ערוך לנר על ראש השנה ט׳

« ערוך לנר על ראש השנה ח׳ ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה י׳ ×¢×´× »

1 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

ושנת השמטה ידועה היא וכו' עד וכן בכל כו'. א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החרבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע"ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון מ"מ אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליובל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול מ"מ חמשים חמשים הם מונין דלא כר' יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא:

2 בכורות פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד, וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכׇל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד. וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת. קָסָבַר: קְדוּשַּׁת דָּמִים מְדַחָה מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת. וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין וְכוּ׳. טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — אֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה? אָמְרִי: לָא, קְדוּשַּׁת דָּמִים לַמִּזְבֵּחַ הוּא דְּמִיחַלְּפָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף לַמִּזְבֵּחַ, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, אֲבָל קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — לָא. וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר כּוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — פְּשִׁיטָא, חוּלִּין נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן, וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — אֲסִירִי. נִפְדִּין תְּמִימִים אוֹ אֵין נִפְדִּין תְּמִימִין? תָּא שְׁמַע: הַמַּתְפִּיס בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְיָלְדוּ — יִמָּכְרוּ, וְאֵין צְרִיכִין מוּם, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר. טַעְמָא, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר, אֲבָל הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו — קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתְנֵי ״חַיָּיב״, וּמוֹקֵי לַהּ בְּבָמַת יָחִיד. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְּדוֹלָה, דִּכְתִיב: ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וְגוֹ׳״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְבָמַת יָחִיד. אֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים — תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם — לִיקְרַב נָמֵי כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא! אָמְרִי: בְּכוֹר בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר לֹא תִזְבָּחֶנּוּ״. וְאֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ בְּמוּמוֹ, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״, נִקְרַב נָמֵי בְּמוּמֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא! אָמְרִי: מַעֲשֵׂר נָמֵי גָּמַר ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ מִבְּכוֹר. אֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְמוּרַת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, דִּכְתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ וְגוֹ׳״, קָרֵיבָה נָמֵי כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא! אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״, מַקִּישׁ תְּמוּרָתוֹ לוֹ — מָה הוּא בַּעַל מוּם לֹא, אַף תְּמוּרָתוֹ בַּעַל מוּם לֹא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אֵימָא, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְוַלְדוֹת קָדָשִׁים, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשִׁין כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין אַגַּב אִמָּן, כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין נָמֵי קָרְבִי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא! אָמַר רָבָא: כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״ — ״רַק קָדָשֶׁיךָ״ אֵלּוּ הַתְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״וּנְדָרֶיךָ״ — הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנֶדֶר, מָה נֶדֶר בַּעַל מוּם לֹא, אַף הָנֵי נָמֵי בַּעַל מוּם לֹא. וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר וְגוֹ׳״. הַשְׁתָּא רַע בְּטוֹב אָמְרַתְּ לֹא, טוֹב בְּרָע מִיבַּעְיָא? אֶלָּא טוֹב מֵעִיקָּרוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, רַע מֵעִיקָּרוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. אִם מֵתוּ יִפָּדוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ — יִפָּדוּ. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ שֶׁנִּפְדֶּה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ ״אוֹתָהּ״ — לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ. מַאן חֲכָמִים? תָּנָא דְּבֵי לֵוִי הוּא, דְּתָנָא דְּבֵי לֵוִי: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. וְכֵן תָּנָא דְּבֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: אֲפִילּוּ חַיָּה, אֲפִילּוּ עוֹף, וְהָכְתִיב ״אוֹתָהּ״! ״אוֹתָהּ״ לְתָנָא דְּבֵי לֵוִי קַשְׁיָא. אֲבָל רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי? הָכִי נָמֵי דְּאִם מֵתוּ יִפָּדוּ? אִי הָכִי,

4 תוספות על ראש השנה פתח ↗

שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע. תימה הא איצטריך למאן דאמר בריש מועד קטן דף ג. דחורש בשביעית לא לקי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב אלמא אפי' תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מחייב אלא אהנך דכתיבי בהדיא וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמועינן דאסירא וי"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת:

6 ברכות פתח ↗

רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי סָבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ לְפָרָשְׁיָיתָא דְּכֹלָּא שַׁתָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי, תְּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: כְּתִיב: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״.

8 תוספות פתח ↗

ולאפוקי מדר"י. אומר ר"י אפ"ה הלכה כרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן מדאמרינן בפרק קמא דע"ז דף ט: ושם בשמעתא דתנא דבי אליהו גבי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי נשקול מכל מאה תרתי ושדי אפרטי וכל הסוגיא כדבריו ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמא כרבי ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על רבי יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קי"ל בכוליה הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נמוקו עמו קאי כרבי ישמעאל בפ"ק דקדושין דף מ: דאית ליה דיובל בתחילתו משמט ובערכין בסוף המקדיש שדהו דף כח: מוכח דמאן דאית ליה מתחילתו משמט סבר לה כרבי ישמעאל דאמר מר"ה חיילא יובל אבל לא נראה דהא אומר התלמוד הכא ובפ' אין נערכין ערכין דף יב ושם לאפוקי מדרבי יהודה ומיהו אין ראיה גמורה מהא דקאמר הכא ובערכין לאפוקי מדרבי יהודה דאשכחן בפרק המגרש גיטין דף פה: אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרבא גופיה פסק כוותיה ביש נוחלין ב"ב דף קלו. וכן בפ"ק דכתובות דף י. לאפוקי דרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו והיא משנה בפרק בתרא דכתובות דף קי::

9 תוספות פתח ↗

10 תוספות פתח ↗

וקציר של שביעית. פי' הריב"א בקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ואכתי קשיא דהאי נמי מהן לא נזרע נפקא לן בפרק מקום שנהגו פסחים ד' נא: ושם לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם ביעור כדין נזרע ביד ואף באכילה תרי קראי בספיחים למה לי ולפירוש רש"י דהתם ניחא וי"ל דספיחים לא אזלינן בתר הבאת שליש וכי אסרינן ספיחין מהן לא נזרע היינו דנלקטין בשביעית קמ"ל בחריש ובקציר ואי מהכא לא הייתי אוסר לאכילה אלא לסחורה קמ"ל הן לא נזרע:

11 תוספות פתח ↗

12 תוספות פתח ↗

וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך בוצרין מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל קוצה אותה בחרבה וה"נ תנן בפ"ח דשביעית משנה ו והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שלא כדרך בצירה מופקר שרי ומשומר אפילו שלא כדרך בצירה נמי אסור ושומרי ספיחים בשביעית דפרק הבית והעליה ב"מ דף קיח. שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן משום עומר ושתי הלחם א"כ אסור כיון דמשומר ואמאי לא אמרינן מן המותר לישראל י"ל דלא היה שמירה ממש דלא היו צריכים לשומרה מבני אדם דמאיליהן היו פורשין כשהיו יודעין שהן לצורך עומר ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף:

13 תוספות פתח ↗

ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה. תימה לר"ת הא אמרינן פ"ק דמועד קטן דף ד. הלכתא לרבי ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני וכיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר"ת דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית מנא ליה ובחנם דחק דכיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה"כ וי"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת וי"ט ואיצטריך. הלכתא למשרי ילדה והא דלא משני הכי במו"ק לר"ע דאיצטריך קרא ללמד על שבת וי"ט ויוה"כ משום דמהלכה לא ילפי' דא"כ לא הוי ליה למכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך אלא ללמד על אחריני:

14 תוספות פתח ↗

15 תוספות פתח ↗

16 תוספות פתח ↗

17 תוספות פתח ↗

18 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

כָּל אִסּוּרִין שֶׁאָמַרְנוּ הֵן בְּמִינֵי נֶפֶשׁ חַיָּה. וְיֵשׁ אִסּוּרִין אֲחֵרִים שֶׁל תּוֹרָה בְּזֶרַע הָאָרֶץ וְהֵן הֶחָדָשׁ וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהַטֶּבֶל וְהָעָרְלָה: הֶחָדָשׁ כֵּיצַד. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה מִינֵי תְּבוּאָה בִּלְבַד אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶחָדָשׁ שֶׁלּוֹ קֹדֶם שֶׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר בְּט"ז בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כג יד "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ". וְכָל הָאוֹכֵל כְּזַיִת חָדָשׁ קֹדֶם הַקְרָבַת הָעֹמֶר לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אֶלָּא שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ מִשֶּׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר הֻתַּר הֶחָדָשׁ בִּירוּשָׁלַיִם. וְהַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִין מֻתָּרִין אַחַר חֲצוֹת שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ עַד אַחַר חֲצוֹת. וּבִזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים הֶחָדָשׁ אָסוּר כָּל יוֹם י"ז בְּנִיסָן עַד לָעֶרֶב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: הָאוֹכֵל לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל כְּזַיִת מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה שָׁלֹשׁ מַלְקִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כג יד "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן בַּלָּאוִין חֲלוּקִין זֶה מִזֶּה: כָּל תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הַקְרָבַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה אֶלָּא אַחַר שֶׁקָּרַב מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר. וּתְבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה קֹדֶם שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּקָּרֵב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה. וְדִין זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מִן הַתּוֹרָה: תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה אַחַר הָעֹמֶר וּקְצָרָה וְזָרַע מִן הַחִטִּים בַּקַּרְקַע. וְאַחַר כָּךְ קָרַב הָעֹמֶר הַבָּא וַעֲדַיִן הַחִטִּים בַּקַּרְקַע. הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הִתִּירָן הָעֹמֶר כְּאִלּוּ הָיוּ מֻנָּחִין בְּכַד. אוֹ לֹא יַתִּיר אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁבָּטְלוּ בַּקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם לִקֵּט מֵהֶם וְאָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן שִׁבּלֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר וַעֲקָרָהּ וּשְׁתָלָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר וְהוֹסִיפָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תִּהְיֶה אֲסוּרָה מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא אוֹ לֹא תִּהְיֶה אֲסוּרָה שֶׁהֲרֵי הִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר: כִּלְאֵי הַכֶּרֶם כֵּיצַד. מִין מִמִּינֵי תְּבוּאָה אוֹ מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ עִם הַגֶּפֶן. בֵּין שֶׁזָּרַע יִשְׂרָאֵל בֵּין שֶׁזָּרַע נָכְרִי. בֵּין שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן. בֵּין שֶׁנָּטַע הַגֶּפֶן בְּתוֹךְ הָיָּרָק. שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָיָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב ט "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם". כְּלוֹמַר פֶּן תִּתְרַחֵק וְתֶאֱסֹר שְׁנֵיהֶם: וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם בֵּין מִן הַיָּרָק בֵּין מִן הָעֲנָבִים לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּבְהִלְכוֹת כִּלְאַיִם יִתְבָּאֵר אֵי זֶה מִין אָסוּר בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְאֵי זֶה מִין אֵינוֹ אָסוּר וְהֵיאַךְ יֶאֱסֹר וּמָתַי יֵאָסֵר וְאֵי זֶה דָּבָר מְקַדֵּשׁ וְאֵי זֶה אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ: הָעָרְלָה כֵּיצַד. כָּל הַנּוֹטֵעַ אִילַן מַאֲכָל כָּל פֵּרוֹת שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ אִילָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִשֶּׁנָּטַע הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כג "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". וְכָל הָאוֹכֵל מֵהֶם כְּזַיִת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹטֵעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כג "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" וְגוֹ'. אֲבָל אִסּוּר עָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁוַּדַּאי הָעָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲסוּרָה וּסְפֵקָהּ מֻתָּר. וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִתְבָּאֵר דְּבָרִים הָאֲסוּרִין מִשּׁוּם עָרְלָה וּדְבָרִים הַמֻּתָּרִין: סְפֵק עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר. בְּסוּרְיָא וְהִיא אֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד מֻתָּר. כֵּיצַד. הָיָה כֶּרֶם וְעָרְלָה וַעֲנָבִים נִמְכָּרוֹת חוּצָה לוֹ. הָיָה יָרָק זָרוּעַ בְּתוֹכוֹ וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ. שֶׁמָּא מִמֶּנּוּ הוּא זֶה שֶׁמָּא מֵאַחֵר. בְּסוּרְיָא מֻתָּר. וּבְחוּץ לָאָרֶץ אֲפִלּוּ רָאָה הָעֲנָבִים יוֹצְאוֹת מִכֶּרֶם עָרְלָה אוֹ יָרָק יוֹצֵא מִן הַכֶּרֶם לוֹקֵחַ מֵהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתוֹ בּוֹצֵר מִן הָעָרְלָה אוֹ לוֹקֵט הַיָּרָק בְּיָדוֹ: כֶּרֶם שֶׁהוּא סְפֵק עָרְלָה אוֹ סְפֵק כִּלְאַיִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר וּבְסוּרְיָא מֻתָּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ: חָבִית יַיִן הַנִּמְצֵאת טְמוּנָה בְּפַרְדֵּס שֶׁל עָרְלָה אֲסוּרָה בִּשְׁתִיָּה וּמֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה שֶׁאֵין הַגַּנָּב גּוֹנֵב מִמָּקוֹם וְטוֹמֵן בּוֹ. אֲבָל עֲנָבִים הַנִּמְצָאִין טְמוּנִים שָׁם אֲסוּרִים שֶׁמָּא מִשָּׁם נִלְקְטוּ וְהִצְנִיעָן שָׁם: נָכְרִי וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בִּנְטִיעָה אִם הִתְנוּ מִתְּחִלַּת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁיִּהְיֶה הַנָּכְרִי אוֹכֵל שְׁנֵי עָרְלָה וְיִשְׂרָאֵל אוֹכֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִשְּׁנֵי הֶתֵּר כְּנֶגֶד שְׁנֵי הָעָרְלָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְחֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁיַּחְשֹׁב כַּמָּה פֵּרוֹת אָכַל הַנָּכְרִי בִּשְׁנֵי עָרְלָה עַד שֶׁיֹּאכַל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַפֵּרוֹת. אִם הִתְנוּ כָּזֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמַחֲלִיף פֵּרוֹת עָרְלָה: יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין דִּין נֶטַע רְבָעִי נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בְּלֹא פִּדְיוֹן כְּלָל שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הָעָרְלָה. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים וּמַה סּוּרְיָא שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּבִשְׁבִיעִית מִדִּבְרֵיהֶם אֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּנֶטַע רְבָעִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. חוּצָה לָאָרֶץ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶטַע רְבָעִי נוֹהֵג בָּהּ. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹהֵג בָּהּ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְהוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכֶּרֶם רְבָעִי לְבַדּוֹ פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְאֵין לְדָבָר זֶה עִקָּר: פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית כֻּלָּהּ אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּפָּדוּ. וּבְהִלְכוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִתְבָּאֵר מִשְׁפְּטֵי פִּדְיוֹנָן וְדִין אֲכִילָתָן וּמֵאֵימָתַי מוֹנִין לְעָרְלָה וְלִרְבָעִי: כֵּיצַד פּוֹדִין פֵּרוֹת נֶטַע רְבָעִי בַּזְּמַן הַזֶּה. אַחַר שֶׁאוֹסֵף אוֹתָן מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן נֶטַע רְבָעִי. וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּן וַאֲפִלּוּ בִּפְרוּטָה אַחַת וְאוֹמֵר הֲרֵי אֵלּוּ פְּדוּיִין בִּפְרוּטָה זוֹ וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָהּ פְּרוּטָה לְיָם הַמֶּלַח אוֹ מְחַלְּלָן עַל שְׁוֵה פְּרוּטָה מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת. וְאוֹמֵר הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל חִטִּים אֵלּוּ אוֹ עַל שְׂעוֹרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשׂוֹרֵף אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. וְאוֹכֵל כָּל הַפֵּרוֹת: הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁפָּדָה פֵּרוֹת שָׁנָה רְבִיעִית אוֹ חִלְּלָן אָסוּר לְאָכְלָן עַד שֶׁתִּכָּנֵס שָׁנָה חֲמִישִׁית. וְדָבָר זֶה אֵין לוֹ עִקָּר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזּוֹ שִׁגְגַת הוֹרָאָה וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁכָּתוּב ויקרא יט כה "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" וְאֵין עִנְיָן הַכָּתוּב אֶלָּא שֶׁבַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ פִּרְיוֹ בְּלֹא פִּדְיוֹן כְּכָל חֻלִּין שֶׁבָּעוֹלָם. וְאֵין רָאוּי לָחוּשׁ לְהוֹרָאָה זוֹ: הַטֶּבֶל כֵּיצַד. כָּל אֹכֶל שֶׁהוּא חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ נִקְרָא טֶבֶל וְאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב טו "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'". כְּלוֹמַר לֹא יִנְהֲגוּ בָּהֶן מִנְהַג חֻלִּין וַעֲדַיִן קָדָשִׁים שֶׁעֲתִידִין לְהִתָּרֵם לֹא הוּרְמוּ. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִן הַטֶּבֶל קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה: אֲבָל הָאוֹכֵל מִדָּבָר שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וַעֲדַיִן לֹא הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹת וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר בּוֹ אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל טֶבֶל. וְאֵין בּוֹ מִיתָה שֶׁאֵין עֲוֹן מִיתָה אֶלָּא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר: אַזְהָרָה לָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹת בִּכְלָל שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ" וְגוֹ'. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת יִתְבָּאֵר אֵיזֶה דָּבָר חַיָּב בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת וְאֵי זֶה דָּבָר פָּטוּר. וְאֵי זֶה דָּבָר הוּא חַיָּב מִן הַתּוֹרָה וְאֵי זֶהוּ הַחַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִטֶּבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְעָרְלָה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת: הַטֶּבֶל וְהֶחָדָשׁ וְהַהֶקְדֵּשׁ וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וְהַכִּלְאַיִם וְהָעָרְלָה מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִפֵּרוֹתֵיהֶן אֲסוּרִים כְּמוֹתָן וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן. חוּץ מִיַּיִן וְשֶׁמֶן שֶׁל עָרְלָה וְיַיִן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקִין עַל הַזֵּיתִים וְעַל הָעֲנָבִים שֶׁלָּהֶן: וְיֵשׁ בְּקָדָשִׁים אִסּוּרִין אֲחֵרִים בְּמַאֲכָלוֹת וְכֻלָּן שֶׁל תּוֹרָה הֵן. כְּגוֹן אִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בַּאֲכִילַת תְּרוּמוֹת וּבִכּוּרִים וְחַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ כְּגוֹן פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ: וְשִׁעוּר כָּל אֲכִילָה מֵהֶן כְּזַיִת בֵּין לְמַלְקוֹת בֵּין לְכָרֵת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ אִסּוּר חָמֵץ בְּפֶסַח וְדִינָיו בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה. אֲבָל אִסּוּר אֲכִילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִסּוּר מִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִסּוּר יוֹצֵא מִגֶּפֶן עַל הַנָּזִיר אֵינוֹ שָׁוֶה בַּכּל. וּלְפִיכָךְ יִתְבָּאֵר אִסּוּר כָּל אֶחָד מֵהֶן וְשִׁעוּרוֹ וְדִינָיו בִּמְקוֹמוֹ הָרָאוּי לוֹ:

18 סוכה פתח ↗

יוֹם הַכִּפּוּרִים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא. לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְתוֹסֶפֶת עִינּוּי. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִיעֵט רַחֲמָנָא לְתוֹסֶפֶת עִינּוּי מֵעוֹנֶשׁ וּמֵאַזְהָרָה, לֹא נִתְחַיְּיבוּ נָשִׁים כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן.

20 עירובין פתח ↗

וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה? וְהָתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלָּקְחוּ אֶת קִינֵּיהֶן בְּעֵירוּב, אוֹ שֶׁנָּתְנוּ קִינֵּיהֶן לַכֹּהֵן — אֵיזֶהוּ שֶׁיִּרְצֶה כֹּהֵן יַקְרִיב עוֹלָה, וּלְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב חַטָּאת!

22 תוספות פתח ↗

כאילו התענה תשיעי ועשירי. כלומר כמו שצוהו הקב"ה להתענות והתענה אבל השתא ודאי אסור להתענות כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים פסחים ד' סח: מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי וסבר לה כר"ע דאי כר' ישמעאל לית ליה הך דרשה ובהכי ניחא הא דלא קאמר התם הכל מודים בערבי יום הכפורים דבעינן נמי לכם כדקאמר התם אעצרת:

23 תוספות פתח ↗

דאפילו בחוצה לארץ. ר' יוסי מודה מדקאמר לעיל א"א דליכא חד בסוף העולם ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא:

24 תוספות פתח ↗

מרכיב. הוא המרכיב אילן בחבירו ומשמע דמבריך ומרכיב חייב בערלה וקשיא דבפ"ק דערלה משנה ה משמע דהרכבה פטור מן הערלה ותניא נמי בתורת כהנים ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אתה אומר ספוק גפנים וספוקן וספוק ספוקן אע"פ שהבריכן בארץ מותר ולשון ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן ומה שמבריך בשנה זו ומוציא זמורות וחזר והבריכן לשנה אחרת זהו ספוק ספוקן וי"ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח לקמיה דמונין לו משעת נטיעתו בפ"ק דערלה וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפרק משוח מלחמה סוטה דף מג: גבי חוזר מעורכי המלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר:

25 תוספות פתח ↗

ומותר לקיימן בשביעית. לא הוה צריך למיתני בשביעית כיון דתנא רישא ערב שביעית ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע ותדע דלקמן מוקמינן לה כר"מ ובפ' הנזקין גיטין נג: שמעינן לר"מ דאמר בנוטע בשביעית בין בשוגג ובין במזיד יעקר והיינו טעמא דמפרש התם דנחשדו על השביעית אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדאמר התם א"כ אם היה כאן שום איסור לא היה מתיר לקיים ולקמן נמי קתני אין נוטעין פחות משלשים יום הא שלשים יום נוטעין לכתחלה וההיא דלדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים מוקי לה ר"ת לענין ערלה ולא לענין שביעית כמו שאפרש ומדקאמר מותר לקיימו הוה משמע דלכתחלה אסור ליטע דאי לכתחלה שרי מה שייך מותר לקיימו ושמא איידי דבעי למיתני סיפא אסור לקיימו תנא רישא מותר לקיימו ותימה דבפ"ב דשביעית משנה א תנן ומייתי לה בפ"ק דמו"ק דף ג: שחורשין בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד עצרת וכיון דאפילו ליטע בתחילה שרי שלשים יום לפני ר"ה אמאי אסור לחרוש לשתרי נמי לחרוש עד לפני ר"ה שלשים יום ואור"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל ע"א מבחריש ובקציר תשבות ועוד יש ליתן טעם משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית וא"כ לא יטע לעולם ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית דגרסינן התם ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והא תניא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ולפי טעם זה ניחא דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

1 בגמ' לאפוקי מדר' יהודה: הרמב"ם ה' שמיטה פ"י ה"ז כתב שנת יובל אינו עולה ממנין ימי השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת נ"א תחלת שש שנים של שבוע. וכן בכל יובל ויובל עכ"ל. הרי שפסק כרבנן דר' יהודה וקשה הרי התוס' בשמעתין הוכיחו דהלכה כר' יהודה. הנה אמת שמה שהוכיחו כן מסוגיא דע"ז דף ט' אין קושיא על הרמב"ם שכבר כ' הראב"ד ה' שמיטה פ"י שיש לפרש סוגיא דשם דלא כר' יהודה וכן ממה שהוכיחו התוס' דהלכה כר' יהודה מדר' יוסי דנימוקו עמו סבר כר' ישמעאל מדקאמר בקדושין דף מ' יובל בתחלתו משמט ובערכין דף כ"ח מוכח דמאן דקאמר הכי ס"ל כר' ישמעאל גם מזה אין קושיא על הרמב"ם דרש"י בקדושין שם פי' על יובל בתחלתו משמט דביוה"כ משמט והוא כרבנן דר' ישמעאל ע"ש. ונראה דרש"י ס"ל דאין ראיה מהא דערכין דדוקא שם דקאמר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד מוכיח שפיר דכר' ישמעאל ס"ל דאל"כ לא משמטין כאחד כיון דאיכא עשרה ימים בין סוף שמיטה לתחלת יובל. אבל בקדושין דלא קאמר רק שמתחלתו משמט שפיר יש לפרש דעל יוה"כ קאמר ולאפוקי שמיטה שלא משמט רק בסוף השנה וכיון דרש"י מפרש ר' יוסי שם דכרבנן ס"ל שפיר י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן וא"כ אין ראיה מזה דהלכה כרבי יהודה. אבל משאר ראיות שהביאו התוס' קשה על הרמב"ם כיון דהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יב"ב מדסתם התנא כוותי' ועוד כיון דקיי"ל בכל דוכתי דמקדשין חדשים ומהאי טעמא פסק הרמב"ם כר' ישמעאל בנו של ריב"ב שם פ"י ה' י"ד וכמו שהוכיח מדבריו המשנה למלך ה' ערכין פ"ד והרי ר' ישמעאל ע"כ ס"ל כת"ק דתניא אידך דמוקי מיעוטא דיובל היא שאין שנת נ"א מתקדשת עד יוה"כ ורק רבנן דפליגי על ר' ישמעאל וס"ל דאין השנה מתקדשת מתחלתה לא צריכי קרא למעט שאין מתקדשת בסופה ולכן מוקי ליה למעט שאין מונין שנת נ"א ולאפוקי מר' יהודה וכיון דהלכה כר' ישמעאל ע"כ ג"כ הלכה כר' יהודה כיון דפשטא דקרא כוותי' ולית לן מיעוטא נגד פשטא דקרא וזהו ראית התוס' דהלכה כר' יהודה ותמהני על הפ"י שהניח דבריהם בצ"ע ע"י נוסחא מוטעת שהיה לפניו בתוס'. ולענ"ד דבריהם ברורים וראיתם חזקה ע"פ מה שביארנו וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דפסק כר' ישמעאל א"כ צריך קרא דיובל היא שאין מתקדשת בסופה וא"כ ליכא מיעוטא לאין אתה מקדש שנת חמשים ואחת ואיך פסק דלא כר' יהודה. ונלע"ד לישב שיטת הרמב"ם דלפי המבואר בסוגיין לא מצריכין קרא דיובל היא לת"ק למעט שאין מתקדשת בסופה אלא כיון דמוסיפין מחול על הקודש כמו שאמר ואל תתמה שהרי מוסיפים מחול על הקודש ודמוסיפין מחול על הקודש ילפינן לר"ע מחריש וקציר תשבות ולרבי ישמעאל דמוקי האי קרא לקצירת העומר דדוחה שבת יליף תוס' מועניתם את נפשותיכם ור"ע מוקי הך קרא לדתני חייא ב"ר שמצוה לאכול בתשיעי ור' ישמעאל לית ליה הך דרשה כמו שכ' התוס' ולפ"ז מאן דאית ליה כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ואית ליה נמי שמצוה לאכול בתשיעי לית ליה קרא דמצוה להוסיף מחול על הקודש ולכן אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב שהשנה מתקדשת בתחלתה מכ"מ ל"צ קרא דיובל הוא שאין מתקדשת בסופה וממילא מיותר לדרשת רבנן דאי אתה מונה חמשים ואחת ודלא כר' יהודה ולכן רק התוס' שס"ל להלכה דמוסיפים מחול על הקודש כנראה מסוגיין שפיר הוכיחו מסוגיא דהלכה כר' יהודה. אבל הרמב"ם דפסק להלכה שאין מוסיפין מחול על הקודש מדאורייתא רק לענין עינוי יוה"כ כמו שכ' הרב המגיד ה' שביתת עשור פ' א' א"כ ל"צ יובל היא למעט שאין מתקדשת בסופה אע"ג דס"ל כר"י בנו של ריב"ב וע"כ דאתי יובל היא כרבנן ולאפוקי מדר' יהודה ולכן פסק הרמב"ם דלא כוותי' ועיין לקמן מש"כ בתוס' שע"כ גם לשיטתם צ"ל כן:

2 חריש של ערב שביעית: עפ"י סוגיא דמ"ק דף ד' שהביאו גם התוס' בסוגין ר' ישמעאל יליף מהלכתא מדהתיר הכתוב ילדה מכלל דזקנה אסורה ור"ע יליף מקרא והקשה הט"א כיון דלר' עקיבא דלית ליה הלכתא ויליף מבחריש וקציר תשבות ודאי אין חילוק בין ילדה לזקנה כיון דהפסוק לא רמז חילוק לזה ולפ"ז קשה דבשביעית פ"א תנן ר"ע אומר נטיעה כשמה ומה לו לר"ע אם נטיעה היא או לא והניח בקושיא. וכן הקשה גם הפ"י. ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה אמה דפריך במ"ק שם על מה דאמר רנב"י דר"ע ג"כ אית ליה הלכתא למישרי ילדה וקרא למיסר זקנה וכיון דהלכתא למישרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה ע"ש. הרי לפי מה שכתבו התוס' שם דף ג' ע"ב ד"ה יכול דאע"ג דבחריש ובקציר אינו אלא עשה מ"מ לקי על תוספת דגלי קרא בזה דשביעית עם לאוין שבו מתחלת קודם שנת שביעית ע"ש. וא"כ מה מקשה לר"ע קרא לזקנה ל"ל דילמא צריך קרא למלקות דאי לא אתי רק מהלכתא אין לוקין עליו דעל הלכתא אין לוקין כדאמרינן בכורות דף י"ד ועי' בריטב"א רפ"ג דמכות שהקשה מטעם זה איך לוקין אטריפות כיון דמהלכתא אתי ותירץ דהלכה לא גלי רק שכל י"ח טריפות הם בכלל לאו דטריפה לא תאכלו וזה לא שייך כאן אם לא צריך קרא כלל אתוספת ולא אתי רק מהלכתא וצ"ל דהמקשן באמת לא הוי ס"ל דמה דקאמר הברייתא לעיל יכול ילקה על תוספת דמלקות ממש קאמר אלא מכות מרדות מדרבנן וכמ"ש הריטב"א שם בשם רש"י. אבל לפי המסקנא י"ל דר"ע ס"ל דלוקין על התוספ' ולכן אע"ג דס"ל ג"כ הלכתא מ"מ צריך קרא דבחריש ללקות עליו ולכן שפיר ס"ל ר"ע ג"כ הלכתא דעשר נטיעות. ועי' בפ"י שכ' ביישוב קושיית התוס' ד"ה שהרי כבר נאמר שהקשו למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה דילמא אצטריך קרא דבחריש לאסור חרישה בשביעית די"ל עפ"י מסקנת גמרא דמ"ק דגם ר"ע ס"ל הלכתא לזמן שבהמ"ק קיים ואפילו הכי צריך קרא לזמן שאין בהמ"ק קיים ע"ש. ולפ"ז ג"כ מיושב קושיתו וקושיית הט"א דגם ר"ע מחלק בין נטיעה לילדה ואע"ג דאכתי לפי המ"ד דגמרא יקשה מהא דר"ע אומר נטיעה כשמה מ"מ י"ל דבלא"ה פריך שפיר. אמנם לענ"ד בלא"ה י"ל עוד בזה ודאי דאע"ג דלר"ע קרא כתיב לתוספת שביעית מכ"מ מודה דנמסר הלכתא לשיעור תוספ' דאל"כ מנ"ל דשיעור תוספת שלשים יום כדאמרינן במ"ק דף ג' דילמא פחות או יותר אע"כ דזה בכלל שיעורין שנמסרו למשה מסיני וא"כ י"ל דנמסר ג"כ השיעור דבילדה עשר לבית סאה ובזקנה ג' לבית סאה ומ"מ כתיב קרא ללקות על התוספ' כמו שכתבתי דאי מהלכתא לבד אתי אין לוקין:

3 היוצא למוצאי שביעית: הפ"י הקשה מנ"ל דאתי קרא לתוספת שביעית וילפינן שבת מיניה דילמא אתי לתוספ' שבת ולענ"ד א"א לומר כן דאיך מרומז תוס' שבת מחריש וקציר ויותר הוי מצינו ליליף כן מביום השביעי תשבות דמיותר דכמה עשה כתיבי בשבת ולא צריך לזה סיפא דקרא דחריש ובקציר תשבות:

4 ת"ל מערב עד ערב: קשה לר"ע דיליף תוספת בכל מקום מבחריש ובקציר ולכך מפרש הגמרא כיון דל"צ ועניתם לתוספ' מוקי לדרשה דקייא בר רב דהתינח קרא דתוספ' שלפניו אבל הך דמערב עד ערב דדריש ר"י מיניה תוספת שלאחריו מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי מבקציר וי"ל דלקמן דף כ' יליף ר' יוחנן מקרא דמערב עד ערב שיהיה לילה ויום מן החדש וא"כ לא מיותר קרא דצריך להכי. ומ"מ יליף רבי ישמעאל שפיר מיניה תוספת עינוי כיון דכתיב עד ערב וס"ל עד בכלל. אבל מ"מ לר"ע אין כאן יתור. אמנם איפכא קשה כיון דכתיב עד ערב א"כ למה ליה לר"ע קרא דבקציר לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב. וי"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ד"ה שהרי שהקשו למ"ד חורש בשביעית לא לקי מנ"ל לר"ע למילף מבחריש תוספת לפניו דילמא צריך קרא לאסור חרישה בשביעית. ותירצו דעיקר דרשה מבקציר ומדקצירה לדרשה דתוספת חרישה נמי לתוספת ולכן אי לא הוי כתיב בקציר גם בחריש לא הוי דרשינן לתוספת ולא הוי ידעינן תוספת שלפניו אכן התינח למ"ד חורש בשביעית אינו לוקה אבל למ"ד לוקה דל"צ קרא בחריש לחרישה בשביעית וע"כ הוי מוקמינן לתוספת שלפניו גם אי לא הוי כתיב בקציר אכתי קשה ל"ל בקציר לר"ע לתוספ' תיפוק ליה מעד ערב ויש לומר דלפי מה שכתבו התוספות במ"ק דף ג' ע"ב ד"ה ר"א המ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הוא ר"א וכיון דפליגי בזה ר"א ורבי יוחנן א"כ המ"ד דחורש בשביעית לוקה הוא ר' יוחנן ולר"י לשיטתו לא קשה קושיתנו שהרי מה דיליף תנא דברייתא מעד ערב תוספ' ביציאתו היינו משום דס"ל דעד ועד בכלל כמ"ש רש"י ובערכין דף י"ח פליגי תנאי בהכי אי אמרינן עד ועד בכלל או לא ולפי המבואר במנחות דף ס"ח ס"ל לר' יוחנן האיר המזרח מתיר ומבואר שם דס"ל עד ולא עד בכלל וא"כ פשיטא דניחא ליה לאוקמא גם דעת ר"ע כן דכולהו סתמא אליבי' ולכן לר' יוחנן אליבא דר"ע ליכא למילף מעד ערב תוספת ביציאתו ולכן צריך לזה קרא דבקציר גם לר' יוחנן דס"ל חורש בשביעית לוקה ורק לתוספת שלפניו דאתי מבחריש ל"צ קרא דועניתם ולכן מפרש הש"ס דמוקי לדחייא ב"ר:

5 יכול בתשעה: כ' הריטב"א וא"ת האיך אפשר לומר בט' דוקא עד דאיצטרך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחודש השביעי הזה יוה"כ הוא וצ"ל דאי מהערב ה"א דבעשור הוי יוה"כ אבל העינוי אינו בו אלא בט' כדכתיב הכא בט' לחודש עכ"ל. ותמהני האיך ה"א לומר כן שהרי כתיב בעשור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם. ולכן נלענ"ד דהכי קאמר יכול בתשעה מצוה הכתוב ג"כ עינוי ת"ל בערב לא יתענו אלא בערב אי בערב ה"א משתחשך יתחילו להתענות ת"ל בתשעה ומשתחשך כבר עבר התשעה הא כיצד יתחיל ויתענה מבעוד יום ובזה מקיים בתשעה ובערב:

6 יכול משתחשך ת"ל בתשעה: בברכות דף ח' הקשו התוס' הרי בכתוב כתיב ג"כ בארבעה עשר לחודש בערב תאכלו מצות ושם פשיטא דהך בערב קאי על הערב שאחר י"ד ולמה לא נפרש גם הכא הך בערב שלאחר תשעה ולענ"ד י"ל דשאני הכא דבערב מיותר כיון דכתיב בערב מערב עד ערב א"כ הו"ל למכתב בתשעה לחודש מערב עד ערב או בתשעה לחודש בערב עד ערב ואז היה דומה לבערב תאכלו מצות אכן השתא דכתיב בערב וגם מערב משמע דצוה הכתוב ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגם בערב ולכן דרש לר"י מנין שמוסיפים מחול על הקודש ולר"ע לאכול בתשעה:

7 כל האוכל ושותה בתשיעי: הצל"ח בברכות דקדק דלמה אמרה התורה בלשון עינוי ולא נכתב הציווי בלשון אכילה כמו בשאר מקומות שצוה הכתוב אכילה. ועוד דקדק על לשון הברייתא כאלו התענה תשיעי ועשירי דהך ועשירי מיותר. ולענ"ד י"ל דהורה לנו הכתוב שתכלית מצות אכילה בתשיעי אינו עונג ושמחה כמו באכילת שבת ויו"ט אלא התכלית הוא עינוי לתשובה ולכפר כמו עינוי הצום בעשירי והיינו שברא הקב"ה לאדם גוף ורוח ונתן לכל אחד חקו באשר הם מתנגדים שתאות הגוף הוא אכילה ושתי' ותענוגי העוה"ז ותאות הרוח היינו שהוא נשמת אדם היא רוחני בלבד ולתעב כל תענוגי הגוף והקב"ה חפץ שבל יוגרע מכל אחד מחלקי האדם חקו ומחסורו ולכן כמו שנקרא חוטא מי שנהנה מעוה"ז יותר ממה שהתירה לו התורה כמו כן נקרא חוטא ג"כ מי שמצער את הגוף ומונע ממנו מה שהתירה לו התורה יותר מדי כמו שדרשו רז"ל שהנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין ממה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכן אמרו היושב בתענית בלא תכלית תשובה נקרא חוטא ובאשר שחוטא האדם בימות השנה גם נגד הגוף כמו נגד הנשמה צוה הקב"ה גם למה שחטא האדם נגד הגוף עינוי בתשיעי לכפרה המתנגד נגד הנשמה כמו שצוה עינוי בעשירי לכפרה המתנגד נגד הגוף דהיינו בתשיעי בהרבות אכילה ושתיה כמו שכתב רש"י כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף ובעשירי בעינוי צום ולחשוך מהגוף כל מיני תענוגים ולכן כתיב ועניתם את נפשותיכם נפשות לשון רבים והוי מצי למיכתב לשון יחיד כמו דכתיב אם יש את נפשכם אבל רצה הכתוב להורות לנו בזה שהעינוי יהיה לשני חלקי האדם שנקרא שניהם נפש הגוף נקרא נפש כדכתיב נפש אשר תגע ואפילו גוף המת נקרא נפש כדכתיב הנוגע במת בנפש האדם והרוח חיים באדם ג"כ נקרא נפש בכמה מקומות בכתובים ואפילו אצל הקב"ה מצאנו נפש על דרך בחינה זו כדכתיב נשבע ה' צבאות בנפשו דהיינו בחייו כמו חי אני נאום ה' ובדין היה שתהיה התשובה לגוף ונשמה כאחד דאינו מועיל תשובה נפרדת כמו שביארתי במקום אחר מה שנאמר סוף יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל שדימה טהרת הקב"ה ע"י תשובה למקוה כמו שבמקוה צריך לטבול כל חלקי הגוף כמ"כ בל יאמר אדם היום אעשה תשובה על חטא זה ומחר על חטא אחר אלא צריכה להיות התשובה על כל עבירות יחד ולכן גם התשובה על שני מיני חטאים נגד גוף ונשמה בדין שתהא יחד אבל זה בלתי אפשר דאם יאכל ויצום יחד בעת אחד אין כאן עינוי לא לגוף ולא לנשמה על כן חלקה התורה ב' מיני עינוים לעתות מפורדות עינוי הנשמה לתשיעי ועינוי הגוף לעשירי והקדימה תיקון הנשמה לתיקון הגוף באשר הוא חלק המעולה שבאדם אמנם למען לא יחשב זה כתשובה חלוקה שאינה דומה למקוה לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי דהיינו כאלו כל אחד מב' מיני העינוים היה בתשיעי ועשירי יחד וזה רמז הכתוב במה שכללם הכתוב יחד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגם מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ואח"כ מצאתי מקצת הדברים בשל"ה ה' תשובה:

8 בתוס' ד"ה ולאפוקי. קאי כר' ישמעאל: ק"ל איך אפשר להוכיח מזה דר' יוסי כר' יהודה ס"ל הרי בערכין דף י"ב פריך ושניה במוצאי שביעית היכי משכחת לה כו' ומשני הא מני ר' יהודה היא כו' ואיבעית אימא רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא ע"ש והרי מ"ד וכן בשניה הוא ר' יוסי דהוא שנה הברייתא שם וא"כ איך משני ואיבעית אימא רבנן הא ר' יוסי ע"כ לא ס"ל כרבנן אלא כר' יהודה לפי הוכחת התוס' ולכאורה מזה ראיה או לשיטת רש"י שהזכרתי לעיל שפי' בקדושין מה שאמר ר"י יובל קדש מתחלתו לא על ר"ה כר"י בנו של ריב"ב אלא על יוה"כ וא"כ ר"י כרבנן ס"ל וממילא י"ל ג"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה או כמו שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם אפילו ס"ל כר"י בנו של ריב"ב מכ"מ י"ל דס"ל דלא כר' יהודה מהטעם שביארנו לעיל לשיטת הרמב"ם אבל דעת התוס' צ"ע מסוגיא דשם:

9 ד"ה שהרי. תימה הא אצטריך: בפ"י תירץ על קושיא זו די"ל דמ"ד חורש בשביעית לא לקי ס"ל דר"ע ס"ל כמסקנא דמ"ק דהלכתא בזמן שבהמ"ק קיים ויליף חרישה מדאצטריך להתיר ילדה. ע"ש ולא הבנתי דא"כ האיך קאמר ר"ע אינו צריך לומר חריש של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע שהרי לא מזה ילפינן אלא מהלכתא שהתיר ילדה והל"ל שהרי מהלכה אתי. ולענ"ד י"ל ביישוב קושייתם דשם במ"ק מפרש טעם דמ"ד חורש לקי דיליף בכלל ופרט וכלל מזריעה ואידך דכתיבי וטעם דמ"ד אינו לוקה מפרש דא"כ כל הני פרטי ל"ל אכן טעם זה לא שייך רק דלא ניליף מלקות לחרישה אבל שלא נילף גם לאסור חרישה מכלל ופרט לזה לא שייך טעם דא"כ כל הני פרטי ל"ל דדלמא כתיבי פרטי למימר דאהני דוקא לקי אבל אאחריני דאתיא מכלל ופרט לא לקי ולכן כיון שעל מחריש וקציר תשבות דכתיב בעשה לא לקי קאמר שפיר דאיסור נילף משדך לא תזרע:

10 ד"ה וקציר. מלא תזרע נפקא: הפ"י הקשה דדילמא איירי בזרע באיסור שאסור לקצור שהרי דאי לאיסורא כתב קרא. ותירץ כיון דכתיב בלשון עשה הו"ל דאי להתירא ולא כתב קרא. ולא נלע"ד שהרי טעם דגמרא דלא כתיב דאי להתירא הוא דמסתמא לא רצה התורה להתיר דבר ע"י שעבר עבירה משא"כ דאי לאיסורא וא"כ מה לי אי כתיב האיסור בלשון עשה או בלשון לאו ועוד שהרי ביבמות דף ע"ח פריך והרי מחזיר גרושתו דאי להתירא וכתביה ומשני התם משום עיקר איסורא הוא דכתביה הרי שקרא מה דכתיב תועבה היא דאי לאיסורא אף דכתיב תועבה היא לתעב אותה בלשון עשה. ועוד דלסברת הפ"י נילף דכתב דאי להתירא מכל לאו הניתק לעשה כגון לא תקח שלח תשלח הרי שכתבה התורה בלשון עשה שישלח האם אחר שעבר על הלאו דלא תקח וכן בלא תותירו ובאש תשרפו אע"כ כיון דלא להתיר כתובה העשה אלא לחיוב מצוה מקרי דאי לאיסורא וא"כ ה"נ בעשה דתשבות. אבל לענ"ד יש לישב מה שהקשה הפ"י שהרי מה שאסרה תורה במה דכתיב בקציר תשבות אין זה שלא יקצור בעבודת קרקע בתוספת מוצאי שביעית ודאי לא אסור אלא שלא יקצור ע"מ לאכלו וכדמוכח ממה שהקשו התוס' בסמוך לפי' ר"ת ולכן כתבו התוס' שפיר דאי בנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא שהרי בחולין דף קט"ו יליף מלא תאכל כל תועבה לאסור בב"ח וכל דברים שנעשו ע"י איסור אם לא שיש הוכחה להתיר וע"ש בתוס' ד"ה חורש דאף דלרש"י לפי המסקנא ילפינן הכל להתיר מק"ו דשבת דחמירא זה דוקא לגירסת רש"י דגרס כן בגמרא אבל מהתוס' שם ממה שהקשו ל"ל קרא דאלה ומה שהקשו האיך אנו אוכלים אילים כו' נראה דלא גרסי כן ולפי המסקנא ג"כ היכא דליכא דרשה להתיר אסור כל דבר שנתהוה ע"י איסור כמו בב"ח ולכן שפיר כתבו הכא דאי בנזרע באיסור בשביעית ל"צ קרא לאסור האכילה בשמינית דמלא תזרע נפקא דכיון דעבר על לאו זה ממילא נאסר מה שגדל:

11 בא"ד תרי קראי בספיחים ל"ל: לענ"ד י"ל דהר"ת סובר כמ"ש הרשב"א בשמעתין שמה שאסר הכתוב קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לא האכילה אסר הכתוב דכיון דגדל שליש בשביעית שלא מטעם תוס' אלא מדין שביעית נאסר ומה שאסר הכתוב כאן היינו שישבות ולא יעשה מלאכה בשבילו שלא יעדור ולא ינכש השדה בשבילו וזה מטעם תוספת שביעית נאסר ע"ש. ולפ"ז מתורץ קושייתם לר"ת דחד קרא לאסור האכילה וחד קרא לאסור עבודה:

12 ד"ה וקציר של שביעית היוצא. אבל ע"י שינוי מותר: עי' בתוס' יבמות דף קכ"ב ומה שכתבתי בספרי ע"ל שם:

13 ד"ה ורבי ישמעאל. של אחר שביעית מנ"ל: ק"ק דא"כ לר' ישמעאל למה לי ועניתם בתשעה למדרש לתוספת שלפניו הרי זה יכול לילף מהלכתא דעשר נטיעות. ולענ"ד שהתוס' השיבו על קושית ר"ת דבחנם דחק שאין למדין ק"ו מהלכה אכן י"ל דחדא קושיא מתרצת בחברתה דקושית ר"ת לא היה דנילף תוספת דשבת ויו"ט ויה"כ מהלכתא דעשר נטיעות דבזה ודאי י"ל דאין למדין ק"ו מהלכה אבל קושייתו היה דמפרש מה דפריך ור"י מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ולכאורה מאי קושיא דלמא באמת לית ליה אע"כ דה"ק מנ"ל לר' ישמעאל למילף מיתור דבחריש ובקציר קולא דקצירת העומר דוחה שבת דילמא אתי קרא לתוספת כר"ע דאין לומר כיון דכתיב גבי שבת עדיף למילף מניה קצירת העומר דז"א דא"כ יקשה לר"ע מ"ט לא דרש ג"כ הכי אע"כ דעדיף למדרש לתוספת שביעית וא"כ לר"י מנ"ל וע"ז הוקשה לר"ת מה קושיא דילמא לר' ישמעאל ע"כ לא צריך לתוספת שביעית דאתי מהלכתא וע"ז תירץ שפיר דעיקר הקושיא בתוספת של אחר שביעית מנ"ל ודילמא ע"ז קאי קרא דבקציר ואין לומר דא"כ אכתי בחריש מיותר די"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל שהקשו מנ"ל לר"ע לדרוש תוספת שביעית מחריש דילמא אתי לחורש בשביעית דלוקה ותרצו מדקציר לתוספת גם חריש לתוספת ולכן י"ל דלר' ישמעאל דל"צ לתוספת דאתי מהלכתא קאי באמת ללקות אחרישה דזה לא אתי מהלכתא דעל הלכתא אין לוקין כמו שכתבתי לעיל לכן פריך שפיר לר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל דאי לא אתי ממקום אחר דילמא אתי קרא דקציר לתוספת דלאחריו ובחריש ללקות על חרישה ובזה מתורץ על ר"ת מה שהקשו התוס' עליו דאין דנין ק"ו מהלכה ומה שהקשיתי דלפי תירוצו ועניתם ל"ל:

14 בא"ד דאין דנין ק"ו מהלכה: לעיל כבר כתבתי יישוב קושיא זו על ר"ת. אכן בלא זה י"ל עוד דלפי מה דאמרינן במ"ק דף ד' נמסר גז"ש למילף שבת בראשית ושבת דשביעית מהדדי והנה אע"ג דרש"י כתב בשבת דף קל"ב דבכל י"ג מדות אין למדין מהלכה מ"מ מדברי התוס' בפסחים דף מ"ג נראה דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה שכתבו שם דילפינן לפטור נשים ממצה מגז"ש דט"ו מחג הסכות דפטורות נשים מסוכה מהלכה למשה מסיני ע"ש הרי דס"ל דגז"ש ילפינן מהלכה וי"ל דגם ר"ת ס"ל כן ולכן הקשה שפיר דבשביעית נילף תוספת מהלכה ושוב נילף תוספת בשבת ויו"ט ויוה"כ בגז"ש דשבת מניה דכולהו איקרי שבת:

15 ד"ה ור"ע. ואמאי והא אפילו ודאי יום: הפ"י כתב ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי יש חילוק בין איסור תוספת דאינו אלא באיסור עשה ובין בהשמ"ש שהוא ספק איסור כרת. ולענ"ד התוס' שפיר קא מקשי שהרי שם בפסחים לא איירי מחיוב ופטור אלא שנה בברייתא דביוה"כ ספקו אסור ובט"ב ספקו מותר ולכן שפיר הקשו אפילו הוא ודאי יום מכ"מ הרי אסור משום תוספת. גם מה שהשיב הפ"י על קושייתם מפ' במה מדליקין כיון שיש מ"ד דס"ל לא גזרו שבות בין השמשות אף שהאי תנא אית ליה שבות בהשמ"ש מ"מ י"ל דבתוספת לית ליה שבות לענ"ד אינו ברור דאדרבה איפכא מסתברא כיון שגזרו שבות ביו"ט ואפילו בלאו גרידא כדמוכח בגמ' פ"ז שגזרו שבות שלא לדוש בחסימה ע"י נכרי למה לא יגזרו גם שבות בתוספת שבת ויו"ט שאסור בעשה מן התורה ולכן אפילו למ"ד שלא גזרו שבות בהשמ"ש משום דספק דרבנן לקולא שפיר י"ל דגזרו שבות בתוספת אלא שתוספת שלנו בעצמו ספק באשר שאם בהשמ"ש הוא לילה הוא מוקדם ואם הוא יום הוא מאוחר אבל עכ"פ אין סברא שיגרע מבהשמ"ש:

16 בא"ד ושמא משום דסגי בתוספות משהו נקט הכי: עי' בתוס' בפסחים שתירצו תירוץ אחר ומה דלא ניחא להו שם בתירוץ זה אף דלכאורה פשוט הוא י"ל דשם אזלי ע"פ מה שכתבו בביצה דף ל' דהוכיחו שיש שיעור לתוספת יוה"כ ע"ש וא"כ פליגי אתירוצים דהכא:

17 בא"ד וקרא לבזמן שאין בהמ"ק קיים: ק"ל דאיך אפשר לומר כן דא"כ הלכתא ל"ל דאי לא כתיב רק בחריש ובקציר תשבות לתוספת מהיכי תיתי לחלק בין זמן לזמן. ואולי י"ל אי לאו דגלי הלכתא לאסור תוספת בזמן שבהמ"ק קיים הוי דרשינן גם לר"ע גז"ש דשבת משבת בראשית להתיר לפניו ולאחריו והוי מוקמינן קרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל להתיר קצירת העומר. א"נ י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דיש חילוק אם תוספת מהלכתא אתי שאין לוקין אבל אי אתי מקרא דבחריש גלי קרא דשביעית מתחיל לכל דיניו משעת תוספת ולוקין עליו כמו שכתבו התוס' במ"ק במה שאמר שם יכול ילקה על תוספת שביעית ולפ"ז י"ל דלכך נמסר הלכתא גם לר"ע לומר שבזמן בהמ"ק קיים אין לוקין על התוספת דאי הוי אתי מחריש היו לוקין עליו ולהכי גלי הלכתא שלא יהיה בכלל בחריש ובקציר. אכן בפשטות י"ל ג"כ דאתי הלכתא לא לאסור זקנה ולא להתיר ילדה:

18 בגמרא כאלו התענה תשיעי ועשירי: ק"ק דהתינח על קרא דועניתם י"ל דר"ע דריש ליה להכי וגם על מערב עד ערב כבר כתבנו לעיל מאי דריש ביה ר"ע. אבל אכתי קשה קרא דתשבתו שבתכם מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי כל תוספת מקרא דבחריש ובקציר תשבות. ויש לומר דביומא דף פ"א מייתי בגמרא דרשות שונות מהיכא נפקא אזהרה לעינוי תנא דברייתא יליף מגז"ש דעצם עצם ותנא דבי ר' ישמעאל יליף מעינוי דאשת איש וראב"י יליף מגז"ש משבת בראשית ורב פפא יליף דיוה"כ עצמו איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם ופריך וראב"י מ"ט לא אמר כרב פפא ומשני דצריך תשבתו שבתכם לדרשה דברייתא דהכא לתוספת שבת ויו"ט ע"ש. ולפי סוגיא זו רב פפא ע"כ לא מוקי קרא על תוספת וא"כ י"ל דר"ע מוקי תשבתו שבתכם לאזהרת עינוי כדרשת רב פפא ובהכי א"ש מה שמקשה כיון דתנאים ילפי אזהרת עינוי מדרשות אחרות ל"ל לרב פפא לדרוש מדרשה אחרת וכי לחלוק על התנאים בא. ולפ"ז י"ל דאדרבה ר"פ בא לתרץ ר"ע האי תשבתו שבתכם מה דריש ביה ולכן מפרש דאתי לאזהרת עינוי ומסתמא ר"ע דריש כן ופליג אדרשת התנאים והוא ס"ל כר"ע. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק ה' שביתת עשור ספ"א תוספת לעינוי דוקא ויליף מועניתם ולשבת ויו"ט לא ס"ל תוספת וכבר הקשה עליו הה"מ והלחם משנה כיון דפסק כברייתא דיליף תוספת עינוי מקרא דועניתם הו"ל למילף גם תוספת שוי"ט מהך קרא כדרשת הברייתא ע"ש שהלח"מ לא מצא יישוב אלא שלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמרא ותמהתי על הפ"י שרצה ליישב הרמב"ם שפסק כר"ע דלא מוקי ועניתם לתוספת עינוי ומה שפסק תוספת לעינוי אתי מדאצטריך בסוכה דף כ"ח האזרח לרבות נשים בתוספת עינוי מכלל דתוספת עינוי דאורייתא ומסיים דהוא הנכון בכוונת הרמב"ם. ותמוה דמלבד שאין למילף זה מהאזרח דוקא אי ידעינן כבר תוספת עינוי באנשים שייך לדרוש האזרח לרבות נשים אבל בשעדיין לא ידענו תוספת עינוי מהיכי תיתי לדרוש האזרח לתוספת מה שאינו במשמעות כלל מלבד זה במחכ"ה לא ראה שהרמב"ם עצמו הביא דרשה דועניתם לתוספת עינוי וא"כ בלא"ה לא שייך כתירוצו וא"כ קשה על הרמב"ם למה הביא תוספת על עינוי לבד ולא ג"כ על שוי"ט אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דהרמב"ם פסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ צריך בחריש ובקציר לדרשה זו ולא לתוספת כר"ע לכן פסק כר' ישמעאל דיליף תוספת לפניו מועניתם ותוספת לאחריו מערב עד ערב דאפילו לפי מה שכתבנו לעיל דדרשה זו לא שייך רק למ"ד עד ועד בכלל ג"כ א"ש פסק הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם פסק כמ"ד דעד ועד בכלל כדמוכח ממה שפסק בה' מאכלות אסורות פ"י בזמן שאין בהמ"ק קיים אסור חדש כל יום ט"ז לכן פסק לענין עינוי כולו כר' ישמעאל אבל לענין תוספת שבת ויו"ט דאתי מתשבתו שבתכם כיון דרב פפא דבתרא הוא מוקי הך קרא לאזהרת עינוי פסק הרמב"ם כוותיה ולכן ליכא למידרש אתוספת דשבת ויו"ט:

19 יכול אעפ"י שלא שלחו: לפי היוצא מהסוגיא לר' יהודה שילוח עבדים לבד מעכב ולר' יוסי תקיעה לבד מעכב ולחכמים שלשתן מעכבין דהיינו חוץ מאלו גם השמטת קרקעות והרמב"ם פסק כחכמים אבל לא מבואר ע"י מי יהיה העיכוב אם אפילו אחד שלא שלח לר' יהודה או שלא תקע לר' יוסי או שלא שמט לחכמים מעכב או אם תלוי הכל ברוב ישראל או אם אפילו אחד שקיים המצוה גורם שיהיה יובל אפילו אם הרוב לא קיימו. והנה לענין תקיעה ודאי הכל תלוי בתקיעת ב"ד כדאמרינן לקמן זו מסורה לב"ד ואע"ג דגם היחידים תוקעים ביוה"כ של יובל כמבואר לקמן דף ל' מ"מ כל שתקעו בב"ד נתקדש היובל אפילו לא תקעו כל היחידים וכן איפכא אם תקעו היחידים וב"ד לא תקעו לא נתקדש דאל"כ לא שייך לומר זו מסורה לב"ד אבל לענין שילוח והשמטה יש לספק כנ"ל. ולכאורה היה נראה לפשוט ספק זה ממה דאמרינן לקמן וכי תימא א"א דליכא חד בסוף העולם דלא משלח דהכי פירושו משום דר' יוסי נותן טעם דרק תקיעה מעכב ולא שילוח לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואין סברא שתלה הכתוב קידוש יובל בדבר שלפעמים אי אפשר לקיימו אם אין עבד עברי שטעון שילוח וע"ז משיב וכי תימא אי אפשר דליכא חד בישראל שיהיה לו עבד ולא ישלחו דהיינו ודאי עכ"פ יהיה בכל יובל אחד בישראל שיש לו עבד וישלח אותו ומזה משמע דשילוח אחד מועיל לקדש יובל אפילו הרוב לא ישלחו דאל"כ איך אמר אי אפשר דליכא חד וכו' הא אפשר דיהא אחד וישלחו אבל יהיה עוד שנים אחרים שלא ישלחו והם יעכבו היובל אבל א"ע נראה שאין ראיה מזה די"ל דרק כלפי מה שאמר ר"י שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים אמר אי אפשר דליכא עכ"פ אחד בישראל שיהיה לו עבד ויקיים בו מצות שילוח אבל מהעוברים שלא ישלחו לא איירי וזה נכלל בטעם השני זו מסורה לב"ד וכו' פירוש דהב"ד ודאי יקיימו המצוה אבל ביחידים מסתמא לא תלה הכתוב שיהיה בידם לעכב היובל ולכן אכתי יש לספק לר' יהודה לענין שילוח ולחכמים גם לענין השמטת קרקעות אם תלוי ברבים או גם ביחיד ואם תלוי ביחיד אם לבטל או לקדש היובל וצ"ע:

20 שאפשר לעולם בלא שילוח: הקשה הרשב"א דהתינח על שילוח אבל האיך שייך זה על השמטה דאי אפשר בלא השמטה לר' יוחנן דס"ל האחים מחזירים זל"ז ביובל וכ' הט"א דלק"מ דאפשר דר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ הא לא קאי אהשמטה כלל עכ"ד. ולא הבנתי שהרי הוא בעצמו כתב וכן כתב גם הפ"י דמה דאצטריך ריבוי דיובל שאינו מעכב הוא דוקא אחר דכתיב היא וא"כ כיון דר' יוסי אמר יובל היא אעפ"י שלא שמטו מכלל דבלא ריבוי דיובל הוי דרשינן גם על לאחריו ולכן שפיר הקשה הרשב"א הרי בזה לא שייך טעם דרבי יוסי ואע"ג דר' יהודה ג"כ אמר לשון זה יובל היא אעפ"י שלא שמטו ואעפ"כ מפרש בגמ' טעמו דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו בגמרא שלפנינו באמת לא כתיב ולא לאחריו ואפילו לפי מה שנראה מהתוס' שגרסו ולא לאחריו י"ל דר' יהודה רק ע"י ריבוי דיובל לא דריש לא לאחריו דיותר סברא למעט לפניו מהיא מלמעט לאחריו אבל ר' יוסי דלא מפרש טעם למה לא מעכב השמטה משום דלא דרש לאחריו שפיר משמע דיש טעם כמו לענין שילוח עבדים שלא נמעט השמטת קרקעות מהיא וזהו קושיית הרשב"א הרי טעם דהשילוח לא שייך לענין השמטה מדר' יוחנן. אמנם ביישוב קושיית הרשב"א י"ל לענ"ד שהרי טעם דר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל הוא מטעם דאין ברירה כמבואר בגטין דף נ"ה ובעירובין דף ל"ז שקיל וטרי אי ר' יוסי אית לי' ברירה אי לא וכבר כתבתי בספרי ע"ל סוכה דף כ"ד לפי מה דמסיק בעירובין שם דטעמא דר"ש משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה גם לר' יוסי יש לומר כן גם מהתוס' בסוכה שם נראה דמסקי דבדבר שעומד להתברר ודאי גם ר' יוסי אית ליה ברירה וא"כ י"ל דלר' יוסי האחים שחלקו אין מחזירים זל"ז ביובל וגם ר' יוחנן מודה דאית ליה לר"י הכי ולכן לר' יוסי לשיטתו ל"ק קושיית הרשב"א:

21 ולגמור שנה שנה מניסן: הכי פריך גם לעיל דף ח' לענין שמיטה ולעיל דף ז' לענין תרומת שקלים דיליף שנה שנה מניסן פריך ולגמור מתשרי. ויש לדקדק ממנ"פ מה מסתבר טפי. וא"ל דבכל אחד מהמקומות פריך מנ"ל דלמא מזה דא"כ הול"ל בלשון ואימא גמר וכו' כמו דאמר בסוגיות דלעיל ואימא אייר ואימא מרחשון ולא הול"ל בהחלט ולגמור מניסן או ולגמור מתשרי. וי"ל דלעיל בתרומת שקלים דעדיין לא ידענו דגמרינן מניסן גז"ש זו הוי מסתבר טפי לגמור מתשרי שיש בו ר"ה לרוב הדברים. אבל אחר שתירץ דילפינן מניסן טפי פריך לענין שמיטין ונטיעה למה גם זה לא ילפינן מניסן ומנ"ל לגמור גז"ש דשנה שנה משני מקומות:

22 בתוס' ד"ה כאילו. לית ליה הך דרשה: קשה דלפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דפסקינן כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ופסקינן ג"כ דמצוה לאכול ערב יוה"כ הן אמת דמדעת הרמב"ם נראה דלא פסק כברייתא דחייא בר רב דמדאורייתא חייב לאכול ערב יוה"כ שלא הביא כן בה' שביתת עשור אשר שם מקומו. ואע"ג דבהלכות נדרים פ"ג פסק דמי שנדר להתענות ופגע יו"ט וערב יוה"כ ור"ח חייב להתענות דדברי תורה א"צ חיזוק ומזה הוכיח הלח"מ ה' שביתת עשור פ"א שדעת הרמב"ם כברייתא דחייא בר רב ע"ש. לענ"ד א"א לומר כן שהרי הרמב"ם שם הביא קרא דועניתם לענין תוספת עינוי כנ"ל. ובסוגין וכן ביומא דף פ"א מוכח דמאן דס"ל הכי לית ליה דרשה דחייא בר רב ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ הכ"מ בה' נדרים שם דדעת הרמב"ם דמצות אכילת ערב יוה"כ דרבנן. ולפ"ז לא יקשה על הרמב"ם סתירה שפסק הכל כר' ישמעאל חוץ מלענין תוספת שוי"ט מהטעם שכתבתי לעיל. אבל לפי הפוסקים דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא יקשה הלכתא אהלכתא. ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל ביישוב שיטת ר"ת שכותב דמה דמקשה הגמ' לר' ישמעאל מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל הוא דוקא אתוספת שלאחריו אבל תוספת שלפניו שפיר יליף מהלכתא דעשר נטיעות ומה שהקשו התוס' עליו שהרי אין למדין ק"ו מהלכתא תירצתי דהר"ת ס"ל כשיטת התוס' דגז"ש ילפינן מהלכתא ויליף כן בגז"ש דשבת שבת ולפ"ז י"ל דגם לפי המסקנא ס"ל לר' ישמעאל כן ולכן שפיר י"ל דס"ל ג"כ כחייא בר רב אף שס"ל דקצירת העומר דוחה שבת וס"ל דתוספת לפניו ולאחריו דאורייתא דתוספת לפניו יליף מהלכתא ותוספת לאחריו מעד ערב. אבל להרמב"ם א"א לומר כן כיון דהביא קרא דועניתם על תוספת עינוי ולכן להרמב"ם צ"ל כמש"כ הכ"מ דס"ל אכילת ערב יוה"כ דרבנן וס"ל כשיטת רש"י דליכא למילף מהלכתא גם ע"י גז"ש. ועי' במג"א סי' תק"ע שמסיק להלכתא דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא ועפ"י שיטה זו יקשה הלכתא אהלכתא כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקצירת העומר דוחה שבת אבל עפ"י דברינו א"ש:

23 ד"ה דאפילו. מקרא אחרינא: לענ"ד י"ל דלעיל דף ח' דריש תנא דברייתא דס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דיובל מתקדש מתחלתו מיובל היא שאינו מתקדש בסופו ולרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב דריש מניה שאין אתה מונה שנת נ"א ודלא כר' יהודה והשתא מאן דס"ל כר' יהודה וגם כרבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב מיותר קרא דיובל היא שבפסוק שנת החמשים. וי"ל דר' יוסי הכי ס"ל ולכן דרש מניה דנוהג גם בחו"ל אבל רבנן דהכא ס"ל או כרבי ישמעאל או כרבנן דרבי יהודה ומצרכי יובל היא דכתיב בפסוק שני לדרשות דלעיל לכן מצרכי יובל היא שבפסוק ראשון לדרשה דנוהג בחו"ל אבל קשה דכתיב עוד שלישית יובל היא בפסוק לא תזרעו ולא נתפרש מה נדרש בו:

24 ד"ה מרכיב. וצריך לדקדק: עי' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ק"י שהאריך בזה לענין אתרוגים מורכבים:

25 ד"ה ומותר. אבל אי לאו הכי מותר: עיין בפ"י שדקדק מה בעי התוס' בזה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דאי הוי אפשר לומר דנוטע בשביעית מן הדין צריך לעקור כמו שמשמע ברש"י ד"ה פחות שכתב אסור לקיימו משום תוספת שביעית אז אין ראיה דנוטע קודם שלשים אין איסור ממה שמותר לקיימו די"ל דדוקא בנוטע בשביעית או בתוספת שביעית הדין שאסור לקיימו ולא בקודם שלשים. אבל אחר שמוכח מטעמיה דהתם שנחשדו על השביעית רק מטעם קנס אסור לקיימו הוכיחו שפיר מדלא קנסו גם בנוטע קודם ל' לעקור שאין איסור:

2 מועד קטן פתח ↗

דִּידְהוּ הִיא? הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא! דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!

4 תוספות על מועד קטן פתח ↗

רבי אלעזר אומר חרישה. מהא ליכא למימר תסתיים דר' אלעזר לעיל דאמר אינו לוקה דאיכא למימר דרבי אלעזר לא שמיע ליה הא דאמר לקמן דהתירו תוספת שביעית הלכך הוה אמר הכי דליכא לפרש מילתא דרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה אסור ולוקה דלא ס"ל אי נמי דכיון דאיתא בהדיא כי הך דלעיל במילי דחרישה אינו צריך לומר תסתיים דאין דרך הש"ס לומר תסתיים בדבר המפורש בהדיא כל כך:

10 תוספות על חולין פתח ↗

חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו - פי' השור והחמור ויש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא ולגבוה מנא לן דשרו דכתיב ויקרא כג ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה וא"ת הזרעים והדישה ליתסרו דמקרא דאלה על כרחך לא מישתרו לגבוה אלא בעלי חיים דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת נמי תיפוק ליה מאלה ול"ל היא קדש וי"ל דלא שייך מכל שתיעבתי לך הזרעים והדישה דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרוש ולא משום חרישה וזריעה דאפילו בלאו חרישה אסור להנהיג בשור וחמור וא"ת ובסמוך בסוגיין פריך שילוח הקן ליתסר תיפוק ליה דאף לגבוה שרי מהאי קרא דאלה וי"ל דקרא דאלה בבהמה כתיב ולא בעופות ועוף מבהמה לא אתי משום דאין גדלות וקטנות פוסל בבהמה כמו בתורים ובני יונה וא"ת למה לי קרא דאלה הא מדאיצטריך קרא בפרק כל האסורין תמורה כח: מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מכלל דשאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי מכל שתיעבתי וכי תימא דלא אתא מן הבהמה אלא לאשמעינן מכלל דלהדיוט שרי ולא מיתסר מכל שתיעבתי מ"מ נילף חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה בק"ו מרובע ונרבע דבמיתה ושרי להדיוט וי"ל דאי לאו אלה הוה אסרינן להו מדכתיב מן הבקר כי היכי דממעטינן מיניה נעבד ואית ספרים דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קדש הני לא כל שכן וכן גריס בקונטרס ופי' דבבשר וחלב לא אמרינן האי קושיא דמסתברא דכל שתיעבתי עליה רמינן דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה וכן חוסם לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא על ידה ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה מינייהו צ"ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה:

12 תוספות על יבמות פתח ↗

של עזיקה - פי' בקונטרס מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית הוא וקשה לו אי משומר קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר"ת דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וא"ת דתניא בת"כ ובפרק הבית והעליה ב"מ קיח. שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר אסור לישראל כו' כדפי' ואר"י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיעין לבני אדם שהם לצורך ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע"י שינוי ובת"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' על ידי שינוי ומן המופקר אתה בוצר היינו כלומר אוכל:

14 תוספות על פסחים פתח ↗

סלקא דעתך אמינא כל שישנו בקום אכול מצה - תימה לר"י היכי סלקא דעתך למידרש הכי אדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן ואור"י דס"ד דאורחיה דקרא דסיפא מפרש לרישיה משום הכי אמר דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף ועוד יש לומר דהכא יש לדרוש יותר היתר לנשים משום ג"ש דט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו מסוכה דפטר להו בהדיא בפ' הישן סוכה כח. מהלכה למשה מסיני יש מקשים למה נשים אין חייבות בציצי' משום דכל שישנו בלבישת שעטנז ישנו בגדילים כדדרשינן בערכין דף ג: גבי כהנים ולפירוש ר"י דפי' דמסיפא לרישא סברא לדרוש קשה להפך שלא יהו נשים חייבות בכלאים וכי תימא ה"נ והא בפ"ק דביצה דף יד: משמע דכלאים לא חזו למידי:

17 תוספות על מועד קטן פתח ↗

יכול ילקה על תוספת של ראש השנה. ואם תאמר מלקות מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית:

18 יומא פתח ↗

הוּא גּוּפֵיהּ שַׁבָּת אִיקְּרִי, דִּכְתִיב: ״תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא רַב פָּפָּא לָא אָמַר כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב — דִּקְרָא דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ עֲדִיף. אֶלָּא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא?

20 גיטין פתח ↗

וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי? הָתָם, אִיכָּא לְמֵימַר טָעֵי בִּדְרַבִּי יִרְמְיָה. הָכָא, כֵּיוָן דְּקָא מַפְסֵיד כּוּלֵּיהּ אַגְרֵיהּ – וַאֲתָא וַאֲמַר, אֵימוֹר קוּשְׁטָא קָאָמַר. מַתְנִי׳ הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט; וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְאִם מֵתָה – בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ; וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה, שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים; וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים – שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא – אָמַר לְעֵדִים: רָאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. מִי לָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ? הָכָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה״, בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, אִם אִיתָא דְּבַטְּלֵיהּ – לְעֵדִים הֲוָה אָמַר לְהוּ. וְהַאי דְּקָאָמַר הָכִי – מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא. וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל: וְאִילּוּ חֵרֶשֶׁת – לָא אָכְלָה. מַאי טַעְמָא? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּחֵרֶשֶׁת. וְלֹיכֵול – קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא! גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּפִיקַּחַת. וְלֹאכֵול בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן! גְּזֵירָה שֶׁמָּא אָתֵי לְאוֹכוֹלֵי בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ: תָּנוּ רַבָּנַן: גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ בִּלְבַד, מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִין. וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה כּוּ׳: אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, בֵּין נוֹדְעָה וּבֵין לֹא נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת; מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי; וּמָה טַעַם אָמְרוּ: לֹא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יְהוּ כֹּהֲנִים עֲצֵבִין. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא: וְהָאֲנַן – ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ״ תְּנַן? אָמַר לָהֶם: כֵּיוָן דְּכֹהֲנִים עֲצֵבִין, נִמְצָא מִזְבֵּחַ בָּטֵל. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה, בֵּין נוֹדְעָה בֵּין לֹא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת; מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי; וּמָה טַעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת. בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי חַטָּאת. אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה – מַאי אִירְיָא חַטָּאת, אֲפִילּוּ עוֹלָה נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר – לָא מִיבַּעְיָא עוֹלָה, דְּכָלִיל הִיא; אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי, דְּחֵלֶב וָדָם הוּא דְּסָלֵיק לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאִידַּךְ כֹּהֲנִים אָכְלִי לֵיהּ; אֲפִילּוּ הָכִי גְּזוּר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת. תְּנַן: עַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא – נִיחָא, אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה – אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: לָא נוֹדְעָה – מְכַפֶּרֶת, נוֹדְעָה – אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ. מֵתִיב רָבָא: גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּחוּץ כִּי הַאי גַוְונָא – עָנוּשׁ כָּרֵת. וְאִי אָמְרַתְּ יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי, כָּרֵת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ – כָּרֵת מִדִּבְרֵיהֶם מִי אִיכָּא?! אֲמַר לְהוּ רָבָא: גַּבְרָא רַבָּה אָמַר מִילְּתָא, לָא תְּחוּכוּ עֲלַהּ; כָּרֵת שֶׁעַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶן בָּאתָה לוֹ – אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב עֲלַהּ. אָמַר רָבָא: הָא וַודַּאי קָא מִיבַּעְיָא לִי – כִּי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן בִּרְשׁוּתֵיהּ, מִשְּׁעַת גְּנֵיבָה אוֹ מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְגִיזּוֹתֶיהָ וּוַלְדוֹתֶיהָ. מַאי? הֲדַר אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא – מִשְּׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. מַתְנִי׳ לֹא הָיָה סִיקָרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן. כֵּיצַד? לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן, וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקָּחוֹ בָּטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת, וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן – מִקָּחוֹ קַיָּים. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה – מִקָּחוֹ בָּטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ – מִקָּחוֹ קַיָּים. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ: הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקָרִיקוֹן, נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקַּח, אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקַּח – הֵן קוֹדְמִין לְכׇל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקָרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כׇּל הַקּוֹדֵם לִיקַּח – זָכָה; אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה בָּהּ סִיקָרִיקוֹן, מֵהֲרוּגֵי מִלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֵשׁ בָּהּ סִיקָרִיקוֹן?! אָמַר רַב יְהוּדָה: ״לֹא דָּנוּ בָּהּ דִּין סִיקָרִיקוֹן״ קָאָמַר. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי: שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ. גְּזֵרְתָּא קַמַּיְיתָא: כֹּל דְּלָא קָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. מְצִיעֲתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לַיְיתֵי אַרְבַּע זוּזֵי. בָּתְרָיְיתָא: כֹּל דְּקָטֵיל – לִיקְטְלוּהּ. הִלְכָּךְ, קַמַּיְיתָא וּמְצִיעֲתָא, כֵּיוָן דְּקָטְלִי – אַגַּב אוּנְסֵיהּ גָּמַר וּמַקְנֵי. בָּתְרָיְיתָא אָמְרִי: הָאִידָּנָא לִישְׁקוֹל, לִמְחַר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה״? אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם, אַתַּרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חֲרוּב טוּר מַלְכָּא, אַשָּׁקָא דְרִיסְפַּק חֲרוּב בֵּיתֵּר. אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם – דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּרָחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבְעֵל דְּבָבֵיהּ בַּר קַמְצָא. עֲבַד סְעוֹדְתָּא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי קַמְצָא. אֲזַל אַיְיתִי לֵיהּ בַּר קַמְצָא. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתֵיב. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּעֵל דְּבָבֵאּ דְּהָהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָּעֵית הָכָא? קוּם פּוֹק! אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי, שִׁבְקַן וְיָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי מָה דְּאָכֵילְנָא וְשָׁתֵינָא.

25 רש"י על ראש השנה פתח ↗

פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה - עד תשרי הבא אם אינה ערב שביעית ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על קודש:

« ערוך לנר על ראש השנה ח׳ ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה י׳ ×¢×´× »