ערוך לנר על ראש השנה ב׳

1 ברש"י ד"ה לשמיטין. אסור לחרוש ולזרוע מן התורה: בפני יהושע ובטורי אבן דקדקו מה כוונת רש"י במה שכתב מן התורה דלכאורה אתי לאפוקי תוספות שביעית שאינו אלא מדרבנן וע"ז הקשה הט"א הרי למ"ד יום אמרינן במ"ק הם הלכה למשה מסיני לכ"ע והפ"י הקשה הרי המ"ד דרבנן דריש בחריש ובקציר תשבות על קצירת העומר שדוחה שבת. וא"כ למ"ד לקמן דף ז' דרבי היא ונסיב אליבא דתנאי ורבי ס"ל דקצירת העומר אינו דוחה שבת במנחות דף ע"ב וא"כ ע"כ דריש בחריש וקציר על תוספת שביעית וא"כ דאורייתא היא. והנה ע"פ דבריהם לא על רש"י בלבד הקושיא אלא על מתניתין היכי תנן דלשמיטין ויובלות ר"ה תשרי הרי איכא תוספת שביעית למ"ד יום קודם. אמנם בלא רש"י היה אפשר לפרש דקאי שמיטין על זריעה ושמיטת כספים דבזה ליכא תוספת רק על חרישה. אבל הרי רש"י כתב גם לחרוש וזה לכ"ע אסור ל' יום קודם. ולענ"ד י"ל דיש נפקותא מכ"מ לענין מלקות דעל חרישת תוספת שביעית אינו לוקה אם אתיא מהלכה למשה מסיני דעל הלכה למשה מסיני אין לוקין כדאמרינן בבכורות דף י"ד אבל אי אתיא מבחריש ובקציר משמע במ"ק דף ג' דלוקין כדאמרין שם יכול ילקה על תוספת שביעית וע"ש בתוס' ד"ה יכול ילקה. ואע"ג דקאמר דלא לקי היינו משום דר"ג ובית דינו נסיב קרא דליכא איסור בתוספת שביעית. אבל עכ"פ מוכח דלמ"ד תוספת שביעית מן התורה לוקין עליו. ולכן דייק רש"י אסור לחרוש ולזרוע מן התורה דהיינו ממה שכתוב בתורה לאפוקי תוספת שביעית דאינו מן התורה רק מהל"מ ועל זה אין לוקין וכתב רש"י זה עפ"י המ"ד דס"ל תוספת שביעית הל"מ היא. ולמ"ד דאתי מבחריש ובקציר לדידי' צ"ל דמה דנקט תשרי ר"ה הוא לכל שאר דיני שמיטה דהיינו זריעה וקצירה והשמטת כספים אבל מחרישה לא איירי:

2 ד"ה לנטיעה. כלתה שנתה לסוף אלול: הקשה הטורי אבן הרי אמרינן לקמן בהפסקה לא קמיירי ואין לומר דה"ק כיון דכלתה שנתה לסוף אלול מתחיל בתשרי שנה שנייה דמאי נפקא מינה אמצע שני ערלה מתי מתחיל. ולענ"ד נקט רש"י הלשון של הגמרא דאמרינן לענין מלכים ג"כ כיון דהגיעה אחד בניסן עלתה לו שנה הרי דג"כ קאמר' הכי שכלתה השנה לו בהגיע אחד בניסן וזה ג"כ כוונת רש"י דכלתה השנה ומתחיל באחד בתשרי שנה שניי' ומה שהקשה הט"א מאי נפ"מ באמצע שני ערלה הא ודאי נפקותא טובא איכא שהרי כתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים ואם לא נודע מתי התחיל כל שנה ושנה לא נודע מתי כלו ג' שנים:

3 ד"ה לירקות. על של אחר ר"ה: דקדק הט"א למה לא נקט גם לענין מעשר שני ומעשר עני. ולענ"ד י"ל דרש"י נקט כן עפ"י הברייתא לקמן דף י"ב ת"ר ליקט ירק ער"ה כו' דנקט ג"כ בתחלה החילוק שבין ישן וחדש ואח"כ החילוק שבין מעשר שני ועני ורש"י הנפקותא הראשון נקט ועוד דבנפקותא זה יש בכל שנה מה שאין כן בנפקותא של מעשר שני ועני שאינו רק בשנה שלישית וששית:

4 בתוספת ד"ה ארבעה. ורבי אושעי' תני הן: ריש ב"ק הביא התוס' ג"כ ממתניתין ד' מחוסרי כפרה דלא תני הן וזה לא מתורץ בתירוצם דהכא שהרי שם לא תני לא ראי זה וכן נראה מדבריהם שם. גם קשה דהכא כתבו דגבי ר"ח ור' אושעי' קתני הן ושם בב"ק כתבו דברבי אושעי' לא תני הן וכן הוא בגמ' שלפנינו בלא הן ועיין בריטב"א שכתב שיש נוסחות שגרסי במתניתן ד' אבות נזיקין הן:

5 ד"ה למלכים. ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי: התוספת הקשו ב' קושיות על רש"י. האחת דלמלכי ישראל לא מצינו דתקנו משום שלום מלכות. והשנית כיון דאמרינן לשטרות ובשטרות ע"כ ליכא משום שלום מלכות שהרי כותבין לשטרות בגולה למלכי יון ובהם אין משום שלום מלכות שהרי אין כותבים יון בגט אף ששם עיקר הטעם משום שלום מלכות. ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דהוכיח דע"כ גם במלכי ישראל שייך משום שלום מלכות דאל"כ כי פריך בגמרא למאי הלכתא דהיינו למה לא תקנו לכל מלך מיום שעמד כמו שפירש רש"י עדיפא מיניה הו"ל להקשות כיון דלא ידע טעם דשטרות למאי נפ"מ מני כלל ר"ה למלכים וע' בפנ"י שהקשה באמת דהו"ל להקשות כן. אמנם י"ל דמזה הוכיח רש"י דודאי למקשן היה פשיטא ג"כ דתקנו מנין שנות המלך בין בשטרות בין בגיטין משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל. אלא דפריך למאי נפ"מ תקנו זמן שוה הרי אדרבא יותר כבוד למלך אם מונין שנתו מיום שעמד בו ולכן משני שיש נפקותא לענין שטר מוקדם ומאוחר ולא בלבד מן המקשן אלא גם מן התרצן הוכיח רש"י כן דאי מטעם שטרות לבד למה תקנו המנין למלכים הו"ל לתקן הזמן לבריאת עולם כמו שאנו מונין אלא ע"כ דתקנו זמן למלכים משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל ולכן בעינן ב' טעמים דאי משום שלום מלכות בלבד הו"ל לתקן לכל מלך מיום שעמד בו ואי משום שטרות לבד הו"ל לתקן לשנות עולם ואין לומר דרצו להבדיל בין מלכי ישראל למלכי אוה"ע הרי בזמן מלכי ישראל עדיין לא מנו לשנות אוה"ע אלא ע"כ דיש טעם גם משום שלום מלכות במלכי ישראל: ומה שהוכיחו התוס' שהרי בגולה אין מונין רק למלכי יון הרי שלא חששו בשטרות משום שלום מלכות י"ל דדעת רש"י כאותה דעה שהביא בעל העטור הובאה גם בפני יהושע דאין מונין אלא למלכי יון לא אתי רק לאפוקי מיציאת מצרים וכן נראה מדברי רש"י בע"ז כמו שכתב הריטב"א שם:

6 ד"ה לשטרות. ואי אפשר לומר כן וכו'. מיהו עיקר פירושו תימה גדולה: לענ"ד כוונת פירוש רש"י כך הוא שאין חשש שהסופר שכותב בכל יום שטרות לא ידע מתי עמד המלך וזה ודאי לא חיישינן ולכן אין נפ"מ בכל שטרות שהסופר ודאי לא יטעה אבל החשש הוא בעדים ובב"ד שאחר שהשטר נכתב בשנת שלש למלך וזה אמת ודאי שהסופר לא טעה אבל העדים העידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ואפשר שטעו שאם עמד המלך בתשרי היה תמוז בשנת שני למלך ושטר מאוחר הוא או אפשר שהמלך עמד בניסן והם חשבו שעמד בין תמוז לכסליו ואחר שהעידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ע"כ זה התמוז שאחר כסליו וזה באמת שנת רביעי למלך וא"כ שטר מוקדם הוא ויש הפסד ללקוחות וטעות זה שייך אפילו יודעים הדיינים מתי עמד המלך אם אין העדים לפנינו לשאול אותם אם ידעו גם הם מתי עמד המלך ועוד ביותר שייך טעות אם אינו יודעים הדיינים מתי עמד המלך וצריכים לחקור העדים על כך ודילמא העדים טעו כנ"ל ויהי' בזה הפסד ללקוחות ובזה לא שייך מה שהקשו התוס' הרי מספק אין לפסול את השטר שזה שייך דוקא בספק שאי אפשר להתברר אבל מה שאפשר להתברר ע"י חקירת העדים ודאי צריכים הב"ד לחקור ולא יכשרו השטר מספק ואם העדים או אחרים שישאלו הב"ד להם מתי עמד המלך יטעו בזה אפשר שיבאו הלקוחות לידי הפסד ולכן ל"ק מה שהקשו התוס' הרי מספק אין לפסול שום שטר שהחשש הוא שע"י טעות יפסידו וגם מה שהקשו שתימה גדולה הוא שעשו תקנה שמא ישכחו כל העולם מתי עמד המלך שהרי עפ"י דברינו לא ישכחו רק העדים או מי שישאלו להם הב"ד וזה ודאי חשש הוא ואפילו לא עשו תקנה זו רק שלא יצטרכו הב"ד לשאול מתי עמד המלך ג"כ אין תימה כ"כ. גם מה שהקשו התוס' עוד הרי לאביי עדים בחותמיו זכו לו יש ליישב עפ"י הפוסקים שנפסק כמותם בח"מ סי' ל"ט סי' י"ג שזה דוקא דקנו מיד הלוה או מסרו השטר ליד המלוה אבל בחסר א' מתנאים הללו לא זוכה המלוה וא"כ יש חשש בזה דליכא קנין וגם השטר אינו ביד המלוה וע' בשיטה מקובצת שכתב בשם ר"ח ורי"ף ושאר אחרונים דאפילו לאביי לא זכה המלוה אלא משעה שקיבל השטר ואפילו לרב אסי ג"כ יש ליישב שמה שהקשו התוס' הרי לרב אסי אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו הרי אמרינן בב"מ כיון דנפל אתרע לי' ודילמא מקרי וכתיב והרי ה"נ איכא ריעותא שהשטר לא נכתב ביום הלואה וא"כ דילמא מקרי וכתיב וגם מה שהקשו התוס' מכל שטרי דעלמא או איך יטעה הסופר ל"ק נמי שכתבו שהחשש טעות אינו בסופר רק בעדים ובב"ד ובזה א"ש ג"כ למה לא ניחא לרש"י בפירוש התוס' כיון דלפי פירושם צ"ל שעשו תקנה שמא יטעה הסופר ואף שהטעות אינו רק יום אחד ס"ל לרש"י דלזה לא הוצרכו לעשות תקנה שהסופר דרמיא עליו לכתוב זמן בשטרות ודאי לא יטעה אבל עדים דבאקראי בעלמא מעידים אפשר שיטעו וע' לקמן:

7 בא"ד. ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה: פי' הירושלמי נקט זה רק לענין מה בין מ"ד דניסן ר"ה ובין מ"ד דתשרי ר"ה אבל ודאי יש לפרש ג"כ בסוגיא דידן כן דיש נפקותא לשטרות דכה"ג אם לוה בשנה שניה למלכות באייר ומכר במרחשון ולכך תקנו זמן למלכים לידע אם המכירה קדמה להלואה או איפכא וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע' שהביא קושיא בשם גדולי חכמי פולין למה לא פירש רש"י כהירושלמי דהנפקותא הוא לענין אם שני שטרות מכירה או הלואה יצאו על שדה אחד אחד באייר ואחד במרחשון ושניהם בשנה שנית למלך ואם לא ידעו מתי עמד המלך לא ידעו איזה שטר קודם לגבות ותירץ דלכאורה קשה על הגמרא למה הוצרכו לקבוע זמן יתקנו שיכתבו שנות עולם וגם שנות המלך משום שלום מלכות וא"כ ליכא חשש. אמנם י"ל שאף שבשטר יכול לתקן כן שלא יטעה הסופר מכ"מ לעדים שזוכרים בע"פ אין תקנה בזה שהם אינם מונין רק לשנות המלך ומפני העדים תקנו שניסן ר"ה למלכים וסיים ודו"ק כי נכון הוא והסכימו עמי כל גאוני ארץ ע"ש. ומזה ראי' למה שביארתי לעיל שיטת רש"י שהחשש אינו שהסופר יטעה רק העדים שלטעות הסופר יהי' תקנה לכתוב שנות העולם עם שנות המלך. אבל לפי"ז יקשה קושיית הכנסת יחזקאל על התוס' שהרי התוס' פירשו שהסופר יטעה והרי לפי"ז היה אפשר לפרש כהירושלמי וגם יקשה הרי יש תקנה לזה לכתוב גם שנות העולם ויש ראיה מזה לפי' רש"י:

8 ד"ה שטרי. אבל מבני חרי גבי: כתב המהרש"א אבל מפירש"י דהכא אינו מוכרח דגובה משטר זה אפילו מבני חרי אלא דהוה כמלוה ע"פ וגובה מבני חרי בלא שטר אם הודה הלוה עכ"ל. והיינו דרצה לבאר למה כתבו התוס' דפרק איזהו נשך כתב בקונטרס והרי גם הכא כתב כן. ולכן ביאר דמהכא אין ראיה דגבי מבני חרי ע"י שטר ולכן הביאו מב"מ דשם כתב רש"י דמבני חרי גבי. אבל תמהתי שברש"י שם לא כתב רק שאינו טורף מן המשועבדים. אבל שגובה מבני חרי לא הוזכר שם רק שהתוס' הביאו שם בשם ריב"ם כן בשטר שיש בו רבית ומשמע שה"ה בשטר מוקדם. ואולי שבפי' רש"י של בעלי התוס' היה כתוב גם ברש"י כן. אבל ממה שכת' רש"י הכא דהוי כמלוה ע"פ משמע כפירוש המהרש"א שהשטר לא נחשב ופסול לגמרי וא"כ גם מבני חרי לא גובה. אמנם לפי"ז יהי' סתירה בין רש"י דהכא להתם. אבל י"ל דשם בב"מ דף ע"ב פריך מוקדמין אמאי פסולים נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבו מזמן שני. ותירץ ריש לקיש במחלוקת שנוי' ור"מ היא פי' מטעם קנס פסלו רבנן לשטר ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ע"ש. ולכאורא יש נפקותא בין ר"ל לר' יוחנן לענין אם השטר כשר לגבות בו מבני חרי דלר"ל דמטעם קנס פסול א"כ שייך קנס זה גם לענין בני חרי. אבל לר' יוחנן דהטעם משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון הרי גזירה זו לא שייך רק לענין שלא יגבה ממשועבדים כלל אבל שיפסול השטר שלא לגבות בו מבני חרי באין הלוה מודה לזה אין טעם כלל ולפ"ז י"ל דמה שכתב רש"י שם דמבני חרי גבה כתב כן אליבא דר' יוחנן דפסקינן כוותי' אבל הכא דכתב רש"י לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפילו מזמן המלוה ואינו אלא כמלוה על פה עכ"ל הרי שכתב דמטעם קנס פסול והיינו כריש לקיש ולכן כתב שאינו רק כמלוה ע"פ שהשטר לגמרי פסול ולא גבי אפילו מבני חרי:

9 בגמר' מונין ראשונה לראשון ושניה לשני: יש להסתפק במת באדר ולא עמד שני עד אייר לאיזה מנין מונין בניסן שעדיין לא עמד מלך אחר ואפילו עמד השני בניסן תוך החדש ג"כ יש ספק למי מונין עד שעמד דודאי לא שייך למנות למלך שמת כיון שלא נכנס בשנה זו כלל. ונראה דאז כותב בשטר מנין שנות העולם:

10 אר"י מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן: הפ"י כתב שמימיו תמה על פי' רש"י דפירש לעיל על קושיא למאי הלכתא למה הוקבע יום מיוחד למנין מלכים אימא על כל מלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו עכ"ל שהרי הכא ילפינן מקרא דמניסן מנינן. ולענ"ד י"ל דמקרא לא מוכח רק דלמלכות שלמה נמנה מניסן. אבל שימנו כל מלכי ישראל אחריו ג"כ מניסן זה לא שמענו מקרא. ולכן צריך טעם דמשום שטרות על כן תקנו יום מיוחד ובחרו בניסן אחר שמלכות שלמה נמנה כן ומה דקאמר מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן ה"ק אחר שתיקנו יום מיוחד משום שטרות למה מנו מניסן:

11 דילמא מעשה דשבט קדים. המהרש"א ח"א הקשה הרי ממסעות מוכח דבאו לארץ סיחון אחר מיתת אהרן בהר ההר. וגם הט"א הקשה כן וביאר יותר דהרי אהרן מת בהר ההר ומשנה תורה אמר משה בעבר הירדן בארץ מואב שהיה אחר הר ההר. ועוד הקשה דבמשנה תורה כתיב שם מת אהרן וגו'. ואיך אפשר דמעשה שבט קדים למיתת אהרן והניחו בקושיא ומלבד זה הקשה הט"א עוד על כל הסוגיא איך אפשר דיצ"מ לא מניסן אלא מתשרי מנינן איך אפשר שאכלו המן ארבעים שנה שלמים ופסק בז' באדר יום מיתת משה כדאמרינן קדושין דף ל"ח הרי לא היה מ"ם שנה שלמים ואם נאמר שחי משה עוד עד ז' אדר בשנה האחרת א"כ היה משה במותו קכ"א וקרא כתיב שהיה בן ק"ך במותו ועוד דאז היה המן יותר מארבעים שלמים והניח ג"כ בקושיא ע"ש. וקושיות האלה באמת צע"ג ולענ"ד י"ל דבפסוק כתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר וגו'. ויש לומר דפי' הכתוב כך הוא דודאי כל מ' שנה שהיו ישראל בדרך באו הציוויים של המצות אחד אחד אל משה ומשה דבר ולמד אותם לכל ישראל ולכן טרם התחיל הכתוב לספר שמשה שנה התורה נאמר שבארבעים שנה בחודש שבט דבר משה וגמר ללמד לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה בשנת מ"ם אחרי הכותו את סיחון וגו' ושוב אמר הכתוב שאחר מיתת אהרן בבואם לעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה דהיינו שם התחיל במשנה תורה ועל פי זה אפשר לומר דמעשה דשבט קדים ותשרי ר"ה ליצ"מ ומכ"מ יבואו כל הענינים על סדר הכתובים דהיינו שיצאו ממצרים ט"ו ניסן וירד המן ט"ו אייר ובתשרי שאחריו התחיל שנה שנייה ליצ"מ ועברו ל"ח שנים שלימות ובתשרי שאחריהם התחילה שנת הארבעים ליצ"מ ובאותה שנה היה מה שנאמר דבחודש שבט אחרי הכותו את סיחון כלה משה לצוות לישראל כל אשר צוה ה' אותו אליהם ובט"ו אייר שאחריו שלמו ל"ט שנה שלימות מעת שהתחיל המן לירד ובאב מת אהרן בהר ההר בן קכ"ג שנה שלימות מיום ליום דמסתמא היה נולד ג"כ בר"ח אב כדאמרינן בקדושין גבי משה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחדש ובאו לארץ מואב ושם הואיל משה באר את התורה ואמר כל משנה תורה עד יום מותו שהיה בז' אדר בשנת מ"א ליצ"מ שהתחיל בתשרי אחרי אב שמת אהרן ובז' אדר שלמו למשה ק"ך שנה ואכלו המן עד ט"ז בניסן שאז שלמו מ' שנים שלימות מאז יצאו ממצרים ולכן פריך שפיר דילמא מעשה דשבט קדים ואעפ"כ הכל בא על הסדר אבל הא ק"ל שהרי שנות משה ואהרן נמנו בפסוק בעמדם לפני פרעה שהיה קודם שהתחילו המכות ותנן בעדיות פ"ב משפט המצרים י"ב חדש וא"כ עכ"פ היו משה ואהרן בעת יציאת מצרים ובעת ירידת המן כבר בני פ"א ופ"ד ואחר שירד המן ארבעים שנה איך אפשר שהיה משה בעת מותו בן ק"ך ולא בן קכ"א וצ"ע:

12 ברש"י ד"ה מת בניסן. והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים: צ"ע מאי בעי רש"י בזה דמונין לשנות ראשון פשיטא דהא אפילו מת בניסן מונין לו כש"כ במת באחד משאר החדשים שאחר ניסן. ואי לאשמעינן דלא בלבד אם עמד השני בניסן מונין גם לשני אלא אפילו באחד משאר החדשים גם בזה אין רבותא שהרי כבר שמענו מרישא ממת באדר ועמד תחתיו באדר. ועוד י"ל למה כתב רש"י על מת בניסן כן ולא על רישא על מת באדר שה"ה אם מת באחד מהחדשים הקודמים אע"כ משום דמסיפא ממת בניסן שמעינן כן א"כ לענין עמד בניסן אין רבותא שמונין לו גם אם עמד באחד מן החדשים האחרים שכבר שמענו מרישא. ויש לומר דאיתא בירושלמי כיצד למלכים מת באדר ועמד מלך באדר נמנית שנה לזה ולזה אמר ר' יונה והוא שנכנס לניסן ופי' הק"ע שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר החדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן עכ"ל ועל פי' זה ק"ל שהרי בברייתא קאמר מת באדר ועמד באדר ואיך מפרש ר' ינאי שאיירי בניסן וגם למה קאמר והוא שנכנס לניסן הו"ל למימר והוא שמת ועמד בניסן. ולכן לענ"ד הכי פירושו דר' ינאי מפרש הך אדר איירי באדר דתקופה שנכנס לניסן דחדשים וכדאמרינן לקמן לענין ניסן דתקופה שנכנס תוך אייר דחדשים כמו שהביאו התוס' לקמן בסמוך והך ברייתא דמת באדר ועמד אחר באדר שמונין לזה ולזה לא הובא בירושלמי דאם מת באדר ועמד באדר ממש דהיינו באדר דתקופה ודחדשים ע"פ ר' ינאי לא מונין לשני רק לראשון וזה מה דקמ"ל רש"י במה שכתב והוא הדין אם עמד באחד מכל החדשים וכו' שלא נימא כדברי ר' ינאי דדוקא אם עמד בניסן מונין גם לו אבל אם עמד באחד משאר החדשים לא. שע"פ גמרא שלנו ע"כ אין לומר כן כיון דקתני שניהם מת ועמד באדר ומת ועמד בניסן א"כ הך אדר ע"כ היינו אדר ממש דתקופה ודחדשים ואעפ"כ קאמר דמונין גם לשני אמנם כעת נדפס הריטב"א ונראה מדבריו שפי' הירושלמי דאין מונין לשני מאדר עד שיגיע ניסן אבל אם מת אחר שעמד באדר קודם שיגיע ניסן אין מונין שנה לשני ונלע"ד דגם אם לא מת אין מונין לו באדר שנה אחד עד שיגיע ניסן ואז מונין לו שנה שניה דחדש שלא הגיע עד סוף שנה לא נמנה לשנה ולכן זה רק עפ"י הירושלמי. אבל גמרא שלנו חולק על זה כמש"כ הריטב"א:

13 ד"ה ומלך. וטעמו של דבר: עיין במהרש"א. ולענ"ד פירושו דחוק דאי משום דמלכות ירושה היא מגרע גרע למינוי ועכ"פ הו"ל לרש"י לפרש מ"ט לא חיישינן לירושה להיות מונה מעת שמת המלך מורישו כמו שמפרש ע"פ פי' המהרש"א טעם דלא חיישינן למינוי והפני יהושע ג"כ הניח רש"י בצ"ע. ולענ"ד כוונת רש"י לפרש בלבד מ"ט ס"ד דמשום דמלך בן מלך הוא מונין מעת שמת אביו לו ועל זה הביא הפסוק דלמען יאריך ימים דילפינן מיניה כריתות דף ה' דמלכות ירושה ואף שרש"י כתב זה אחר תיבת קמשמע לן אין לחוש כיון דאם היה כותב קודם קמ"ל יהיה בזה הפסק הרבה בין ס"ד ובין קמ"ל וסמך רש"י על המבין:

14 בתוס' ד"ה דאימנו. ואפילו לא מתניין גבי הדדי: המהרש"א פי' דגבי הדדי מתניין בתוספתא ואע"ג דלא מתניין בשמעתין גבי הדדי אלא בב' ברייתות. ולענ"ד יש לפרש כונתם משום דבתוספתא דלפנינו לא נשנה הברייתא הראשונה מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר רק הברייתא שניה מת באדר ועמד אחר תחתיו ולכן כתבו דאפילו לא מתניי' בהדדי:

15 ד"ה מקיש. דדילמא מאדר מנינן: הט"א הקשה דא"כ מאי פריך בסמוך אימא אייר או אחד משאר החדשים הא כיון דמקיש מלכות שלמה ליצ"מ אי אפשר למנות ליצ"מ אלא מאדר או מניסן דא"כ אין חודש זיו חודש שני למלכות שלמה. והנה הריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ וי"ל דדילמא האי למלוך שלמה לאו אחדש שני קאי לומר שהוא שני למנינו אלא אבשנה הרבעית קאי שהיא שנה הרביעית למלוך שלמה עכ"ל. והוא כעין תירץ הטורי אבן אלא שלא החליט דבחודש השני הוא שני לחדשים רק שי"ל דהמקשן היה סובר כן אבל הט"א מכח קושייתו רצה לפרש נגד התוס' דהך בחודש השני לא קאי על חודש שני למלכות אלא על חודש השני למנין החדשים דניסן הוא ראשון וגם המהרש"א הקשה על תוספת למה לא פירשו כן. ולענ"ד י"ל דאע"פ דלמ"ד שנולדו בו זיותני עולם אפשר לפרש כן מ"מ למ"ד דאית ביה זיו לאילנו' האי בחודש השני מיותר הוא דבחודש זיו כבר מורה על אייר. ומה שכתבו התוס' דקרי ליה אייר חודש זיו משום דאית ביה זיוא לאילנא. אע"ג דלקמן דף י"א משמע דזה בניסן הוא דמייתי עליה הא דאמר ר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי הכא ע"כ איירי הוא דג"כ אית ביה זיו לאילני מדקרי ליה החודש השני. וראיתי בברכי יוסף או"ח סימן רכ"ו שהביא פלוגתא בין הפוסקים אם יכול לברך גם על הפרחים בימי אדר וכותב ע"ז ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן עכ"ל. ולענ"ד מסוגיא הנ"ל משמע דניסן לאו דוקא דהא קרי אייר חודש זיו ומייתי עלה הך דר"י ומוכח מזה דעכ"פ בימי אייר יכול לברך ברכה זו ולא בניסן דוקא: מבן המחבר. זכיתי לכוון בדברי אאמ"ו הרב זלה"ה בראיה זו מרש"י ואחר עיון מצאתי בפירוש בספר האשכול שכ' לאו דוקא ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה: