ערוך לנר על ראש השנה י״ד

1 בגמרא אפילו תבואה וזיתים נמי: הפ"י כ' מכאן קשה טובא על שיטת הראב"ד ז"ל שכ' בפ"א מה' מעשר שני דשליש נמי מקרי גמר פרי וא"כ מאי קאמר הכא ה"א אפילו תבואה וזיתים וצ"ע ליישב עכ"ל. ולענ"ד לק"מ דז"ל הראב"ד שם והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע עכ"ל. הרי שפרט כשזרעו לזרע דוקא דכשזרעו לזרע דהיינו לזרוע כבר נגמר פרי לצורך זה משהביא שליש שהרי בתבואה וזיתים העונת מעשר היא משהביא שליש ואם בשהגיע לשליש אינו ראוי לזרעו עדיין לא נתחייב במעשר דמעשר אינו רק בשנגדל עד שיצמח כשזורעין אותו כדאמרינן סוכה דף ל"ו ולכן כתב הראב"ד שפיר דבהביא שליש נגמר פרי בשזרעו לזרע אבל הכא איירי בקטניות ופול המצרי שזרעו לאכילה בזה הוי גמר פרי דוקא בשנגמר ובשל לגמרי עד שאוכלין אותו ולזה קאמר שפיר דה"א אפילו תבואה וזיתים נמי:

2 בתוס' ד"ה ה"א. תימה והא ודאי כרבנן ס"ל: הפ"י כתב דכתבו כן עפ"י דבריהם דלעיל דכל היכא דאמרינן בתר לקיטה היינו נמי גמר פרי. ולא הבנתי דדוקא לענין ירק כתבו כן אבל בהני כיון שממתין להם עד שיתיבשו ה"ל לקיטה וגמר פרי לא בזמן אחד. אבל כוונתם נראה כיון דלשמואל הטעם שא"צ לעשר לפני ר"ה ולאחר ר"ה כל אחד לעצמו אע"ג דס"ל אין בילה כיון דהכל עולה אחר גמר פרי וכולה חדש הוא שגדל וגמר אחר ר"ה כמש"כ רש"י א"כ גם לרבנן שס"ל בפול המצרי אזלינן בתר לקיטה די במעשר אחד כיון דלקיטה היא אחר גמר פרי ונתייבש כבר ואם גמר פרי הכל בשנה הבאה הוא כש"כ הלקיטה שהיא אחר גמר פרי ולכן ביותר הו"ל לשמואל לומר דהלכה כרבנן לענין שא"צ לעשר רק מעשר אחד מלומר הלכה כר"ש שזורי שג"כ לא פסק כוותיה רק לענין שא"צ ב' מעשרות ולא מטעמיה. כנלע"ד כוונת קושיית התוס' ולכן לא הבנתי מה שכ' הפ"י דלדעת הרמב"ם שמחלק בין זרעו לזרע לזרעו לירק א"ש דהרי עכ"פ שניהם הם אחר ר"ה וא"צ אלא מעשר אחד לרבנן ולשמואל:

3 ד"ה מה גורן. איצטריך קרא: אין להקשות דא"כ איך דרשינן מזה לפסולת גורן ויקב די"ל דעיקר קרא אתא לדרשה דהכא ודרשה דפסולת אתי מדכתיב מגרנך ומיקבך ולא כתיב גרנך ויקבך וכדאמרינן בסוכה דף י"ב ע"ש:

4 ד"ה ופול. אבל איפכא נראה דאתי כר"ע: זהו פי' הרומיים שהביא רש"י ומדלא הזכירו התוס' שגם פי' זה הביא הקונטרס מזה נראה שפי' הרומיים אינו מדברי רש"י אלא היה כתוב בגליון והמעתיקים הכניסוהו בדברי רש"י שלא כדין:

5 ד"ה ונהג. לא היה מתוקן: לפ"ז קשה על רש"י שפירש דב' מעשרות הפריש בשניה מעשר שני ובשלישית מעשר עני. אכן לענ"ד יש ליישב פי' רש"י דמה דאמרינן המרבה במעשרות הן מקולקלין פי' רש"י בערובין דף נ' ובקדושין דף נ"א כגון שהפריש אחד מחמשה דרק החצי הוא מעשר והחצי הוא טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה ע"ש. והנה זה לא שייך רק במעשר ראשון דאם הפריש יותר הרי היותר לא חל עליו שם מעשר והוא טבל למעשר שני או למעשר עני אבל אם הפריש תרומה ומעשר ראשון כראוי וכשהפריש מעשר שני או מעשר עני הפריש יותר מן הצורך מה קלקול יש בזה כיון שהפריש בתחלה מעשר ראשון כתיקונו והפריש גם מע"ש כתיקונו כגון שהיה לו עשרה אתרוגים והפריש אחד למעשר ראשון ושוב הפריש אחד למעשר שני בשנה השנית ובשנה שלישית הפריש מספק עוד אחד למעשר עני אין כאן קלקול לכל צד אף שהרבה במעשרות ולכן שפיר פירש"י שהפריש ב' מעשרות ממש. אבל הירושלמי לשיטתו אזיל דבירושלמי הביא המעשה בלשון אחר שכתוב שם מעשה בר"ע שלקט אתרוג ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה ולא כתוב שם ונהג בו שני עישורין לכן שפיר מפרש מה עשה קרא שם על מעשר שבו ופדאו ונתנו לעני דכיון דלא הוזכר שהפריש ב' מעשרות בזה היה אפשר לפרש דע"י מעשר אחד שפדהו היה אפשר לעשות כחומרי ב"ש וב"ה אבל בגמ' שלנו שכתוב בפירו' ונהג בו שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה פי' רש"י כפשוטו שהפריש ב' מעשרות ואעפ"כ לא היה כאן קלקול. ומה שבאמת לא עשה ר"ע כתקנת הירושלמי אפשר שעפ"י גמרא שלנו המעשה בירושלים היה שאי אפשר לפדות שם. שוב אחר כתבי זאת ראיתי שגם הט"א הקשה על התוס' כנ"ל איך שייך בזה חשש ריבוי מעשרות. אמנם מצאתי בריטב"א עירובין דף ז' שכתב וז"ל שנהג בו ב' עישורין פי' ובכל אחד מהם הוציא המעשר הראוי לכל האתרוג ולא מן הנשאר בלבד שא"כ שמא זה מעשר ואינו מפרישו כראוי עכ"ל. ולפ"ז י"ל בזה כוונת התוס' דאם מפריש מעשר שני ואח"כ מעשר עני מן הנשאר ולא מן מה שהפריש למעשר שני ג"כ הרי במה שמרבה במעשרות להפריש ב' מעשרות מעשר שלו מקולקל שאפשר שלא הפריש כצורך. אבל כבר כתבתי שכוונת רש"י שהפריש ב' מעשרות שלמות וא"כ אין כאן קלקול:

6 בא"ד ופדאו וחלקו לעניים: הריטב"א בעירובין שם אחרי הביאו ג"כ פי' זה הוסיף וז"ל אי נמי שהוציא מעשר אחד ונתנו בירושלים לעניים שיאכלוהו שם עכ"ל וצריך טעם למה לא פירשו גם הירושלמי והתוס' כן וגם מה שכתבתי לעיל טעם לרש"י שלא פי' כהירושלמי שאפשר שמעשה דר"ע בירושלים היה לא שייך בזה שתקנה זו היה אפשר גם בירושלים. וי"ל דלכאורה קשה על תקנה זו של הריטב"א הרי בקדושין דף נ"ד אמרינן בין שניתן לו במתנה מני אלימא ר' מאיר היא מי מצי יהיב ליה במתנה והאמר מעשר ממון גבוה הוא ע"ש. וכן כתב נמי הר"ש ריש פ"א דמעשר שני דאסור ליתן מעשר שני במתנה לר"מ וא"כ איך אפשר ליתן לעניים שאם מעשר שני אסור לתנו במתנה וצ"ל דהריטב"א כתב כן אם ר"ע סובר כר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט הוא שאז מותר ליתנו במתנה אבל לדידן דפסקינן כר"מ דסתם משנה כוותיה לאסור ליתן מעשר שני במתנה וכן פסק הרמב"ם ה' מעשר שני פ"ג לא שייך תקנה זו ולכן לא כתבו התוס' כן:

7 בגמרא ומי עבדינן כתרי חומרי: הטעם דנקרא כסיל בחושך הולך ורש"י פי' כיון שאינו יודע על מי לסמוך. ולכאורה קשה א"כ איך משני ר"ע גמרא אסתפיק ליה דמה מהני זה כיון שאינו יודע על מי לסמוך אכתי יקרא כסיל ח"ו. וכן קשה אמה דאמר רבי יוסי בר' יהודה מנהג ר"ג ור"א נהג בה וכי לא ידע על מי לסמוך. אמנם בעירובין דף ז' פירש"י דמקרי כסיל בחושך הולך כיון דחד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי האי טעמא סבירא ליה ליעבד כקולא וכחומרא עכ"ל. משמע דלא מקרי כסיל אלא דמחמיר בלא טעם אבל אי ידע טעם ומסופק בגמרי' אי הלכה כדברי מי בזה לא מקרי כסיל. וצ"ל דגם כאן כוונת רש"י כן ומה שכתב וכיון שאינו יודע על מי לסמוך היינו שלא ידע הטעם או שאינו מבינו וראיתי בריטב"א בעירובין שם שכתב גמריה אסתפקא ליה פי' לא היה מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אעפ"י ששורת הדין כך יש לו לעשות מכ"מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל בחושך הולך שהיה לו ללמוד ולא למד עכ"ל. ויש לפרש גם דברי רש"י הכא כן ועכ"פ מתורץ בזה מה שהקשיתי אשר א"ע ראיתי שגם הט"א הקשה ב' קושיות הנ"ל ע"ש שהאריך ולענ"ד לק"מ:

8 בתוס' ד"ה ולשביעית. ועדיין אסורים משום ערלה: בקדושין דף ג' בארו יותר שכתבו אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ודרשה דגורן ויקב לירקות אתי ולא לאתרוג עכ"ל. פי' כיון דודאי לענין ערלה ורבעי אזלינן באתרוג בתר חנטה דמנ"ל לחלק משאר אילנות ה"ה ג"כ לענין שביעית אבל לענין דרשה דגורן ויקב אין כאן רמז דקאי על אתרוג. ובזה מיושב מה שהקשה הט"א הרי זית דאזלינן בתר שליש אע"ג דלענין ערלה הוא נמי בכלל פעמים שברביעי ע"ש שכתב שדברי התוס' אינם מובנים לו אכן ע"פ דבריהם שם א"ש דשאני זית דגלי קרא ליזל בתר שליש כיון דאיקרי תבואה כדאמרינן לעיל משא"כ באתרוג דלא גלי קרא להוציא מדין שאר אילנות לענין שביעית:

9 ד"ה הכסיל. ומחמיר על עצמו: אין להקשות הא כמה פעמים מצאנו לחכמים שהקלו לאחרים והחמירו על עצמם וכן מצאנו בר"ג שהקל לאחרים כב"ה להיות אופין פתין גריצין וחרי ולעצמם החמירו כב"ש כדאמרינן פ"ב דביצה די"ל דאין זה דומה לכאן לעשות כב' חומרות דסתרי אהדדי ואולי בזה לא שייך רק אם בעת אחד עושה כב' חומרות יחד והתוס' בזה לשיטתם אזלי דמפרשי לעיל מעשה דר"ע שהפריש מע"ש ופדאו ונתנו לעניים דהוי ב' חומרות דסתרי אהדדי בעת אחד אבל לפי פי' רש"י שמפרש שהפריש מעשר שני בשנה שניה ושוב הפריש מעשר עני ג"כ כיון דהוי ב' הפרשות חלוקות זו מזו אפשר דלא שייך בזה כסיל בחושך הולך אם לא היה עושה רק להחמיר על עצמו ולפ"ז באמת הוי מצי לתרץ ר' עקיבא מחמיר על עצמו היה אלא בלאו הכי משני שפיר:

10 בא"ד יודע היה דהלכה כב"ה: אע"ג דאמרינן הרוצה לעשות כב"ה עושה הרי מפרש בעירובין שזה דוקא קודם בת קול אבל בימי ר"ע כבר יצא הבת קול. אכן לתירוץ שני בעירובין שם דהיינו כר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול הוי מצי לשנויי כן דר"ע כר' יהושע ס"ל ומספקא ליה הלכתא כמאן וצ"ל דסוגיא דהכא אזיל ע"פ תירוץ ראשון דעירובין: