חידושי חתם סופר על חולין ק״ח

1 טפת חלב וכו' שיטת רש"י שהסכים עליו הר"ן דרישא אסור כל הקדרה ע"י טיפת ליחה שנוטף מהבשר אל החתיכות אעפ"י שטפת החלב אינו יוצאה עמו שאין הבליעה יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ הבשר עצמו נעשה נבלה וטפת ליחותיו אוסרים הכל מפני שהוא מינו והיינו דקמ"ל רב בשמעתין טפי מאי דכבר קמ"ל לעיל. וסיפא ניער פי' אלו הי' ניער מיד בתחלתו אז היו כל מה שבקדרה מצטרף לבטל הטיפה זו היא שיטת רש"י. ושארי ראשונים חולקים וס"ל כיון שאין טפת החלב יכולה לצאת מחתיכה לחתיכה גם טפת לחות הבשר אינו אוסר אעפ"י שנעשה נבלה. אלא רישא לא מיירי מאיסור שארי חתיכות אלא מחתיכה עצמה אם יש בה בנ"ט אוסרת אותה החתיכה ולא יותר. שוב תנן בסיפא ניער אח"כ את הקדרה פי' אחר שכבר נאסרה החתיכה מהטפה שוב ניעור אז כל הקדרה נאסר אם אין בו ס' נגד כל החתיכה. ואתי' מתניתין כרבנן דמב"מ בטיל א"נ אפי' כר"י וברוטב רכה דאמרינן סלק. ואתי רב למימר דלר' יהודה ברוטב עבה ה"ל מב"מ ואוסרת כל החתיכות כולן ולהאי שיטה קמ"ל רב דאפי' בשר הנאסר מכח חלב נמי הוה מב"מ עם בשר ולא נימא דדיינינן לי' כחלב דאתי' איסורא מיני' קמ"ל דבב"ח מיקרי איסור מחמת עצמו וה"ל מב"מ. והרא"ה בשם רמב"ן כ' דקמ"ל עוד דאמרינן גם בב"ח חנ"נ דה"א דוקא בשארי איסורים אבל בב"ח כיון דחידוש הוא אין לך להחמיר בו כל כך קמ"ל וזה דלא כהר"ן שכ' כל עצמו של חנ"נ בשארי איסורים הוא משום לתא דבב"ח ולרמב"ן אדרבא בשארי איסורים עיקר הוא. אבל פשוט דגם לרמב"ן אינו אלא מדרבנן בשארי איסורים ומ"ש תוס' לקמן מכלי מדין יבואר שם בעזה"י:

2 אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' פירש"י דבב"ח נפקא לן מדכתיב ג"פ לא תבשל. רצה בזה לפע"ד משום דרב אשי מפיק לי' מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. והנה לפ"ז לא אסרה תורה אכילת בב"ח בעצם אלא הקפידא והתיעוב הוא הבישול כמו חרישת שור וחמור וכדומה וממילא כיון דהוה תיעוב נאסר ממילא באכילה מלא תאכל כל תועבה. הנה כי כן לס"ד דאביי דלא ידע דדרך בישול משמע נתינת טעם א"כ כל שמבשל אפי' טפה חלב א' בבהמה גדולה או בהיפוך הרי עבר על לא תבשל כי מה גבול ושיעור יש לזה ומה ענין נתינת טעם לכאן אי לאו דלשון בישול משמע נתינת טעם כדאמר רבא אבל להס"ד הוה בישול כמו חרישת בשור וחמור ולבישת צמר ופשתים וכזריעת כלאים אי לאו דאמרינן כעין זריעה ויניקה אפי' לא הוסיף מאתיים נמי הוה אסור וא"כ ה"נ אסור לבשל אפי' בלי שיעור נתינת טעם ושוב אסור באכילה כזית ממנו מטעם שנעשה בו תועבה וא"כ לפי הס"ד דאביי דלא ידע הך דמשמעות לשון בישול הוא נתינת טעם א"כ ע"כ הא דבעי מתניתין נ"ט בב"ח ע"כ לאו מלא תאכל כל תועבה נפקא אלא מג"פ לא תבשל וה"ל א' וא' כאלו כתיב לא תאכל גדי המתבשל עם חלב אמו וכל אכילה הוה ככל אכילת שבתורה בנ"ט דיליף מזרוע בשלה ועל זה בנה אביי יסודו מנ"ל למילף להקל מזרוע בשלה דלמא אפי' ליכא נ"ט נמי כיון דחדוש הוא וק"ל:

3 דחדוש הוא כ' תוס' דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר אעפ"י שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל והוא אורך שלא לצורך לכאורה. והנלע"ד דהתוס' ס"ל כשיטת רש"י בעלמא דאין כבוש כמבושל אלא בחומץ וציר אבל כבוש בצונן אפי' כמה וכמה אינו נעשה כמבושל וש"ס דפסחים אי תרו לי' הכי קאמר כיון דקפד רחמנא שלא לאכול בשר שהחלב מעורב בו מה לי מעורב בו ע"י בישול או תרי לי בצונן ודבר צלול שהיא החלב נמשכת ממילא לתוך הבשר. באופן שאם מחתכין הבשר היו מוצאים בין בתריו טפטופי חלב וזה מותר לאכול והיינו חידושיו שהיקל רחמנא לאכול תערובות שלא ע"י בשול ולעולם אין זה כבוש כמבושל ואין לנו ראי' ברורה שאם כבוש גבינה עם בשר בחומץ וציר שלא יהיו אסורים מן התורה דהוה בכלל לא תבשל דכבוש כמבושל ועיין מ"ש הרב"י בי"ד רס"י ק"ה:

4 אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי הא לפירש"י א"ש דבא להוכיח דלאו חידוש מדאשכחן כה"ג בכלאים אלא להתוס' ק' הא ודאי חידוש הוא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי וכו' וי"ל דהוה ס"ד דמחידוש לקולא ילפינן מיני' חומרא והכי קאמר אביי אי חידוש הוא לקולא ולא ילפינן מיני' אפי' חומרא א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי אע"כ חידוש לקולא לא הוה חידוש א"כ נילף מיני' טע"כ ומסיק רבא לעולם אימא לך חידוש לקולא לא נילף מיני' אפי' חומרא והכא דרך בישול אסרה תורה ולזה נתכוונו תוס' סנהדרין כ"ז ע"א ד"ה עד זומם. ומ"ק ח' ע"א בסוף הדבור ובנדרים ג' ע"א תוס' ד"ה האי חדוש לחומרא הוא:

5 והא דמייתי תוס' שם משמעתין ולא ממקור ההלכה דפ' אלו עוברין דאמרינן חידוש הוא אי תרו לי' כולי' יומא י"ל התם אפשר לפרש דלא חדית לן ש"ס חידוש לקולא אלא אדרבא אלעיל קאי דקאמר בב"ח חידוש לחומרא דהאי לחודי' שרי ובהדדי אסור אע"ג בכלאים נמי אשכחן כי האי גוני מ"מ הכא הוה חומרא טפי דבכלאים מיד דינקי מהדדי קפיד רחמנא אבל הכא אפי' יונקי מהדדי ע"י דתרו כולא יומא עדיין שרי ואפ"ה קפיד אתערובות ע"י בישול והיינו חומרא ולא מוכח מידי דלא נילף חומרא מחידוש לקולא אך משמעתין דע"כ הפי' כנ"ל משו"ה מייתי תוס' מדשמעתין:

6 ודע למ"ד במה מצינו דן מינה ומינה א"כ אי ילפינן טע"כ במה מצינו מבב"ח לא הוה ילפינן אלא טע"כ דבשול אבל לא בתרו לי' כולי' יומא אע"ג דמסברא חצונה אין לחלק בטע"כ בין ע"י בשול ובין ע"י כבישה מ"מ כיון דלא ידעינן טע"כ מסברא חצונה אלא במה מצינו מבב"ח א"כ דן מינה ומינה ע"י בשול אין ע"י כבישה לא ומ"מ אביי דשמעתין שפיר קאי אמתניתין דלעיל ירך שנתבשל בה ג"ה ואמר דהא בנ"ט דתנן התם דאורייתא דאי לאו דאורייתא ולית לי' להאי תנא ילפותא דמשרת ודג"נ עכ"פ בבישול נילף מבב"ח דעכ"פ בבישול טע"כ דאורייתא. אבל מודה אביי דאצטריך משרת או ילפותא דג"נ למילף מיני' טע"כ אפי' בכבוש דאע"ג דג"נ גופי' בישול הוא מ"מ מסברא אין לחלק בטע"כ בין כבוש למבושל אי לאו דאי' במה מצינו מבב"ח דדן מינה ומינה אבל אי ילפינן מג"נ בודאי אין לחלק וא"כ שפיר אצטריך הני ילפותת ובהכי מתישב נמי דלאביי לא הוה ב' כתובים בב"ח ומשרת וג"נ ולהנ"ל ניחא ומיושב ק' תוס' ד"ה מבשר וחלב וק"ל:

7 ועתי"ט ריש מס' שקלים ומ"ש שם בב"ח חידוש הוא ולא ילפינן כלאים מיני' נ"ל דוחק ועוד צל"ע הא בכלאים גופי' מצינו ביטול אם לא הוסיף מאתיים מותר וכ' רמב"ן ריש מס' ב"ב משום דבטל במאתיים א"כ היתר בהיתר בטל. אבל האמת יורה דרכו נהי בכל התורה אחרי רבים להטות בין בלח בין ביבש. אמנם מצינו בב"ח ביטול בלח המתפשט לתוך יבש וילפינן מיני' יניקת כלאים שמתפשט הלחות לתוך הזרע והגפן דתתבטל במאתיים. אבל ביבש לא מצינו ביטול בהיתר בהיתר ע"כ חוט פשתן שנאבד בבגד צמר או בהיפוך לא בטל ולזה נתכוון עט"ז שנתקשה בו ש"ך י"ד רסי' רצ"ט. ומ"ש ש"ך שם בב"ח יבש ביבש הוא דבר שא"א לשמוע איך שייך בב"ח דאורייתא יבש ביבש ודברי עט"ז נכונים ומוכרחים:

8 ומיהו היינו היתר בהיתר דרחמנא קפיד על תערובתן אבל היתר בהיתר ממש כגון צמר גמלים וצמר ארנבים שנתערב בהם צמר רחלים זהו בטיל בודאי והארכתי בזה בתשובה סי' אלף ק"ג ע"ש:

9 לימא פליגו אדרבא וכו' לשון זה צ"ע לפירש"י מי פליג ארבא הלא רבא אמר כן אדרב לעיל דרב אית לי' סליק והכא רב עצמו אמר דלית לי' סליק א"כ הוה תיובתא דרבא ומאי שייך פליגא אדרבא אבל לפי' תוס' א"ש דהא דרב דשמעתין פליג אשנויי דרבא דמנחות שם. אלא דבריהם צע"ג לכאורה דהרי התם גופי' צריך להבין למאי הלכתא אמר סליק השמן כמי שאינו והסלת רבה ומבטל להשמן למאי צריך לסלק השמן יניח השמן וגם הסלת במקומו. ויכנס מהשמן של מנחת נסכים לתוך הסלת של קומץ ובטל באינו מינו טיפה א' והרי ריבה שמנה נהי מה שנכנס מהשמן לתוך שמן לא יתבטל דמב"מ לא בטיל אבל עכ"פ מה שנכנס ממנו לסלת בטיל ונתרבה שמנו של זה וחיסר שמנה של זו אלא דאהש"ס לק"מ אה"נ לא הוה צריך לומר סליק אלא כיון דאמת כן הוא דס"ל סליק לעיל פג"ה דף ק' ע"כ אמרינן שם ס"ל לר' יהודה סלק כיון דהאמת כן הוא וא"כ ק' ש"ס דשמעתין א"א להיות מר' יהודה דמנחות דשם אין הכרח לומר סלק וע"כ אסוגיא דפג"ה סמיך וכפירש"י ודברי תוס' צ"ע:

10 אמנם א"ש לשיטת רמב"ם שם בפי' המשנה ושם נדפס בטעות ועתי"ט שם דס"ל דלא שייך ריבה שמן לא ניתוסף שיעור שלם היינו לוג שמן והכא מילתא אחריתא הוא והכי קאמר דהקומץ כולה סלתה בטל בריבוי שמן של מנחת נסכים שהוא ג' לוגים שמן מיהו בסלתה של מנחת נסכים לא יתבטל קומץ של מנחת יחיד דה"ל מב"מ אך סלק הסלת כמי שאינו ויתבטל כל הקומץ בשמן ולא נשאר כלום להקטיר וה"ל מנחת יחיד שלא להקטיר קומצה ופסולה ולפ"ז א"ש פי' תוס' דשמעתין. אך התם במנחות במתניתין פי' תוס' כפירש"י דלא כרמב"ם ואפ"ה בגמרא שם כ' תוס' כמ"ש בשמעתין וזה צ"ע:

11 סלק את מינו וכו' העלה רשב"א דסלק דשמעתין הוה ממש כמו סלק דיין ביין וקיתון של מים שלהי מס' ע"ז. דהרוטב הוא עצמה מים ומתערבים בה מיחל היוצא מחתיכת הנבלה עם המיחל הרבה היוצא מחתיכות המותרים ואי לא אמרינן סלק המיחל הכשר והמים רבין ומבטלין מיחל האיסור אי לאו דאמרינן הכי הי' מוציא מין את מינו מיחל את מיחל והי' אוסר במשהו ע"כ צריכין לומר סלק:

12 והנה הגאון מ"ה דוד דייטש זצ"ל הובאו דבריו בס' שערי חכמה סוף שער יוד הקשה לפמ"ש תוס' מנחות כ"ג ע"ב למאן דאזיל בתר בטל לא שייך במשקין מב"מ דהבטל א"א להיות המבטל לכי מסרח דמשקה דמסרח אבד שם משקה מיני' ואפי' לכלב לא חזי'. לפ"ז לא מקשה ש"ס בשמעתין חלב נבלה הוא ומאי קושי' דלמא רב ס"ל בתר בטיל אזלינן ומשקה א"א להיות כמבטל הנ"ל. ולהנ"ל לק"מ דהרי רב איירי הכא מתערובות מים ומיחל דהיינו משקים ואפ"ה אמר מב"מ לא בטיל לולי דאמרינן סלק וא"כ ע"כ לא אזיל רב בתר בטיל ולק"מ ועוד דהא לא ברורא לן כלל דס"ל לרב נטל"פ מותר וא"כ לא שייך לרב למיזל בתר בטיל:

13 חלב אמאי מותר חלב נבלה היא. עיין שיטת רשב"ם וק' תוס'. ותי' הר"ן כיון דחנ"נ בשארי איסורים משום לתא דבב"ח הוא. א"כ להס"ד דגדי אסרה תורה ולא חלב לא מצינו בב"ח חנ"נ א"כ בשארי איסורים לא אמרינן במים דנעשו נבלה א"ש למסקנא דגם החלב אסורה ונעשית נבלה א"כ בשארי איסורים גם המים נעשין נבלה ולק"מ אהרשב"ם. ומיהו לפמ"ש לעיל שיטת רמב"ן דאפ"י אי לא ידעינן מבב"ח מ"מ בשארי איסורים חנ"נ אדרבא בב"ח ה"א אין לך בו אלא חדושו קמ"ל רב עיין לעיל א"כ לא א"ש תי' הר"ן ומ"מ נ"ל דא"ש עפ"י מ"ש ד"מ בשם או"ה דלא אמרינן חנ"נ אלא אחר שכבר נודע לו שנתערב איסור בהיתר אבל אם נתוסף עליו קודם שנודע לו מצטרף ההיתר האחרון לבטל האיסור והש"ך הקשה דבב"ח דחנ"נ דאורייתא בודאי ליכא לחלק בין נודע ללא נודע וכדמוכח בשמעתין דפריך חלב נבלה היא ומאי קושי' דלמא קודם שנודע לו נסתלק הבשר מן היורה. ואפי' בשארי איסורי דרבנן נמי א"א כדמוכח במס' ע"ז בסוגיא דיין ביין ע"ש. ואומר אני בודאי אי לאו בב"ח נמי הוה אמרינן בכל האיסורים חנ"נ כמ"ש רמב"ן אך הוה מחלקין בין קודם שנודע לאחר שנודע. אמנם כיון דמצינו בב"ח דחנ"נ מן התורה והתם ליכא לאפלוגי בין נודע ללא נודע משו"ה לא פלוג רבנן בכולהו איסורין לומר חנ"נ אפי' בלא נודע. והא"ש כדהוה ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב ה"א דחלב לא נעשה נבלה כלל והשתא נהי אפי' במים בעלמא נ"נ היינו בנודע אבל לא בלא נודע והוה מוקמינן הך דכזית בשר בלא נודע וכנ"ל וק"ל:

14 גדי אסרה תורה ולא חלב היינו מדלא כתיב גדי וחלב אמו לא תבשלו יחד כמו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוה סד"א אגדי קפיד רחמנא ולא אחלב מיהו למסקנא נ"ל היינו טעמא דתלאו תורה בבשול גדי לומר שלא נעשה בב"ח דאורייתא עד שנתבשל הגדי כ"כ שאחרים אוכלים אותו אבל בבישול החלב לא סגי אעפ"י שממהרת להתבשל. אלא דלפ"ז התם בפסחים קאמר חידושא אי תרו לי' כולי' יומא בחלבא וכו' ה"ל למימר חידושא טפי אי בשיל לי' וסילקו קודם שנתבשל כבן דרוסאי דודאי בלעו זה מזה הרבה ואפ"ה עדיין מותר וכמדומה לי שק' זו רמוזה בפלתי סי' צ"ב. והנה לפי משמעות הסוגיא משערין החלב בכזית ולא ברביעית וצריך טעם מנ"ל דלא לשער ככל משקין עיין רמב"ם פי"ד ממ"א הל' ט'. וצ"ל מהאי טעמא אלו הוה כתיב לא תבשל בשר וחלב יחדיו ואמרינן אם אינו ענין לבשול תנהו ענין לאכילה עכ"פ אכילה אינו מפורש בפסוק וה"א הא כדאיתא והא כדאיתא בשר בשיעור אכילה וחלב בשיעור שתי' קמ"ל קרא לא תבשל גדי בחלב כאלו כתיב לא תאכל גדי בחלב אמו ותלה העיקר בגדי א"כ גם חלב בשיעור גדי דהיינו כזית כנ"ל וא"כ אין הכרח לדינו של ברייתא דלוי דבעינן שיעור בשול דאחרים אוכלים אותו. אלא לכאורה זה תלי' בפלוגתת ר"ע ורבנן בנזיר פ' ג' מינין אסורים בנזיר דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ומשרת ענבים לא ישתה דרבנן ס"ל חרצנים וזג בשיעור אכילה ויין בשיעור שתי' זהו שיטת ר"ת שם בתוס' ופ"ק דסוכה והכי קיי"ל אמנם ר"ע ס"ל מדכתיב ומשרת ענבים וי"ו מוסיף דאפי' השותה יין שיעורו בכזית כשיעור אכילה ע"ש וא"כ לר"ע שפיר מוכח הכא דהקפידא בשיעור בשול דגדי במאכל בן דרוסאי דמשו"ה כתיב לא תבשל גדי ולא כתיב לא תבשלו גדי וחלב אמו יחדיו דאי משום ליתן שיעור לחלב בכזית הוה סגי בוי"ו מוסיף גדי וחלב אמו ומדכתב לא תבשל גדי בחלב אמו ש"מ תרתי וא"ש ברייתא דלוי כר"ע אמנם ש"ס דפ' אלו עוברין קאי אפלוגתא דרבנן ור"ע דהיתר מצטרף לאיסור וטע"כ ובעי לומר חידוש בב"ח גם לרבנן לא הוה בעי למימר חידושא דאפי' בשלו זע"ז כל זמן שלא נתרכך הבשר כמאכל ב"ד לא מחייבו דדין זה אינו מוכרח לרבנן דר"ע דלית להו וי"ו מוסיף ע"כ קאמר אי תרו לי' כולי' יומא ולפ"ז לפי מאי דפסק רמב"ם לענין נזיר כרבנן דר"ע שתיית נזיר ברביעית א"כ אצטריך הכא לא תבשל גדי ליתן שיעור חלב בכזית. א"כ משו"ה לא מייתי רמב"ם ולא שום פוסק הך דלוי ופלתי בסי' צ"ב נדחק בזה:

15 ולכאורה משמע דמשערין כזית חלב דהיינו שנותנים זית בחלב והיוצא ממנו הוא שיעור זית זית וכן פי' תוס' פ"ק דסוכה לענין כזית יין דנזיר ולפ"ז חמירא חלב מגדי דגדי בעינן כזית ואי ממחה לי' הוה לי' ג' זיתים שהוא רביעית. ואלו חלב שיעור זית איקריש לי' ה"ל שליש זית. וק' איך יצטרפו חצי זית גדי עם חצי זית חלב דלא שוו בשיעוריהן:

16 בשקדם וסלקו מ"ש תוס' דכלי מדין הכניסו כלים קטנים לתוך יורה גדולה כבר כתבתי לעיל פג"ה צ"ח ע"ב דאין הכוונה דהכי הוה מעשה בכלי מדין וכלים גדולים לא הגעילו ולא הוכשרו כלל. אין הכוונה כן דהרי הך דחנ"נ בשארי איסורים לכ"ע לאו דאורייתא ובכלי מדין דאורייתא שפיר הגעילו כל הכלים אלא דעיקר ק' מכלי מדין כיון דלכאורה מפורש בתורה דלא אמרינן חנ"נ מדצוה להגעיל וכיון שמפורש אמרה תורה דלא אמרינן חנ"נ לא יכלו חכמים להחמיר על זה כ' תוס' דאין זה מפורש בתורה דהא אפשר למצוא הכשר בקטנים לתוך גדולים דאיכא ס' אע"ג דבאמת הגעילו אפי' גדולים מ"מ אינו מפורש בתורה משו"ה מצי חז"ל להחמיר וק"ל:

17 גופא אכל חצי זית בשר וכו' מ"מ בין לרב בין ללוי שיעור בשול ושיעור אכילה א' הוא אע"ג דלא יעלה על הדעת לומר דבעינן בזריעת כלאים הכרם כזית כיון דשיעור אכילתו בכזית ז"א דמי תלאן זה בזה והכא צ"ל כמ"ש רמב"ם והוא ממדרש רבה כמ"ש ה"ה דלא אסר הכתוב בשול אלא משום שהוא התחלת אכילה שמבשל לצורך אכילה והחמירה תורה אפי' בהכנת המאכל מכ"ש דאכילה גופי' אסורה אבל בכלאי כרם ליכא למימר שאסרה תורה זריעה משום אכילה דהא חזינן כלאי זרעים ובהמה מותרים באכילה ואפ"ה אסורים בזריעה והרבעה. וכיון שכן ראוי שלא לאסור הבשול אלא בשיעור שלוקה על אכילתו וא"ש:

18 אמנם בס' המצות לרמב"ם לאו קפ"ז כ' מדכ' ג"פ לא תבשל אם אינו ענין לבשול תנהו ענין חד לאכילה וחד להנאה ואפ"ה לא נחשב לאו בפ"ע משום דאכילה כולל הנאה בכל התורה ואכילה והנאה הכל לאו א' בשארי איסורים ואלו הוה כתיב לא תאכל בשר בחלב היו כולל הנאה אלא דלא מצי למיכתב לא תאכל משום דלא יבוא להתיר שלא כד"א ע"כ הוצרך להחליף לשון אכילה בלשון בשול לאסור אפי' שלא כד"א ואכתי מלשון בשול לא הוה ידעינן הנאה הוצרך לכתוב לא תבשל פעם שלישית לרמז שבבשול השני כבר נאסר הנאה כאלו הוה כתיב לא תאכל ולעולם אין לאו מיוחד להנאה אלו תוכן דבריו שם ובזה יובנו דבריו בנקודה נפלאה שבמס' כריתות ע"ש:

19 והלח"מ פ"ט במ"א כ' דתרוויהו צריכי דברי מדרש רבה הנ"ל ודבריו שבס' המצות הנ"ל דמלא תבשל באם אינו ענין לא הוה לקי ומק"ו דבשול מכ"ש אכילה נמי לא הוה לקי ומצירוף שניהם לקינן ומ"ש אחרונים אלהח"מ מר"פ איזה נשך ומס' מכות דלקינן אאם ענין כבר הארכתי שם. ואמנם דברי הלח"מ פה בנוים אדברי ה"ה פ"ב ממ"א שכ' כל שיש שום לאו אפי' שאין לוקין עליו מ"מ אי יש גם ק"ו עונשין מן הדין:

20 ומשום כן ק' אכה"ג שהקשה למה לי ג"פ לא תבשל פ"א סגי ושוב אסור באכילה והנאה מלא תאכל כל תועבה ותי' דלא הוה לקי אלאו שבכללות ע"ש עיין פלתי רס"י פ"ז. ולהנ"ל צ"ע כיון דאיכא ק"ו השתא אבישול לקי אאכילה לא כ"ש ממילא סגי בלאו שבכללות ללקות עליו וא"כ הדרי ק' לדוכתא ג' לא תבשל למה לי וי"ל לפי הנ"ל דאי מלא תאכל כל תועבה לא ידעינן אכילה שלא כד"א והנאה שלא כדרך הנאתו ואצטריך בפי' לא תבשל א' לאכילה שלא כד"א וא' הנאה שלא כד"ה ועוד לפמ"ש בתחלת דברינו דעי"ז ידעינן דאכילה ובישול חד שיעורא אית להו: