ערוך לנר על ראש השנה כ״ה

« ערוך לנר על ראש השנה כ״ד ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה כ״ו ×¢×´× »

1 תוספות על ראש השנה פתח ↗

חצות לילה איכא בינייהו. פי' בקונטרס שראה ביסודו של רבי סעדיה שהלבנה לעולם לפני חדושה בקרן מזרחית דרומית ולאחר חדושה בקרן מערבית דרומית וכשהיא במזרח נראית לבני מזרח ולא לבני מערב וכשהיא במערב נראית לבני מערב ולא לבני מזרח ולכך הלבנה הישנה לבני בבל שבמזרח אינה מתכסה אלא שש שעות ולבני ארץ ישראל הרחוקים מתכסה י"ח שעות והחדשה אינה מתכסה לבני ארץ ישראל שבמערב כי אם שש שעות ולבני בבל הרחוקים מתכסה "ח שעות ולמאן דיליף מיום הכפורים היום הולך אחר תחלת הלילה ואם נראתה הישנה בתחלת הלילה שוב אין מקדשין החדש ביום ולמאן דיליף מפסח לא חיישינן אלא שלא תראה מחצות הלילה ואילך ולפי שיטת הקונטרס משמע דלא חיישינן כלל בבני בבל אלא בבני ארץ ישראל דאע"ג דחזו בני בבל הישנה בלילה מקדשין בני א"י את החדש למחרתו ביום ולא חיישינן ובני בבל מונין יום הכפורים וכל המועדות מאותו היום שראו בני א"י החדשה אע"פ שהם ראו הישנה בלילה וזהו תימה ממאי דקרא קפיד אבני א"י ולא קפיד אבני בבל ועוד משהלבנה מתחלת להתחסר לעולם לא תראה עוד בתחלת הלילה עד שתתחדש שכך סדרה בתחלת לידתה יוצאה מביום ונראית בתחלת הלילה מעט ושוקעת ובלילה שלאחריו שוהה מעט יותר לשקוע ומוספת בכל לילה עד שתתמלא ואז יוצאה בתחילת הלילה וזורחת כל הלילה עד היום ושוקעת לאור הבקר ואח"כ מתחלת להתחסר ומאז שוהה לצאת תחלת כל הלילה ומוספת בכל לילה לשהות מלצאת יותר ויותר עד סוף החדש וכל מה שהיא מחסרת מן הלילה היא משלמת מן היום בין בתחלת החדש בין בסופו ויותר היה נראה לפרש דמיירי הכא לעניין המולד דצריך שיהא לילה ויום מן החדש שיהיה המולד מבערב של עשרים ותשעה באדר שיהא יום שלשים ולילו הכל מן המולד החדש אבל אין המנהג כן דלא פסלינן מולד זקן אלא כשנולד אחר שמונה עשר וי"א דצריך לילה ויום מן החדש כלומר צריך שיהא סדר הקידוש לילה ויום ולא יום ולילה דאם היה המולד ביום קודם חצות וקדשוהו ב"ד נתקדשה לילה שלפניו ואם נולד אחר חצות ולא נראית ביום אין החדש מתקדש אלא למחר ואין יום זה שלפניו מתקדש עמו והיינו דאבוה דר' שמלאי ולפירוש זה לא ניחא הא דקאמר איכא בינייהו חצות לילה דליכא מאן דאמר שמשחשכה לא חייל יום טוב וראש חדש:

3 ראש השנה פתח ↗

אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הוֹרְכִּינָס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאַךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וּלְמָחָר כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁינֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנֶךָ.

4 סנהדרין פתח ↗

תָּנָא: סְמִיכָה וּסְמִיכַת זְקֵנִים בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי סְמִיכָה וּמַאי סְמִיכַת זְקֵנִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיסְמַךְ סָבֵי.

6 כריתות פתח ↗

גְּמָ׳ נֵימָא אִית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? נְהִי דְּאִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר כּוֹלֵל וְאִיסּוּר מוֹסִיף אִית לֵיהּ. טָהוֹר, מֵעִיקָּרָא לָא אֲסִיר אֶלָּא בְּחֵלֶב, הֲוָה לֵיהּ טָמֵא, מִיגּוֹ דַּאֲסִיר בַּחֲתִיכוֹת טְהוֹרוֹת – אִיתּוֹסַף בֵּיהּ נָמֵי אִיסּוּרָא עִילָּוֵי חֵלֶב. וְחֵלֶב מֵעִיקָּרָא לָא אֲסִיר אֶלָּא בַּאֲכִילָה, אַקְדְּשֵׁיהּ, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף בֵּיהּ אִיסּוּרָא דַּהֲנָאָה – אִיתּוֹסַף בֵּיהּ לְגַבֵּי חֵלֶב. וְאַכַּתִּי לְהֶדְיוֹט הוּא דַּאֲסִיר אֲבָל לְגָבוֹהַּ שְׁרֵי, הֲוָה לֵיהּ נוֹתָר, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי גָּבוֹהַּ – אִיתּוֹסַף בֵּיהּ לְגַבֵּי הֶדְיוֹט. חָל עֲלֵיהּ יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף בֵּיהּ אִיסּוּר לְגַבֵּי חוּלִּין – אִיתּוֹסַף בֵּיהּ לְגַבֵּי גָבוֹהַּ. וְנִתְנֵי: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת, וְנוֹקְמַהּ כְּגוֹן דַּאֲכַל כְּזַיִת פִּיגּוּל! בַּחֲדָא בְּהֵמָה קָמַיְירֵי, בִּשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת לָא קָמַיְירֵי, וְנוֹתָר וּפִיגּוּל בַּחֲדָא בְּהֵמָה לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אַלְּמָה לָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁהֶעֱלָה אֵבֶר פִּיגּוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, דְּפָקַע פִּיגּוּלֵיהּ מִינֵּיהּ וְהָוֵה לֵיהּ נוֹתָר, וְכִדְאָמַר עוּלָּא: קוֹמֶץ פִּיגּוּל שֶׁהֶעֱלָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – פָּקַע פִּיגּוּלוֹ מִמֶּנּוּ וְהָוֵה לֵיהּ נוֹתָר. בְּאֵבֶר אֶחָד קָא מַיְירֵי, בִּשְׁנֵי אֵבָרִים לָא קָמַיְירֵי, וְנוֹתָר וּפִיגּוּל בְּחַד אֵבֶר לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אַלְּמָה לָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁהֶעֱלָה אֵבֶר פִּיגּוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, דְּפַלְגֵיהּ אַנְּחֵיהּ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וּפַלְגֵיהּ מֵאַבָּרַאי דְּמִזְבֵּחַ, דְּהָהוּא דְּמִזְבֵּחַ פָּקַע פִּיגּוּל וַהֲוָה לֵיהּ נוֹתָר, וְכִדְאָמַר עוּלָּא: קוֹמֶץ פִּיגּוּל שֶׁהֶעֱלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ – פָּקַע פִּיגּוּלוֹ מִמֶּנּוּ וְהָוֵי לֵיהּ נוֹתָר! אֲמַר לֵיהּ: לָא, אִי רוּבָּא דְּמִזְבֵּחַ – שִׁדְיֵיהּ לַמִּזְבֵּחַ, רוּבָּא דְּבָרַאי – שִׁדְיֵיהּ לְבָרַאי. תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: הָלְכוּ בְּאֵבָרִים אַחַר הָרוֹב אוֹ לֹא! אֶלָּא, בִּכְזַיִת אֶחָד קָמַיְירֵי, בִּשְׁנֵי זֵיתִים לָא קָא מַיְירֵי. וְלָא? וְהָקָתָנֵי ״יוֹם הַכִּפּוּרִים״, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כּוֹתֶבֶת הוּא דְּמִחַיַּיב, וְכוֹתֶבֶת אִית בַּיהּ שְׁנֵי זֵיתִים! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּגוֹן שֶׁאָכַל כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּמַלְּיֵיהּ בְּתַמְרֵי. רַב אַדָּא בַּר אַחָא מַתְנֵי ״חָמֵשׁ חַטָּאוֹת״, וּמְתָרֵיץ לַהּ: כְּגוֹן דַּאֲכַל כְּזַיִת פִּיגּוּל, וְלָא מְשַׁנֵּי כְּהָנֵי שִׁינּוּיֵי דְּקָא מְשַׁנֵּינַן. וְנִתְנֵי: ״שֵׁשׁ חַטָּאוֹת״, וְנוֹקְמַהּ כְּגוֹן דַּאֲכַל כְּזַיִת דָּם! בַּחֲדָא אֲכִילָה קָא מַיְירֵי, בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת לֹא קָא מַיְירֵי, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים דְּאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה מַחֲזִיק יוֹתֵר מִשְּׁנֵי זֵיתִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ׳. וְנִתְנֵי: ״אִם הוֹצִיאוֹ – חַיָּיב״, מַאי טַעְמָא קָתָנֵי ״אִם הָיְתָה שַׁבָּת״? אָמַר רַפְרָם: זֹאת אוֹמֶרֶת: עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִמַּאי? דִּלְמָא יֵשׁ עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָכִי קָתָנֵי: אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב אַף מִשּׁוּם שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר דְּרַפְרָם עַל הָדָא אִיתְּמַר, דְּתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי״, ״אִישׁ״ – לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. ״עִתִּי״ – אֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״עִתִּי״ – בִּמְזוּמָּן. קָתָנֵי: ״עִתִּי״ – אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, אָמַר רַפְרָם: זֹאת אוֹמֶרֶת עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְשַׁבָּת, וְאֵין עֵירוּב וְהוֹצָאָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִמַּאי? שָׁאנֵי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דְּהֶכְשֵׁירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָךְ! אֶלָּא דְּרַפְרָם בְּרוּתָא הִיא. מַתְנִי׳ יֵשׁ בָּא בִּיאָה אַחַת וְחַיָּיב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת, כֵּיצַד? הַבָּא עַל בִּתּוֹ חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּתּוֹ, וַאֲחוֹתוֹ, אֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה. גְּמָ׳ וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר! נְהִי דְּאִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר מוֹסִיף וְאִיסּוּר כּוֹלֵל אִית לֵיהּ. כְּגוֹן שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד בַּת, דְּאִיסּוּר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אָתֵי. נִשֵּׂאת לְאָחִיו, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּר לְגַבֵּי אַחִין – אִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. נִשֵּׂאת לַאֲחִי אָבִיו, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי שְׁאָר אֲחֵי אָבִיו – אִיתּוֹסַף לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. הָוְיָא לַהּ אֵשֶׁת אִישׁ, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּר לְגַבֵּי עָלְמָא – אִיתּוֹסַף נָמֵי לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. הָוְיָא לַהּ נִדָּה, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּר לְגַבֵּי בַּעֲלַהּ – אִיתּוֹסַף נָמֵי לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. מַתְנִי׳ הַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ, וְכַלָּתוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עָבַר זָקֵן וּנְשָׂאָהּ – חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בִּתָּהּ. גְּמָ׳ קָתָנֵי: חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. מִי שַׁרְיָא לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה לוֹ לְיִבּוּם. אִי הָכִי, מַאי ״עָבַר״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: שֶׁעָבַר מִשּׁוּם כַּלַּת בְּנוֹ, שְׁנִיָּה. כִּדְתַנְיָא: כַּלָּתוֹ עֶרְוָה, כַּלַּת בְּנוֹ שְׁנִיָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּבַת בְּנוֹ, וּבְבַת בֶּן בְּנוֹ. עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? וְהָא תְנַן: עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי מִיתוֹת – נִידּוֹן בַּחֲמוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִידּוֹן בְּזִיקָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּאָה עָלָיו. וְתַנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נִידּוֹן בְּזִיקָּה רִאשׁוֹנָה? חֲמוֹתוֹ וְנַעֲשֵׂת אֵשֶׁת אִישׁ – נִידּוֹן מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ. אֵשֶׁת אִישׁ וְנַעֲשֵׂת חֲמוֹתוֹ – נִידּוֹן מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר מוֹסִיף. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאִיסּוּר מוֹסִיף. מַאי אִיסּוּר מוֹסִיף אִיכָּא הָכָא? דְּאִיכָּא בְּרָא לְסָבָא, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי בְּרֵיהּ – אִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי דִּידֵיהּ. מַתְנִי׳ הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ, וְכַלָּתוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, וְנִדָּה. וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חָמִיו, וְעַל אֵם חֲמוֹתוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו. אָמְרוּ לוֹ: שְׁלׇשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְסוֹמְכוֹס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי – הָא דַּאֲמַרַן. סוֹמְכוֹס מַאי הִיא? דִּתְנַן:

9 ראש השנה פתח ↗

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּן זָזָא, וְהִסְפִּידָהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֶסְפֵּד גָּדוֹל. לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה לְכָךְ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ.

10 תוספות על סוכה פתח ↗

ורבי שמעון סבר יש אם למקרא. כולהו מודו דדרשינן מקרא ומסורת דלא על חנם נכתב כן אלא במילתא דמיכחשי אהדדי פליגי דמר סבר מקרא עיקר כדאשכחן ר"ע בריש סנהדרין דף ד. דסבר יש אם למקרא ובפ' כל שעה פסחים דף לו. גבי לחם עוני דדריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול לקמן סוכה דף לד: תנן ר"ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך כו' ודרשינן בגמרא דף לב. לולב אחד מדכתיב כפת חסר וי"ו וכן ר"ש דסבר הכא יש אם למקרא ובפ' קמא דקדושין דף יח: גבי בבגדו בה דריש מקרא ומסורת ומיהו קשה דלרבי עקיבא דלא דריש התם אלא מקרא לחוד ואמאי לא דריש תרוייהו כר' שמעון כדאמרינן גבי לחם עוני ועוד אשכחן ר"ע דסבר יש אם למקרא ולקמן בסמוך סוכה דף ז: מכשיר ר"ע סוכה בראש הספינה ומוכח שמעתא משום דקסבר סוכה דירת עראי בעינן אלמא לא בעי ג' כהלכתן דחד טעמא הוא כדקאמרי' בההוא שמעתא דרשב"ג דפליג אדר ע שוין בסוכה דדירת קבע בעינן א"כ סבר ר"ע יש אם למסורת ומיהו בזה יש לומר כמו שאפרש לקמן דהאי דקאמר כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן לא בשביל שיהו שוין אבל עוד קשה דהא ר"ע ור"ש דסברי יש אם למקרא ומחייבי אחתיכה אחת בפרק דם שחיטה בכריתות דף כב: גבי חתיכה של חולין וחתיכה של קדש בא אחד ואכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ר"ש אומר שניהם מביאין אשם אחד וכן גבי חלב ושומן אלמא לא בעינן חתיכה משתי חתיכות ומאן דבעי חתיכה משתי חתיכות אמרינן בפרק ספק אכל שם דף יז: משום דמצות קרינא ביה ומאן דמחייב סבר יש אם למסורת מצת כתיב ואין לפרש ההיא דדם שחיטה בשתי חתיכות גדולות שאכל זה מזו כזית וזה מזו כזית דתרווייהו שתי מצות דעל כרחך טעמא משום דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כדמוכח התם בשילהי פירקין בגמרא גבי ר' יוסי דקאמר חתיכה משתי חתיכות איכא בינייהו ואין לומר דכיון דהוו לכתחילה שנים חשוב מצות משום דאיקבע איסורא דהא רב נחמן הוא דקאמר הכי בריש פרק ספק אכל שם יח. אבל רבה דמפרש טעמא משום דמצות קרינן בה לית ליה כלל כדמוכח התם ועוד קשיא מדר' שמעון להאי לישנא דאמרינן הכא דכולי עלמא יש אם למסורת ובסוף פרק כיצד צולין פסחים דף פו: גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למקרא ועוד קשה דלקמן סוכה דף ט: פסלינן לכ"ע סוכה תחת סוכה מדכתיב בסכת ולא אמרינן יש אם למקרא: וע"ע תוס' לקמן סוכה לב. ד"ה כפת ותוס' סנהדרין ד. ד"ה כולהו ותוס' זבחים מ. ד"ה לא נצרכה ותוס' נדה טו. ד"ה לא ותוס' פסחים לו. ד"ה עוני

12 מכות פתח ↗

בְּאוּרִיָּה כְּתִיב ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ״, בִּזְכַרְיָה כְּתִיב ״עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם״. עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ.

13 תוספות פתח ↗

לאורתא מקדשין לך ואת קיימת הכא. תימה הא שפיר אפשר שיהא המולד ביום ל' קודם י"ח שעות שיכולה לראות ביום ותראה הישנה ביום כ"ט שחרית אפילו לבני מערב שמא לא היה כל כך שחרית שכבר יצא שמש בגבורתו שלא היתה ראויה לבני מערב ובקונטרס פי' ואת קיימת הכא ואם תהא נראית ערבית שוב לא יקדשו החדש למחר כדאמר בפ' קמא דף כ: ושם וצריך שיהא לילה ויום מן החדש שאם נראית הישנה לאור עשרים ותשעה אין מקדשין מחר את החדש וזה אי אפשר להיות כדפרישית בפ"ק שם ד"ה חצות:

14 תוספות פתח ↗

15 תוספות פתח ↗

16 תוספות פתח ↗

זיל לעין טב וקדשיה. שם היו קבועים לקדש את החדש כדאי' בפסיקתא בפסוק תקעו בחדש שופר למה בית דין מקדשין החדש בעין טב לפי שהוא בית הועד אמר הקב"ה בית מועד של כל העולם שנאמר ישעיהו ב׳:ג׳ כי מציון תצא תורה ואמרי' בירושלמי כשם שתוקעים ביבנה כך תוקעים בעין טב משמע שהיה שם בית דין קבוע דומיא דיבנה:

23 ראש השנה פתח ↗

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״, אֵימַת הָוֵי ״חֹק״ — בִּגְמַר דִּין, וְקָא קָרֵי לֵיהּ רַחֲמָנָא ״מִשְׁפָּט״, מָה מִשְׁפָּט בַּיּוֹם — אַף הָכָא נָמֵי בַּיּוֹם.

24 ראש השנה פתח ↗

25 תוספות פתח ↗

לא תהא שמיעה גדולה מראייה. פירש בקונטרס דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל ב"ק דף צ: ושם אם ראוהו ביום:

26 תוספות פתח ↗

עד דאיכא אהרן בהדך. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין דף ג. דבר תורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי מדאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת הכשירו בשלשה הדיוטות גבי עדות החדש אין להכשיר ואם כן לא צריך קרא:

1 במתניתן וערבית במערב: בזה רבו הפירושים בשם רבותיו הביא רש"י שחרית במזרח את הישנה וערבית במערב את החדשה והקשה על זה הרי כ"ד שעות מכסי סיהרא ואיך אמר ר"ג פעמים בא בארוכה אכן כבר כתבו התוס' דכפירוש זה משמע בירושלמי ורש"י פירש דשניהם היה החדשה שאמרו שראו החדשה שחרית במזרח וערבית במערב והתוס' הקשו על זה דלמה לא אפשר שתלך בי"ב שעות כל רוח דרומית וקצת מן המזרח וממערב. אכן לפענ"ד משום זה אין תימא כ"כ דלמא ידע ריב"נ לפי החשבון דאי אפשר אבל ביותר ק"ל על פי' זה לפי מה שכתבו התוספות לעיל דף כ' שסדר הלבנה הוא שבחדושה נראית בתחלת הלילה ומיד שוקעת ובסוף החודש לא נראית רק בסוף הלילה וא"כ איך אפשר שראו אותה בחדושה בשחרית במזרח לר"ג שהאמין להם ואעפ"י שלרש"י לשיטתו ל"ק כן שגם לעיל דף כ' כתב שאפשר שהישנה תראה בתחלת הלילה וא"כ ה"ה ג"כ החדשה בתחלת היום. מ"מ התוס' היו יכולים להקשות כן על פירוש רש"י כמו שהקשו גם לעיל עליו ולפי' רבותיו של רש"י דהישנה ראו בשחרית א"ש וביותר ק"ל לפי' רש"י דאם על החדשה העידו על כרחך היה זה ביום ל' דביום כ"ט אי אפשר שתראה החדשה כמו שאמר ר"ג בברייתא לקמן אין חידושה של לבנה פחות מכ"ט ומחצה וא"כ שהעידו שראו אותה ביום ל' שחרית במזרח וערבית במערב הך ערבית היה ליל ל"א וא"כ במה פליגי ריב"נ ור"ג אם עדי שקר הם הלא בלא עדים ג"כ החדש מעובר כיון דלא נתקדש ביום ל' והרמב"ם והבעל המאור פירשו דעל מה שאמרו שראו שחרית לא השגיחו לא ריב"נ ולא ר"ג דהוי מלתא דלא רמיא ואפשר שעננים ראו רק שהיו מחולקים אם בדרכי החשבון היה אפשר שיתראה הירח בלילה שאמרו העדים וכן פירש הברטנורא ואעפ"י שהפי' הזה הוא המחוור יותר מ"מ גם עליו י"ל א"כ לענין מה הזכיר כלל שאמרו העדים שראו שחרית במזרח ואולי למען השמיענו חידוש לר"ג דאעפ"כ קבלן אף שע"כ טעו בזה:

2 ובליל עבורו לא נראה: גם בזה ק"ל כיון דבליל עבורו לא נראה א"כ ע"כ כבר אתא ליל ל"א ועדיין לא נתקדש החדש שהרי קאמר אח"כ וקבלן ר"ג משמע שאחר שבליל עבורו לא נראה קבלן וא"כ במה פליגי אפילו בלא עדים ג"כ נתקדש החדש ביום ל"א והרי משמע דביום ל' נתקדש ממה שהיה יו"כ של ר' יהושע ביום י"א של ר"ג ועל כרחך צריך לפרש שר"ג קדש ביום ל' ואח"כ כשלא נראה בליל עבורו אמרו רחב"ד ורבי יהושע שעדי שקר הם ושלא כדין נתקדש. וכן נראה מדברי הריטב"א אכן לפ"ז איפכא הו"ל למיתני וקבלן ר"ג ובליל עבורו לא נראה אמר רחב"ד עדי שקר היו ונ"ל שזה הוקשה לרש"י שכתב ראינוהו בזמנו ביום שלשים וליל שלשים שהיו מצפים ב"ד והעם שתהא מגולה ויראנה מאחר שהעדים ראוה ביום לא נראה להם עכ"ל וי"ל למה פירש שראוה ביום שלשים ולא פירש שראוהו בליל שלשים דהיינו בלילה שלפני שלשים וכמו שפירש הרמב"ם ועוד מה בעי בזה שהיו מצפים ב"ד והעם לראותה ועל כן י"ל שרש"י מפרש שהעדים באו ביום ל' סמוך לערב ואמרו שראו אותה והיו מצפים ב"ד והעם ביום ל' סמוך לשקיעת החמה שיהיה עוד שהות ביום לקדש לראותה ומה שקרא לזה ליל עבורו מפני שהיה סמוך ללילה וכשלא נראה אז אמר ר"ד בן הרכינס עדי שקר הם אבל ר"ג קבלן וקדש החדש בעוד יום סמוך לשקיעת החמה ולכן פירש שראו ביום ל' דאי בלילה שלפניו כבר היה ר"ג מקדש אותו:

3 שלח לו ר"ג: המהרש"א בח"א כתב דמה דאמרינן בברכות פ' תפלת השחר בראש השנה דאשתקד צערו לר' יהושע דלאו דוקא אלא אעדות דקידוש החדש שהיה בר"ה צערו ביוה"כ. ולא ידעתי למה צריך לזה הרי הצער היה משעה שגזר עליו כנראה ממה דאמר מצאו ר"ע מיצר והרי מה שגזר עליו מסתמא היה מיד בר"ה כששמע שחלק ר"י עליו ורצה לעבר החדש. גם מה שדקדק המהרש"א למה גזר על ר' יהושע ולא גם על ר"ד בן הרכינס. לענ"ד לק"מ שהרי רדב"ה אף שאמר עדי שקר הם מ"מ לא חלק עליו לבטל הקידוש של ר"ג שהרי הוא בעצמו אמר לר"י אם באין אנו לדון וכו' א"כ השוה י"כ שלו לשל ר"ג אבל רבי יהושע שאמר רואה אני את דבריך ורצה לעבר נגד ר"ג עליו גזר ר"ג:

4 מימות משה ועד עכשיו: פי' מפני דקיי"ל סמיכת זקנים בשלשה כדתנן סנהדרין פ"א ואין סמיכה אלא מן המוסמך ולכן אם שרק ב"ד אחד מימות משה עד עכשיו לא היו ראוים לסמוך. כל הסמיכות שאחריו אינם ולא הוי ב"ד:

5 שנאמר ויעל משה ואהרן: מזה משמע דמקרא זה יליף מדלא נתפרשו שמות של הזקנים הללו. ותימה דא"כ איך אמרינן בברייתא לקמן שלא יאמר פלוני כאלדד ומידד הלא פסוק זה כתיב אצל הזקנים שבשעת מ"ת ובהם לא היו אלדד ומידד שאסף משה עם השבעים איש עפ"י ציווי הקב"ה וזקנים שהיו בשעת מ"ת מתו בתבערה כדאיתא בספרי הביאו רש"י בחומש פ' בהעלותך ועוד קשה שרש"י פירש שלא יאמר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן כאלדד ומידד אומרים לו שמא חשוב כשלשה מן השאר שלא נתפרשו שמותם עכ"ל ומדכתב מן השאר משמע שאיירי מן השאר של ע' זקנים והלא אין אלו הזקנים שהיה אלדד ומידד עמהם. וביותר תימה על המהרש"א ח"א שפירש דהקשה למה לא נתפרשו שמותם של זקנים שהרי חשובים ונביאים היו כדכתיב ויתנבאו ולא יספו ולא הרגיש שלא אצל הזקנים הללו כתוב כן וא"ל שהזקנים האלה היו אותם שנתמנו ע"י משה דאי אפשר לומר כן שהרי כתיב שעלו להר סיני ומנוי הזקנים היה בשנה השנית אחר שהוקם אוהל מועד וכבר נסעו מסיני ועוד הרי חשב נדב ואביהוא עמהם והם מתו ביום שהוקם המשכן אכן גם על הברייתא לקמן י"ל דקאמר שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן כנדב ואביהוא פלוני כאלדד ומידד דממנ"פ אי איירי מזקנים הראשונים הרי שם לא היה אלדד ומידד ואם איירי מזקנים שניים שם לא היה נדב ואביהוא. אמנם על הברייתא י"ל דמשניהם יליף דבזקנים הראשונים הוזכרו משה ואהרן נדב ואביהוא לבד ובזקנים שניים משה ואהרן ואלדד ומידד ומתניתן לא הביא רק מזקנים הראשונים ומה שחסר במתניתן השלימה הברייתא אבל על רש"י ומהרש"א שכתבו על פסוק ויעל משה כן צ"ע:

6 שתבא אצלי במקלך ובמעותיך: הא דבקש שני דברים ממנו ולא סגי באחד י"ל כיון דבכריתות דף י"ד מבואר שיש ספק אם ערוב והוצאה ליוה"כ או לא לכן לא הוי סגי במקל לבד דסבר דלמא ס"ל אין ערוב והוצאה ליוה"כ ויכול לבוא במקלו אעפ"י שיוה"כ הוא לכן בקש ג"כ שיבא במעותיו וזה ודאי מוקצה הוא ובמעותיו לחוד סגי דאין זה פרסום בפני העולם ורצה שיפרסם בפני העולם שאינו חושב ליוה"כ לכן בקש שיבא ג"כ במקלו שהוא פרסום לעין כל אבל ר' יהושע עשה עוד יותר ממה שביקש ר"ג ממנו שלקח גם מעותיו בידו ולא כאשר רגילים לישא המעות צרור על מתניו מכוסה ולכן קאמר נטל מקלו ומעותיו בידו לעשות פרסום יותר גם בפני העולם שלא יחשבו דלמא ס"ל אין ערוב והוצאה ליוה"כ:

7 בגמרא מאי טעמא דבי רבי: פי' משום דר"ג אמר כך מקובלני מבית אבי אבא ורבי היה נכד ר"ג שהיה בן רשב"ג לכן קרא רבי יוחנן דבי רבי לכבודו. אבל לשון מאי טעמא ק"ק דהרי טעמו לא מקרא רק שע"י סוד העיבור והלוך המזלות ידע כן ואם רצה למצוא סמך לזה מן הפסוק הולל"מ מאי קרא כלשון הש"ס בשאר מקומות ולא מאי טעמא:

8 שמש ידע מבואו. פשטא דקרא משמע דקאי על הקב"ה דומיא דעשה ירח אבל לפ"ז לא שייך ירח לא ידע מבואו ולכן נראה דהדרשה מפרש ידע היודע מבני אדם מבואו אבל של ירח לא נודע לכל בני אדם כ"א למעמיקים בסוד העבור:

9 שלא קדשו ב"ד את החדש: רש"י כתב שאין מספידין ביו"ט ואם כן ס"ל שר"ה היה ולא ידעתי מנין לו שהרי גם בראש החדש אין מספידין כמו שנפסק בטוש"ע א"ח סי' ת"ך רק לחכם בפניו ואולי הוקשה לרש"י למה הקפיד ר"ג כ"כ שידעו העם מיד שלא קדשו ב"ד את החדש שהרי ודאי יודע להם באיזה ימים שהרי אמרינן בלא"ה שלא יעבור חצי החודש עד שידעו כל העם מתי קדשו ב"ד את החודש ולכן פירש שר"ה היה ודאג ר"ג שמא יחשבו שהיום ר"ה ויעשו מלאכה לערב ומחר ולכן מיהר לעשות פרסום לדבר להודיע להם שלא קדשו ב"ד את החדש ושלמחר יהיה ר"ה:

10 אתם ג' פעמים: הט"א הקשה שהכא ס"ל ר"ע יש אם למסורת ובסנהדרין דף ד' גבי נפשות מת ס"ל יש אם למקרא והניח בקושיא ובמכ"ה לא נזכר שכבר עמדו התוס' סוכה דף ו' בכיוצא בזה להקשות סתירה בדברי ר"ע ותירצו שהיכא שהמקרא לא סותר המסורה דורש ר"ע מקרא ומסורה ולכן גם הכא א"ש. מבן המחבר וביותר קשה שהא במקומו בסנהדרין שם ג"כ האריכו התוס' להוכיח כן שהיכא שהמקרא לא סותר המסורה דורש ר"ע שניהם. ולענ"ד י"ל דהט"א באמת לא העלים עינו מסברת התוספות אכן המהרש"א והמפרשים כבר הקשו שהתוס' סתרו סברתם הנ"ל מתוך הראיות והקושיות שהקשו אח"כ עיין מה שכתב גם אדמ"ו ז"ל בסוכה דף ו' וכן לענ"ד גם שיטת הט"א. ולכן לא רצה לתרץ קושיתו ע"פ סברת התוס' אף שלא סתרה המסורה את המקרא כאן:

11 אתם אפילו מזידין: על שוגגים ומוטעין פירש רש"י אבל מזידין צריך ביאור וכי ס"ד שב"ד יקדשו במזיד החדש שלא כדין והתורה אמרה שמקודש החדש מב"ד כזה ואין לומר כדאמרינן לעיל מאיימין על העדים שלא בזמנן לקדשו או לעברו. אין זה מזיד כיון שע"פ החשבון או מפני טעם אחר צריכים הב"ד לקדשו או לעברו. וי"ל דאתם אפילו מזידין היינו כמו דהך מעשה דר"ג דכאן דאחר שקדש ר"ג את החדש ע"פ עדות העדים ידע שטעה כמו שאמר ר' דוסא ב"ה ואעפ"כ לא חזר בו מדכתיב אתם אפילו שוגגים ומזידים ומוטעים כמו שכתב הבעל המאור ולפ"ז אפילו שוגגים היינו כסבורים שהוא ראוי להתעבר וטעו ולא נודע להם טעותם ואפילו מוטעין היינו שהטעו אותם עדי שקר ולא נודע לב"ד שקרותם ואפילו מזידים היינו אפילו נודע להם ששגגו או שהטעו אותם העדים ויכולים לחזור מקידוש דהשתא מזידים הם שיודעים שהקידוש בטעות הוא ואעפ"כ אמרה התורה שהחדש מקודש. אכן ברמב"ם ה' קה"ח פ"ב כתב שוגגים מוטעים ואנוסים ולא כתב מזידים ונראה מזה שלפניו היה הגירסא אנוסים תחת מזידים ולא ראיתי מי שהעיר ע"ז. מבן המחבר וכן הגרסא בספרא פ' אמור וכבר העיר על הנוסחאות בעל הגהות מיימו' שם:

12 נחמתני נחמתני: מה שכפל עיין במהרש"א אכן גם סוף מכות מצאנו כן אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו ע"ד הכתוב נחמו נחמו עמי נחמה בכפלים. אמנם יש לפרש ג"כ נחמתני שלא אעשה איסור לחלל יוה"כ שבחשבוני ושוב נחמתני שהורית לי שאני מחוייב לחוג את יוה"כ של ר"ג ע"פ מצות התורה ואם אחוג גם יוה"כ שלי הייתי עובר על בל תוסיף:

13 בתוספת ד"ה לאורתא. שיכולה לראות ביום: נ"ל שצ"ל ביום ל'. ופי' דבריהם דאם לא יהיה המולד קודם י"ח שעות שהוא קודם חצות היום של ל' אז לא תראה הלבנה עוד קודם ליל ל"א שהרי שש שעות מכסי סיהרא חדתא לבני מזרח אבל כשיהיה המולד קודם י"ח שעות דהיינו קודם חצות יום ל' אז יכולה ליראות ביום ל' דאחר שש שעות עדיין יום ל' הוא ויקדשו החדש:

14 בא"ד שמא לא היה כ"כ שחרית: צ"ל ושמא ותירוץ הוא על קושיתם אבל לא זכיתי להבינו דמה בכך שכבר יצא השמש בגבורתו הרי יותר מכ"ד שעות לא מכסי סיהרא לא לבני מזרח ולא לבני מערב והלא מן שחרית של כ"ט עד מעט קודם חצות של ל' הוא יותר מכ"ד שעות ואם כוונתם שכיון שיצא השמש בגבורתו לא נראה הלבנה עוד הרי רבי חייא ראה אותה הרי שהיתה ראויה להראות לבני מערב ועוד דרש"י כתב ד"ה זיל לפי שראו הישנה כל יום כ"ט משמע שאפשר שתראה הלבנה גם ביום:

15 בא"ד כדפרישת פרק קמא: פי' שכתבו שם דהישנה אי אפשר להראות בתחלה אלא בסוף הלילה:

16 ד"ה זיל: היו קבועים לקדש החדש: וא"כ מזה יקשה על רש"י ומורו שכתבו שמשום לעז או משום גזירה לא רצה רבי לקדש במקומו. אבל לענ"ד הוכיח רש"י דע"כ היו מקדשים החדש במקום ישיבת ראש ב"ד ורק מפני טעם אחר לא קידש אז רבי החדש דאם היו רגילים לקדש בעין טב למה לא הלך רבי לשם הלא עיקר מצות החדש תלוי בו כדאמרינן לעיל ראש ב"ד אומר מקודש ומפני זה אמרינן לקמן דף ל"א שהיו העדים הולכים למקום ישיבת ראש ב"ד מפני שעיקר מצות החדש תלוי בו אע"כ דלעולם קדשו החודש במקום ישיבת הב"ד הגדול שהיה במקום ראש ב"ד כנראה שם ממה דאמרינן עשר גליות גלו סנהדרין וקחשיב בהם בית שערים צפורי וטבריא מקומות של רבי ורק אם היו צריכים לקדש במקום אחר היו מקדשים בעין טב:

17 בגמרא ואומר ובאת אל הכהנים: הא דמייתי ואומר י"ל דבראיה ראשונה לא סגי די"ל דאף שלא נתפרשו שמותם של זקנים מכ"מ הראשי ב"ד היו גדולים שהיו משה ואהרן אבל אכתי לא מוכח דגם היכי דהראשי ב"ד אינם חשובים כמשה ואהרן לזה מייתי מויאמר שמואל וגם מזה אין ראיה כ"כ די"ל דאף דלא חשובים כמשה ואהרן ושמואל מ"מ היה להם החשיבות שהיו מושיעים לישראל מאויביהם לזה מייתי מובאת אל הכהנים ואכתי שמא תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר עכ"פ מלאחרונים לזה מייתי ואומר אל תאמר שהיו ימים ראשונים טובים מאלה:

18 היו טובים מאלה: עיין פי' רש"י והמהרש"א כתב שאין לפירושו המשך לדרשת הגמרא ולענ"ד י"ל דרק עפ"י דרשת הגמרא יש לפרש מה דאמר הכתוב כי לא מחכמה שאלת על זה ולא מפרש למה אין כאן חכמה אבל י"ל ע"פ מה דאמרינן סוף עירוכין לחד מ"ד פרנס לפי הדור ועיין בזוהר פ' חוקת שמבואר כן לכן אם תשאל מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה דהיינו הפרנסים היו טובים מפרנסי דור זה הלא יכול להשיב לך שזה היה מפני שהדור היה הגון יותר ופרנס לפי הדור ולכן לא מחכמה שאלת על זה שפגמת בכבוד עצמך שגם אתה בן הדור הזה ואפשר שזה כוונת רש"י מפני שהדורות היו טובים וצדיקים לפיכך היו הימים הראשונים טובים דהיינו לפי מה שדרש זה על הפרנסים שאי אפשר שיהיו פרנסים אחרונים כראשונים באשר שאין הדורות טובים וצדיקים כראשונים:

19 ק"ו קטנים לגדולים: יש לומר דזה אמר ר"ג לר' יהושע להתנצלות שמה שגזר עליו כן לא היה לפגום בכבודו אלא למען ילמדו הקטנים ק"ו ממנו:

20 במתניתן ולא הספיקו לומר מקודש: בט"א דקדק למה לא אמר מקודש מקודש כמו בסיפא ותירץ דכיון דאמר ה"ז מעובר ולא ראוי לקדש וזה תלוי בלבד בראש ב"ד אם הוא לא הספיק לומר מקודש עד שחשיכה אז הוי מעובר אבל אם הוא אמר אעפ"י שהעם לא הספיק לומר אמירת העם אינו מעכב עכ"ד. ולא הבנתי דא"כ היאך קאמר ולא הספיקו ל"ר הול"ל ולא הספיק לשון יחיד כיון דרק אמירת הראש ב"ד מעכב. אבל לענ"ד בפשטות י"ל דברישא דאפילו אמרו ב"פ אינו מקודש לא הקפיד לומר מה שהיה צריך לומר אם היה מקודש ולכן לא נקט מקודש רק פעם אחד אבל בסיפא דבאמת מקודש שם נקט מה שצ"ל כדינו:

21 ראוהו ב"ד בלבד: עיין רש"י ותוס' והמהרש"א הקשה למה הוצרך רש"י לפרש דאיירי באיכא שהות דהא קתני ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש הרי דאיירי דאיכא שהות לקדש ועוד דבגמרא איירי בראוהו בלילה דודאי איכא שהות וכן הקשה הפ"י והוסיף להקשות מהיכי תיתי דאיירי בסמוך לחשיכה ע"ש שנדחק בישוב פי' רש"י. ולענ"ד פשוט דרש"י רצה לפרש מה היה ס"ד דמקשן לבד דמקשה ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולא הוי ס"ל דאיירי בראה בלילה ומאי מקשה דלמא איירי ברישא דליכא שהות וכמו דמשמע ריהטא לישנא דמתניתן דברישא אמר ראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' עד שחשיכה ה"ז מעובר ושוב אמר ראוהו ב"ד בלבד דמשמע דהחילוק הוא בלבד ששם ראוהו עם כל ישראל והכא איירי בראוהו בלבד ולכן כתב רש"י דודאי גם המקשן ידע דאיירי דאיכא שהות דא"כ לא שייך עמדו שנים ואמרו מקודש רק שלא ידע דאיירי בראוהו בלילה ולכן מקשה לא תהא שמיעה גדולה מראיה. שוב מצאתי בפי' מהר"ל בן חביב על הרמב"ם שהרגיש ג"כ בפירוש זה רק שהקשה דא"כ הו"ל לומר קא ס"ד. ולענ"ד זה אינו דכן דרך רש"י בכמה מקומות שמפרש סברת המקשן במתניתן והרבה פעמים לא קאמר קס"ד. ועיין בתוס' יו"ט ר"פ ב' דנדה שמפרש שם ג"כ פי' רש"י כן וכתב כמו שכתבתי הרבה פעמים שדרכו של רש"י לפרש במשנה כדס"ד בגמרא ולא כפי המסקנא ע"ש ששם רש"י ג"כ לא כתב בפירושו במתניתן קס"ד. אכן הכא בלא"ה לא שייך זה שמה שכתב רש"י אליבא דמקשן דאיירי ביש שהות אין זה ס"ד אלא האמת ורש"י לא רצה לומר רק דזה ידע גם המקשן דאיירי באיכא שהות:

22 בגמרא ל"ל למיתני ראוהו ב"ד: הט"א הקשה למה לא מתרץ דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ותירץ דא"כ ה"ל למינקט ג"כ ונחקרו העדים ועוד דמדקאמר ראוהו ב"ד בלבד משמע דרישא איירי עם כל ישראל ועוד דאי רישא איירי ג"כ דראוהו ב"ד בלבד מאי קמ"ל דה"ז מעובר דאי דלא נימא דה"ל כתחלת דין ונקדשא בלילה הא מכש"כ דסיפא דנחקרו העדים כבר שמעינן דלא אמרינן כן עכ"ד. ומן התימה שלא העיר הט"א דבירושלמי באמת מפרש מתניתן כן דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ונראה שמפרש כן שלא יקשה כקושית הגמרא דהכא. ומה שהקשה הט"א על פירוש זה יש ליישב אליבא דירושלמי דמה דלא קאמר ג"כ ונחקרו העדים כמו דקאמר וכל ישראל היינו דוכל ישראל קאי על ראוהו ובזה שפיר יש לפרש או כל ישראל אבל נחקרו העדים שהוא ענין חלוק לעצמו בזה לא הוי מפרשינן או נחקרו אם הוי כתיב ונחקרו ומה דדייק מדכתיב במציעתא ב"ד בלבד מכלל דרישא עם ב"ד קאמר י"ל דהך בלבד ר"ל בלבד שלא היו עדים שם אבל מכל ישראל דרישא לא איירי ומה דדייק דא"כ מה קמ"ל ברישא דלא ליקדשו ב"ד בלילה מסיפא שמעינן י"ל דכבר הקשה הרשב"א איפכא דסיפא ל"ל מראוהו ב"ד דרישא שמעינן דלא אמרינן דנקדשא בלילה ותירץ דמרישא לא שמעינן רק דראיית ב"ד לא הוי כתחלת דין אבל נחקרו העדים דודאי הוי תחלת דין ה"א דנקדשא בלילה לכן קמ"ל סיפא ולפ"ז איכא למימר ע"פ פירוש הירושלמי דלא זו אף זו קתני לא בלבד בראוהו ב"ד דלא הוי תחלת דין גמור אמרינן דלא נקדשא בלילה אלא גם בנחקרו העדים:

23 אמר קרא כי חוק לישראל: הט"א הקשה דאכתי לקדשא למחר למפרע על תחלת דין דיום שלשים ומתוך כך נדחק דאיירי בראוהו ביום כ"ט סמוך ללילה אבל קידוש למפרע לא אמרינן. והנה אף דהרמב"ם מפרש כן מכ"מ משאר מפרשים לא משמע דמפרשי הכי אבל קושייתו כבר הקשה הרשב"א ותירץ דדוקא בקדשוהו בלילה מיד סמוך לתחלת דין דיום אז שייך דמקדשין למפרע אבל למחר לא מקדשין למפרע כיון שעבר זמן שאין ראוי לקדש בו בין העדאת העדים ובין הקידוש:

24 אימת הוי חוק בגמר דין: הפ"י הקשה הרי בביצה פ"ב דרש חוק לישנא דמזונות ויליף מזה דכל מזונותיו קצובות לו מר"ה. ולענ"ד י"ל שלעיל דף ח' אמרינן ת"ר כי חוק וכו' מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החודש תניא אידך כי חוק לישראל אין לי אלא לישראל וכו' ע"ש והנה לפי הנראה מה דדרש הכא חוק על קידוש וכתבו רש"י ותוס' דהוא עפ"י סוגיא דלעיל זה לא שייך רק לברייתא ראשונה דקאמר עד שיקדשו ב"ד את החודש דלפ"ז קאי חוק על הקידוש אבל לברייתא שניה דקאמר כי חוק אין לי אלא לישראל מזה נראה דדרש חוק על דין ולא על קידוש ולפ"ז י"ל דסוגיא דביצה אזלא אליבא דברייתא שניה דלעיל ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א בביצה שם היכי קאמר דמזונתיו קצובים מר"ה הרי אמרינן דבפסח נידונין על התבואה די"ל דמתניתן דלעיל ס"ל כמתניתן דהכא דחוק קאי על קידוש ולא על חוק מזונות אבל ברייתא דביצה אתיא כר"מ דס"ל לעיל דהכל נדון בר"ה גם מזונות:

25 בתוס' ד"ה לא תהא. דאפילו בד"נ אמרינן הכי: ודאי בפשטות י"ל דרש"י כתב כן אליבא תירוץ שני דגמרא שם דבדיני ממונות וכש"כ בד"נ בראוהו ביום ג"כ אינם נעשים דיינים וכ"כ הפ"י והט"א כתב תירוץ זה על רש"י בשם הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות. אכן לענ"ד אולי י"ל דאפילו לתירוץ ראשון דשם כתב רש"י כן דהרשב"ם בב"ב דף קי"ג כתב דמה דאמרינן בראוהו ביום יכולים לדון ע"פ ראייתם ושמיעתם זה דוקא בלא נתכוונו להעיד אבל בנתכוונו להעיד כבר נעשו עדים ואין נעשים דיינים וכן כתב בשם רש"י שם ולכאורה קשה דא"כ מה פריך הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה דלמא איירי בנתכוונו להעיד. אכן ז"א דא"כ איך יעמדו שנים ויעידו לפני האחרים הא כולם פסולים לדין בנתכונו להעיד כמ"ש הרשב"ם שם. אמנם על שיטת הרשב"ם יש חולקים כמש"כ בשטה מקובצת שם דבנתכוונו להעיד לבד לא נעשו עדים להיות פסול לדין ע"ש ויש לומר דרש"י מכריע בין ב' השיטות דהדיינים עצמם אין יכולים לדון ע"פ ראייה ושמיעה בשנתכוונו להעיד אבל להיות דיינים לדון ע"פ עדים בזה לא נפסלו וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמא בנתכוונו להעיד ולכן לא יכולים להיות כולם דיינים אבל אם יעידו בפניהם שפיר יכולים לדון לזה מתרץ רש"י כיון דבעדות החודש לא בעינן עדות רק ראיה לכן כולם יכולים להיות דיינים לדון בלא עדות כלל משא"כ בד"מ וד"נ דלא יכולים כלם לדון ע"פ ראייתם כשנתכוונו להעיד:

26 ד"ה עד. גבי עדות החודש אין להכשיר: ק"ק דאפילו נימא דבקידוש החודש ג"כ שייך תקנה דנעילת דלת ג"כ א"צ קרא שהרי תקנה זו מדרבנן היא וא"כ א"צ קרא להכי ובקיצור מבעי להו למימר כיון דמדאורייתא בעי שלשה בדיני ממונות בקידוש החדש לא צריך קרא דעד דאיכא אהרן בהדך. שוב ראיתי בסנהדרין דף ה' בתוס' ד"ה ואם שכתבו בלשון אחר להוכיח דקאי הסוגיא למ"ד מדאורייתא חד נמי כשר דאי מדאורייתא בעי שלשה ורבנן הכשירו ביחיד מומחה משום נעילת דלת מאי מייתי ממשה ע"ש וכוונתם נראה כמו שכתבנו דאי למ"ד מדאורייתא צריך ג' קאי קשה ממנ"פ אם להוכיח דבקה"ח צריך שלשה מדאורייתא ל"צ קרא להכי כיון דגם בדיני ממונות צריך ג' ואי דלא כשר מדרבנן מומחה כמו בד"מ מאי מייתי ממשה אבל לשונם הכא צ"ע:

3 ברכות פתח ↗

אָמְרִי: עַד כַּמָּה נְצַעֲרֵיהּ וְנֵיזִיל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶשְׁתָּקַד צַעֲרֵיהּ. בִּבְכוֹרוֹת בְּמַעֲשֵׂה דְרַבִּי צָדוֹק צַעֲרֵיהּ. הָכָא נָמֵי צַעֲרֵיהּ, תָּא וְנַעְבְּרֵיהּ!

26 תוספות על סנהדרין פתח ↗

ואם היה מומחה לרבים כו' - פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשה ליה הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד"ה וע"ק דמשמע לפי' הקונטרס דלמאן דאית ליה עירוב פרשיות אין יכול לדון יחידי והא רב יוסף ס"ל בפ' המגרש גיטין דף פח: דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו אלמא אית ליה עירוב פרשיות ואפ"ה משמע בסמוך מעובדא דמר זוטרא דאית ליה לרב יוסף דיחיד מומחה דן ואפי' יחידי ועוד מדקאמר בסמוך אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא משמע דסבר כר' אבהו ואפי' הכי יחיד מומחה דן דלשמואל אפילו יחיד שאינו מומחה דינו דין דלאו דוקא נקט שמואל שנים כמו שאפרש לקמן בע"ה ודוחק לפרש דיניה לאו דינא לכתחלה לכך נ"ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא תקנתא דרבנן היא דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי והשתא הא דקאמר דיניה לאו דינא לאו אכגון דרב נחמן קאי דאיהו סבר לה כשמואל לקמן דשנים שדנו דיניהן דין אלא אכגון אנא דר' חייא קאי דלית ליה דשמואל ולהאי פי' הא דפריך לקמן סנהדרין דף ו. לר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה לרבים ומיהו קשה דבפרק ראוהו בית דין ר"ה דף כה: משמע דמדאורייתא קאמר דמומחה לרבים דן ביחידי דתנן התם שאין היחיד נאמן ע"פ עצמו ומפרש בגמרא דאיצטריך למיתני דלא תימא דנאמן מידי דהוה איחיד מומחה דהכא ופריך ואימא ה"נ ומשני אין לך מומחה יותר ממשה ואי מדרבנן מאי מייתי ממשה וי"ל דהתם פריך ומשני למ"ד לעיל דבר תורה חד נמי כשר:

« ערוך לנר על ראש השנה כ״ד ×¢×´×‘ ערוך לנר על ראש השנה כ״ו ×¢×´× »