ערוך לנר על ראש השנה כ״ב

1 בגמרא ח"ו שר"ע עכבן: התוס' יו"ט שה הקשה על הברטנורא למה לא פירש על ועכבן ר"ע שלא ר"ע עכבן אלא שזפר כמו שהביא על מתניתן לא פרתו של ראב"ע היתה. ולא הבנתי מאי קושיא דהתם נראה מברייתא שמפרש למתניתן דלא שלו היתה אלא של שכנתו ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו הרי שרצה לפרש למה נקראת על שמו אבל הכא לא מפרש ר' יהודה אם שזפר עכבן למה נקרא על שם ר"ע א"כ ע"כ דפליג על תנא דמתניתן:

2 והורידוהו מגדולתו: בשאילת יעב"ץ יש פלפול ארוך אם מעשה זה בשבת או בחול היה דלכאורה משמע שבחול היה דאי בשבת מה פשע דשזפר שהיה רוצה לעכב העדים מחלול שבת אמנם לבסוף מסיק דבשבת היה ולא ידעתי למה לא הזכיר דאם בחול היה צריך לומר שהיה בניסן דאי בתשרי אין חילוק בין שבת לחול דגם אי בחול הוי מ"מ היה יו"ט של ר"ה שידעו שב"ד קדשו החודש ע"י עדים הראשונים וא"כ יש חילול יו"ט דתחומין:

3 ברש"י ד"ה שאם יפסל יכשל בפיו: הרמב"ם כתב בחבורו שאם ימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן כמו שהביא התוס' יו"ט ומה שלא פירש גם רש"י כן י"ל שלשון אם יפסל קשיתי' דמשמע יפסל להבא ואי איירי בפסול גזלנות או שאר פסול עדות הרי כבר הוא פסול והיאך שייך שאם יפסל ולכן פירש שאם יפסל יכשל בפיו דבזה שפיר שייך לשון עתיד אבל הרמב"ם ששינה לשון המשנה וכותב שאם ימצא אחד מהם פסול דיש לפרש באמת שכבר הוא פסול רק שעדיין לא ניכר וימצא כן אח"כ שפיר כתב שפסול גזלן הוא פסולו. ועוד י"ל מה הטעם של רש"י בפירושו על פי מה שכתב רבינו ישעי' הזקן בספר המכריע הבאתיו בספרי ע"ל במכות דף ו' שרצה להוכיח במה דאמרינן שם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שאין זה רק בנתכוונו להעיד יחד וז"ל ועוד ראיה גדולה שבראיה לבד אין הפסול פוסל את הכשר ואעפ"י שמתכוון לראות כדי להעיד דתנן פ"ק דר"ה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפים זע"ז אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר אלמא שראו יחד והלכו לב"ד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראיה לבד ואעפ"י שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד ואב ובנו דעדות החדש שהיו הולכים להעיד לא היו מגידים ביחד אלא האחד היה מעיד עם אחר ואם היה נפסל היה מעיד השני עכ"ל. ולפ"ז י"ל דלרש"י הוקשה קושיית ר"י הזקן היאך יצטרף האחר עם השני כיון שכבר נפסל כשהעיד עם הראשון דפסול היה ולכן פירש דמה דקאמר שאם יפסול אין הפירוש שפסול הוא אלא שיכשל בפיו שזה ודאי אין פסול לפסול האחר שהעיד עמו אבל אם פסול ממש הוי היה גם האחר פסול דלא ס"ל כר"י הזקן דכשבאו להעיד יחד לא נפסל אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כר"י הזקן ולכן פירש דגם אם פסול ממש היה מ"מ יעיד עם השני: מבן המחבר כסברת ר"י הזקן מצאתי דפי' בתוס' סנהדרין ד"ה לא סגי אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שתי כתי עדים זו אחר זו עכ"ל. וגם כאן אף שנתכוונו להעיד עדות אחת אבל רק שיצטרפו עם כת אחרת וזה ממש כסברת ספר המכריע. ועיין בסנהדרין דף מ"א בתוס' ד"ה כמאן כר"ע שכתבו אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ע"ש. אכן מדלא כתב רש"י כן נראה שדעתו דפסול לא מיקרי לפסול גם האחר אלא מי שפסול לכל עדיות דומיא דקרוב אבל לא מי שפסול רק לעדות זה ע"י שאמר איני יודע או שנכשל בבדיקות ומזה ראיה למה שכתבנו בשיטת רש"י שם בתוספת ד"ה ופסלו. ודרשינן נמי כשרין ומיוחסים: לכאורה זה דוחק שנילף מלכם ב' דרשות מחולקות דבשלמא לרבנן שדרשו מסורה לכם לגדולי דור שכמותכם י"ל נמי למיוחסים כמותכם אבל הרי ב"ד של כהנים הוי ס"ל כר"ש דדריש לכם אעפ"י שאתם אחים היאך שייך לילף שוב מזה ג"כ מיוחסים כמותכם. ולא ידעתי למה לא כתבו התוס' דפסול גרים ומשוחררים דדמי לדיני ממונות כדאמרינן לקמן דף כ"ה דמשפט כתיב ביה והרי התוס' לשיטתם לפי מה שכתבו בנדה דף מ"ט גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות לדין לישראל וכ"כ ג"כ בסנהדרין וא"כ ה"ה דפסול עבד משוחרר. אכן לפ"ז יקשה לפי האמת לדידן דפסקינן כב"ד שקבלו לעבד משוחרר ואמאי כשר כיון דפסול לדיני ממונות אע"כ יהיה מוכח כשיטת רש"י שהביאו התוס' שם דגר כשר לד"מ ויקשה על התוס' ויש לומר דהט"א הקשה דהכא משמע דמה דדרשינן מלכם היינו לענין עדות החדש ולקמן ר"פ ראוהו ב"ד משמע דלענין דיינים כתיב ותירץ דודאי קרא לענין דיינים כתיב דמשה ואהרן דיינים היו ומ"מ יליף מיניה ג"כ דקרובים כשרים לעדות דכל הכשר לדון כשר להעיד ע"ש אכן התינח לענין הכשר הדיינים אבל לענין פסול הדיינים אין ראיה על העדים דהא תנן בנדה שם ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ולכן שפיר י"ל דאף דגר פסול להיות דיין בקידוש החדש מ"מ להיות עד כשר. כן י"ל שלא יקשה לדידן עפ"י הלכתא אבל על התוס' לא שייך תירוצנו שהרי התוס' כתבו דפסול עבד משוחרר לעדות הוי מלכם בדומין ביחוס כמותכם הרי שפשיטא להו דילפינן גם לענין פסול עדות מדיינים וא"כ הוי מצי למימר בפשיטות דמשפט כתיב ביה ולשיטתם גר ועבד משוחרר פסול לד"מ:

4 ד"ה אלו. א"נ בסחורה דרבנן: ק"ק דבירושלמי לא משמע כן דאיתא שם איזהו סוחר שביעית זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה עכ"ל וכן הביא הריטב"א בשם התוספתא ומזה משמע שהוא עצמו נושא ונותן:

5 בא"ד. דמותר למכור פירות שביעית לע"ה: לא ידעתי אנה נמצא זה כן שם ובלא"ה הלשון קשה דאיך שייך על זה משום דאין מוסרין וכו'. ולכן נראה דצריך להגיה דאסור לענות פירות שביעית מע"ה:

6 בא"ד. אבל הכא אצטריך למיתני: הר"ן בסנהדרין כ' עוד טעם אחר למה שתני הכא עבדים מפני שבמשנה דלעיל אייתי הא דקבלו עבד משוחרר לכן תני הכא דעבדים שאינם משוחררים פסולים ועוד דקמ"ל דעבד כשר ג"כ לעדות אשה וכן כתב גם הריטב"א כאן: פרק שני שם במתניתן משקלקלו הביתוסים: הפ"י כתב שבכולהו תלמודא משמע שהקלקול הי' שרצו הביתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה יום הקרבת העומר ממחרת שבת בראשית ולכן הקשה כיון דהקלקול לא שייך רק בניסן למה חללו שבת בשאר חדשים לשלח אחר עמו וגם בירושלמי העיר על זה. ולענ"ד אעפ"י דבהך מעשה דלקמן ששכרו הביתוסים להטעות את החכמים כתב רש"י והתוס' כן שחל ל' של אדר בניסן ורצו שיקודש בו ביום מ"מ מוכח ג"כ איפכא שגם בשאר ימים רצו להטעות את החכמים שהרי לעיל סוף פרקן כתב רש"י ואם צודה להם שהביתוסים והכותים היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים והרי שבת היה ולמה עכבום הרי רוצים שיקודש ניסן בשבת אע"כ שלא בניסן אלא בחדשים אחרים ג"כ רצו להטעות החכמים שיהיה קידוש החודש שלא כדין ולכן א"ש ג"כ שהתירו לחלל שבת לשלח אחר עמו להעידו בכל החדשים. ומה שכ' רש"י לקמן שהמעשה ביום ל' של אדר היה אפשר משום דמסתמא לא עשו עסק גדול ולבזבז ממון הרבה לשכור עדי שקר אם לא שהיה הדבר להם לתועלת גדול:

7 בגמרא וחד מי מהימן: התוס' הקשו דלמא מותר לו לחלל שבת שמא יצטרף עם אחר ותירצו דמקשה על לישנא דמתניתן דנקט אחר דמשמע דחד מהימן ולא הבנתי היאך משמע מלישנא דמתניתן כן הלא ג"כ יש לפרש דמשלחין עמו אחר חד שמא ימצא שם אחר להצטרף עמו. ולענ"ד י"ל ביישוב קושיתם דהנה הפ"י כתב דמה שכתבו התוס' דאותו אחר ג"כ מחלל שבת היינו דאל"כ מאי קמ"ל מתניתן דמשלחין אחר עמו דליכא למימר דקמ"ל דאחד מהימן דהא מסקינן דבעינן שנים ע"ש. אמנם לענ"ד יש להשיב שהרי שמותר לאחר ג"כ לחלל שבת מוכח ממתניתן דלעיל דתנן מוליכין אותו על החמור וכמו שכתב הרשב"א ולכן נלענ"ד איפכא דודאי לענין שאחר מותר לחלל שבת לא צריך להשמיענו דזה מוכח ממתניתן דלעיל אבל המקשן הוה ס"ל דרצה להשמיענו דעד אחד נאמן להעיד עליו ולכן פריך וחד מי מהימן ולכן ל"ק דילמא להשמיענו שילך על ספק שמא יצטרף עם אחר דזה כבר מוכח ממתניתן דלעיל דאב ובנו ילכו שמותר לחלל שבת על זה וכן מוכח ממתניתן דמוליכין על החמור אע"כ דהחידוש הוא דחד מהימן ולכן פריך מברייתא אכן אחר שתירץ זוג אחר פריך אי הכי מאי למימרא ומשני דאשמועינן דמספיקא מחללינן שבת דאפשר שהעד לא ירצה להעיד וכמו שכתב הרשב"א דתירוץ זה קאי גם לתירוצו דרב נהוראי אחר הוי בהדיה ובזה א"ש לשון אי הכי דקאי גם אשינויא קמא דמאי אחר זוג אחר. ומה דפשיטא להתוס' דמתניתן אב ובנו וכו' איירי בשבת היינו דמייתי על בבות דמתניתן דלפני' דאיירי בשבת ועוד דאי איירי בחול מאי קמ"ל דילכו פשיטא מי יעכב אותם:

8 אלא מאי אותו אותו הזוג: ק"ק דאמאי לא פריך ממתניתן דלעיל מי שראה את החדש ואינו יכול להלך אלמא חד מהימן דשם דוחק לפרש דהזוג אינו יכול להלך ושמוליכין אותו על החמור האחד ואע"ג דבסיפא נקט לשון רבים ואם צודה להם וכו' לוקחים בידם מזונות זה יש לפרש על העד עם המוליך אותו:

9 והתניא מעשה ברבי נהוראי: ק"ק דליקשי בקיצור ב' ברייתות אהדדי וכן העיר גם ספ"י ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' דתירוץ ר"א סהדא אחרינא הוי בהדי' יש לפרש דרב נהוראי הלך להצטרף עם העד להעיד על החדש ולפ"ז י"ל דזה ידע גם המקשן ולכן לא הי' ק"ל ברייתות אהדדי ולא היה קשה לו מאי למימרא די"ל דרצה להשמיענו דלעדות החדש צריך שני עדים אבל אחר דקאמר וחד מי מהימן משפט כתיב בו הרי שפשיטא לו מקרא דעד אחד לא נאמן להעיד על החדש וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש דר' נהוראי על החדש העיד עם עד אחר דיקשה דא"כ מאי למימרא אע"כ דהלך להעיד על העד ולכן פריך שפיר וחד לא מהימן והתניא וכשתירץ דהפי' הוא דר"נ עם עד אחר העיד על העד פריך שוב אי הכי מאי למימרא אכן בזה משני שפיר דה"א מספיקא לא מחללינן שבת:

10 להטעות את החכמים: רש"י ותוס' פירשו שחל ל' של אדר בשבת והם חפצים שיקודש החדש ביום זה כדי שיהיה עצרת אחר השבת והט"א הקשה להני דשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר למה הוצרכו לזה וכתב דלהני דשלחו צריך לומר באמת דלא משום עצרת אחר השבת רצו להטעות אלא מפני שנאה בלא טעם כמו הכותים שהשיאו משאות שלא בזמנן אכן כבר כתבתי לעיל דממה שהוציאו ממון הרבה לשכור עדי שקר משמע שהיה לדעתם לתועלת גדול. אמנם לענ"ד שפיר י"ל דגם להני דשלחו למר עוקבא היה הטעות לתועלתם עפ"י מה דאיתא בירושלמי דקלקלותיהן מן אדר הות פי' דביום ל' של שבט קלקלו שהיה חל ביום ו' ויראו שמא יעברו ב"ד את החדש ויקדשו אדר בשבת ואז יהיה ר"ח ניסן ביום א' ועצרת ביום ב' ולכן שכרו עדי שקר שיקדשו ב"ד אדר ביום ו' ואז יהיה בודאי ר"ח ניסן בשבת כיון דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ולפ"ז י"ל דהני דשלחו למר עוקבא ס"ל כפי' הירושלמי:

11 ואוקדינון דוד: הט"א הקשה שזה דלא כר"י ולא כחכמים בע"ז דף מ"ד דלר"י הוא לישנא דזרויי ולרבנן לישנא דנטילה. ולענ"ד י"ל דלהכי נקט הגמרא ומתרגמינן שהרי במגילה דף ד' אמרינן תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו שהוא ג"כ תנא וא"כ נקט מתניתן לישנא דהך תנא:

12 אמלא לא עבדינן מאי טעמא: הפ"י והט"א העירו מה ריוח יהיה בזה אם היו מתקנים לעשות משואות גם אמלא. ולענ"ד י"ל בפשטות כי אז לא היה אפשר לכותים להטעות את בני הגולה לעשות חסר כאשר עשו דגם אם יעשו משואות בליל שאחר ל' וב"ד עשו מלא הלא אז יעשו משואות בלילה שאחר ל"א ויחשבו בני גולה שב"ד טעו שבתחלה רצו לעשות חסר וחזרו בהם ועשו מלא ואז גם הם יעשו מלא ואפילו לא יחשבו כן עכ"פ יראה להם ספק איזה מן המשואות הוא אמת ומספק יעשו המועדים שני ימים ונתבטל בזה מחשבת הכותים להחטיאם בעשיית המועדים. וקרוב לזה כתב גם הפ"י אבל לא מפרש למה לא שייך קלקול אבל למה שפירשתי ניחא:

13 בתוס' ד"ה אלא מאי. יכול לומר אחד מאותו הזוג: לענ"ד י"ל דא"כ למה נקט בכהאי גוונא ולא נקט בפשטות אם מכירין אותם דמה לי אם לא מכירין אחד או לא מכירין שניהם הרי לעולם צריך עדות ולכן יותר משמע דאותו באמת קאי על הזוג: