ערוך לנר על ראש השנה כ״ח

1 בגמרא לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא: צ"ע איך אפשר לכוון חילוק זה בשיעור תקיעה שהוא תשעה קולות שנמשכו איזה רגעים. ולענ"ד מזה ראיה להנך פוסקים שהובאו בטור סי' תקפ"ו וכן נפסק בש"ע שלרבה לפי המסקנא אם תקע מקצת בחיוב ומקצת בפטור אפילו הוה החיוב יותר משיעור תקיעה ג"כ לא יצא ולפ"ז שפיר משכחת דין זה בתקע זמן מה בלי הפסק מן קודם ע"ה עד לאחר ע"ה ולכן אפילו נתברר שתקע לאחר ע"ה שיעור תקיעה ויותר מ"מ לא יצא כיון שהתחיל קודם ע"ה. שוב א"ע ראיתי שגם בבאר הגולה העיר ע"ז. ובזה יש ליישב מה שהקשה היום תרועה לפי המסקנא דרבה איירי בתוקע ועולה לנפשיה ל"ל לחלק בין שמע מקצת תקיעה בבור ובין שמע מקצת קודם ע"ה לפלוג בשמע מקצת תקיעה בבור גופא בין תוקע עצמו ובין אחר ששמע ממנו על שפת הבור אבל לפ"ז י"ל דאגב אורחא רצה להשמיענו דאחר לא יצא אפילו שמע במקצת התקיעה שעור תקיעה כיון דחילוק בין קודם לאחר ע"ה אי אפשר בלאו הכי אבל בעומד על שפת הבור לא שמענו כן דשם אפשר דהתחיל בבור ועלה וסיים חוץ לבור הכל בתוך זמן שיעור תקיעה שם בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא: מה דלא יצא יש לומר מפני ב' טעמים או מטעם מה"ב או משום דאם אמרינן דיצא הרי נהנה ולכן אמרינן דלא יצא ואז ליכא הנאה. שוב ראיתי שגם בריטב"א כתב כן ועיין בזה ברשב"א יבמות דף ק"ג ועיין בשער המלך ה' שופר ובסוגיא זו הארכתי במ"א:

2 כפאו ואכל מצה יצא: הפ"י הקשה דלימא סתמא מצות אין צריכות כוונה ומה שתירץ דקמ"ל ג"כ עוד דלא בלבד בסתמא אלא אפילו גלי דעתיה דלא ניחא ליה יצא ומתוך כך הוקשה לו על רבינו שמואל דס"ל בגלי דעתו דלא ניחא ליה לא יצא. ולענ"ד אין זה ענין גלי דעתו דלא ניחא ליה דאולי רצה לאכול עוד אחר זמן ורק בעת הזאת כפאוהו נגד רצונו ובזה לא גלי דעתו דלא ניחא ליה לאבד המצוה. אבל לענ"ד י"ל דטובא קמ"ל הך דשלחו ליה כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטריה מעונש לאו ולכן ה"א כמו דאין עובר על ל"ת באונס כן גם לא מקיים עשה באונס וכעין דקאמר לקמן כיון דמתעסק במקום שנהנה חייב בל"ת כן ה"א דקיים ג"כ עשה הכי יש ג"כ ה"א איפכא דבמקום דלא עובר על ל"ת לא מקרי ג"כ עשה לזה קמ"ל כפאו ואכל מצה יצא דשמעינן מיניה תרתי דהיינו דמצות לא צריכות כוונה ושיוצא במצוה שמקיים באונס:

3 כשוטה לכל דבריו: מה שהקשה הט"א באבני מלואים מזה על הרמב"ם ה' קרבן פסח פ"ה מתורץ עפ"י מה שכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שם:

4 שכפאוהו פרסיים: היום תרועה הקשה מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא שמעינן דעושה מצוה בעל כרחו יצא מהא דתניא בכתובות דף פ"ו בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו הרי שמועיל מצוה שכופין אותו עליה וגם רבא למה הוכיח התוקע לשיר יצא מאבוה דשמואל ולא מברייתא שם. ותירץ דכפאוהו יהודים פשיטא דיצא דאפילו אין לו כונה מ"מ מועיל לו כוונת הכופה אותו כדאיתא בחולין דף ל"א דאנסה חברתה ואטבלה הרי דמועיל לה כוונת חברתה וע"כ נקט הכא כפאוהו פרסיים ולא כפאוהו יהודים עכ"ד. ודבריו תמוהים לענ"ד דאיך שייך דאחר מכוון בשבילו והוא יוצא וכי נימא דאם אחר עושה מעשה בשבילו יוצא ומ"ש כוונה ממעשה אם כוונה צריכה להמעשה ומה דמייתי מאנסה חברתה וטבלה אין ראיה לזה דשם הכוונה היא שנודע שטבלה כראוי דאם לא כיונה חיישינן דלמא לא שמרה דיני חציצה וכדומה ולזה שפיר מהני כוונת האשה המטבלה כנראה ממה דמייתי שם חרשת ושוטה מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה אלמא דכונה היא רק לשמירה שתטבול כראוי וזה מעלה בתרומה או אפילו לבעלה אבל הכא דבעינן כוונה דקיום המצוה מה מועיל כונה של אחר לעושה המצוה ומה שהקשה דהא שמעינן מברייתא דכתובות דכפאוהו מועיל למצוה לענ"ד י"ל דשם לא כתוב רק שכופין לעשות סוכה ולולב דהיינו מי שאינו רוצה לבנות לו סוכה בערב סוכות ולהכין לו לולב כופין אותו דכן משמע מלשון אומרים לו עשה סוכה כו' ולא כתיב שב בסוכה ואינו יושב ועל לולב ג"כ לא אמר טול לולב אלא אמר סתם לולב דמשמע דקאי על עשה דרישא ואעפ"י שמסיים ואינו נוטל ע"כ הפירוש דמגלה רצונו שאינו רוצה לטול ובלא"ה צ"ל כן דהרי רק במצות עשה כופין כן ומצות עשה דלולב אינה רק ביום ראשון דשאר ימים דרבנן וביו"ט ודאי אין לומר מכין אותו עד שתצא נפשו דהרי אין ממיתין אפילו חייבי מיתות ב"ד ביו"ט וא"כ ע"כ לא איירי רק מעשיה דהיינו ההכנה לסוכה ולולב והעשיה ודאי אינה צריכה כונה ולכן לא שמעינן משם דמצות אינן צריכות כונה. ומה דבאמת לא כתוב בברייתא שב בסוכה וטול לולב י"ל עפ"י הנ"ל דבזה לא שייך מכין עד שתצא נפשו דעשה דלולב אינה רק ביו"ט ובסוכה עכ"פ ביום ראשון לא שייך כן כיון דהוא יו"ט ולכן נקט העשיה שהיא בחול. שוב בא לידי הריטב"א וראיתי שהקשה ג"כ קושיא זו למה לא קאמר דכפאוהו ב"ד של ישראל ותירץ ויש לומר דאי בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כמו דאמרינן בגט המעושה בב"ד של ישראל עכ"ל והנלענ"ד כתבתי:

5 ברש"י ד"ה כתותי. וכשרוף דמי: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל יבמות דף ק"ג וסוכה ר"פ לולב הגזול:

6 ד"ה התוקע. רוח רעה מעליו: הך מעליו קשה דמשמע שהשד שורה עליו וא"כ איך יוצא הא אמרינן לעיל דכפאוהו שד הוא שוטה דפטור מן המצות ואם עשה מצוה לא יצא. וצ"ל דמש"כ רש"י להבריח מעליו הפי' מעל אחר אף שהלשון מעליו לא משמע כן:

7 בתוספת ד"ה אמר. ותימא שבסוף כיסוי הדם: עיין בפ"י שכתב בהמשך דברי התוס' דאחר שהביא גירסת ר"ח כתבו דמכ"מ גם אי גרסינן רבא קשה הסתירה דאם תקע יצא וע"כ צ"ל אחד מהחילוקים שכתבו התוס' בפ' כיסוי דם בין ע"ז של ישראל או של נכרי או בין קודם ביטול או לאחר ביטול ולפ"ז שפיר י"ל דרב יהודה גרסינן שזה כוונת התוס'. וסיים מכ"מ לענ"ד צ"ל דגרסינן רבא דלרב יהודה יקשה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעורי' בשופר של עיה"נ תיפוק ליה למ"ד דמצות ליהנות נתנו ע"ש שכתב זה כמשיב על התוס' ותימא שהרי זה כתבו התוס' בעצמם כן בס"פ כיסוי הדם. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הכל בו בשם גאון דאפילו אי מצות לאו ליהנות נתנו מכ"מ התוקע עצמו מקרי נהנה. ולפ"ז אם הטעם דלרב יהודה בשופר של שלמים לא יצא דאי אמרת יצא הרי נהנה ולכך לא יצא וכמש"כ לעיל א"כ בתוקע עצמו לא שייך זה דאפילו אמרינן לא יצא הרי נהנה מכ"מ ולכך י"ל דיצא דמה לי חד הנאה מה לי תרי הנאות. ולפ"ז י"ל דלעולם רב יהודה גרסינן ומכ"מ א"ש דקאמר בשופר של עיה"נ טעם דכתות ולא הטעם שמצות ליהנות נתנו להשמיענו ק שגם התוקע עצמו לא יצא:

8 ד"ה אמר רבא. היינו בירקות דרבנן: פי' דאיירי בזמן הזה דמרור דרבנן כמו שאמר רבא גופא בפסחים דף ק"ך מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן ושאיירי בזה"ז שם מוכח מדמזכיר בברייתא ובמתניתן שם שני תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה א"כ ע"כ בזה"ז איירי ולכן תמהתי על הרשב"ם שם שכתב אמה דקאמר שם א"כ מאי מצוה כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור עכ"ל הרי מצוה דרבנן הוא ולא מן התורה:

9 בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב: הי"ת והפ"י דקדקו למה צריך לטעם זה ולא מחלק בקצור בין מצה ושופר דבמצה לא הוי מתעסק שכן נהנה משא"כ בשופר. ולענ"ד י"ל דנקט כן דהרי ע"כ צ"ל דתוקע לשיר לא הוי מתעסק דהרי מתעסק לא יצא כדתנן לקמן במתניתן וא"כ אכתי קשה מה קמ"ל רבא לזה קאמר דאע"ג דבעלמא כה"ג לא מיקרי מתעסק מכ"מ לענין שופר ה"א כיון דכתיב זכרון תרועה הוי מתעסק לזה קמ"ל רבא דאע"ג דלגבי מה דכתיב זכרון תרועה חשוב גם זה מתעסק מכ"מ יצא כיון דלא הוי מתעסק גמור כמו מתעסק דמתניתן דלקמן דאיירי במנבח וכן יש לפרש גם כוונת רש"י שכתב דאע"ג דמתעסק הוא יצא ומתורץ בזה מה שהקשה המהרש"א דאיך אפשר לומר כן דהרי לקמן תנן דלא יצא:

10 מצות א"צ כוונה: הט"א כתב דע"כ צ"ל לפי המסקנא מה שכתבו התוס' לעיל דיש לפרש מה דקאמר ר' יוסי מצוה להביא חזרת דהוי משום הכירא שהרי בסוכה דף מ"ב קאמר אליבא דר' יוסי מדאגבהא נפיק ביה אלמא דס"ל מצות אין צריכות כוונה ע"ש אכן אכתי קשה דהרי לקמן קאמר ר' יוסי אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ועיין מש"כ בזה בספרי ע"ל שם:

11 סבור חמור בעלמא הוא: לכאורה תמוה דאכתי קשה משמע קול מגילה. שוב ראיתי שבט"א הקשה כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלענין מגילה יש לפרש קסבור שהקורא הוא נכרי או קטן למ"ד שקטן אינו מוציא וזהו דקאמר אם כיון לבו לשמוע דהיינו שבן חיובא קורא יצא ואם לאו שסבור שלאו בן חיובא קורא אינו יוצא והא דנקט חמור בעלמא הוא ה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ הכי שסבור נכרי הוא אלא דלענין תקיעה בלא"ה קאמר שפיר. והנה לפי מה שכתב רש"י בברכות דף י"ג דקורא להגיה הפירוש שאין מתכוין לקרות בפשטות י"ל דלכך ל"ק ממגילה די"ל דאף דשמע מכ"מ לא כיון לבו לשמוע דסבר דהקורא קרא להגיה ולא כיון לקרות אבל לפי התוס' שם דקורא להגיה היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן ליכא לפרש כן דאם לא קרא כהלכתן פשיטא דהשומע לא יצא אפילו כיון לבו ולכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי דסבר דהקורא לאו בר חיובא הוא:

12 הישן בשמיני בסוכה ילקה: קשה דיקשה מכל יו"ט שני דמקדשין וקורא אותו מקרא קודש וע"כ צ"ל כיון דעושה משום ספק אינו עובר וא"כ גם מסוכה לא פריך והיה אפשר לומר דפריך מבני א"י דעושין רק ז' ימים סוכה וליכא ספק להם דאם אחד יושב בסוכה ילקה אבל קשה דרש"י לא כתב כן בערובין דף צ"ו דשם פריך בגמרא הכי ופירש רש"י ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי לכתחלה ע"ש הרי דס"ל דגם בעושה מספק ג"כ ס"ל להמקשן דילקה משום ב"ת וא"כ קשה דלפרוך מכל יו"ט שני וי"ל דבשאר יו"ט שני מה שמוסיף אינו מעשה רק דיבור בעלמא ועל זה אין מלקות אבל בסוכה כשנכנס לישב בה בזה עושה מעשה ומלולב ביו"ט שני אין קושיא דזה אינו נוטל משום ספק מצוה דאורייתא אלא עפ"י תקנת ריב"ז שהתקין ליטול כל ז' זכר למקדש אכן ראיתי בריטב"א הכא ובערובין שפירש על הקושיא דישן בשמיני בסוכה ילקה ואנן קיימא לן דלא לקי עכ"ל ומזה נראה דמפרש שהקושיא קאי על בני א"י דאצלם אין ספק דאל"כ מאי אנן קיי"ל דלא לקי שייך. דהא פשיטא כיון שצריך לישב בה ונראה דס"ל דבמה שעושין משום ספק לא שייך משום ב"ת ודלא כרש"י. שוב ראיתי שהריטב"א כתב בפירוש הכא כן. והנה זה הכל לס"ד דגמרא אבל לפי מה דמסיק דלעבור שלא בזמנו בעי כונה ודאי אפילו בן א"י שיושב בשמיני בסוכה אינו עובר בב"ת אם לא מכוין לשם מצוה והא דאמרינן סוכה דף מ"ח דצריך לפחות ד' ולפסול הסוכה כשיושב בה בשמיני י"ל דזה מפני מראית העין דהרואה אותו יושב בה יחשוב שעושה לשם מצוה ועובר בב"ת. והנה מדברי הרשב"א לעיל דף ט"ו נראה ג"כ שס"ל כפי' הריטב"א שהקושיא על בן א"י שודאי פטור מסוכה בשמיני וכתב שמי שיושב בה משום ספק מזה לא פריך כיון שעושה עפ"י תקנת חכמים וכתיב על פי התורה אשר יורוך ע"ש וא"כ יקשה זה לפי' רש"י אבל באמת לק"מ דהקושיא היא אם שייך בזה משום בל תוסיף לא היו לחכמים לתקן לישב בשמיני בסוכה דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות דף מ':

13 הרי הוא עובר על בל תוסיף: התוס' בערובין דף ק' הקשו דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף ותירצו דלא דמי כלל ללאו דכלאים דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וכבר צווחו קדמאי שיש ראיות בש"ס דאמרינן עשה דוחה ל"ת אפילו בא ע"י פשיעה שכן מוכח ממה דאמרינן בזבחים דף צ"ז יקדש להיות כמוהו כו' ופריך וליתי עשה ולידחי ל"ת והרי שם בא הנגיעה ע"י פשיעה וראיה זו הביא השער המלך ה' נדרים פ"ג וגם הט"א הקשה על התוס' מסוגיא זו וכן ק"ל ממה דאמרינן פסחים דף נ"ט יבא עשה דפסח וידחה עשה דהשלמה ע"ש ואמאי דחי והרי בא ע"י פשיעה שהי' יכול להקריב קודם תמיד של ביה"ע. והרי"ט אלגזי הקשה סתירה בתוס' שכתבו בחולין דף ע"ח דה"א שאם אין לו פסח רק שנשחט אמו היום יבא עשה וידחה ל"ת ולפי דבריהם בערובין היאך ס"ד לומר כן כיון דבא ע"י פשיעה שלא היה צריך לשחוט האם היום אבל לפענ"ד כוונת דבריהם דבכל עשה דוחה ל"ת הוי שניהם בדבר אחד דבאותו דבר שמקיים העשה עובר בל"ת ולכן אי אפשר לקיום העשה בלי עבירת ל"ת וכגון בכלאים בציצית ומילה בצרעת ואפילו באותן דברים הבאים ע"י פשיעה כגון ביקדש להיות כמוהו דאף דנגע בפשיעה מכ"מ עתה בשעה שעובר על הל"ת שאוכל פסולי המוקדשין באותו דבר עצמו מקיים העשה אבל הכא באותו דבר שעובר על לא תוסיף דהיינו בדם של בכור אינו מקיים העשה כלל דהעשה היא בדם העולה או של חטאת והל"ת עובר בדם בכור רק שע"י הפשיעה אי אפשר להפרידם לכן בזה אין עשה דוחה ל"ת. ושוב מצאתי בריטב"א בערובין שביאר כן שכתב וז"ל שלא אמרו עשה דוחה ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והוא מצוה שיש בה קום עשה ואי אפשר בלא דחי' אבל הזאת מתן א' והזאת מתן ד' כל אחת הוי לעצמה וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואיסור לאו באחת וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו מפני קיום העשה וכזה כתב הראב"ד ז"ל ואחרים מן המפרשים ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דרק מפני שהעשה באחת והלאו באחת שנתערבו ע"י פשיעתו בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת אבל אם שניהם הם על דבר א' אעפ"י שבא ע"י פשיעה מכ"מ עשה דוחה ל"ת ואע"ג דבעשה דהשלמה ג"כ לא הוי בדבר אחד מכ"מ כיון דבעשה שיש בו כרת לא בעינן בעידנא כמו שכתבו התוס' שם א"כ נחשב כמו בדבר בעצמו:

14 רבא אמר לצאת לא בעי כוונה: מדלא קאמר הדר אמר רבא משמע דסוגיא עד השתא לא רבא אמרה ומזה ראיה דמ"ד לעיל זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמניה דייק דס"ל מצות אין צריכות כוונה שאין זה רבא כגירסא דלפנינו אלא רבה וכן הגרסא בספר המלחמות וברא"ש ובאור זרוע:

15 ברש"י ד"ה קורא להגיה. אף קריי' אין כאן אלא מגמגם: ובברכות דף י"ג פירש רש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא נתכוין עכ"ל. וזהו לכאורה פירוש אחר וגם התוס' הקשו שם על פירש רש"י תימה הא אכתי קא קרי ולכן פירשו פירוש אחר. ולענ"ד כוונת רש"י דבשלמא אם מתכוין לקרות ק"ש אפילו לא מכוון לצאת מכ"מ יודע שצריך לקרות כל תיבה ותיבה וקורא כן אבל כשקורא להגיה אז לא מתכוין לקריאה ולכן לא יצא דאינו קורא כראוי אלא מגמגם וזהו מה שכתב רש"י שם דאפילו לקריאה לא נתכוין ולכן מגמגם בלשונו ולא קורא כראוי שלא מפרש הדברים ולא קורא כל התיבות ולכן לא יצא אבל בפירש התוס' לא ניחא לרש"י דלשון אם כיון לבו לא משמע כן כאשר בעצמם כתבו דלאו דוקא:

16 ד"ה דקא מנבח. ואין תוקע שיעור תקיעה: התוספת הקשו על פירוש זה דא"כ בלא"ה לא יצא. ולענ"ד כוונת רש"י לא שודאי לא תקע שיעור תקיעה אלא שיש ספק כיון דמשמיע לא מכוון לתקוע דלמא לא תקע שיעור תקיעה דהוי אצלו מלתא דלא רמיא וזה מדויק בלשון הגמרא דקאמר דלמא דקא מנבח ולמה קאמר בתירוץ זה דלמא ולא ג"כ בתירוצים אחרים דלעיל דלמא בקורא להגיה או דלמא סבור חמור בעלמא הוא אבל לפירש רש"י א"ש דהך דלמא דהכא לא על ספק האוקימתא קאי אלא כיון דלא מכוון המשמיע לתקוע יש לחוש דלמא דקא מנבח נבוחי ולא קתקע שיעור תקיעה:

17 ד"ה מתן ארבע. שלמים ואשם: מה שלא פירש על חטאת היינו כמש"כ התוספת דחטאת למעלה מחוט הסיקרה והני למטה וכמו שפירש הכא פירש ג"כ בזבחים דף פ' אכן בערובין דף ק' כתב אמה דקאמר הניתנין ארבע דדם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו וכן כתב שם אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור עכ"ל הרי דמפרש דבחטאת איירי והתוס' שם כתבו ג"כ כמו הכא דליכא לפרש בחטאת דזה למעלה וזה למטה וא"כ קשה על רש"י שם וי"ל דמפרש דמה דקאמר ר"א ינתנו במתן ארבע היינו לצאת ידי חטאת אבל מכ"מ שוב יתן מתנה אחת למטה לשם בכור ור"א בזה לשיטתו אזיל דס"ל בזבחים דף ע"ט הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה יתן למעלה ואח"כ יתן למטה ודלא כחכמים דס"ל ישפכנו לאמה וגם ר' יהושע דאמר יתן מתנה אחת ס"ל כר"א בהא וס"ל דיתן אחת למעלה לצאת ידי חטאת ואחת למטה לצאת ידי בכור. אבל קשה לי אי איירי בחטאת היאך שייך במה שנותן למעלה בל תוסיף על מתנות דבכור דבעל תוסיף לא הוי אלא במוסיף על המצות בענין שיהיה הדבר בלי הוספה כשר כגון שכופל אחת מהפרשיות בתפילין דכל אחת מהפרשיות כשרה בפני עצמה ובזה איכא בל תוסיף וכן בחמש ציצית דכל אחת כשרה אבל אם הוסיף ציצית אחת בטלית באמצעו שלא על הכנף או שהוסיף פרשה בתפילין שאינה מד' פרשיות דקדש וכי יביאך בבית בפני עצמו כו' ודאי שאין בזה בל תוסיף כיון שאין זה מצוה בפני עצמה לא שייך בל תוסיף וכן מבואר בש"ע א"ח סי' ל"ד ס"ב דלכך מותר להניח תפילין של רש"י ור"ת ביחד וליכא משום בל תוסיף כיון דממנ"פ א' מהם פסול וע"ש במג"א וט"ז ולפ"ז כיון דזריקת דם בכור למעלה פסולה איך שייך בל תוסיף וצ"ע:

18 בתוספת ד"ה ומנא. תימא מאי אולמא: המהרש"א והי"ת הקשו הא אולמא דזה מתניתן וזה ברייתא כדאמרינן בגמרא. ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לקמן דרב שמן לכך פריך מברייתא ולא ממתניתן דהתם לא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך א"כ נגד זה דמייתי ממתניתן יש ג"כ הסברא דמברייתא מוכח יותר א"כ מאי אולמא. אכן גם בפשטות י"ל דאע"ג דלהקשות ממתניתן עדיף מלהקשות מברייתא מכ"מ לענין הוכחת סברא לא עדיף וא"כ מקשו התוס' שפיר ממנ"פ אם הסברא מצד עצמה פשוטה ל"צ להוכחה ואם אינה פשוטה מאי אולמא הך דמתניתן באמת יקשה גם ממתניתן על רבא כמו שמקשה לקמן על רב שמן דלא ס"ל כתירוץ דאילו מתרמי דליקשי ממתניתן:

19 בא"ד. ואינו עושה אלא מחמת ספק: לא הבנתי מה ספק שייך בתערובות דם ואולי התוס' כתבו כן להך שיטה בזבחים דף פ' דאיירי בנתערב כוס בכוסות דלמ"ד שם דאיירי בנתערב דם בדם כנראה מפירוש רש"י דכאן ה"ל למימר דאינו עושה אלא מחמת תערובות. וכלשון זה כתב באמת הריטב"א:

20 בא"ד. אא"כ נותן במקום אחר: יש לספק אם כוונתם במקום אחר דוקא כגון הכא שדם הבכור נתן על קיר המזבח ודם מתן ארבע נותן על הקרן או אפילו נותן על הקיר רק שלא במקום הזאה ראשונה ג"כ מקרי מקום אחר:

21 בא"ד. וכמה פרשיות בתפילין: כוונתם שכפל הפרשיות כגון שמע והיה אם שמוע כמה פעמים בבתים השייכים להם שאם נתן שם באותו בית פרשה שאינה מד' פרשיות פשיטא שעובר על בל תוסיף דדמי לנותן מין אחר באגד לולב. אכן יש להסתפק אם שייך בל תוסיף ג"כ במוסיף על מצות הלכה למשה מסיני דלפ"ז לא יקשה מחוטי ציצית דמספרם לא כתיב בתורה אבל ד' פרשיות בתפלין יש לומר דמקרי כתובים בתורה ע"פ דרשה טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. והנה התוס' נקטו בהדס וערבה ליכא בל תוסיף אכן אם גם בנוטל ב' לולבים או ב' אתרוגים ליכא בל תוסיף לא מבואר בדבריהם ועיין ה' לולב פ"ז שיש בזה פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם עובר ולראב"ד אינו עובר. אכן לפי הטעם של התוס' משמע דס"ל בדיעבד דאינו עובר וע"ש בהרב המגיד שהקשה על הראב"ד מגמרא דערובין דאמרינן במניח ב' תפילין בבת אחת איכא ב"ת והיא קושיא חמורה לכאורה ואולי יש לחלק בין אם כופל מצוה שלימה כגון בזוג תפילין או אם כופל רק חלק ממצוה כגון לולב או אתרוג דבזה ליכא ב"ת ולפ"ז אם כפל כל הד' מינים ונוטלן בבת אחת אפשר דגם להראב"ד הוי ב"ת:

22 ד"ה דלמא. ילקה לר' יהושע: היום תרועה הקשה כיון דהתוס' כתבו לעיל דר"י דאמר ינתן במתנה אחת עיקר טעמו כיון דיצא במתנה אחת א"כ בשמיני בסוכה דצריך לישב משום ספק שביעי דלמא גם ר' יהושע מודה. ולענ"ד מזה אין קושיא על התוס' כיון דקאמר מצות עובר עליהם שלא בזמנן ע"כ גם מטעם ספק לא ישב אבל הא קשיא לי כיון דהסוגיא היא דמתחלה קאמר דקסבר רבא מצות א"צ כונה ואהא פריך א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ותירץ מצות אינו עובר אלא בזמנן ופריך מברייתא דמנין לכהן ומתרץ דזה הוי בזמנן כיון דאי מתרמי ומייתי ראיה לסברא דאי מתרמי מהא דבל תוסיף והשתא פריך דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהם שלא בזמנן וכיון דקיימא לן דבשמיני ספק שביעי יתיב בסוכה ע"כ מוכח דמצות צריכות כוונה וקשיא לרבא ומרש"י באמת משמע דמפרש כן דכתב ומתרתי ממתניתן וברייתא איכא לאתובי לרבא: