מפרשים:
1 בגמ' לחדשים מנ"ל: הא דלא יליף ממה דכתיב גבי בנין בהמ"ק במלכים בחודש זיו הוא החודש השני ואמרינן לקמן דף י"א שהוא אייר דאית ביה זיוא לאילנא וקרי ליה החודש השני די"ל דהך החודש השני הוא למלכות שלמה דמניסן מנינן כדאמרינן לעיל דף ב' וגם לא היה יכול להוכיח דניסן הוא ראשון מדקרי לאב חודש החמישי כמ"ש התוס' שם ד"ה בחודש דע"כ החודש החמישי הוא אב שהוא חמישי לניסן דזה לפי המסקנא אחר שידענו דניסן הוא החודש הראשון. אבל אי לאו ראיה על זה היה אפשר לפרש החודש החמישי על אחד משאר החדשים שהוא חמישי לראשון אי אפשר לפרש חמישי ליציאת מצרים וזה בעצמו על פי סוגיא דהכא לא ידענו מתי היה דהא רצה להוכיח ע"י כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים ודחי דילמא אדר היה:
2 בעינא רוב אסיף וליכא: ק"ל רב חסדא דמתרץ כן ולא ס"ד דיש להקשות מידי רוב אסיף כתיב א"כ למה חזר מתירוץ הראשון דיליף מאביב שהרי רק על ידי הקושיא חזר מידי רוב אביב כתיב. ואם זה קושיא האיך רצה לילף מאסיף דג"כ קשה מידי רוב אסיף כתיב. וי"ל בדוחק דבשלמא באביב שהוא לשון קדימה ובכור כמו שכתב רש"י שהתבואה בכירה בו י"ל דקרא הכתוב לחדש שמבכר במוקדם כן אפילו הוה מיעוט ולכן פריך שפיר מידי רוב אביב כתיב אבל בלשון באספכם שרצה הכתוב לתרץ סימן מתי יחוגו את חג הסכות לא ס"ד דרב חסדא שיתן הכתוב סימן ממה שאוספים המיעוט ולא מן אסיפת הרוב אבל הגמ' מכ"מ פריך מידי רוב אסיף כתיב. אמנם ביותר נראה דר"ח לא קאי על סוגיא דלעיל שהרי לא הוזכר מי מתרץ התירוץ דיליף מאביב ומשמע דסתם גמרא שהוא רבינא ורב אשי תירצו כן רק שהקדימו תירוץ זה לתירוץ רב חסדא כיון דזה ילפותא מניסן עצמו ורב חסדא יליף מתשרי על ניסן ומכ"מ נקט לשון אלא כיון דהתירוץ ראשון מופרך ורב חסדא י"ל דלא רצה לילף כלל מאביב דלא משמע לי' מזה דהוא ניסן דבאמת קצת י"ל האיך משמע מאביב בישול שעורים דהא בכמה מקומות משמע דקציר חטים היה אחר קציר שעורים שהרי בכורי שעורים מקריבים בפסח ובכורי חטים בעצרת ועוד דכתיב בשמואל הלא קציר חטים היום אקרא לה' ויתן קולות ומטר משמע דקציר חטים הוא בעת שהגשמים אי אפשר בטבע ובתענית פ' קמא אמרינן דעד שיעבור הפסח ולחד מ"ד עד שיעבור ניסן עדיין עת גשמים הוא וא"כ מנין דאביב הוא אביב של שעורים והוא ניסן דילמא אביב של חטים שהוא אייר או סיון ואפשר שמטעם זה לא רצה רב חסדא למילף מאביב ובזה יתורץ קושיתנו וגם מה שהקשה המרש"א דמה פריך על רב חסדא ואימא מרחשוון דהרי אז ראשון הוא אייר ולעיל כבר אמר על אייר בעינא אביב וליכא והניח בקושיא ועפ"י דברינו א"ש. ועיין בריטב"א שהביא הגירסא ואימא אייר בעינן שימור וליכא ועל הקושיא ואימא מרחשוון ג"כ מתרץ כן והיינו דאז ע"כ אייר הוא ראשון ובעינן שימור וליכא ומתרץ לפ"ז כקושיית המהרש"א:
3 מדברי קבלה למדנו: מזה ק"ל על מה שכתוב ברש"י תענית דף ט"ו ע"א ד"ה ובקבלה וז"ל והקשה תוספת מאן דהו כו' ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחי' מילתא לא קרינן ליה קבלה עכ"ל. והרי הכא כל הפסוקים דמייתי אינם צוויים רק ספורים וקרי להו דברי קבלה וכן בב"ק דף ב' דיליף מקרא דמלכים מויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל שהוא ספור מעשה וקרי ליה דברי קבלה. ולענ"ד יש לתרץ קושית התוס' בתענית בדרך אחר עפ"י מה שהביא הש"מ בב"ק שם בשם תלמידי הר"ר פרץ וז"ל דברי נבואות קרי להו דברי קבלה ע"ש שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעוק יצעוק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכולם קבלו נבואתם ממרע"ה עכ"ל. וצריך לפרש דברי הי"מ שע"כ לא בלבד מה שקבלו הנביאים קרו ליה דברי קבלה שהרי שם בב"ק גופא קרי ליה מה דכתיב ויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל כן והוא ספור ולא קבלה ועוד דנביא שקר היה וודאי לא קיבל אלא כוונתם כיון דעיקר ספרי נביאים הם נבואתם קרא להספרים דברי קבלה. ולפ"ז י"ל דכן הפי' בכ"מ שמזכיר דברי קבלה אבל מה שנזכר במתניתן דתענית ובקבלה הוא אומר הוא עפ"י פי' הראשון מלשון צעקה ולכן לא קרא כן רק הפסוק של יואל ששם הנביא צועק ומקבל קרעו לבבכם פן יבוא פורענות. אבל בפסוק של יונה שהוא ספור מעשה לא שייך זה כנלע"ד ומ"מ שלא לעשות התוס' מ"ד כטועה אפשר לומר דכוונתו שהתנא לא קורא ספורים דברי קבלה. אבל בגמרא שהוא לשון אמוראים גם ספורים נקראים כן. והריטב"א כ' ומגילת אסתר נקראת דברי קבלה ושלא כדברי יחיד עכ"ל וכוונתו נראה דבמגילה דף ז' איכא למ"ד דמגילת אסתר אינה מטמא ידים דלא ברוח הקודש ניתן לכתוב וא"כ לא שייך לקרותה דברי קבלה אבל שאר תנאים פליגי וס"ל דנכתב ברוה"ק וזה שכתב ושלא כדברי יחיד:
4 מהכא ותלקח אסתר: הא דחשיב אותם כסדר הזה משום דפתח בראיה מחדש י"א הוי חדש שבט מזכריה שהוא סוף החדשים לכן קחשיב החדשים למפרע שבט טבת כסליו סיון ואח"כ חזר להביא ראיה מאדר והא דלא פתח בזה כיון דחשיב למפרע ה"ט משום דראיה דשבט הוא מן נביאים שקדמו לכתובים:
5 ראשון למלתא: הקשה המהרש"א א"כ איך יליף רב אשי מהפיל פור וראב"י מויקראו סופרי המלך נימא ג"כ שהוא למלתא דהמן והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דודאי מה שסופרי המגלה מנו לא מנו למילתא דהמן ולא שייך ראשון למילתא רק ברישא דקרא בחודש הראשון דבתחלה כתיב אחר הדברים האלה גדל כו'. ובזה יש לפרש בחודש הראשון למילתא דהיינו מיד בחודש הראשון משעלה לגדולה הפיל פור אבל בסיפא דקרא דכתיב הוא הגורל לפני המן וגו' דהיינו שסופרי המגילה מדברים על מעשה הגורל אשר עשה המן ולא מיירי הספור מהמן עצמו בזה לא שייך שמה דכתיב לחודש שנים עשר חודש אדר שזה למילתא דהמן וכש"כ שלא שייך זה בפסוק דויקראו סופרי המלך. שוב בא לידי ספר הריטב"א וראיתי שהקשה קושית המהרש"א ותירץ דאורחא דעלמא כי מתרמי ליה מילתא אינו מונה לה אלא בתחלת מנינו לומר שהתחיל ביום פלוני אבל שאר החדשים אינו מונה בה:
6 מעברין אותה אחר ר"ה מיד: הקשה הט"א כיון דאמרינן בסנהדרין דאין מעברין רק על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ועל אחד אין מעברין והרי בר"ה עדיין אין לידע רק חשבון התקופה. אבל שלא יהיה בפסח אביב או בשבועות פירות האילן האיך יודע זה בר"ה ומה שתירץ שיש לידע אם יאוחר עיבור בהמה דקה לענ"ד דוחק כיון דעיבור בהמה דקה אינו רק ה' חדשים האיך ישער מעת ר"ה שיהיה רכיכין בפסח הרי כבש ועז בן ל' יום כשר לכתחלה לפסח כדאמרינן פרה פ"א. אבל לענ"ד י"ל דזה פשיטא דבישול תבואה ופירות תלוי בתקופת חמה ולכן אם רואה ב"ד שתמשך תקופת. טבת עד סוף ניסן אז יוכלו לשער שלא יהיה אביב ובישול פירות בזמן הרגיל ומה דאמרינן דמפני תקופה לבד אין מעברין היינו אם תמשוך התקופה רק יום אחד או יומים על זמן הרגיל דבזה אין לשער שיאחר האביב ובישול פירות. ועוד י"ל בפשטות עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"א דמה דאמרינן דעל תקופה לבד אין מעברין זה דוקא על תקופת תמוז אבל על תקופת ניסן לבד מעברין ואפילו לא תמשך תקופת טבת רק עד ט"ז בניסן והרי תקופה בחשבון תלוי ובזה כבר אפשר לידע מר"ה. ותימא שבמכ"ה נעלמו מהט"א דברי התוס' האלה ובפרט שגם הרמב"ם פסק כן בה' קידוש החודש פ"ד וגם להראב"ד שחולק שם על הרמב"ם מעברין השנה אם יחשוב שתפול תקופת ניסן אחר ט"ז מפני האביב ומפני שאז תקופת תשרי תהיה אחר החג הרי לכ"ע משכחת דעל תקופה לבד מעברין והרי חשבון זה כבר מר"ה יש לחשוב כדאמרינן התם בסנהדרין תקופה בחושבנא תליא:
7 בהפסקה לא קמיירי: הא דלא קאמר דתנא דידן סובר כרבנן שהיו אומרים דלא מעברין רק עד הפורים י"ל כיון דקי"ל כעדות שלהם שהעידו דמעברין כל אדר לא רצה לאוקמא מתניתן דלא כהלכתא ועוד דבלא"ה צ"ל כן דבהפסקה לא קמיירי מה דלא קתני לנדרים וכמ"ש התוס':
8 בלבד שימסרנו לצבור: הרמב"ם ה' כלי מקדש פ"ח ה"ז פסק דכל קרבנות צבור שהתנדבו אותם יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לצבור והקשה, עליו המשנה למלך מהא דאמרינן ביומא דף ל"ה אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מ"ד לוחיש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ע"ש הרי דרק לעבוד עבודת יחיד מהני מסירה לצבור ואיך כתב הרמב"ם דאפילו לעבודת צבור מהני הן אמת שהירושלמי לא חילק בין יחיד לצבור. וגם מסוגיא דכאן מוכח דאפילו לעבודת צבור מהני מ"מ קשה סתירת הסוגיות ע"ש במשנה למלך שנדחק בישוב קושיא זו. ולענ"ד י"ל דהנה זה ודאי פשיטא דבקרבן צבור צריך שיהיה בגדי כהונה וכלי שרת משל צבור דצורך קרבן כקרבן דמי. אבל צריך טעם מנ"ל דגם בקרבן יחיד צריך שימסור בגדי כהונה לצבור למה לא יוכשר גם משל יחיד ומה עדיפי בגדי כהונה מקרבן עצמו שבא משל יחיד. וי"ל דמה דבעינן משל צבור באמת אינו מדאורייתא אלא מטעם גזירה שאם נתיר לו לקרבן יחיד בגדי כהונה של יחיד יבא לעבוד בהם גם עבודת צבור כיון שאין היכר לזה. ובזה יש לישב השינוי שבין ברייתא דהכא לברייתא דיומא דשם קתני עובד בה עבודת יחיד דמשמע לכתחלה והכא קתני יחיד שהתנדב משלו כשרים משמע בדיעבד דוקא כשרים אבל לכתחלה לא מקריב ולפי דברינו א"ש דשם לענין יחיד דאפילו לא ימסור יפה לא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא עובד בבגדי יחיד מותר לכתחלה. אבל הכא לענין קרבן צבור דאם לא ימסור יפה הוי איסור דאורייתא לכן רק בדיעבד לא חיישינן שמא לא מסר יפה אבל לכתחלה לא ולכן אין כאן סתירת הסוגיות דביומא איירי מלכתחלה ולכן נקט קרבן יחיד דוקא. אבל הכא איירי בדיעבד ולכן נקט קרבן צבור דוקא. ובזה גם פסק הרמב"ם א"ש דנקט לישנא דברייתא דהכא. ובזה יש ליישב גם מה שהקשו התוס' דמה פריך פשיטא כיון דפלוגתא דתנאי היא בב"מ ועפ"י דברינו י"ל דשם לא פליגי תנאי רק לכתחלה דר' יוסי ס"ל מתנדב שומר חנם דמשמע לכתחלה וחכמים פליגי שמא לא ימסור לצבור יפה ולכן לכתחלה לא אבל הכא דאיירי בדיעבד פשיטא דכשר די"ל דעל זה לא פליגי רבנן ומשני דה"א דמטעם שמא לא ימסור לצבור יפה ואפילו בדיעבד פסול קמ"ל דכשר:
9 בתוס' ד"ה הא בבעל מום. משעת הרצאה: ואפילו נולד בו מום בתוך ז' ימים דלא שייך למנות משעת הרצאה מכ"מ לא שייך משעה שנולד אם לא איירי בנולד במומו דעכ"פ לא מונין רק מעת שנולד בו מום: ומה שכתבו ואין לדקדק כו'. פי' דבשלמא גבי תס' שייך בל תאחר להקריבו תוך שנתו אבל בבעל מום מה בל תאחר איכא אם לא על ישראל כשמאחר ליתן לכהן על זה כתבו דגם בכהן עצמו שייך בל תאחר לאכלו תוך שנתו:
10 ד"ה מדברי. שבו כל העולם נובל: אף שגם בערוך ערך בול הביא הירושלמי כן מכ"מ נראה שט"ס וצ"ל שבו העלה נובל וכן הוא בירושלמי שלפנינו ופי' הירושלמי שמפני ג' דברים נקרא כסליו בול מפני שבו העלה נובל מהאילן ומפני שהארץ נעשית חתיכות חתיכות מחמת הגשמים ומפני שאז מביאים הבהמות לבית שאין מרעה בשדה ובוללין להן מאכלם:
11 ד"ה בשנים. מכ"מ בחדשים לא קמיירי: לענ"ד תירוץ זה דחוק כיון דעכ"פ לא בשנים דוקא קמיירי א"כ לימא רק בחדשים לא קמיירי וברגלים מיירי. ולענ"ד י"ל דהנה התוס' החזיקו קושייתם ממה דאמרינן דשנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה עובר וכוונתם דאם רגלים הם שנה שלימה גם רגלים הם בכלל בשנים קמיירי אבל כיון דאמרינן דשנה בלא רגלים עובר א"כ ע"כ רגלים בלא שנה עובר דאל"כ רגלים ל"ל ע"כ לא שייך דרגלים הם בכלל מה שאמר בשנים קמיירי. אכן הלא אמרינן לעיל דמתניתן וברגלים ר"ש היא דבעי כסדרן. ולר"ש ע"כ לא אמרינן דשנה בלא רגלים עובר כמו שכתב רש"י לעיל דף ו' ע"ב ד"ה הניחא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עלי' בחדא שהרי אמר בעינן כסדרן ולכן פעמים הם ד' פעמים הם ה' שהוא יותר משנה ואעפ"כ אינו עובר עד שיעברו הרגלים כסדרן ולכן שפיר שייך לומר דמה דאמר התנא ולרגלים הוא בכלל בשנים קמיירי כיון דבזה קמ"ל דצריך עוד יותר משנה:
12 ד"ה הם העידו. אמתניתן דעדיות: הפ"י והט"א נתכוונו לתירוץ אחד בישוב קושיא זו דאמתניתן דעדיות לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר דס"ל כרשב"ג דאין דורשין רק ב' שבתות לפני החג ולכן ליכא למיחש דילמא אתי לזלזולי בחמץ. אבל על ר"נ פריך שפיר כיון דאנן קיי"ל כרבנן דדורשין ל' יום האיך אמר דמעובר ומקודש הא יש חשש דאתי לזלזולי והוא תירוץ נכון. ולע"ד יש לתרץ בזה דקדוק דהכא מייתי רק דברי רבנן דשואלין ודורשין ל' יום ושם בסנהדרין כשהקשה על דברי ר"נ מביא כל הברייתא גם דברי רשב"ג דאמר ב' שבתות והא לכאורה ללא צורך כיון דלא מקשה רק מת"ק וכמו דגם הכא לא מייתי רק דברי ת"ק אבל לפ"ז א"ש כיון דרצה להקשות שם על ר"נ וידע שיש להשיב הא ע"כ אין זה חשש דא"כ יקשה על מתניתן דעדיות וכקושיית התוס' דכאן לזה הביא לחזק קושייתו גם רשב"ג לתרץ בזה שעל מתניתן דעדיות ל"ק די"ל דס"ל כרשב"ג אבל רק על ר"נ קשה מת"ק דפסקינן כוותיה:
13 ד"ה שמא. דהוי פלוגתא דתנאי: לכאורה קשה שהרי רק ללישנא קמא דרבא שם פליגי רבנן ורבי יוסי בזה אבל ללישנא בתרא פליגי אי חיישינן לבעלי זרוע וא"כ דילמא גמרא דהכא אזיל ללישנא בתרא ובפרט דפסקינן כוותיה וגם ר' יוחנן שם אמר דפליגי בהכי. שוב מצאתי להגהות משנה למלך ה' שקלים פ"י שהקשה כן ומה שרצה לומר דגם לתירוץ בבעלי זרוע פליגי ס"ל לרבנן דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה מדקאמרי מדבריך לדברינו אין באין משל צבור הרי ע"כ התוס' לא נתכוונו לזה מדכתבו דפלוגתא דתנאי היא והרי לתירוץ זה לא פליגי בהכי. אבל לענ"ד כוונת התוס' דאף דללישנא בתרא לא פליגי בהכי מ"מ הרי ללישנא קמא פליגי והך לשון לא איפרך שם רק דלהך לשון צ"ל דלכ"ע הבטה בהפקר קני וללישנא בתרא אמרינן דלכ"ע לא קני אבל מטעם סברא דחיישינן שמא לא ימסור יפה לא איפרך ולכן שפיר קשה דמאי פשיטא כיון דאפשר למטעי כלישנא קמא:
14 בא"ד. כולי האי כמו בשומר: התוס' לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ"ד י"ל דהנה המשנה למלך בה' שקלים פ"י הקשה האיך אמרו רבנן בב"מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי"ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ"ע. ואע"ג דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ"י הדיעה שהביא הרמ"א בח"מ שם ר"ז דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ"א הביא דיעה זו בשם י"א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא"ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל"כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ"ד י"ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע"פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח"כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא"כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב"א ומצאתי שכ' וי"ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ"ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס' כאן:
15 בגמרא כיון דקתני אם הביא יצא: הט"א באבני מלואים ר"פ הקשה מזה על על הרמב"ם שכתב בה' בכורות פ"ז אין מעשרין מנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה כו'. ויראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה התורה בפירוש על מעשר בהמה שיהיה שנה שנה עכ"ל. והרי הכא מתרץ דתנא דמתניתן לא חשיב תרומת שקלים כיון דבדיעבד יצא ואעפ"כ חשיב מעשר בהמה במשנתינו א"כ מוכח דבזה אם עישר משנה לשנה אפילו בדיעבד לא יצא ותירץ דמה דאמרינן כיון דאם הביא יצא לא פסיקא ליה אין הפירוש דלא קתני מה שהוא רק לכתחלה ולא גם בדיעבד אלא ה"ק כיון דאם לא מצא חדש מביא לכתחלה מן הישן לכן לא פסיקא ליה ולכן ל"ק מן מעשר בהמה כיון דאי אפשר בשום ענין לעשר לכתחלה משנה לחברתה ע"כ שפיר שייך לחשבא במתניתן. אמנם לענ"ד מה דפשיטא להט"א דלא משכחת בשום ענין שיעשר לכתחלה מן שנה לחברתה עדיין צ"ע דלכאורה נראה בשאין לו רק ה' משנה זו וה' משנה שעברה יעשר לכתחלה משנה על חברתה כיון דלהרמב"ם בדיעבד אם עישר משנה לחברתה כשר ואין לך דיעבד גדול מזה אם אי אפשר לעשר בענין אחר דאע"ג דתנן בבכורות דף נ"ז ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אין מצטרפין זה יש לפרש בשיכול לצרף חדש עם חדש וישן עם ישן אבל אם אין רק ישן וחדש לצרף י"ל דלדעת הרמב"ם שרק לכתחלה בעינן שנה שנה שפיר מצטרף. ויש להביא ראיה לזה ממה דתנן שם דף י"ג שהיה בדין ומה אם חדש וישן כו' אינו דין שאין מתעשרים מזה על זה ת"ל וצאן. ובספרי ע"ל בסוכה דף ל"ז הקשיתי ע"ז הרי כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וא"כ איך ס"ד לילף מק"ו שכבשים ועזים אין מתעשרים מזה על זה מחדש וישן הרי הוי סופו להקל דאם אין לו רק ה' כבשים וה' עזים אי אמרת שאין מתעשרים מזה על זה הוי סופו להקל והנחתי שם בצ"ע. אבל לפי מה שכתבתי לק"מ כיון דגם לענין חדש וישן אם אין לו רק לצרף אמרינן דיעשר מזה על זה א"כ גם אי הוי גמרינן כבשים ועזים מק"ו ג"כ לא הוי גמרינן שלא לצרף רק אם יכול לצרף כל אחד עם מינו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולכן ליכא סופו להקל. ויהיה מזה ראיה למה שכתבתי ולפ"ז נסתר תירץ הט"א. אבל לענ"ד יש ליישב קושייתו על הרמב"ם על פי מה שכתב הפנ"י על התוספות שכתבו צ"ע אם לא היה יכול לתרץ כמו דמתרץ לקמן מידי דתלי במעשה לא קתני שספק שלהם הוא דודאי דתרומת שקלים הוי מידי דתלי במעשה אלא דמספקא להו כיון דאלו היה הקרבן פסול אם עדיין לא גבה התרומה החדשה לא הוי תלי במעשה שהרי לא חל הר"ה של תרומת שקלים ע"י גבייה דוקא דגם בלא מעשה דגבייה הוי ר"ה לפסול הישן אבל כיון דאם אין כאן חדש מביא מן הישן א"כ חל הר"ה על ידי מעשה דגבייה דוקא ושפיר י"ל דהוי מידי דתלי במעשה. ולפ"ז י"ל דמה דמשני כיון דאם הביא כשר לא פסיקא ליה באמת הפירוש כן דעל ידי זה הוי מידי דתלי במעשה ואעפ"י שבגמרא דוחק לפרש כן כיון שעדיין לא הזכיר סברא זו דמידי דתלי במעשה לא קתני וגם מפני דלפ"ז אכתי יקשה לשאר תירוצים דלקמן למה לא קתני תרומת שקלים מ"מ לא קשה על הרמב"ם די"ל דס"ל כתירוץ ר"פ דמתרץ מידי דתלי במעשה לא קתני ולדידיה א"ש מה דלא קתני תרומת שקלים אפילו אם חשיב במתניתן גם מה שכשר בדיעבד דהיינו מעשר בהמה לשיטת הרמב"ם ועי' מה שכתבתי לקמן בזה:
16 לבציר מתלתין יומין: בזה יש לפרש מה דאמרינן במנחות דף מ"ד השוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה וכתב רש"י פטור שמא יחזור בו ולמה חיישינן כן רק תוך ל' יום אבל לפי מה דאמרינן הכא א"ש כיון דאין דרך לשכור לבציר משלשים יום א"כ כל שלא דר בו ל' יום אם יחזור בו לא הוה שוכר רק כלן בפונדקי דאפילו בא"י פטור אבל משדר בו ל' יום נקרא שוכר ולפיכך חייב. ומה שכתבו התוס' בחולין דף ק"י ד"ה טלית וז"ל ונראה דאין ראיה מזה כו' אע"ג דסתם שכירות לא הוה שלשים יום עכ"ל. אין לזה סתירה מכאן די"ל דהתוס' השיבו על ראיית ר"ת שרצה לילף דסתם שאלה בכל מקום ל' יום ממה דטלית שאולה פטור ל' יום מציצית דדילמא רק לענין טלית הוי זמן שאלה ל' יום שהרי לענין שכירות בית אמרינן דל' יום פטור מן המזוזה משום דסתם שכירות בית הוא ל' יום ואעפ"כ בכל שאר דברים לא הוה סתם שכירות ל' יום. אבל צ"ע ברא"ש:
17 ותנא דידן: הקשה הרשב"א מנ"ל דתנא דידן פליג על תנא דברייתא דילמא ס"ל כוותיה ומה דלא חשיב משום דבהפסקה לא קמיירי והט"א שלא ראה הרשב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ בדוחק. ולענ"ד אולי י"ל כיון דלתנא דברייתא ניסן הוא ר"ה ואין אדם שוכר פחות מל' יום א"כ אם שכר בחצי אדר לשנה זו כיון דאי אפשר לפרש שנה זו על השנה שעומד בו דהוי פחות מל' יום עד כלותו ע"כ צריך לפרש על השנה שיתחיל בקרוב בר"ח ניסן וא"כ ליש אומרים דברייתא לא מתחיל זמן השכירות אלא מר"ח ניסן ולתנא דמתניתן ולת"ק דברייתא מתחיל זמן שכירות מיד ומונה י"ב חודש מיום ליום א"כ לא הוי מצי למימר בהפסקה לא קמיירי שאין זה הפסקה אלא התחלה דליש אומרים מתחיל זמן שכירות מר"ח ניסן ולת"ק מתחיל מיד:
18 מישכח שכיח קיטרי: ק"ל אם הני תנאי ג"כ ס"ל הך סברא די"א כי אגר אינש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר א"כ למה קאמרי דגם באמר לשנה זו מונה י"ב חודש כמו שכתב הרשב"א דהכי ס"ל הו"ל למימר דלא אגר עד ר"ח אייר כיון דלדידהו כל חודש ניסן עדיין ימי גשמים הם ואם הם לא ס"ל סברא זו לענין מה צריך לומר דגם בניסן שכיחי קיטרי מה לי אם ניסן הם ימי גשמים או לא. ועוד ק"ל ליש אומרים דלא ס"ל סברא זו בניסן שכיחי קיטרי והרי בנדרים דף ס"ב תנן מי שנדר עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח הרי דלכ"ע ניסן זמן גשמים הוא ודוחק לומר דר"א פליג ע"ז. ועוד הרי דלכ"ע שואלין הגשמים עד יום ראשון של פסח ואיך ס"ל הי"א דימות הגשמים הם לבד עד א' בניסן. ומיהו בזה יש לדחוק דעל פי הרוב נפסקים הגשמים מר"ח ניסן ומ"מ בנדר עד שיפסקו הגשמים אסור כל ניסן דאין הולכים בנדרים אחר הרוב כדאמרינן בנדרים וכ"פ בש"ע י"ד סי' רי"ז אבל הקושיא הראשונה למה צריך הטעם דמישכח שכיחי קיטרי צ"ע:
19 רישא וסיפא ר"ש: הרשב"א כ' דלאו לישנא דיקא דהא סיפא במחלוקת שנוייה ואין כאן מציעתא וסיפא אלא משום דסתם לן רישא כר"ש וסיפא כר"מ הוא דקשיא ליה עכ"ל. אכן לפ"ז צריך טעם לענין מה הזכיר בקושייתו דסיפא כר"ש. ולענ"ד י"ל דבמגילה דף ט' איכא סוגיא בכה"ג דפריך שם רישא רבנן וסיפא ר"מ אמר רב חסדא אין רישא רבנן וסיפא ר"מ רב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ע"ש. ושלא אפשר לתרץ הכא כתירוץ רב חסדא שם לכן הזכיר דר"ש פליג בסיפא על סתמא וברישא דעתו נשנה בסתמא א"כ הו"ל לתנא דמתניתן להשוות וליתני גם מציעתא דמעשר בהמה בסתמא כוותיה ולנקוט פלוגתא דר"מ בלשון יחיד ואם מתניתן ר"מ לא הו"ל לשנות רגלים בסתמא אלא ה"ל לשנות ר"ש אומר אף לרגלים ולכן ליכא לשנויי אין רישא ר"ש וסיפא ר"מ ורק רב יוסף מתרץ הכא כמו התם רבי היא:
20 ארבעה לדברי הכל: הפ"י הקשה האיך קפסיק ותני דילמא איכא דס"ל ברגלים כר"מ או כת"ק ובמעשר בהמה כר"ש וליכא אלא שלשה ותירץ בדרק רחוק. ולענ"ד פשוט שמה שאמר לדברי הכל לא קאי רק על שני תנאים שהזכיר פה דסתם התנא כוותייהו אבל משאר תנאים לא איירי. אכן על מה שכ' רש"י ד"ה אי הכי וז"ל הא ניחא אי מוקמת לה רישא כר"ש שפיר דלדידיה ארבעה נינהו עכ"ל ק"ל למה הזכיר רש"י ר"ש דוקא הא אי אתי כר"מ ג"כ א"ש כיון דלדידיה ליכא רגלים:
21 מיתבי ט"ז בניסן ר"ה לעומר: הפ"י והט"א הקשו מאי פריך דליתני שתי הלחם הרי אמרינן לעיל לענין תרומת שקלים כיון דאם הביא כשר לא פסיקא ליה והלא גם לענין שתי הלחם הדין כן דאם הביא מנחות מתבואה חדשה קודם שתי הלחם כשר כדתנן במנחות וא"כ לא פסיקא והפ"י הניח בצ"ע והט"א תירץ בדוחק. והנה לפי מה שכתבתי לעיל דמה דמתרץ כיון דאם לא הביא כשר לא פסיקא ליה היינו הך תירוץ דמידי דתלי במעשה לא קתני לק"מ דהרי המקשן עדיין לא ידע הך תירוץ וממה שבדיעבד כשר לחוד ע"כ אין זה טעם מספיק דלא ליתני שהרי התנא חשיב בר"ה ג"כ מעשר בהמה שכשר ג"כ בדיעבד משנה לשנה כמבואר ברמב"ם הנ"ל. אבל בלא"ה קשה עוד מאי פריך דליתני עומר ר"ה לחדש הא לא דומה זה לשאר ר"ה דתני במתניתן דכולהו הם ר"ה לענין מצוה אחת אבל הך ר"ה דחדש הוא דבר רשות דאי בעי אוכל ישן גם לאחר הקרבת העומר ומקריב מנחות מתבואה ישנה גם לאחר שהביא שתי הלחם ודילמא לכך לא תני ואי נימא דהמצוה היא דבט"ז בניסן פוסק האיסור מלאכל חדש ובו' בסיון מלהקריב חדשה א"כ הוי זה ר"ה להפסקה והרי ר"ה להפסקה לא תני התנא דמתניתן דמטעם זה לא תני ר"ה לעבורין כדאמרינן לעיל. גם יש לדקדק בלשון הברייתא דקאמר ט"ז דניסן ר"ה לעומר ו' דסיון ר"ה לשתי הלחם דאין זה דומה ללשון המשנה והברייתא לעיל דקאמר ר"ה לשמיטין וליובלות דהיינו לענינים האלה הוא ר"ה וכן באחריני אבל הכא דקאמר ר"ה לעומר ושתי לחם לא הוה כן שהרי הר"ה הוא לענין חדש ומנחות חדשות והכי הול"ל ט"ז דניסן ר"ה לחדש ו' בסיון ר"ה למנחות וכבר דקדק הריטב"א על לשון זה וכתב דר"ה לעומר ולשתי הלחם לאו דוקא. ולכן לולי פי' רש"י הי' נלע"ד לפרש מה דקאמר ר"ה לעומר ושתי הלחם דלא לענין חדש ומנחות קאמר אלא לענין עומר ושתי הלחם עצמם דאמרינן במנחות דף פ"ג דעומר ושתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ויליף שם מדכתי' גבי עומר ראשית וגבי שתי הלחם חדשה וא"כ תלי הכתוב ב' מיני מנחות דשעורים ודחטים בחדוש השנה שמנחה ראשונה מן השעורים בכל שנה הוא העומר ומנחה ראשונה של חטים הם שתי הלחם וזהו מה דקאמרה הברייתא ר"ה לעומר ור"ה לשתי לחם דבט"ז בניסן וששי דסיון מתחיל השנה לענין ב' מנחות האלה להביאם מן החדש דוקא ועל פי פי' זה מתורצת קושיית הפ"י והט"א מה שהקשו דכיון דאם הביא קודם לשתי הלחם מן החדש כשר לא פסיקא ליה שהרי לא איירי ממה שהביא קודם שתי הלחם מן החדש אלא אם הביא שתי הלחם עצמם מן הישן דזה בדיעבד פסול כדמוכח במנחות שם וכמבואר בראב"ד ה' תמידין ומוספים פ"ח ואע"ג דלהרמב"ם שם בדיעבד גם אם הביא שתי הלחם מן הישן כשר הרי להרמב"ם לשיטתו בלא"ה ל"ק קושיא זו שהרי לדידיה גם מעשר בהמה שהפריש מן הישן על החדש כשר ואעפ"כ קתני במתניתן. וא"כ לדידיה פריך ג"כ שפיר דילתני דשתי הלחם ומה דקאמר לענין תרומת שקלים לא פסיקא ליה צריך לפרש כמו שכתבנו דע"י זה תלי במעשה או כמו שכתב הט"א דשאני תרומת שקלים דאפילו לכתחלה מביא מן הישן אם אין כאן חדש. ועל פי פירושנו מיושב ג"כ מה שהעירו התוספת שהרי למ"ד דגם בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר לא תלי במעשה והט"א הקשה עוד דבזמן שאין בהמ"ק קיים לכ"ע לא תלי במעשה ואכתי לתני ט"ז דניסן ר"ה לחדש בזמן שאין בהמ"ק קיים שהרי מה דקתני ר"ה למלכים איירי ג"כ בזמן שאין בהמ"ק קיים. אמנם עפ"י פירושנו לק"מ שהרי לא איירי לענין חדש אלא לענין עומר עצמו שיהיה מתבואה חדשה אבל לאיסור חדש לא שייך ר"ה אלא להפסקה ובזה לא איירי כמו שכתבנו:
22 לרבא ליתני ששה: הקשה הט"א שהרי זה פשיטא שמה דקתני בברייתא ו' בסיון ר"ה לשתי הלחם לא אייתי רק לאחרים דס"ל לעיל ד' ו' דשבועות לעולם בו' בסיון דאילו לרב שמעיה היכא מצי למיתני ו' בסיון ר"ה כיון דעצרת לפעמים בה' ולפעמים בז' וא"כ מאי פריך דליתני שתי הלחם כיון דאין יום קבוע לר"ה זה ודילמא מתניתן כרב שמעיה אתיא ולכן לא קתני ר"ה לשתי הלחם. ותירץ כיון דבין לרבא בין לר"נ מתניתן ר"מ היא דהא קתני סתמא בא' באלול למעשר בהמה ובהוריות אמרינן דאחרים ר"מ הם לכן פריך שפיר דליתני מתניתן ר"ה דשתי הלחם דלדידיה יש יום קבוע עכ"ד. ולענ"ד תירוץ זה אינו מספיק שהרי לפי תירוץ רב יוסף שעליו קאי כל הסוגיא מתניתן לא ר"מ היא אלא רבי היא ובמעשר סבר כר"מ והרי רבי ע"כ לא סבר כאחרים שבערכין דף ט' ע"ב אמרינן מעשה ועשה רבי ט' חסרים כו' ע"ש. דמוכח מזה דרבי לית לי' דאחרים דלאחרים לעולם הם ו' מלאים וששה חסרים וכיון דרבי ע"כ כרבי שמעיה סבירא ליה הקושיא במקומה עומדת מאי פריך דליתני ר"ה דשתי הלחם כיון דששה בסיון אינו יום קבוע. אמנם לענ"ד הקושיא בלא"ה אינה דאע"ג דבברייתא קתני ששה דסיון ר"ה לשתי הלחם מה שלא שייך רק לאחרים מ"מ גם לרבי שמעיה מצי למיתני עצרת ר"ה לשתי הלחם דמה לי באיזה יום בחודש הוא כיון דעכ"פ הוא יום מסויים ע"י הרגל שהרי גם לענין בל תאחר קתני במתניתן ולרגלים דהיינו הרגל פסח הוא ר"ה לבל תאחר כמו כן הוי מצי למיתני עצרת ר"ה לשתי הלחם:
23 בתוס' ד"ה לא פסיקא. מידי דלא תלי במעשה: לעיל כתבתי דלהרמב"ם דפסק דגם מעשר בהמה בהפריש מן הישן על החדש יצא י"ל דזה באמת תירוץ הגמ' דע"י שאם הביא יצא דהיינו אם עדיין לא הביא התרומה חדשה מביא מן הישנה לא הוי תרומת שקלים תלי במעשה. אבל התינח לתירץ רב שישא לקמן אבל לפ"ז לתירוץ רב פפא דמידי דלא חל מאורתא לא קתני אכתי קשה הקושיא דליתני במתניתן תרומת שקלים. ונלע"ד דהפ"י הקשה למה לא משני תרומת שקלים לא קתני כיון דלא חל מאורתא שאין שום קרבן קרב בלילה ואע"ג דנסכים נקרבים בלילה מ"מ כיון שכתבו התוס' לקמן דף ל' דק"צ עיקר מצותן ביום מקרי לא חל מאורתא כמ"ש התוס' לקמן לענין חדש בד"ה מידי דתלי ותירץ הפ"י דאפשר לומר בדוחק דמיקרי חייל באורתא משום עצים לצורך אברים ופדרים דבאים גם בלילה מתרומה חדשה והיינו לרבי דס"ל בפ' הקומץ דעצים מקרי קרבן ע"ש ולפ"ז י"ל דרב פפא מתרץ הא דתרומת שקלים בתירוצו דלא קתני במתניתן דלא חייל מאורתא ומוקי מתניתן דלא כרבי דעצים לא מיקרי קרבן ולכן לא משכחת דחל מאורתא. אבל באמת זה אינו דהא כל תירוץ של רב פפא הוא לתרץ הקושיא שמקשה הגמ' אליבא דרב יוסף שתירץ מתניתן רבי היא ונסיב ליה אליבא דתנאי וכיון דע"כ לר"פ מתניתן כרבי אתייא הלא יקשה למה לא חשיב לשיטתו גם תרומת שקלים דחייל מאורתא לענין עצים ועוד בלא"ה קשה גם על הפ"י שלא מצא דחייל מאורתא רק לענין עצים ואליבא דרבי הלא משכחת לכ"ע שהרי לפי מה דמוכח במנחות דף כ"ד ע"א המלח שהוצרך למלוח הקרבנות בא מתרומת הלשכה ושם דף כ"א ע"ב אמרינן דמועלין במלח משום דקרי' רחמנא עולה כדכתיב והעלה אותם עולה לה' ע"ש. וכיון שנקרא המלח עולה כמו הקרבן עצמו ודאי דהוא בכלל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וא"כ אברים ופדרים מקרבנות של כ"ט אדר שנקרבו בליל ר"ח ניסן דהא הקטרתם כל הלילה לכ"ע לא בא רק מתרומה חדשה וא"כ שפיר משכחת לכ"ע שר"ה של תרומת השקלים חל מאורתא וקשה לר"פ אמאי לא חשיב ליה תנא דמתנתינו עפ"י מה שפירשנו לדעת הרמב"ם תי' דאם הביא כשר לא פסיקא ליה דלא שייך לר"פ. ונלע"ד דבשקלים פ' ד' תנן לענין קטרת אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה ופי' הט"א ע"פ הירושלמי דה"ק אם כבר קדשו החודש בל' של אדר אז ביום ר"ח ניסן לוקחין מן החדשה ואם עדיין לא קדשו החודש אעפ"י שאפשר שעדיין יבואו העדים היום ויהיה ר"ח ניסן מכ"מ מספק לוקחין מן הישנה וכתב הטעם כיון דכתיב קרא דזאת עולת חדש בחדשו דדרשינן מיניה קדש והביא קרבן מתר"ח גבי מוסף דר"ח משמע דקפיד קרא דוקא שמוסף יקרב מן החדשה שמאז מסתמא כבר באו העדים אבל תמיד של שחר שבשעת הקרבתו מסתמא עוד לא באו עדים לוקחין מן החדשה אכן באם לא קדשו ביום ל' אלא יהיה ר"ח ביום ל"א אז ודאי גם תמיד של שחר בא מן החדשה ע"ש. ולכן עפ"י הירושלמי פשיטא שמה שמקריבים בליל ל' דהיינו מלח ועצים שאז עדיין לא באו עדים ובודאי עדיין לא קדשו החודש לוקחין מן הישנה אע"פ שלמחר יקדשו ב"ד את החודש ויהיה ר"ח ניסן ולכן א"ש גם לרב פפא דלא חשיב תנא דידן תרומת שקלים כיון דלא חל מאורתא אם יהיה ר"ח ניסן ביום ל':
24 ד"ה עלתה. ולא אמרינן הדמים מודיעין: בב"ב דף ע"ז פליגי בזה רבי יהודה וחכמים דלר' יהודה אמרינן הדמים מודיעין ולחכמים אין הדמים ראיה דאומר מתנה יהיב ליה ע"ש. ולפ"ז תנא דהכא כחכמים ס"ל והא דלא קאמר דלכך ת"ק דברייתא ותנא דידן לא תנו שכירות בתים דכר' יהודה ס"ל דהדמים מודיעין די"ל שלא רצה לאוקמא תנא דמתניתין דלא כהלכתא ועוד דמשכחת ג"כ בשאין דמים מודיעין כגון ששכר באייר לשנה זו ובזה אין לידע על ידי הדמים אם כלה השנה בר"ח ניסן או באייר ורק לענין עמד באחד באדר כתבו התוס' שהדמים מודיעין דודאי יש הפרש גדול בין שכירות חדש א' לשכירות שנה ואפילו בשיש רק איזה חדשים עד ר"ח ניסן משכחת שאין הדמים מודיעין כגון ששכר בי"ב מנה לשנה זו מנה לחדש כעין מה דתנן פ' השואל ובזה אין לידע ע"י הדמים על כמה חדשים שכר:
25 ד"ה והרי. אפילו ליל ראשון ליכא כולי' רגל: לעיל דף ה' ע"ב במה דאמרינן שם הומם בתוך הרגל כתבתי דאם חסר מהלילה בתוך הרגל לא ממעט לענין בל תאחר ובזה תירצתי הקושיא שהקשיתי שם שהרי אם הומם ונפדה חסר מהרגל מעת שהומם עד שנפדה אמנם לפי דברי התוס' דכאן לכאורה נסתר זה. אבל לענ"ד תלי זה בפלוגתא אם לילה מחוסר זמן או לא דודאי הסברא נותנת דעת שאין ראוי להקרבה לא ימעט מרגל לענין ב"ת כיון דאין יכול להקריב אכן אם אמרינן לילה אין מחוסר זמן אז יחשוב העת שאין ראוי להקרבה כראוי כנראה בחגיגה דף ט' ע"ש ולפי הסוגיא דזבחים דף י"ב ס"ל רב פפא לילה אין מחוסר זמן ולכן לרב פפא לשיטתו קאמר הכא שפיר כיון דמעיקרא מיחייב וקאי מאורתא חייל. אבל לעולם י"ל דמאן דס"ל לילה מחוסר זמן הוא גם אם חסר מקצת הלילה מרגל מ"מ נחשב הרגל כולו לענין ב"ת. אכן לפ"ז אכתי יקשה קושיתנו הנ"ל אהא דקאמר הומם בתוך הרגל למ"ד לילה אין מחוסר זמן דאיך משכחת לדידיה מאי דקתני בברייתא הוא ולא חליפיו אליבא דר"מ וביותר יקשה דרבא גופא דמתרץ שם כן בהומם תוך הרגל ס"ל במנחות דף ק' לילה אין מחוסר זמן כנראה ממה דמתרץ שם בשקדם וסלקו ע"ש. ויש לומר ע"פ דברינו דרק לרב פפא הכא אמרינן דאם חסר מהלילה ג"כ ראוי להקרבה מקרי כיון דס"ל לילה אין מחוסר זמן א"כ בהקדיש בשבת שבתוך הרגל דודאי לא מיקרי ראוי להקרבה או ביו"ט למ"ד נדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט מ"מ נחשב כל הרגל לענין ב"ת א"כ שפיר משכחת גם למ"ד לילה אין מחוסר זמן שבהומם תוך הרגל ופדאו מקרי עבר עליו כל הרגל בהומם בשבת או ביו"ט ופדאו בו ביום ואח"כ עברו עליו שאר ימי הרגל: