ערוך לנר על ראש השנה ח׳

« ערוך לנר על ראש השנה ז׳ ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה ט׳ ×¢×´× »

2 שבת פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. שֶׁבְּבָבֶל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.

2 תענית פתח ↗

אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְיָנוֹקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא לִי פְּסוּקָיךְ! אֲמַר לֵיהּ: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״? אֲמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי.

3 רש"י על ראש השנה פתח ↗

ואותו הפרק זמן - הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם:

5 ראש השנה פתח ↗

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מִתִּשְׁרִי מָנִינַן — רַב חִסְדָּא מַתְנִיתִין אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?!

6 תוספות פתח ↗

סמוך לגמרו עשורו. ואע"ג דתנן בפ"ק דמעשרו' מ"ג התבואה והזיתים משיביאו שליש מ"מ אין דרך ללקטם אלא כשנגמרו:

7 תוספות פתח ↗

רב חסדא כר' זירא. דמוקים ליה למתני' לתקופות והא דלא תנא תשרי ר"ה למלכי אומות העולם משום דבאומות העולם לא קמיירי:

8 תוספות פתח ↗

רב חסדא כר' זירא. דמוקים ליה למתני' לתקופות והא דלא תנא תשרי ר"ה למלכי אומות העולם משום דבאומות העולם לא קמיירי:

9 נדה פתח ↗

אֲפִילּוּ יָמִים הָרְאוּיִין לִסְפִירַת סְתִירַת זָבָה. תְּנַן: כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. בִּשְׁלָמָא לְרַב, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אֶלָּא לְלֵוִי — קַשְׁיָא. אָמַר לָךְ לֵוִי: מִי קָתָנֵי ״טְהוֹרָה בְּכוּלָּן״? בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי: אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵין הַוָּלָד מְטַהֵר אֶלָּא יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה גְּדוֹלָה. מַאי טַעְמָא? דָּמָהּ ״יָמִים רַבִּים״ כְּתִיב. אַבָּא שָׁאוּל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אֲפִילּוּ יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה קְטַנָּה, מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי״ וְ״כׇל יְמֵי״ הָתָם כְּתִיבִי. תְּנַן: כַּמָּה הוּא קִשּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים יוֹם. קַשְׁיָא לְתַרְוַיְיהוּ! מִי קָתָנֵי ״טְהוֹרָה בְּכוּלָּן״? קִשְּׁתָה בִּימֵי נִדָּתָהּ — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָתָהּ — טְהוֹרָה. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ מְקַשָּׁה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת. וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה, וַחֲמִשִּׁים שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר. וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יֵשׁ מְקַשָּׁה כׇּל יָמֶיהָ, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן! אָמַר לָהֶן: מַאי דַּעְתַּיְיכוּ? מִשּׁוּם נְפָלִים? אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ רוֹאָה מֵאָה יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה, וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דַּיָּהּ וְכוּ׳. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: דַּיָּהּ חׇדְשָׁהּ, וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד? קִשְּׁתָה שְׁנַיִם בְּסוֹף שְׁמִינִי וְאֶחָד בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי, וַאֲפִילּוּ בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי יָלְדָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אֲבָל קִשְּׁתָה יוֹם אֶחָד בְּסוֹף שְׁמִינִי וּשְׁתַּיִם בִּתְחִלַּת תְּשִׁיעִי, וַאֲפִילּוּ בְּסוֹף תְּשִׁיעִי יָלְדָה — אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה שִׁיפּוּרָא גָּרֵים. אִינִי? וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְיוֹלֶדֶת אֶלָּא לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹם, אוֹ לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם יוֹם, אוֹ לְמָאתַיִם וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה! הוּא דְּאָמַר כַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, דְּתַנְיָא: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן אֶלָּא בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא: מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים? דִּכְתִיב ״וַיִּתֵּן ה׳ לָהּ הֵרָיוֹן״ — ״הֵרָיוֹן״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַן וְשִׁבְעִים וְחַד הָווּ. אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי לִתְקוּפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן״, מִיעוּט ״תְּקוּפוֹת״ — שְׁנַיִם, מִיעוּט ״יָמִים״ — שְׁנַיִם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה שְׁבוּעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ — כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טְהוֹרָה. וְכַמָּה שְׁבוּעַיִם? תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁלְּאַחַר נִדָּה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא וָלָד, וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵימָא ״בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״בְּלֹא וָלָד״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין וָלָד אֶלָּא נֵפֶל — בִּתְלָתָא נָמֵי הָוְיָא זָבָה, מַאי טַעְמָא? אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים. מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה — כׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשּׁוֹפִי, הֵיקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי? אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה. גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיָּצָא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, הֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד? אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן אַחֵר, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד — הֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ. מָקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד — אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ? אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה. אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן, לָאו אָמְרִיתוּ ״דָּמָהּ״ — דָּמָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד, הָכִי נָמֵי ״וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ״ — דָּמֶיהָ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה? אָמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״ — יְשִׁיבָה אַחַת לְכוּלָּן. מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.

10 סנהדרין פתח ↗

הַמֶּלֶךְ לֹא דָּן, וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, לֹא מְיַיבֵּם וְלֹא מְיַיבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַיבֵּם – זָכוּר לַטּוֹב. אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

11 ריטב"א על מועד קטן פתח ↗

ורבי יוחנן יכול ילקה על תוספת ז' דאתיא מבחריש ובקציר כדרבי עקיבא דלקמן. וא"ת והיאך לוקין על עשה לכך פרש"י ז"ל ילקה מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו דומיא דאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה. וי"ל מלקות ממש וקר' הכי קאמר בחריש תשבות בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו:

12 רש"י פתח ↗

מנלן - ששנת שמיטה מקודשת מר"ה ואסור בעבודת הקרקע:

13 תוספות פתח ↗

שהחדש מתכסה בו. שאין הלבנה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחדושה כפי' הקונטרס והביא ר"ת ראיה מויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים דקאמר התם תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא זה שחגו בו ביום ואין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו אלא תשרי ועוד מפרש ר"ת מתכסה מזומן כמו ליום הכסא יבא ביתו דבפרק חלק סנהדרין דף צו: גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. והר"ר משולם מפרש שהחדש מתכסה בו שאין חטאת ר"ח קרב בראש השנה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה והקשה לו ר"ת דבריש תוספתא דשבועות תניא ל' שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י"ב בראשי חדשים ובאופן דמוסף דר"ה וחיות אשר הנה מרובעות יסד ר"א הקלירי מוספי חדש עשתי עשרה דהיינו פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר לכפר והשיב לר"ת שלא אמר שאין בו מוסף אלא מתכסה שלא הזכיר הכא חטאת בקרא דמלבד כמו שהזכיר עולה ועוד פי' מתכסה שאין מזכירין מוסף של ר"ח בתפלה משום דאמרי' רשב"ג ה"ל בריה דבסים קליה עייל קמי תיבותא כי מטי לראשי חדשים אישתיק ולא רצה לאמרו פי' דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על הזכאי פירוש ההוא דר"ח קרוי חייב משום דאמרי' אמר הקב"ה הביאו כפרה וכו' עכ"ל ור"ת רגיל להזכיר ולומר מלבד עולת החדש ולסיים ושני שעירים לכפר חד דר"ח וחד דר"ה:

14 תוספות פתח ↗

15 תוספות פתח ↗

1 בגמרא ההוא באפלתה דהויין בניסן: בירושלמי דריש קרא זה בדרך אחר דטעמא דר"א ור"ש דכתיב לבשו כרים הצאן אלו הבכורות ועמקים יעטפו בר אלו האפילות ויתרועעו אף ישירו לשון ריעות לעשר שנכנסין יחד לדיר להתעשר ע"ש:

2 בשני מעשרות הכתוב מדבר: כבר הזכרתי לעיל מה שכ' הרמב"ם ה' בכורות פ"ז דאם עישר מן החדש על הישן בדיעבד כשר כיון דלא כתיב בתורה שנה שנה רק גבי מעשר דגן והלח"מ הקשה עליו שהרי הכא דרשינן עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר ומאי שנא זה משאר דברים דילפינן בגז"ש או בהיקש. ולענ"ד י"ל דהרמב"ם ס"ל דאין זה דרשה גמורה שהרי בשבת דף קי"ט דריש ר' ישמעאל ברבי יוסי לרבי קרא דעשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובתענית דף ט' גם ר' יוחנן דרש כן וא"כ י"ל דמה דדרשינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר הוא על דרך אסמכתא. ויש להביא ראיה לזה שהט"א הקשה ל"ל קרא דמעשר בהמה אינו בלקוח ומתנה תיפוק ליה כיון דאיתקש למעשר דגן ובמעשר דגן דרשינן מזרעך דאינו בלקוח ומתנה. ועוד הקשה לר"ע דדרש ממעשרותיכם דאיתקשו מעשרות להדדי שאין באין מחוץ לארץ ל"ל קרא דעשר תעשר לענין היקש דחדש וישן ליליף ג"כ חדש וישן מהיקש דמעשרותיכם. אבל לפי דברינו י"ל דפליגי תנאי בהכי אי דרשינן עשר תעשר לשתי מעשרות או לעשר בשביל שתתעשר ור' עקיבא ס"ל כהך מ"ד דדרש לעשר בשביל שתתעשר והשתא כיון דר"ע ס"ל כן וגם ר' יוחנן ור"י ברבי יוסי דרשי הכי פסק הרמב"ם כן ואע"ג דלפ"ז עכ"פ גם לר"ע הוי היקש גמור מ"מ כיון דהיקש זה לא מיותר י"ל דאתי ק"ו להורות דלענין זה לא דרשינן היקש שהרי בבכורות דף נ"ג דרש ק"ו שחדש וישן יתעשרו זה בזה מק"ו דכבשים ועזים ע"ש בתוס' וכבר העיר ע"ז הלח"מ הנ"ל אלא דלענין היקש דעשר תעשר דמיותר דוחק לומר כן. אבל לענין היקש דמעשרותיכם דצריך לדרשה דמחוצה לארץ דלא שפיר י"ל דאתי ק"ו להורות דלענין זה לא נדרוש היקש. אמנם ביישוב קושיא ראשונה של הט"א דל"ל קרא למעט לקוח ומתנה נילף מהיקש לענ"ד פשוט מה שבעצמו הזכיר שהרי בבכורות שם אמר רבא א"ק שנה שנה לשנה הקשתיו ולא לד"א ומה שהשיב ע"ז דהרי זרעך עוד יותר קרוב לעשר תעשר משנה ואם לענין שנה קאי הקישא כש"כ לענין זרעך לא הבנתי שהרי רבא דרש מיתור דשנה המיעוט הרי שהתורה מיעטה בפירוש שלא נדרוש רק לענין חדש וישן דאתי משנה:

3 סמוך לגמרו עשורו: התוס' יו"ט הקשה דהתינח בהמה דקה אבל בהמה גסה דזמן עבורה ט' חדשים מאי איכא למימר. ותירץ דזמן לידת הגסות הוא ג"כ באב אלא שקדם עבורן ד' חדשים ע"ש. והט"א ג"כ הקשה קושיא זו והוסיף שלא מצאנו לגסה זמן קבוע לעבורה באדר או בניסן כמו לדקה ותמהתי על הגדולים שהרי לקמן דף י"א אמרינן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגין זה עם זה שנא' לבשו כרים הצאן הרי שילפינן מקרא זה שזמן זיווג לכל בהמה בין דקה בין גסה ואפילו לחיה הוא אדר או ניסן ומה שכתוב שם ועוף נראה שט"ס הוא שכן משמע מרש"י שם ותוס' כאן שלא הביאו ועוף ולכן צ"ל כמש"כ הט"א כיון דרוב הנולדים הם דקות נקבע זמן ר"ה לכל הבהמות ע"פ הרוב:

4 למאי הלכתא: ק"ל הא ודאי אצטריך למיתני דתשרי הוא ר"ה לשנים לפרש כל שנה דכתיב בפסוק לענין שמיטה ויובל ולענין כל שנות העולם שהיא מתחלת תשרי דהא הכל ילפינן שנה שנה מדכתיב מראשית השנה כדלקמן וכמו דחשיב תנא דלעיל ניסן ר"ה לחדשים שנבין כל החדשים של תורה ורק תנא דמתניתן לא חשיב דבחדשים לא קמיירי וא"כ ע"כ צריך לפרש שנים שבתורה שהם שנות עולם מתי מתחילין וצריך לומר כיון דחשיב לשמיטין ויובלות ממילא ידענו כן אבל קשה לר' נתן דס"ל לקמן דף ט"ז אדם נדון בכל שעה ולר' יוסי דס"ל אדם נדון בכל יום א"כ ע"כ לא מפרשים מה דדרשינן לקמן מראשית השנה מר"ה נדון מה יהיה בסופה מנ"ל דר"ה הוא באחד בתשרי לשמיטין ויובלות ולמעשר בהמה וכדומה וצ"ע:

5 רב חסדא קראי אתי לאשמעינן: א"ל אם מתניתן ל"צ לאשמעינן כש"כ דלא צריך לאשמעינן קרא די"ל דהכי קפריך ר"ח מתניתן אתי לאשמעינן דלמה אמר מימרא בפני עצמו דלמלכי אוה"ע מתשרי מנינן כיון דזה יצא ממתניתן ה"ל למימר על מתניתן כן לשנים הוא למלכי אוה"ע ומשני דמה דרצה ר"ח לאשמעינן אינו הדין לבד אלא הדרשה מאיזה קרא נפיק כן. ובזה מיושב מה שהקשה הריטב"א מה פריך על ר"ח דילמא אתי לאשמעינן שלא נימא איפכא דלישראל מונין מתשרי ולאוה"ע מניסן:

6 בתוס' ד"ה סמוך. אלא כשנגמרו: הט"א תמה על זה שהרי גמר בישול התבואות הוא בניסן ובאייר וא"כ האיך תלי זה באלול. ולענ"ד כוונת התוס' דמעשר דגן הוא סמוך לגמרו כיון דמשנגמר הוא טבל ואסור לאכול ממנו עד שיעשר א"כ ע"כ סמוך לגמרו עשורו לכן גם מעשר בהמה אף דבזה ליכא טבל דעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט ולאכול וכדאמרינן בכורות פ' ט' מ"מ סמוך לגמרו עשורו. ומה שפי' הט"א דסמוך לגמרו עשורו כיון דעומד בשדה לייבש לא ראה פני הבית כבר קדמו התוספת יו"ט בזה שמפרש ק כוונת רש"י כן:

7 ד"ה לתקופות. דשית שעי מכסי סיהרא: פי' דאמרינן לקמן דף ך' שית שעי מכסי סיהרא חדתא לבני מזרח ואדם הראשון במזרח היה כדכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם וכיון דקדשו בתשיעי שהיה נראה לו ע"כ שש שעות קודם לזה היה המולד שהוא בתחלת שעה שלישית של יום אבל לא ידעתי מנ"ל שכשנצטוה קדש החודש ואולי כיון שעד שעה תשיעית עדיין לא דבר הקב"ה עמו מאין ידע לקדש החודש אם לא נצטוה גם על זה מפי הקב"ה ואולי מטעם זה היה קידוש החודש ג"כ המצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל:

8 בא"ד שאתה צריך להשליך ב' ד' תל"ח לאחריו: פי' דהרחק מולד חדש זה מחדש שלפניו הוא יום אחד י"ב שעות תשצ"ג חלקים שמהם תתר"ף לשעה כמבואר ברמב"ם ה' קידוש החודש. ובטור א"ח סי' תכ"ז נמצא לשש חדשים ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים טול מהם ז' ימים שהם שבוע שלימה נמצא נשאר ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים שנקדם מולד שלפני ו' חדשים למולד של עתה לימי השבוע ולכן כיון שמולד תשרי של ישוב היה ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום הי' מולד ניסן של שנת תוהו ביום רביעי בט' שעות תרמ"ב חלקים ומולד תשרי של תוהו שנקדם לשל ניסן ג"כ ט' ימים ד' שעות תל"ח חלקים הי' ביום ב' ה' שעות ר"ד חלקים והתקופה נמנה מניסן של תוהו שהיה בתחלת ליל ד' וכיון שכל תקופה היה צ"א יום וז' שעות ומחצה א"כ נתאחרה תקופת תשרי לתקופת ניסן ט"ו שעות ונמצא היה תקופת תשרי כשנברא העולם ביום ד' ט"ו שעות וכיון דהמולד היה אז ביום ו' בתחלת שעה שלישית של יום דהיינו בסוף שעה י"ד בצירוף לילה א"כ קדמה התקופה למולד יום א' וכ"ג שעות והתקופת ניסן של שהיתה בתחלת ליל ד' קדמה להמולד שהיה ביום ד' ט' שעות תרמ"ב חלקים כנ"ל ז' ט' תרמ"ב דהיינו שבוע שלימה ט' שעות תרמ"ב חלקים והחילוק שבין מולד ניסן תוהו למולד תשרי של ישוב הוא עפ"י הנ"ל ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים. ומה שכתוב בתוס' דלחצי שעה עודפת כו' ט"ס הוא וצ"ל דלחצי שנה עודפת:

9 בגמרא שהחדש מתכסה בו: הפ"י הקשה למה צריך למילף מהא ולמה לא יליף מרישא דקרא דכתיב תקעו בחודש שופר והרי תקיעת שופר לא היה רק בר"ה. ולענ"ד י"ל דמזה אין ראיה דבנדה דף ל"ח אמרינן שיפורא גרם ופירשו רש"י ותוס' שיפורא היינו השופר שתקעו ב"ד בקידוש החודש הרי דבכל קידוש החודש תקעו בשופר ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל שם ולכן מתקעו בחודש שופר אין ראיה שקאי על א' בתשרי דוקא וצריך להוכיח כן מכסא ליום חגינו:

10 למיקם מלכא אבראי: ק"ק איך שייך כן גבי דין שלמעלה שהוא בזכירה ופקידה בעלמא ויש לומר דשני הטעמים דמייתי הכא לא פליגי אלא דטעם ראשון מייתי לגבי דין בב"ד שלמטה כשדנין מלך ורבים המלך נכנס תחלה דאע"ג דתנן בסנהדרין דף י"ח המלך לא דן ולא דנין אותו הרי אמרינן שם דמלכי בית דוד דן ודנין אותו ולזה נותן הטעם דלאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי וטעם השני דמקמי דליפוש חרון אף נותן לגבי דין שלמעלה שהרי גבי דין בב"ד של מטה לא שייך חרון אף:

11 שהרי מוסיפין מחול אל הקודש: הפ"י תמה שהרי מה שמתקדש מתחלתה לא משום תוספת הוא אלא מגזירת הכתוב ולענ"ד ודאי אף שמן התורה הוא להוסיף מן החול אל הקודש לא בכל ענין אמרינן כן אלא גם לזה צריך דרשה שהרי לקמן ילפינן שמוסיפים מחול אה"ק משביעית. ובשביעית עצמו לא דומה הוספה לעיקר שביעית שהרי בעיקר שביעית אסור החריש והקציר ובתוספת שביעית לא אסור רק החרישה לפניו אבל מה שגדל בעת התוספת אין בו קדושת שביעית ולאחרי' לא אסור רק מה שגדל דהיינו הקציר אבל עבודת קרקע מותר ולכן מה שאסרה התורה ביובל מר"ה חרישה וזריעה וקצירה לא מטעם תוספת הוי אמרינן כן דמאין נליף כן כיון דגם בתוספת שביעית אינו כן אבל לאחר דגלי קרא דלפני יוה"כ של יובל שהוא העיקר אסור חרישה וזריעה י' ימים לכן ה"א דנילף כמו כן לאסור י' ימים לאחרים מטעם תוספת. והנה לכאורה יש נפקותא אם מה שאסור מר"ה עד יוה"כ הוא מגזה"כ או משום תוספת דאם הוא מגזה"כ דינו כעיקר יובל ואם חרש וזרע וקצר לוקין עליו ואם הוא משום תוספת הוא רק בעשה ואין לוקין עליו אכן למ"ד התראת ספק ל"ש התראה י"ל דגם אם מגזה"כ הוא אין לוקין שלפי מה דאמרינן לקמן דף ט' תלוי איסור זריעה וקצירה ביובל באם תקעו ביוה"כ לר' יוסי ובאם שלחו העבדים לר' יהודה ובאם שמטו ג"כ לרבנן וכיון דזה לא חל רק ביוה"כ הוי עד יוה"כ התראת ספק שמא לא יהיה יובל אם לא יתקעו וישמטו וישלחו עבדים ביוה"כ. שוב ראיתי שאם לוקין על התוספת אפילו של שביעית דליכא משום התראת ספק תלוי בפלוגתא דרבוותא דבמ"ק דף ג' ע"ב אמרינן יכול ילקה על תוספת והקשו התוס' הרי ליכא רק עשה ותירצו דבזה גלי קרא דשביעית מתחיל מקודם וא"כ הוא כשביעית. אבל הריטב"א שם הביא בשם רש"י ואינו ברש"י שלפנינו שמה דקאמר יכול ילקה על התוספת אינו מלקות מן התורה אלא מכות מרדות ע"ש הרי דלרש"י אין לוקין על תוספת שביעית דאתיא מחריש וקציר ולשיטת התוס' לוקין:

12 ברש"י ד"ה מנלן. ואסור בעבודת הקרקע: הא דהוצרך רש"י לפרש זה וכי לא ידענו מה דין שמיטה נראה דאתי לאפוקי שמיטת כספים דלענין זה לא תלי בהתחלת שמיטה כי אם בסופו דאין שמיטה משמט אלא בסופו כדילפינן ממה דכתיב מקץ שבע שנים:

13 בתוס' ד"ה שהחדש. מתכס' מזומן: בביצה דף ט"ז כתבו שר"ח מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו ע"ש. ובפי' זה י"ל שהרי החג התחיל קודם שקדשו החודש שהחג התחיל בערב של יום ל' והעדים לא באו עד היום ועכ"פ לא קדשו ב"ד כ"א ביום ל' ולכן קאמר שהחודש רגיל לבוא בו:

14 בא"ד תניא ל' שעירים: ובביצה שם כתוב ל"ו שעירים ושניהם ט"ס שצ"ל ל"ב שעירים שכן הוא בתוספתא ונחשבים שם:

15 בא"ד וחשיב י"ב בראשי חדשים: הפ"י והט"א לדבר א' נתכוונו שאין מתוספת' זו ראיה לר"ת די"ל כיון שהתוספת' ר"ש אמרה א"כ י"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל שאין כפרת שעיר ר"ח ושעיר ר"ה שוה דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא ושל ר"ה על אין בו ידיעה בתחלה ובסוף בפ"י כתוב איפכא והוא ט"ס ולכן הוצרכו להקריב שניהם. אבל לשאר תנאי דפסקינן כוותייהו דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו לא הוצרכו שניהם וגם מפני טומאה שאירע בין זה לזה לא הוצרכו להפ"י מפני שהיה אפשר להקריב האחד סמוך לתמיד של בין הערבים ולהט"א מדלא גלי קרא שיקריב שניהם ע"ש. ותמהני על שני המאורות הגדולים שבמכ"ה נעלם מהם הירושלמי פ"ק דשבועות דמייתי ברייתא שני כבשי עצרת ושני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון על מה שני מכפר על טומאה שאירע בין זה לזה ופריך הלא ר"ש היא ור"ש חולק כפרות פי' ל"ל לר"ש טעם זה תיפוק ליה דבלא"ה צריך שניהם כיון דכפרתן חלוקה ע"ש. ובפירוש פני משה שנראה שיסלק בקושיא ועכ"פ נראה משם שלכ"ע הקריבו ב' שעירים שכן מקשה שם למ"ד שאין מזכירין ר"ח בר"ה ר' יוסי בעי מעתה שני שעירי ר"ה משום ר"ח באין ותימר שאין צריך להזכיר ר"ח הרי שפשיטא להירושלמי שלכ"ע הקריבו ב' שעירים בר"ה וגם פשיטא ליה ששייך משום טומאה שאירע בין זה לזה לכ"ע אלא שהקשה דלר"ש ל"צ לטעם זה ודלא כהפ"י והט"א. שוב מצאתי בברכי יוסף ה' ר"ה שעמד כבר על מהירושלמי זה:

2 משנה תורה, הלכות בכורות פתח ↗

אֵין מְעַשְּׂרִים מִן הַנּוֹלָדִים בְּשָׁנָה זוֹ עַל הַנּוֹלָדִים בְּשָׁנָה אַחֶרֶת כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין בְּזֶרַע הָאָרֶץ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד כב "הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם עִשֵּׂר בְּהֵמָה מִשָּׁנָה עַל שָׁנָה הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי חֻמְרַת הַקֳדָשִׁים שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל מַעֲשַׂר בְּהֵמָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה שָׁנָה שָׁנָה:

2 בכורות פתח ↗

וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וְכוּ׳. וְיִהְיוּ חָדָשׁ וְיָשָׁן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, חָדָשׁ וְיָשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה?

« ערוך לנר על ראש השנה ז׳ ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה ט׳ ×¢×´× »