ערוך לנר על ראש השנה ל״ב

« ערוך לנר על ראש השנה ל״א ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה ל״ג ×¢×´× »

2 מגילה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״.

3 רש"י על חגיגה פתח ↗

מקראי קדש - משמע קדשיהו בעשיית מלאכה:

4 ראש השנה פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן מַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁל פּוּרְעָנוּת. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה, וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה — יָצָא.

5 רש"י על תענית פתח ↗

ובשעת מלחמה – דכתיב במדבר י וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו' ולא ידעינן מנא איתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה:

7 ראש השנה פתח ↗

רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם. הֵי נִינְהוּ? ״וַיֹּאמֶר״ —

8 סוכה פתח ↗

יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָה בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִין מִטּוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה מוֹצִיא מִיַּד מַעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחְשָׁבָה. מַחְשָׁבָה אֵינָהּ מוֹצִיאָה לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחְשָׁבָה. וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי כֵּלִים דַּחֲשִׁיבִי, אֲבָל יָדוֹת, דִּלְצוֹרֶךְ אֲכִילָה נִינְהוּ — בְּמַחְשָׁבָה נַעֲשֶׂה וּבְמַחְשָׁבָה סָלְקָא. וְהָתְנַן: כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן — טְהוֹרוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״בְּסָסָן״ — הִתִּיר אִגּוּדָן, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַאי ״בְּסָסָן״ — בְּסָסָן מַמָּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא נָמֵי, שֶׁבְּסָסָן מַמָּשׁ. אִי הָכִי, מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּאֲחֵרִים? דַּאֲמוּר כְּרַבִּי יוֹסֵי. דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. הַאי מַאי?! בִּשְׁלָמָא הָתָם — טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי חַזְיָא לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר. אֶלָּא הָכָא לְמַאי חַזְיָא? חַזְיָא לְכִי סָתַר לְמִנְקַט לְהוּ בְּגִילַיְיהוּ. גּוּפָא, כָּל יְדוֹת הָאוֹכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגּוֹרֶן — טְהוֹרוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. מַאי ״בְּסָסָן״? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּסָסָן מַמָּשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הִתִּיר אַגְדָּן. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר ״בְּסָסָן״ — הִתִּיר אַגְדָּן, הַיְינוּ דִּמְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בְּסָסָן מַמָּשׁ, אַמַּאי מְטַמֵּא רַבִּי יוֹסֵי? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוֹאִיל וּרְאוּיוֹת לְהוֹפְכָן בְּעֶתֶר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָמָּה נִמְשְׁלָה תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּעֶתֶר — לוֹמַר לָךְ: מָה עֶתֶר זֶה מְהַפֵּךְ אֶת הַתְּבוּאָה בַּגּוֹרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַּת אַכְזָרִיּוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת. מַתְנִי׳ מְסַכְּכִין בִּנְסָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו. גְּמָ׳ אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בִּנְסָרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה, דְּרַבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה, וְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ גְּזֵרַת תִּקְרָה. אֲבָל בִּנְסָרִין שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה, וַאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, הָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, מַאי טַעְמָא — קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ. כִּי פְּלִיגִי, מִשְּׁלֹשָׁה עַד אַרְבָּעָה. מָר סָבַר: כֵּיוָן דְּלֵיתַנְהוּ שִׁיעוּר מָקוֹם, לָא גָּזְרִינַן. וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ מִתּוֹרַת לָבוּד, גָּזְרִינַן. תְּנַן: נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִישַׁן תַּחְתָּיו. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, מִשּׁוּם הָכִי לָא יִישַׁן תַּחְתָּיו. אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, לְרַבִּי יְהוּדָה אַמַּאי לֹא יִישַׁן תַּחְתָּיו? מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? סֵיפָא אֲתָאן לְרַבִּי מֵאִיר. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי סְדִינִין מִצְטָרְפִין. שְׁנֵי נְסָרִין אֵין מִצְטָרְפִין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף נְסָרִין כִּסְדִינִין. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבָּעָה. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר בְּשֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה, לְמָה לְהוּ לְאִיצְטְרוֹפֵי? אִי דְּלֵית בְּהוּ אַרְבָּעָה, אַמַּאי? וְהָא קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ? לְעוֹלָם דְּאִית בְּהוּ אַרְבָּעָה, וּמַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה מַחְלוֹקֶת, אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד. אֶלָּא לְרַב: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, מַאי ״מִצְטָרְפִין״ — מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַצַּד. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אֲפִילּוּ יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה כְּשֵׁרָה, מַאי ״אֵין מִצְטָרְפִין״? קָנִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ! אַיְּידֵי דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר ״מִצְטָרְפִין״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״אֵין מִצְטָרְפִין״. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: סִכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל כְּשֵׁרָה. יֵשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהֵבֵיאנוּ נְסָרִים שֶׁהָיוּ בָּהֶן אַרְבָּעָה וְסִיכַּכְנוּ עַל גַּבֵּי מִרְפֶּסֶת, וְיָשַׁבְנוּ תַּחְתֵּיהֶן! אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! אֵין שְׁעַת הַסַּכָּנָה רְאָיָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: סִכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה — רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאִם יֵשׁ בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר כִּמְלֹא נֶסֶר — שֶׁמַּנִּיחַ פְּסָל בֵּינֵיהֶם, וּכְשֵׁרָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים — כְּשֵׁרָה, וְאֵין יְשֵׁנִים תַּחְתָּיו, וְהַיָּשֵׁן תַּחְתָּיו — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אִתְּמַר: הֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶן, רַב הוּנָא אָמַר: פְּסוּלָה, וְרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרִי: כְּשֵׁרָה. אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. אָמְרִי לֵיהּ: הֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶן, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: פְּסוּלָה, נַעֲשׂוּ כְּשַׁפּוּדִין שֶׁל מַתֶּכֶת. אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: לָא אֲמַרִי לְכוּ אֱמַרוּ כְּווֹתִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמִי אָמַר לַן מָר טַעְמָא וְלָא קַבֵּלְינַן מִינֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: וּמִי בְּעֵיתוּ מִינַּאי טַעְמָא וְלָא אֲמַרִי לְכוּ? לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵינָהּ מַחְזֶקֶת כְּדֵי רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְרְצָה בָּהּ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּקֵּר בָּהּ גְּדִי בְּבַת רֹאשׁ, אוֹ שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיס לְתוֹכָהּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — פְּסוּלָה. הֵיכִי דָּמֵי, מַאי לָאו כְּגוֹן שֶׁהֲפָכָן עַל צִידֵּיהֶם? לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּאַנְּחַהּ אַפּוּמָּא דִמְטַלַּלְתָּא, דְּעָיֵיל תְּלָתָא לְגָיו וְאַפֵּיק חַד לְבַר, דְּהָוֵה לֵיהּ פְּסָל הַיּוֹצֵא מִן הַסּוּכָּה, וְכׇל פְּסָל הַיּוֹצֵא מִן הַסּוּכָּה — נִידּוֹן כַּסּוּכָּה.

9 חגיגה פתח ↗

וְאִידָּךְ, מַאי ״יַחְדָּו״? דְּלָא מִשְׁתַּלְּפִי מֵהֲדָדֵי. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁנִּבְרְאוּ — בָּרָא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ בָּרָא הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנָּטָה — נָטָה הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נָטָה שָׁמַיִם.

11 תוספות פתח ↗

מתחיל בתורה ומסיים בנביא. וא"ת דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיף מכתובים כדאמר מנילה דף לא. כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וה"ק קראי דכתיבי בכתובי ברישא והדר בנביאי וי"ל משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים ומה שאנו נוהגים להשלים בתורה דעבדינן כרבי יוסי כדאמרינן בגמרא המשלים בתורה זריז ומשובח וכן היו וותיקין עושין:

12 ראש השנה פתח ↗

אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר מַלְכוּת זִכָּרוֹן וְשׁוֹפָר שֶׁל פּוּרְעָנוּת שֶׁל נׇכְרִים, אוֹמֵר. מַלְכוּת — כְּגוֹן: ״ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים, וּכְגוֹן: ״ה׳ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ״. זִכָּרוֹן — כְּגוֹן: ״זְכוֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם וְגוֹ׳״. שׁוֹפָר — כְּגוֹן: ״וַה׳ אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן״, וּכְתִיב: ״ה׳ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם״.

18 ראש השנה פתח ↗

מִדְּקָאָמַר ״בִּשְׁעַת הַלֵּל״, מִכְּלַל דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֵיכָּא הַלֵּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו — וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה?!

18 סנהדרין פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה״? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי?

19 ראש השנה פתח ↗

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? שׁוֹפָר עֲשֵׂה הוּא, וְיוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.

1 במתניתן וכולל מלכיות עמהן: נראה שטעם ריב"נ הוא כיון שמלכיות הוא להמליך ולהקדיש שם הקב"ה הוא מעין קדושת השם לכן כולל עמהן אבל מכ"מ אינו תוקע שלא להפסיק בקדושת היום בין תקיעות מלכיות לזכרונות אבל ר"ע סובר שאעפ"י שמלכיות הוא מעין קדושת השם ולא מעין קדושת היום מכ"מ עדיף טפי לכלול עם קדושת היום ולתקוע מלהזכיר ולא לתקוע:

2 בגמרא ת"ר מנין שאומרים אבות: הפ"י תימה למה מביא זה בר"ה הרי בכל השנה מברך אבות וגבורות וקדושת השם ומה שתירץ דה"א כיון שאומר מלכיות זכרונות שופרות לא יאמר ג' ראשונות דמרבה בשבחו של מקום לענ"ד אינו מספיק דאכתי יקשה למה חשיב עבודה והודאה וב"כ שהם ג"כ בכל השנה ולכן נ"ל דעל מתניתן ל"ק כיון דפליגי ריב"נ ור"ע בסדר ברכות של מלכיות לכן נקט כל הסדר של שאר הברכות ג"כ ולכן פתח מתניתן סדר ברכות אומר אבות וכו' ועל הברייתא ל"ק דבתוספתא באמת לא כתוב הך מניין שאומרים אבות וכו' הכא אלא פתח ר"א אומר שבתון זכרון וכו' כמו דאיתא לקמן ומה דמייתי הכא הוא מברייתא דמגילה ואיידי דמפרש מניין שאומרים מלכיות זכרונות שופרות מייתי ג"כ בגמרא מה דאיתא בברייתא דמגילה מניין שאומרים אבות מדהזכיר זה במתניתן דכאן. שוב בא לידי הריטב"א וראיתי שהעיר ג"כ על קושיא זו ע"ש והנלענ"ד כתבתי:

3 אמר לו ר"ע מפני מה: לענ"ד יש לומר דר"א ור"ע בה פליגי דהנה בחגיגה דף י"ח איתא ר"ע אומר אינא צריך וכו' ללמדך שאסור בעשיית מלאכה ע"ש ודרשה זו אתיא ממה דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו' דדרש ר"ע על איסור עשיית מלאכה בחה"מ כנראה מדברי רש"י שם וע"ש בט"א שפי' ג"כ הכי ולכאורה קשה דר"ע סותר את עצמו דהכא דרש מקראי קודש על קדושת היום ושם דרש כר"א על עשיית מלאכה אמנם לק"מ שהרי גם הכא לא אמר ר"ע שאין לדרוש ג"כ ממקראי קודש איסור מלאכה רק שאמר למה לא נאמר שבתון שכתוב ראשון קאי על מלאכה ולכן שם דכתיב מקראי קודש ברישא דרש על מלאכה לכל הימים דנקראו מועד דגם חוה"מ בכלל ולפ"ז י"ל דגם ר"א דרש איסור מלאכה בחוה"מ כר"ע שם ונראה לו דוחק לחלק בין דרשת מקרא קודש לדרוש בר"ה על קדושת היום ובאלה מועדי ה' על איסור עשיית מלאכה ולכן דרש תרווייהו על איסור מלאכה אבל לר"ע ניחא ליה לדרוש שבתון דכתיב ראשון על מלאכה ובפלוגתא דר"א ור"ע בפי' מקראי קדש מצאנו ג"כ עוד פלוגתא דתנאי דממה שאמר ר' יונתן בחגיגה שם תאמר בחוה"מ שקרוי מקרא קודש הואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שאסור בעשיית מלאכה נראה שדרש מקרא קודש על עשיית מלאכה ובשבועות דף י"ג מייתי ספרא דתניא לא התענה בו ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מניין כו' וע"ש ברש"י ותוס' הרי שקראו מקרא קודש קדושת היום וזהו כדרשת ר"ע כאן:

4 רבי יוסי בר"י אומר אינו צריך: לענ"ד י"ל דניחא לרבי לילף מסמוכין ולא מקרא דר"י בר"י דאי מהא אתיא הוי ליה להקדים זכרונות למלכיות שהרי כתיב אני ה' אלהיכם אחר והי' לכם לזכרון לכן ניחא ליה לרבי לילף מסמיכות אני ה' אלהיכם לקרא דבחודש השביעי דבפסוק זה כתובים כסדר אני ה' אלהיכם למלכיות זכרון לזכרונות ותרועה לשופרות:

5 לכל מקום שנאמר בו זכרונות: הט"א כתב דבנין אב זה על כרחך לא קאי רק על יוה"כ של יובל שהרי בתעניות שנאמר בו ונזכרתם לפני ה' אלהיכם שהרי בתעניות לא היו תוקעים מלכיות דבתענית פ"ב איתא רק זכרונות ושופרות ולענ"ד לא ידעתי איך יש לפרש הך כל מקום שנאמר בו זכרונות ליוה"כ של יובל שהרי שם לא נאמר זכרון ואם במה שהוא בכלל מועדיכם כמו שכתב הט"א לא שייך בזה כל מקום שנאמר זכרונות אלא הכי ה"ל למימר מה ת"ל אני ה' אלהיכם ללמדך שיהיה מלכיות עמהם שהרי רק על זכרון שבפסוק זה קאי ולכן נלענ"ד דלא כט"א אלא דמה דקאמר ר"י בר"י לכל מקום שנאמר בו זכרונות קאי על תענית ג"כ וס"ל דבתעניות ג"כ תקעו למלכיות או דס"ל כאביו רבי יהודה דאמר בתענית שם דף ט"ו דגם זכרונות ושופרות לא היו מזכירים אלא רעב כי יהיה בארץ וכו' ומתניתן דתענית דלא חשיב רק זכרונות ושופרות אתיא כרבי דיליף מסמיכות דאני ה' אלהיכם לחדש השביעי דמזה לא ידענו רק של ר"ה ושל יוה"כ של יובל דילפינן מגז"ש ומהיקש מהדדי כדאמרינן לקמן דף ל"ד ועל תעניות לית לן קרא ועוד י"ל שהרי בתענית שם נאמר דתקעו בברכה של גואל ישראל קודם שתקעו לזכרונות ושופרות ויש לומר דהיינו תקיעה דמלכיות דמה שנקרא הקב"ה גואל ישראל ממליכים אותו ישראל שהוא ה' אלהיהם ובלא"ה אני תמה על הט"א שפשיטא ליה דבמלחמה לא תקעו מלכיות שהרי בתענית דף י"ז אמרינן לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה ע"ש משמע ששוים להדדי וכן נראה מדברי רש"י שם שכתב ולא אתפרש מנ"ל דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה עכ"ל. הרי דפשיטא ליה לרש"י שהיו תוקעים למלכיות וקושית רש"י מנ"ל לענ"ד י"ל דר' יהודה ס"ל כבנו ר' יוסי הכא ויליף מבנין אב שכל מקום שנאמר זכרונות ג"כ מלכיות עמהם וה"ה ג"כ לשופרות שהרי שופרות ע"כ בקרא דוכי תבאו מלחמה כתיב ג"כ דאל"כ מנ"ל בתעניות שופרות והקושיא רק מנ"ל מלכיות וזה אתי מבנין אב דכאן וכיון דלר"י בר"י תקעו למלכיות זכרונות ושופרות כמו בר"ה ויוה"כ של יובל אמרו ג"כ הברכות והפסוקים כן:

6 למימרא דעברוה לאלול: אין להקשות דלמא היה בעת ששהו העדים לבא ונהגו אותו יום קודש ולמחר קודש דיש לומר שהרי המעשה היה בימי רשב"ג בנו של ר"ג דיבנה וכבר מקודם משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז דמקבלים עדות החודש כל היום ועוד דאע"ג דנהגו אותו יום קודש ולמחר קודש מכ"מ לא תקעו ולא ברכו תפלת מוסף באותו יום עד למחר דבזה לא שייך קלקול:

7 רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות: עיין פירש רש"י ולענ"ד י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דטעם דר' יוחנן כנגד עשרה מאמרות שייך על מלכיות כדאמרינן לעיל שברא הקב"ה עולמו ומלך עליהם וטעם דרב יוסף שייך על זכרונות על שם הכתוב זכור את יום אשר עמדת בחורב שנתנו עשרת הדברות וטעם דרבי לוי דהללוהו בתקע שופר שייך על שופרות:

8 הי נינהו ויאמר דבראשית: הי"ת הקשה דעל מתניתן דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם ה"ל להקשות כן ואיך שייך זה להא דר' יוחנן ומה שתירץ בשם י"מ דעל מתניתן י"ל כנאמר בזוהר ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו הוא מאמר העשירי אבל מר' יוחנן שאמר שבהן נברא העולם פריך שפיר דליכא למימר דהך ויאמר ה' אלהים הוא העשירי דע"י דיבור זה לא היה הבריאה עכ"ד ולא הבנתי שהרי ויאמר אלהים נעשה אדם הוא ודאי בכלל העשרה מאמרות והלא גם ע"י דיבור זה לא היה הבריאה דאח"כ כתיב ויברא אלהים את האדם ומ"ש בריאת אדם מבריאת חוה דבשניהם כתיב בתחלה הדיבור ואח"כ הבריאה אבל לענ"ד אין כאן קושיא די"ל דבאמת לא על ר' יוחנן אלא על מתניתן קושיתו אלא כיון דעל אבות אין גמרא סידר הקושיא כאן ועיין בסוכה דף י"ד שכתב רש"י כעין זה לענין קושיא על מתניתן דסדר טהרות:

9 בדבר ה' שמים נעשו: הט"א הקשה הרי בכתובות דף הי אמרינן גדולים מעשה צדיקים וכו' דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וכו' אלמא שמים וארץ בידים נבראו ולא במאמר בלבד והניח בקושיא ולענ"ד לק"מ עפ"י גמרא דחגיגה דף י"ב דאמרינן שם קשיא קראי אהדדי אמר ר"ל כשנבראו ברא שמים ואח"כ ברא ארץ וכשנטה נטה הארץ ואח"כ נטה שמים ע"ש הרי דמוקי קרא דמקדים ארץ לשמים על הנטיה וא"כ גם קרא דידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים איירי בנטיי' וזה נקרא מעשי ידי הקב"ה אבל הבריאה שכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ היה במאמר:

10 במתניתן אין מזכירין זכרון: הי"ת הקשה למה הזכיר זכרון קודם מלכות אכן כבר תירץ התוס' יו"ט שהוא לשון נופל על לשון כיון דאמר אין מזכירין אכן זה גופא צריך טעם למה אמר אין מזכירין ולא אין אומרים וי"ל דקמ"ל דאפילו אמר העשרה פסוקים כהלכתן ורצה להוסיף של פורענות ג"כ אעפ"י שמותר להוסיף על העשרה פסוקים כמש"כ הראשונים מכ"מ לא יזכיר של פורענות דבזה שייך יותר לשון הזכרה כדאמרינן לקמן בגמרא אדכורא ריתחא לא מדכרינן. וכן יש לפרש במה דאמר לקמן אין מזכירין זכרון של יחיד שאין מזכירין אפילו ליותר מן י' פסוקים:

11 בתוס' ד"ה מתחיל. וי"ל משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים: לכאורה אין זה מספיק שהרי יהושע שופטים ומקצת שמואל קדמו לתהלים משלי ואין לומר דכתובים קדמו כלם לנביאים דז"א שהרי מגילת אסתר עזרא דניאל וד"ה אחרו לנביאים אבל י"ל בישוב קושית התוס' כיון דהפסוקים שמזכירים מכתובים הם רק מתהלים והפסוקים מנביאים הם מישעיה ירמיה זכריה לכן מזכיר כתובים קודם לנביאים כיון דדוד קדם לנביאים האלה ואולי זה ג"כ כוונת התוס' והרא"ש דאמרי לא הזכיר רק מתהלים שאמרו דוד אבל לא ידעתי לאיזה צורך הזכירו דמשלי איוב קדמו לנביאים שאעפ"י דאם ירצה יכול להזכיר גם מאלה פסוקים הלא כמו כן יכול להזכיר ג"כ מיהושע שופטים שמואל שקדמו לכתובים או מדניאל עזרא ד"ה שאחרו לנביאים:

12 בגמרא וכתיב ה' צבאות יגן עליהם: הט"א דקדק לענין מה מביא פסוק זה ולענ"ד י"ל משום דבשאר פסוקים שמביא מפורש דאיירי בפורענות אה"ע אבל בהך פסוק וה' אלהים בשופר יתקע לא כתיב מפורש דאיירי באוה"ע ולכן מייתי מה שכתוב אחריו וה' צבאות יגן עליהם דהיינו על ישראל מכלל דפסוק דלפניו בפורענות דאוה"ע מיירי:

13 אינן כזכרונות: המהרש"א ח"א כתב הטעם דפקידה הוא דבר שבא מעת לעת דוקא מה שאין כן זכירה שהוא לעולם בלי הפסק ולענ"ד צ"ע שהרי כתיב ותפקדנו לבקרים והוא בלי הפסק כנראה מסיפא דקרא דכתיב לרגעים תבחננו וכן איפכא לענין זכירה דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודי אם מזכיר פעם אחת בשנה ולענ"ד יש לומר דטעמי' דר' יהודה דס"ל דאינה כזכרונות דס"ל דפקידה אינו זכרון ממש אלא עיוני בעלמא כדאמרינן לעיל דף ט"ז ולכן גבי שרה כתיב אחר וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר דגז"ד לא היה בעת הפקידה אלא אחר הפקידה כמו שכתבתי לעיל ולכן כל מקום שהפקידה היא יותר מעיון בעלמא אלא זכירה ממש כפל הכתוב כדכתיב פקוד יפקוד אלהים אתכם פקד פקדתי אתכם וכן פקדתי את אשר עשה לך עמלק סיים ועתה לך והכית וגו' פי' אחר שעלה לעיון בעלמא לפני גזרתי עתה שתלך ותכה את עמלק:

14 כיון דאתי רבים מניה: לענ"ד פי' רבים הוא כל ישראל דוקא ולכן ויזכור אלהים את רחל אע"ג דמזכירה זו באו שני שבטים אפרים ומנשה עם כל זה אין לומר לזכרונות דלא מקרי רבים בענין זה אפילו לר' יוסי:

15 זמרו למלכנו: רש"י פירש דר' יהודה לא חשיב ליה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת וק"ל דא"כ קרא דה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ג"כ ליכא מלכות דהא בזה ג"כ אמליכתיה רק על ישראל ובהא ר' יהודה עצמו ס"ל לקמן דהוי מלכות וכן ע"כ ס"ל ג"כ דויהי בישורון מלך הוא מלכות דאל"כ לא משכחת ג' מלכיות לר' יהודה בתורה והרי בזה כתיב בישורון מלך. וראיתי בט"א שהקשה ג"כ על פי' רש"י מהא דאמרינן לעיל דבחמה שפוכה אמלוך עליכם ליכא מלכות משום דפורענות הוא ול"ל טעם זה תיפוק ליה דלא אמליך רק על ישראל ותירץ דהך טעמי' צריך למאן דלא ס"ל כר' יהודה ותימא דמה יענה על ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך דמודה בהו ר' יהודה דהוי מלכות ועוד דמה דבעינן מלכיות יליף לעיל מקרא דאני ה' אלהיכם והרי זה ג"כ על ישראל נאמר הרי דעיקר מלכיות הוא על אומה ישראל ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד דטעמיה דר' יהודה דלא חשיב אלא אחת עפ"י מה דאמרינן דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל ובזה הפרט נבטל לגמרי וכלא יחשב משא"כ בכלל ופרט וכלל דבזה הפרט ממעט מה שאין כעין הפרט ולכן כאן דכתיב בתחלה זמרו למלכנו שהוא הפרט ואח"כ כי מלך כל הארץ אלהים נעשה הכלל מוסיף על הפרט ולא נחשב הפרט כלל:

16 אינה אומרה כל עיקר: הקשה הי"ת ל"ל פלוגתא זו הא מרישא שמעינן ולענ"ד י"ל דפלוגתא דרישא היה אפשר לפרש דר' יוסי סבר דאומר אותו הפסוק בעצמו עם זכרונות ופעם שני עם שופרות וכן עם מלכיות ועם שופרות ובהא פליג ר' יהודה וס"ל דאינו אומר פסוק א' שני פעמים אלא אומרו עם זכרונות ושוב אינו אומרו עם שופרות וכן דאומרו עם מלכיות שוב אין אומרו עם שופרות אבל אם לא אמרו עם זכרונות או מלכיות ה"א דמודה ר' יהודה דאז אומרו עם שופרות לזה קמ"ל דאפילו יום תרועה יהיה לכם דעיקרו גבי ר"ה מכ"מ לא יצא ידי שופרות:

17 אינה מלכות: ק"ק מ"ט דר"י הרי עיקר ילפותא דבעינן מלכיות הוא ממה דכתיב אני ה' אלהיכם כדאמרינן לעיל הרי דאלהות נקרא מלכות:

18 מפני מה אין ישראל אומרי' שירה לפניך. מה שמ"ה שואלים כן משום דאמרינן בחולין פ' ז' דאין רשות למ"ה לומר שירה עד שישראל אומרים שירה ולכן על שמעוכבים לומר שירה בר"ה ויוה"כ שואלים כן ועוד י"ל עפ"י מה דאמרן ספ"ד דסנהדרין כשטבעו מצריים בים ורצו מ"ה לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה הרי למ"ה לא ניתן רשות לומר שירה אז אף שישראל אמרו שירה ולכן י"ל דמ"ה יודעים מאז שאמר להם הקב"ה כשמביא פורענות אין ראוי לומר שירה שע"כ ר"ה ויוה"כ שרשעים נדונים למיתה ג"כ אין ראוי לומר שירה בהם אבל שואלים למה ישראל אין אומרים שירה כמו אז הרי הם בטוחים שיצא כאור משפטם אשר ע"כ לובשים לבנים וכמו שהקשה היום תרועה אבל הקב"ה השיב אעפ"י שבטוחים בחסדי מכ"מ כשהמלך יושב על כסא דין ועדין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו שלא נגמר הדין עדין גם להם אין ראוי לומר שירה אף שבטוחים שארחם עליהם:

19 ואין עשה דוחה ל"ת ועשה: הר"ן והריטב"א כתבו דקושטא דמילתא קאמר אבל בלא"ה אינו דוחה דלא הוי בעידנא. אכן השבולי לקט כתב בשם ר"ת הביאו המג"א סי' תמ"ו דשופר הוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא ובט"א הקשה לשיטה זו דעשה דרבים דחה גם שלא בעידנא דא"כ לחזקיה ורבא ואביי דס"ל די"ט רק ל"ת הוא אמאי שופר לא דחי יו"ט ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה ל"ל טעמא דיו"ט עשה ול"ת תיפוק ליה דהא כל הני דחשיב דיש בהם חלול יו"ט אינו קיום המצוה אלא מכשירי מצוה כגון לחתוך שופר או להביאו מחוץ לתחום בזה לא מקיים המצוה רק מכשיר המצוה והרי אפילו במצות שדוחין שבת ויו"ט כגון מילה מכ"מ מכשירי מצוה כגון לעשות איזמל למילה לא דחי שבת ויו"ט וא"כ ל"ל טעמיה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וצ"ל ג"כ כמש"כ הר"ן דקושטא דמילתא קאמר אבל מכ"מ בלא"ה לא דחי ובזה גם לשאר אמוראי דס"ל דיו"ט רק ל"ת הוא ג"כ א"ש:

« ערוך לנר על ראש השנה ל״א ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה ל״ג ×¢×´× »