חידושי חתם סופר על חולין ה׳

1 לא הוה מיפליג נפשי' מיני'. אע"ג דמ"מ צריך לבדוק סכין וליתן להם לא הוה הפלגת נפש משום דבלא"ה ראוי להראות סכינו לחכם. ולרמב"ם נמי דלא אמרינן סתם מומרים מצוין מומחים הם מ"מ לא הוה הפלגת נפש חדא דלהגאונים אפי' בישראל כשר צריך לברורי לכתחלה ועוד דהכא כיון דכל עם אחאב היו נזהרים במצות שחיטה היו מצוין אצל שחיטה מומחין ולא דמי לסתם מומר דעלמא:

2 ואר"י אמר רב מבי טבחי דאחאב. נ"ל הא דפשיטא לי' דהכי הוה משום דלא ס"ד דזן הקב"ה את אלי' מן הגזל שיגזלו העורבים אע"כ מבי טבחי דאחאב והי' חייב בדין לזון את אלי' כי מפניו הי' בורח. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א ח"א דלמא מבי טבחי דעובדי' הוה והריטב"א כ' שבאמת היינו דמשני עפ"י הדבור שהקב"ה א"ל שהוא מבי טבחי דעובדי' ולהנ"ל ליתא דא"כ הוה גזל. וע"כ מדאחאב שחייב לזון ולפרנס את אלי' ולפ"ז כדפריך אימא גברי רצה לומר והם קנו בכסף מבי טבחי דעובדי' ומשני עורביים ה"ל למימר וכ' תוס' הואיל ואיכא למטעי והיינו כנ"ל ואין להאריך:

3 ובחי' תורה אמרתי הא דאמרינן במנחות מ"ה ע"א פ' זו אלי' עתיד לדורשה פי' דר' יוחנן נמי ידע תי' רבינא הואיל ואשתרי מליקה לגבי' אך דקשה קו' תוס' ד"ה הואיל וכו' ומסקי תוס' דמ"מ אתא לאוריי דלא נטעה ע"ש והיינו אי אלי' כהן הי' יש מקום לטעות דמשו"ה אכל מבי טבחי דאחאב משום דכהנים מותרים בנבלה ע"כ הוצרך יחזקאל למימר לא יאכלו הכהנים. אך אי אלי' אינו כהן ליתא להאי מילתא ואיפלגו בה אמוראי כדאי במס' ב"מ לאו כהן מר וכ' שם תוס' פלוגתא במדרש בזה ע"ש ע"כ פ' זו אלי' עתיד לדורשה:

4 מכם להוציא את המומר. רש"י ס"ל דפ' זו רק בנדבה כתיב ולא בחובה כלל ומפני כן כ' רש"י דלאו מכם דריש דהאי אצטריך למעוטי גזל כק' תוס' אלא במקום דכתיב מיעוטא בפ' נדבת ישראל הו"ל למכתב בפ' הכוללת נדרים ונדבות של ישראל ואו"ה והתם ה"ל למכתב מן האדם. ודקדק רש"י למכתב מן האדם ולא כ' מ"אדם משום דאתם קרוים אדם אבל ה"אדם גם האו"ה נקראו כן כמ"ש תוס' בע"ז ד' ע"א אבל תוס' ס"ל כהרשב"א ועיי' ריטב"א דאע"ג מדכתיב כי יקריב בנדבה נמי מיירי מ"מ הפרשה כוללת כל עניני קרבנות אע"ג דלקמן עביד צריכותא דהוה ס"ד בנדבה לחוד משתעי אבל לקושטא דמילתא הפרשה משתעי מן הכל. וא"כ ליכא לאקשויי מ"ט לא כ"כ בפ' איש איש דהתם בנדבה לחוד משתעי ע"כ הוכרחו תוס' דדרשא מכ"ם והוקשה להם מר"פ לולב הגזול:

5 מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו' לכאורה צ"ע דתני ב' מיני מומר בברייתא ורי"ו יליף מזה דמומר לכל התורה חוץ מלע"ז ושבת נמי הוה כגוי ורישא מיירי מומר לכל התורה חוץ מע"ז וסיפא מומר לע"ז ולא לכל התורה. אבל זהו דוחק דלכאורה מחוורתא דברייתא סיפא מפורש לרישא והכי קאמר מכם ממעט ומן הבהמה מרבה מכאן אמרו הרבוי קאי לפושעי ישראל והמיעוט קאי למומר לנסך ולחלל שבת בפרהסיא וליכא ב' מיני מומר אע"ג דשקלא וטרי' דש"ס היכי דמי וכו' קשי' מציעתא וכו' אורחי' דש"ס הכי ולעולם פי' הברייתא כנ"ל. אלא דיש לדקדק כיון דלא בא סיפא אלא לפרש הרישא א"כ מה הי' צריך להוסיף אסתם מומר דתני ברייתא לימא סתם מוקמי' ריבוי לפושעי ישראל ומיעוטא למומר מה צריך לפרש מומר לנסך היין. ונ"ל דרש"י נשמר מזה דפי' מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומאי בעי רש"י בזה. נקדים בתמורה כ"ח ע"ב אמרינן מן הבהמה להוציא רובע דכתיב בהמה וכתיב איש כי יתן שכבתו בבהמה. מן הבקר להוציא נעבד ומוקצה דכתיב הכא בקר וכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. והנה אי לאו דכתיב בהמה לרבות ה"א מכם ממעט אפי' מומר לשום דבר א' מן התורה. והשתא נמי דכתיב מן הבהמה לרבות פושעי ישראל ליכא לרבויי אלא מעניני דקרא דמיירי ברובע ונרבע ה"ה פושעי ישראל כה"ג ומכ"ש מה שלמטה מן העריות הכל בכלל ריבוי אבל לנסך יין שהוא מוקצה ונעבד דלא אתי מהאי קרא וחמיר מעריות. וכן מחלל שבת בפרהסי' לא אתי מריבוי' א"כ ממילא הוא בכלל מכם להוציא אפי' מומר לדבר א' והיינו ע"ז כנלע"ד נמצא סיפא מפרש לרישא וא"ש:

6 כדי שיחזרו בהן בתשובה. כ' תוס' לא דדריש טעמי דקרא פי' ואתי' כר"ש דדריש טעמי דקרא ובזה הוה א"ש מאי דפריך מברייתא דמעם הארץ וכ' תוס' ודוחק לומר דפריך מר"ש. ואי הוה דריש טעמי דקרא א"כ רמי דר"ש אדר"ש. וכ' תוס' דליתא. ונראה הכרח דא"א לומר שזה הוא טעמי דהאי קרא א"כ ע"כ צ"ל אי לאו משום שיחזרו בתשובה לא הוה מקבלין אפי' ממומר לדבר א' א"כ תינח קרבן אבל בשחיטה דלא שייך שיחזרו בתשובה הו"ל למימר אפי' שום מומר אינו בר זביחה. ואי תאמר שאני קרבן משחיטה. א"כ מנ"ל דמומר לע"ז הוה מומר לכל התורה דלמא שאני קרבן דתלי' בתשובה וזה תשובה שלו קשה. משא"כ בשחיטה לא הוה מומר לע"ז גרוע ממומר לשאר עבירות אע"כ אין זה טעמא דקרא ונדחק תוס' בפי' הש"ס. ולולי דבריהם הי' נ"ל הפי' כיון דאיכא ריבוי ומיעוטא מנ"ל דריבוי אמומר לשאר דברים ומיעוטא למומר לכל התורה דלמא איפוך מומר לכל התורה הוה כאומות העולם ובכם חלקתי ולא באומות אבל פושעי ישראל לא יקריבו וקאמר שזה חוץ לסברא א"כ פושעי ישראל ימיר דתו ונקבלו ממנו קרבן וסוגרים בעדו דלתי התשובה אע"כ נהפך הוא. ואפשר מיאנו תוס' בזה משום דס"ל בכם דרשינן בכם חלקתי ולא באומות וא"כ מ"ם דמכ"ם ולא כולכם אמומר ממש קאי ולא אפושעי ישראל דלא שייך כן באומות דז' מצות נעשה להם כהיתר דכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ולא הוה מומר אלא לע"ז וכופר בכל עיי' וק"ל:

7 השב מידיעתו וכו' לפני רש"י הי' ב' גרסאות השב לשון עבר מיירי עכשיו בשעה שמייתי קרבן כבר חזר בתשובה ואין זבחו תועבה אלא אנו דנין על אותו שעה שעבר העבירה שייך השב לשון עבר אלו הי' שב מידיעתו באותו הזמן יביא קרבן עתה אבל כיון שלא שב אז לא יביא קרבן גם עתה אך יש גורסין היושב לשון הווה ומשמע שאנו דנין על שעת הבאת הקרבן אם יושב עתה ובטל מקבלין ממנו ואם לאו אין מקבלין והי' ק' קו' תוס' תיפוק לי זבח רשעים תועבה. ע"כ פירש"י דאפי' אי גרסינן היושב מ"מ הכל הולך למקום א' וקאי אשעת עבירה ולא אשעת הבאת הקרבן. וזה הי' כוונת תוס' ד"ה השב שלא הקשו אח"כ מעם הארץ דידעו שפיר דמיירי אחר שכבר חזר בתשובה עיי' סנהדרין מ"ח ע"א. אך הכא גרסינן היושב הוה משמע דמיירי משעת הבאה משו"ה הקשו ותי' תוס' כמ"ש רש"י. וכן משמע מדאמרינן אין מביא קרבן ולא אמר אין מקבלין ממנו משום דלא איירי בשעת קבלת קרבן אלא בשעת עבירה דחל עליו חיוב הבאה:

8 אך אי קשי' בברייתא קמייתא מכם וכו' תקשה תיפוק לי' דהוה זבח רשעים ואין לומר שהפריש בשעת המראתו וכיון שנדחה הקרבן אז שוב אינו ראוי אפי' אח"כ. א"כ איך קאמר כדי שיחזרו בתשובה חוץ ממומר לנסך שאינו קרוב לשוב הלא מיירי שכבר שב וצ"ע. ונראה לי הא דמקשה תוס' בפשיטות מזבח רשעים תועבה לאו מקרא דמשלי פריך אתורה אלא מסברא חצונה והיינו בקרבן דכפרה דהמבעט בכפרתו מהיכי תיתי יתכפר לו אע"ג דאמרינן בצריכותא חטאת דחיובא הוא וכו' פירש"י שלא יהי' חוטא נשכר אבל מסברא לא יהי' לו כפרה. אבל ברייתא מכם דקאי אדורן אע"ג דקרא דמשלי אתי לריבוי אפי' דורן כפירש"י ד"ה דלאו חיובא וכו' מ"מ אתורה לא קשי' למה לי מכם תיפוק לי' מקרא דמשלי זה לק"מ:

9 עיי' לעיל כבר כתבתי מה ששייך לכאן:

10 אדם ובהמה תושיע ה'. יש "בהמה" בטומאה גמטרי' כלב כפירש"י בב"ב גבי פרנסינו כעורב וככלב והיינו מן הבהמה לרבות פושעי ישראל. ויש "בהמה" בקדושה גמטרי' אליהו והיינו . ונעשה אלי' מלאך. "מלאך אדם בהמה" גמטרי' קפ"ח כמו יעקוב מלא וי"ו שיש לו משכון מן אלי' שיבוא לבשר הגאולה בב"א:

11 שמא לא שמע רבי אלא בשאין ישראל עע"ג. פירשב"א דנמנו דלא להועיל חותך כזית בשר משום דנחשדו על נבלה כמומר לתיאבון אבל עע"ג מהני דלמיעוט עע"ג לדמות יונה לא חיישינן וא"ל כשאין עע"ג למימרא בעי' דהא קיי"ל כת"ק דמצת כותי דאחזוקי ולא כתיבי לא מהימני. אע"כ משום דחייש למיעוטא עע"ז. והנה לכאורה צ"ע לפ"ז מה נסתפק בדר' יוחנן דאלו הוה שמיעא הוה ס"ל הא קיי"ל לא חיישינן למיעוטא. וי"ל ע"פ מ"ש תוס' פ' אין מעמידין דמשו"ה אסרו סתם יינם בהנאה משום דאיכא מיעוט יין שנתנסך ממש לע"ז והוא אסור בהנאה מדינא כתקרובת ע"ז אלא להך מיעוטא לא חיישינן דאלו נסיך לא מזבין. אך כיון שנמנו לאסור סתם יינם משום חתנות ואיכא נמי מיעוטא דתקרובות ממש אסרו הכל בהנאה ע"ש. וה"נ איכא למימר בשמעתין כיון שנחשדו לאכול נבלות לתיאבון ונמנו לאסור שחיטתן באין עע"ג ולא מהני חותך. וכיון שנמנו על שחיטתן והרי איכא מיעוט עובדי דמות הר יונה אע"ג דבעלמא לא חיישינן למיעוטא. הכא כיון דבלא"ה נמנו לאסור שחיטתן אסרו לגמרי אפי' עע"ג. אלא די"ל זה הי' שייך אי קיי"ל כרשב"ג דמצת כותי והי' מותר לאכול משחיטתן בלא עע"ג ע"י חותך כזית בשר. ועכשיו נתקלקלו ואוכלין נבלות לתיאבון ונמנו לאסור ע"י חותך ומדאסרו כך אסרו לגמרי משום מיעוטא דעע"ז. אך אי קיי"ל כרבנן א"כ מעולם לא הותר ע"י חותך כזית בשר. וכיון דלמיעוט עע"ז לא חיישינן מה נתחדש עתה למנות ולאסור אפי' בעע"ג אע"כ משום דר"ג וב"ד סבר כר"מ דחייש למיעוטא ולא קיי"ל כוותי'. והיינו דהי' תהי ר"ז ב"ר יוחנן אי הוה שמיעא לי' הוה ס"ל או לא:

12 מסתברא דשמיעא לי' וכו' לקמן אמרינן גבי תערובת דמאי לאו אדעתאי ואי הוה אדעתי' לא הוה אכיל דלא הוה שמיעא לי' הך ברייתא דלא גזרו על תערובות דמאי. ואפ"ה אר"ז ש"מ לא גזרו על תערובות דמאי. וא"כ ה"נ נימא אפי' לא שמיעא לר' יוחנן ואי הוה שמיעא לי' הוה מקבל לי' מ"מ מדאכל ש"מ לית הלכתא כר"ג וב"ד דנמנו על שחיטת כותי. ולפירש"י דפי' ר"ג בנו של ר' יהודא הנשיא הוה א"ש שהוא הי' בימי ר' יוחנן ותחלת מנין וגזירה באותו זמן הי' ותלי' בקבלת חכמי הדור גזירתו ואי שמיעא לר' יוחנן וסייעתו ומקבל מני' מתפשטת בכל ישראל ומתקיימת ואי שמיעא לי' ואינו מקבלו אינה מתקיימת כדמסקינן גזור אינהו ולא קיבלו מיניהו וא"ש וק"ל:

13 אפי' בהמתן של צדיקים וכו' דעת תוס' דוקא באכילת איסור אבל שארי איסורים ואפי' אכילה בשעה איסורא כגון ביה"כ לא. ובחי' ר"ן תי' תי' אחר ואין מחלק בכך וכן משמע במדרש רבה פ' חיי שרה דפריך על גמלים של אאע"ה שיצאו זמומים וכי לא הי' כחמורו של ר"פ בן יאיר פי' וליכא למיחש שירעו בשדות אחרים משום גזל. ופשוט שאין אכילת גזל גרוע מאכילת היתר בשעת איסור ובתענית כ"ד איתא שהניחו ושכחו סנדלין על חמורו של ר' יוסי דמן יוקרת ולא אזלי מפני סנדלין שאינם שלו מכ"ש שארי איסורין שאין לחלק. ובחי' תורה אמרתי שזה שאמר יעקב אע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ויל"ד לשון לאכול וללבוש ודי באומרו לחם ובגד כדכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. אע"כ הכי קאמר יעקב בנדרו שיזכהו ה' שיהי' כ"כ צדיק שיתן לו לחם לאכול לאחרים פי' שאחרים יאכלו ע"י שהוא אכל שיאמרו אלו הי' שם חשש איסור בהאי לחם לא יארע מכשול לצדיק וכן בגד ללבוש על אופן הנ"ל. והיינו דמאריך קרא אחר שא"ל הקב"ה קום עלה בית אל ושב שם. אמר יעקב הסירו אלקי הנכר והנזמים אשר באזניכם ויסורו ויתנו לו ויטמון עם האלה אשר עם שכם. ובא קרא להתנצל בעד יעקב שלא איחר נדרו. כי נדרו הי' בתנאי שאם יהי' במדרגה ונתן לי לחם לאכול כנ"ל שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י בני ביתו ובהמתו אז והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים והשתא מכיון שבני ביתו נכשלו בנזמי ע"ז ומלבושיהם עד שאמר הסירו והסירו. ואע"ג שכ' רמב"ן שכבר ביטלום אלא שיעקב החמיר על עצמו מ"מ הא חמורו של ר"פ בן יאיר לא נכשל אפי' במה שהחמיר בחומרא בעלמא כמ"ש תוס' לקמן ע"ב ד"ה הא וכו' ע"ש. א"כ לא נתקיים תנאו ובגד ללבוש שהרי נכשלו במלבושיהם ולא חל עליו נדר והאבן הזאת לולי שהקב"ה צוהו עלה בית אל ושב שם אבל הוא לא איחר נדרו:

14 ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא. אע"ג דברובא דאיתא קמן מודה ר"מ דכל דפריש מרובא פריש תי' הר"ן ר"פ כל הצלמים דר"מ דחייש בעלמא למיעוטא. א"כ מיעוטא כמאן דאיתי' דמי. ע"כ לפעמים ברובא דאיתא קמן ראו לגזור רובא אטו מיעוטא. לאפוקי למאן דלא חייש למיעוטא דמיעוטא כמאן דליתי' דמי לא שייך למגזר רובא אטו מיעוטא. ועיי' תוס' ר"פ האשה בתרא דרובא דכותים דומה קצת כרובא דאי' קמן ולעולם הוה ליתא קמן וזה הוא שיטת רמב"ן ר"פ כל הצלמים ולק"מ ק' ר"ן שם. וצריך לומר הכא בעי למיזבן בשוקא דאי בבתיהם או בחנויותיהם ה"ל קבוע וכמחצה ע"מ דמי ולכ"ע אסור. א"נ נהי דידעינן דקבוע מיעוטא עע"ז מ"מ לא ידעינן דקבוע חד מעע"ז דזבין יין לא מיקרי קבוע כדאי' בש"ע י"ד סי' קי"ד ומתבאר בקיצור במג"א סי' ל"ב סקס"ו ע"ש ועיי' מס' ע"ז כ"ז ע"א דר' יהודה ס"ל כותי מל לשם הר גריזים וצ"ע הא בימי ר' יהודה לא הי' אלא מיעוטא ור' יהודה לא חייש למיעוטא. וי"ל דהם מקפידים שלא ימול להם אלא מי שמכוון לדמות יונה שלהם נמצא אפי' כותי המיעוט צריך רופא ממינו וכשם שאלף סגי להם ברופא א' כשר ולא שייך ברופא מרובא פרוש דכל כך רופאי אליל יש כמו רופאים כשרים וק"ל:

15 אם בעל נפש אתה פרוש הימנו. ויראה דכל זה רמז לו ההוא סבא אתה תלמיד היושב לפני רבו ר"מ דס"ל חיישינן למיעוטא. א"כ או פרוש מבי כותאי או אי לא ס"ל כרבך פרוש הימנו:

16 מאי נכרים גמורים וכו' ובנכרי עד שישכור. האי חומרא הוא וקולא הוא חומרא עד שישכור וקולא דוקא ב' ישראלים עם כותי אוסרים אבל ישראל א' לא כמו ישראל א' עם נכרי עיי' ש"ע א"ח רסי' שפ"ב ובט"ז ומג"א שם והיינו דקאמר נכרים גמורים אפי' להקל. ומ"מ מדלא אמר כנכרים גמורים לענין קדושי אשה כדאמרינן ספ"ק דיבמות גבי עשרת השבטים כגוים גמורים לענין קידושין ש"מ בכותים לענין קידושין חוששין להחמיר כמ"ש בש"ע א"ע סי' מ"ד סעיף יו"ד ועיי' בית שמואל שם. אינו חושש לשאור ותבלין וכו' לשון רמב"ם פ"א ממעשר הלכה י"ב פת לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית שאינה חשודה להחליף בד"א שנתן לה שאור ותבלין וכו' ע"ש הרי קמן דברישא לא הזכיר שאור ותבלין דאי לאו דאינה חשודה להחליף הי' חוששין לכל העיסה ולא רק משום שאור ותבלין לחוד. ולפ"ז צ"ל הא דנקיט בברייתא אינו חושש לשאור ותבלין רבותא קאמר לא מבעי' לחליפין לא חיישינן אלא אפי' לשמא הוסיפה שאור ותבלין כדרך עולם שלפעמים לא הספיק שאור ותבלין שלו ומוספת משלה לזה נמי לא חיישינן. והא דלא מייתי לי' רמב"ם הך רבותא משום דאנן קיי"ל זה וזה גורם מותר ואפי' הוסיפה משלה לית לן בה כיון דאיכא נמי שלו הו"ל זוז"ג. אך הברייתא מצי אתי' כמ"ד זוז"ג אסור וקמ"ל דאפ"ה לא חיישינן. אלא לפ"ז טעמא בעי בין בהס"ד דחיישינן לתערובות דמאי ובין למסקנא דכל דלטעמי' עבידא ה"ל כאלו הוא בעין א"כ נהי לאחליפו לא חשידי אבל להוסיף משלה לטובתו ניחוש. וצ"ל א"כ הוה אמרי לי' נתתי לך משלי כנותן מתנה לחבירו שמודיעו ומזה ראי' למ"ש רשב"א אם החשוד מביא לו דורון בשם פלוני נאמן דאלו הי' משל עצמו לא הי' תולה מתנתו באחר וזה מוכח מהנ"ל ועדיף מיני'. והנה הרמב"ם פסק בכל התורה החשוד על הדבר דנו ומעידו בשל אחרים דלא כסתם מתני' ס"פ ד' דמס' בכורות דס"ל ר"מ הוא ולא קיי"ל כוותי' עיי' ש"ך סי' קי"ט סקי"ח ותי"ט משנה ד' פ"ה דבכורות ונראה הסברא דחזקה אין אדם חוטא ולא לו הוה רק רובא ור"מ חייש למיעוטא דחוטא אפי' לא לו וגזר רובא אטו מיעוטא ולא דנו ולא מעידו משא"כ לדידן דמרובא פרוש ואין חוטא ולא לו. אך הכ"מ והרב"י סי' קי"ט הקשה ממתני' רפ"ד דדמאי בשבת שואלו ואוכלו על פיו חשכה מ"ש לא יאכל ואמאי לא יהא נאמן בשל אחרים וכן התם פ"ד דדמאי משנה וא"ו הנכנס לעיר וכו' כ' ירושלמי הטעם שהקלו על אכסנאי וכן כ' רמב"ם וק' תיפוק לי' דנאמן בשל אחרים ולפע"ד ליישב דבלאה"נ צ"ע הא זה שרוצה זה האכסנאי לוקח ממנו הוא מרוב ע"ה מעשרים אלא דחיישי חכמים למיעוטא הכא. והנה זה המעיד עליו הוא ג"כ מרוב ע"ה מעשרים ואינו חשוד וראוי להעיד וא"נ ניחוש למיעוט שגם זה המעיד הוא מהמיעוט מ"מ הא רוב מהמיעוט הנחשדים רובא אינם חוטאים ולא לו. וא"כ מה"ת ניזל בתר ג' מיעוטא להחמיר ולא נאמין זולת בשבת ובכבוד אכסניא. וצ"ע לכאורה. וצ"ל כיון דקיי"ל בכל התורה לא חיישי' למיעוטא והכא בדמאי ראו להחמיר א"כ לא חילקו בין חד מיעוט לכמה מיעוטא דמיעוטא ומשו"ה אי לאו משום שבת ואכסנאי לא האמינו להעיד בשל אחרים. אבל חשוד בעלמא שאינו דמאי דנו ומעידו כנלע"ד והשתא לפ"ז מ"ש רשב"א הנ"ל דאם מביא לו דורון בשם אחר מהימן משום דלא עביד דיהיב משלו בשם אחר לדמאי אצטריך אבל שארי חשודים הא בלאה"נ דנו ומעידו:

17 שאני תבלין דלטעמא עבידי. אין הפי' דיהיב טעמא טובא עד אלף דהא לא חששו לתערובות דמאי אפי' בפחות מס' אלא לטעמא עבידי כפירש"י דכל עיקר תיקינו ע"י שאור ותבלין. והנה תוס' העלו תבלין פטור ממעשר ורצונם תבלין פלפלין וכדומה דאותם הם עיקר תקנת הקדרה אבל בודאי איכא תבלין שומם ובצלים דחייבי במעשר כמבואר מס' טבול יום ומייתי ר"פ אלו עוברין המקפה של חולין ושום ושמן של תרומה. ועיי' מס' ע"ז ס"ט ע"א כתבלין של תרומה ר"ל שום ובצלים מיהו תוס' לא גרסי התם של תרומה אלא תבלין ופלפלין ע"ש וכן נראה דבצל וקפלוט בטל במאה לקמן צ"ז ע"ב ע"ש:

18 מפני שחשודה מחלפת המתקלקל. והוה ס"ד דת"ק ור' יהודה פליגי וטעמא דת"ק דחשוד להחליף ומסיק התם כדקתני טעמא דת"ק היינו ר' יהודה. ונ"ל דלס"ד דה"א ת"ק חושד להחליף הא דקאמר מחלפת המתקלקל משמע ודאי לטובה מתכוונת אלא עכ"פ גזלה משל בעלה ויהבת לחתנה והשתא מיגזל גזלה חלופי מבעי' ומשני כדקתני רוצה בתקנת בתה ולזה גם בעלה מסכים:

19 מיהו צ"ע איך ס"ד דחשוד על גזילה וחליפין הא מומר לדבר א' לא הוה מומר לשאר דברים והרשב"א בתה"א פסק דחשוד לדברים שאין רבים מקילין כגון לאכול נבלה לתיאבון חשוד נמי להחליף ונפקא מס"פ אין מעמידין והקשה עליו הרא"ה בבד"ה הא מומר לדבר א' לא הוה מומר לכל התורה ועמ"ש ש"ך סי' קי"ט סקל"ח וקשה משמעתין איך ס"ד דיהי' חשוד לאחלופי ולגזל. מיהו איחלופי דכולי' שמעתין נ"ל לולי דהחברים מקפידין שלא לאכול מעם הארץ לא הי' שייך בטוחן ושכנתו ופינדוקי' ענין גזילה כלל כי אין הטוחן מקפיד מליתן קמח של זה לזה ואין הנותנים לטחון לאפות ולבשל מקפידין ומה לי הא או הא. אך הכא יודעת הפונדקית שהחבר מקפיד אי מחלפת הוה גזילה. והוה סד"א כיון דכל עיקר קפידת החבר הוא משום הפרשת מעשר והיא נחשד ע"ז חשודה נמי להחליף וזה התי' יתכן על חליפין אך על מיגזל גזלה לא שייך תי' זה וצ"ל כיון דע"ה נחשדים על גזל השבט ובשביעית על גזל עניים דרחמנא אפקרי' חשוד נמי לגזול בעלמא וכעין זה כ' רמב"ם בפי' מתני' ה' פ"ה דדמאי ובתי"ט שם ד"ה אבל בזמן ע"ש ובסוף הדבור מיהו כל אלו התירוצים לא יעלו מזור לרשב"א דס"ל החשוד בדבר שאין רבים מקילין חשוד על גזילת אותו דבר ובעי ב' חותמות שלא יזייף להחליף טוב ברע. ושפיר הקשה רא"ה לרשב"א. וצ"ל כשם שמפני תאותו עובר על לאו דנבלה ה"ה מפני תאותו לנתח טוב יזייף ויחליף רע שלו בטוב של חברו:

20 רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה בירושלמי וכן פסק רמב"ם בין חתנה מאירוסין בין מנשואין ונראה דס"ל דהיינו דקאמר ר' יהודה לא מבעי' מן הנשואין דגם בתה אוכלת עם בעלה ורוצת בתקנת בתה אלא אפי' מן האירוסין דאין הבת ניזונות משל בעלה וליכא תקנת בתה מ"מ בושה מחתנה. ולפ"ז מוכח מהכא נהי דלא חיישינן לאחלופי לטובת עצמה אבל להציל עצמה מרעתה שלא תתבייש נחשדת להציל עצמה בממון חברו. והיינו דכ' רשב"א שאפי' נותן חוטי קנבס להחייט חיישינן לאחלופי להציל עצמו מטורח קושי התפירה בקנבוס מבפשתן וכ' הר"ן שאינו מחוור ולהנ"ל מוכח כן: