ע"כ צריך לרשום. וס"ל לרמב"ם דכל זה מדינא דמתניתין אבל אח"כ תיקנו זקני דרום שלא להפקיע מתנות כהונה כמ"ש תוס' לעיל קל"ב ע"ב סוף ד"ה כשהוא אומר וכו' נתבטלה גם הערמה הלזו ואפי' מיד קודם ג' שבתות וע"ש כעין זה בפר"ח ס"ק מ"ם והמעיין יבחר:

6 וחיי' בר רב אמר אפי' שותף בא' מהן פטור מכולן הנה בבכור הדין כן אפי' שותף בא' ממאה שבו פטור מבכורה אלא התם פשטה קדושה בכל הבהמה ה"נ אבר א' פוטר כל הבהמה אבל הכא לא טבלא א"כ אין שייכות לאיברים זע"ז ואין הלכה כחיי' בר רב. אלא לפ"ז לא ה"ל למימר תיובתא דמצי למימר אנא דאמרי כי האי תנא דמתנות טבלי. מיהו לתוס' לעיל ל"ז ע"ב ד"ה שלא הורמו וכו' ליכא למ"ד דס"ל להדיא דטבלי. ועיין לעיל קל"א ע"א תוס' ד"ה הכי גרסינן וכו' וק"ל:

7 אלמא בתר חיובא אזלינן וכו' כ' המרדכי ישראל השוחט אצל גוי שאם ימצא טרפה יהיו של גוי ונמצאת כשרה מ"מ פטור ממתנות כיון דבשעת זביחה לא ברירא שתהיו כשרה כלומר ועיקר חיובא בשעת זביחה אע"ג דאח"כ הוברר למפרע שהיתה כשרה מ"מ איתא בספרי ומייתי לי' בפר"ח דבעינן הוברר בשעת זביחה וה"ל כמו בכור ומעשר בהמה דלא אמרינן ברירה דכתיב צאנך דומיא דבנך שהוברר בשעת לידה ה"נ דכוותי' וכן בתרומה פ' כל הגט הוה ס"ט כל שאין ראשית ניכר בשעת הפרשה לא אמרינן ברירה למפרע ועיין ביש"ש פ"ה דב"ק בדיני ברירה בפרק שני של דיני ברירה סי' ך' ונוראת על דברי ש"ך ס"ק ט"ו והמעיין דאין כאן ענין לברירה ולא נחית מרדכי לדיני ברירה כלל:

8 אך מ"ש מרדכי אע"ג דרוב בהמות כשרות פי' והוה כברור בשעת זביחה דהרי מן התורה מותר לאכול ממנה בלא בדיקה כלל ואנו אוכלין מחלבה ומגבינות שנעשה ממנה ועל זה תי' אין הולכין בממון אחר הרוב עוררני בני הרבני מה' אברהם שמואל בנימין ני' דזה אינו מוסכם דכיון שאין תחלת דין זה לענין ממון וכבר החלטנו שהיא מרוב ואכלנו מחלבה לא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב והוה שפיר כמבורר בשעת זביחה וסברא זו כ' תוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ורבי יהושע וכו' וכ"כ מורי בהפלאה ספ"ק דכתובות ע"ש וצ"ע. ויש לדחוק דהכי קאמר כיון שעכ"פ חזינן בעלמא אין הולכין בממון אחר הרוב ש"מ דרוב לאו בירור גמור הוא א"כ תו לא מיקרי מבורר משעת שחיטה וקרא כתיב מאת זובחי הזבח שיהיו מבורר בשעת זביחה כבספרי הנ"ל:

9 על מנת שהמתנות שלי וכו' כ' תוס' דהוה מתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל ומעשה קיים ועיין תוס' כתובות נ"ו ע"א ותבין כוונת תוס' דשמעתין. וקשה להבין הא בדבר שבממון שניתן למחילה תנאו קיים ונהי דגוף הממון שייך לשבט כהנים. מ"מ לא יהיו טובת הנאה עדיף מממון גמור וכיון שמוחל ט"ה שיש לו בבהמה ונותן לכהן הזה אמאי לא יועיל תנאי למחול טובת הנאה שיש לו בו. וראיתי כי רש"י נשמר מזה בד"ה על מנת לאו שיורא וכו' אבל לא הבנתי. מ"מ צדקו דברי פר"ח בישוב הרמב"ם דמקשה ט"ז וש"ך סקי"ח דבמעשר אדם יודע שאין אדם מקנה דבר שלא ב"ל וגמר ואמר לשם שיור קרקע. אבל הכא לא שייך לומר אדם יודע שאין יכול להתנות עמ"ש בתורה די"ל טעה בהנ"ל ולאו כולי עלמא דיני גמירי כי הא שהוא צריכא רבא ויפה כ' הפר"ח ותימה על החכם צבי בהגהו' ט"ז בח"מ סי' רי"ב. ועיין חי' ריטב"א בשמעתין ס"ל דלא הוה מתנה עמ"ש בתורה וכשהי' מתנה ע"מ שתתן לי המתנות היו מועיל. אך הכא שאמר ע"מ ההמתנות שלי פטומי מילי בעלמא קאמר שאין זה לישנא מעליא ע"ש ואי ס"ל לרמב"ם הכי י"ל בפשיטות בשלמא התם אמרינן ידע דלשון ע"מ שתתן לי המעשרות אינו מועיל משום דבר שלא ב"ל ע"כ נקיט לי' האי לישנא דשייך לפרש אשיור קרקע וכ"כ רמב"ן שם בחידושיו לב"ב. אבל הכא אי ס"ד דרצה לשייר ה"ל למימר לישנא מעליא ע"מ שתתן לי נמי מועיל אע"כ הוא סבר שזהו בעצמו לשון המועיל ולישנא איתקיל לי' ופטומי מילי בעלמא נינהו:

10 שוב הראינו בשיטה מקובצת דב"ב כ' בפשיטות התם ע"כ לא הי' כוונת הלוי להתנות דא"כ עובר על חלף עבודתם ולא חלף שכרם אע"כ שייר ע"ש וא"כ א"ש הכל:

1 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ. וְלֹא תְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּמַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחל. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בִּמְעִילָה. וּמָה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים וְעָפָר וָאֵפֶר כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם אֲדוֹן הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם בִּדְבָרִים בִּלְבַד נִתְקַדְּשׁוּ וְכָל הַנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל מָעַל בָּהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. קַל וָחֹמֶר לְמִצְוֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבְעַט הָאָדָם בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן. וְלֹא יְחַפֶּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל הַשֵּׁם וְלֹא יַחְשֹׁב בָּהֶן מַחְשַׁבְתּוֹ כְּדִבְרֵי הַחל. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא יט לז ויקרא כ כב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". אָמְרוּ חֲכָמִים לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַחֻקִּים כַּמִּשְׁפָּטִים. וְהָעֲשִׂיָּה יְדוּעָה וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַחֻקִּים. וְהַשְּׁמִירָה שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן וְלֹא יְדַמֶּה שֶׁהֵן פְּחוּתִין מִן הַמִּשְׁפָּטִים. וְהַמִּשְׁפָּטִים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה כְּגוֹן אִסּוּר גֵּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֻקִּים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁאֵין טַעְמָן יָדוּעַ. אָמְרוּ חֲכָמִים חֻקִּים חַקֹּתִי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. וְיִצְרוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ בָּהֶן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִסּוּר בְּשַׂר חֲזִיר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְכַמָּה הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מִן הַמִּינִים וּמִן הָעַכּוּ"ם שֶׁהָיוּ מְשִׁיבִין עַל הַחֻקִּים. וְכָל זְמַן שֶׁהָיוּ רוֹדְפִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבוֹת הַשֶּׁקֶר שֶׁעוֹרְכִין לְפִי קֹצֶר דַּעַת הָאָדָם הָיָה מוֹסִיף דְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר תהילים קיט סט "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ". וְנֶאֱמַר שָׁם בָּעִנְיָן תהילים קיט פו "כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי". וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן מִכְּלַל הַחֻקִּים הֵן. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הָעוֹלָם עוֹמֵד. שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים זוֹכִין הַיְשָׁרִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהִקְדִּימָה תּוֹרָה צִוּוּי עַל הַחֻקִּים. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יח ה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".

3 כתובות פתח ↗

קָם רָבָא, עָל לְבֵיתֵיהּ תַּבְעַהּ לְבַת רַב חִסְדָּא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: מַאן הֲוַי הָאִידָּנָא בְּבֵי דִּינָא? אֲמַר לַהּ: חוּמָא דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי. נָפְקָא אַבָּתְרַהּ, מָחֲתָא לָהּ בְּקוּלְפֵי דְשִׁידָּא עַד דְּאַפְּקַהּ לַהּ מִכּוּלֵּי מָחוֹזָא. אָמְרָה לַהּ: קְטַלְתְּ לִיךְ תְּלָתָא, וְאָתֵת לְמִיקְטַל אַחֲרִינָא?!

3 תענית פתח ↗

רָבָא אִיקְּלַע לְהַגְרוֹנְיָא, גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְלָא אֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר לְהוּ: בִּיתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּתַעֲנִיתַיְיכוּ. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ: מִי אִיכָּא דַּחֲזָא חֶילְמָא — לֵימָא. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא, לְדִידִי אַקְרְיוּן בְּחֶלְמַי: שְׁלָם טָב לְרַב טָב מֵרִיבּוֹן טָב, דְּמִטּוּבֵיהּ מֵטֵיב לְעַמֵּיהּ. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ עֵת רָצוֹן הִיא מִבְעֵי רַחֲמֵי. בְּעוֹ רַחֲמֵי וְאָתֵי מִיטְרָא.

« חידושי חתם סופר על חולין קל״ב ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על חולין קל״ד ×¢×´× »