תוספות על עירובין ק׳ א:י״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על עירובין ק׳ ע״א:ה׳ תוספות על עירובין ק׳ ע״ב:ח׳ »

1 יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שחיטה פתח ↗

אסור וכו'. ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הנה נראה ברור דרבינו חולק אדברי ריב"א שהביאו התוס' בסוף חולין דלא לקי וכבר עשיתי סמוכות לדעת רבינו מהסוגיות וכמ"ש בחידושי להל' שופר פ"א קחנו משם ושוב אחר זמן רב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו בהל' נדרים פ"ג סוף ה"ו דהרגיש מהסוגיות כמו שהרגשנו והוא מפרק לה ע"פ מ"ש התוס' שם במציעא יעו"ש מה שהקשה שם ותירץ דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר כן לקושיא דידן אלו דבריו. והרואה יראה דלמה שהקשה מדף ל"ב צריך לתרץ לדבריו דעדיפא מינה מתרץ וכו' דליכא שם ותו וכמ"ש בדף ל' יעו"ש אמנם מה יענה למה שהוספתי אני הדיוט להקשות מש"ס דחולין יעו"ש דשם לא שייך לתרץ דעדיפא מינה משני חדא דרב כהנא דתירץ תחילה לא צריכא דעבר ושקלה לאם נדחה בהניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וכו' ותו לר"י וכו' ובא מר בר רב אשי ותירץ בכגון שנטלה ע"מ לשלח וכו' ולמה לן כל הני דוחקי כיון דלדעת ריב"א לא קשה דנימא דאתא קרא למלקות ועוד דהאי תירוץ אחרון דמר בר רב אשי לא הונח אלא במ"ש מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה וכו' וזה ניחא למ"ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה ברם למאן דשרי בימי חלוטו בתשמיש המטה יעו"ש במועד קטן דף ו' לא שייך לומר הך תירוץ וא"כ עדיפא מינה הוא לתרץ דאתא קרא למלקות וחזרה קושיא לדוכתא גם מה שתירץ עוד וז"ל ועוד אפשר לתרץ דתלמודא לאו אקרא פריך וכו' אלא התנא דברייתא וכו'. ולענ"ד לא ניתן ליאמר דכיון דידע המקשן דקרא אתא למלקות מאי מקשה לתנא דברייתא אימא דהיא היא מ"ש התנא וכמ"ש דמשו"ה אצטריך קרא אף דלכתחילה לא צריך קרא אלא ללמד דאי עבר דללקיה. וע"פ האמור אין מקום למ"ש עוד דמדברי רבינו בהל' שחיטה אין ראיה דס"ל דלא כריב"א דשאני התם דכתיב תשלח אפי' לדבר מצוה אלו דבריו ז"ל וכי רבינו עשה גמ' חדשה דלפי דבריו אין זו כוונת הש"ס דאמר תשלח אפי' לדבר מצוה וללקי דא"כ מה מקום להקושיא אלא טעמא וכו' מאי קושיא אימא דאתא קרא למלקות אלא ודאי גם בעלמא אי עבר מכח העשה עשה ול"ת לקי ומשו"ה שפיר קא מותיב טעמא וכו' נמצא רבינו ס"ל דלא כריב"א וק"ל. ומה שהיה נראה לכאורה שהתוס' בקדושין דף ל"ד ד"ה מעקה חלוקין על ריב"א ליתא אלא יש לכוונם עם ריב"א במה שכתבתי שם בהל' שופר לאפוקי ממה שראיתי כעת להרב דברי אמת קונטרס ז' דף נ"ח שעשאם חלוקים עם ריב"א וכן הרב בשער המלך הל' נדרים פ"ג יעו"ש דליתא ולפ"ז שכתבנו שם דאפשר לכוון דבריהם עם ריב"א אין מקום למ"ש הרב דברי אמת שם וז"ל וא"ת מה יענה ריב"א על קושית התוספות שהקשו משריפת קדשים וכו' יעו"ש דהא שוין נינהו ריב"א עם התוס' דקדושין דודאי לכתחילה לא יעבור דהוי הלאו אלים ומשו"ה גם האשה אינה יכולה לשרוף קדשים אלא דאם עבר לא לקי וכמ"ש ריב"א אך לרבינו פ"ז דנזיר הט"ו יעו"ש לא קשה במה שהקשו התוס' משריפת קדשים משום דרבינו סובר דהנשים איתנהו בכל מצות עשה שהזמן גרמא דאיכא בהו לאו דלא כדעת התוס' וכמ"ש הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך וכמ"ש הרב דברי אמת גם בר מן דין יש לחלק דעד כאן לא כתב רבינו בנזיר דאתי עשה דתגלחת ודחי לא תעשה דנזירות משום דעשה דנזירות ליתי כלל בנדון זה וכבר חולל קדושתו משא"כ בשריפת קדשים דהא מיהא איכא עשה לגברי אלא דהנשים לא שייכי בעשה זה ולא חשיב כליתי לעשה כלל ודע דבהאי כללא דאתי עשה ודחי לא תעשה כתבו התוס' בעירובין דף ק' ד"ה מתן ד' דלא נאמר זה אלא כגון כלאים בציצית דאינו בא ע"י פשיעה אבל היכא דבא ע"י פשיעה כגון עירוב דמים דמידו היתה זאת וכיוצא דלאו מאליו בא אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה ותמה עליהם מהרש"ש הביאו בשער המלך שם ממ"ש בזבחים דף צ"ז ת"ר כל אשר יגע בבשרה להיות כמוה שאם פסולה תפסל ופריך עלה וליתי עשה ונידחי לא תעשה ומשני וכו' ולפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא ע"י פשיעתו שנגע בשר קדש פסול בבשר קדש אחר אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זה מזה והרי זה דומה לההיא שנתערבו מתן ד' במתן אחד והרב המחבר תירץ בחילוק היכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה להיכא דהעשה והלא תעשה באים בבת אחת אחר הפשיעה והיכא דחל הלא תעשה קודם הפשיעה אז לא אתי עשה ודחי לא תעשה כגון בעירוב דמים דקודם הפשיעה כבר חל לא תעשה דבל תוסיף יעו"ש בטוב טעם. ולענ"ד איננו שוה תירוץ זה דא"כ בנותר דתני מתני' בפסחים דף פ"ג העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז וכו' שאינן דוחין לא את השבת ולא את יו"ט ונותר הוא כמו שפי' רש"י בשר פסח שנתרשלו באכילתו וניתותר והקשו עליו בש"ס ואמאי ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא האי נותר הוא בפשיעה וכשמקיים העשה כבר חל הלא תעשה דמלאכת יו"ט מקדם וודאי הך קושיא היא לכולה מתני' גם קשה מסוגיית ביצה דף ח' ע"ב דאמר ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וכו' והאי עשה דכסוי אתי אחר דחל לא תעשה דמלאכת יו"ט והוא בפשיעה דשחט ביו"ט והוה ליה לשחוט מאתמול אלא ודאי ליתי לחילוק זה גם קשה מש"ס דשבת דף כ"ד ע"ב על מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מנא הני מילי וכו' ופרש"י דאי לא ממעט ליה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה דכל מלאכה וכו' ואתמרו בה כמה תירוצים ומאי קושיא לא תעשה דמלאכת יו"ט חל קודם ואח"כ העשה דשריפת קדשים דבשעת שריפה כבר הוא יו"ט ואחר שנכנס יו"ט מקיים העשה וקיום העשה זה בא מכח פשיעה שנטמא שאם נזדרז עצמו בשמירתם לא נטמאה ומאי מקשו דליתי עשה ולידחי לא תעשה ומשני כמה תירוצים. ולעיקר הקושיא נראה לענ"ד דלא כתבו התוס' כן אלא למ"ד ינתנו מתן אחת אבל למ"ד מתן ד' היינו טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ובש"ס רצו לתרוצי עדיפא מינה גם אי יסבור כמ"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה גם בפשיעה ודוגמא לזה תירצו התוס' פרק אלו מציאות דף ל' ד"ה הא וז"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ותירוץ התוס' היא דחוקה יותר מתירוצנו.

1 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה מתן ד' וכו' ולדחי לאו דבל תוסיף. במהרי"ק שרש קלט כ' ועוד שהרי תוס' כתבו פרק בתרא דעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש כדאמרינן פרק דם חטאת מיהו יש לדחות דלא דמי דה"ט דל"ת במקדש חמיר ולא מדחי קמי עשה אבל גבי בל תוסיף ל"ש שום חומרא דשייך נמי בעלמא. א"כ מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל תוס':

1 תוספות יום טוב על משנה זבחים פתח ↗

א"ל ר"י והרי הוא עובר על בל תוסיף. וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. כדמפרשינן בכמה דוכתי דקי"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וי"ל דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. תוספות סוף עירובין דף ק':

2 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ינתנו במתנה א' דקי"ל כל הניתנין כו' כיפר עכ"ל דאל"כ למתן ד' לא היה לו תקנה ע"י מתן א' ולא הוה פליג ביה ר"י ודו"ק:

1 מתן ד' במתן אחת - פי' עולה שהיא מתן שתים שהן ד' בבכור או בפסח אבל אין לפרש מתן ד' היינו חטאת דאם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו:

2 ינתנו במתנה אחת - דקיימא לן כל הניתנין שנתנו במתנה אחת כפר:

1 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה מתן ד' כו' אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט כו' עכ"ל היינו לר' יהושע לית להו. תקנה אבל לר"א אית להו תקנה כדתנן נמי התם הניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה ר"א אומר יתן למעלה ורואה אני כו' וחכ"א ישפך לאמה כו' ע"ש וק"ל:

1 פסקי תוספות פתח ↗

לא אתי עשה ודחי לא תעשה אם פשע. חטאת שנתערב בבכור אין לו תקנה. ד"ה מתן: דף ק ע"א

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אלא שיש לדון בזה לכאורה דאם נימא דבחצי שיעור אצל מצוה יש בה מצוה מה"ת א"כ היכא דאין לו יותר אפשר לומר דאתי עשה ודחי ל"ת דבל תגרע. וכמש"כ התוס' בפרק בתרא דעירובין ק' ע"א בד"ה מתן עיי"ש. וכמש"כ לעיל לענין תפילין. ואע"ג דהכא בחצי שיעור אפי' נימא דיש בה מצוה מה"ת לאו מצוה גמורה הוא כמו לענין איסורין דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ איסורא בעלמא הוא ואין בו איסור גמור. וא"כ ראוי לומר דמצה כזו לא דחי ל"ת. מ"מ כן נראה לכאורה מדברי בעל העיטור שער ב' ח"א מהלכות ציצית דגם בכה"ג אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת. דעלה דההיא דאמרינן במנחות פרק התכלת מנחות מ' ע"א בהא דתניא סדין בציצית ב"ה מחייבין אמר רבי א"כ למה אסרוהו לפי שאין בקיאין כו' גזרה משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני כיון דאפשר במינן לא כדר"ל דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה לא יהא אלא לבן כתבו וז"ל ואע"ג דאליבא דרבי קיימינן דס"ל התכלת מעכב את הלבן כו' עיי"ש שנדחקו בזה. אבל הר"ב העיטור שם. דג"כ הרגיש בקושיא זו של התוס'. כתב עלה וז"ל ולא יהא אלא לבן אפי' למ"ד מעכבין קא פריך. כלומר לא יהא בו תכלת אלא נדיננו כצמר לבן בלא תכלת דהא חוטי צמר פוטרין בשל פשתן במקום מצוה כו'. ונהי דכולה מצוה לית בה פלגא דמצוה איכא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' למ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז מ"מ לבן לחודי' נמי חשיב מיהת פלגא דמצוה ומצי למידחי לאו דכלאים אי לא משום דאפשר במינו דהו"ל אפשר לקיים שניהם. וא"כ הכא נמי כיון דחצי זית פלגא דמצוה אית בי' שפיר דחי ל"ת דלא תגרע. אלא דבאמת אי אפשר כלל לומר כן דודאי נהי דאפשר לומר דחצי שיעור נמי קצת מצוה מה"ת יש בו. מ"מ לומר דדחי ל"ת מהיכא תיתי לן. דלא שמענו עשה דוחה ל"ת אלא בעשה גמורה דגלי קרא. אבל בקצת מצוה דומיא דחצי שיעור באיסורין אין לנו לומר דדחי לאו גמור דחמור נמי מעשה גמורה. אלא דחידוש חידשה תורה דמידחי מקמי עשה גמורה. ומאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי. וגם עיקר דברי בעל העיטור תמוהים דהרי להדיא אמרי' ר"פ התכלת מנחות ל"ח ע"ב מאי חיסר מצוה אי לימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עיכובא מעכבי עיי"ש. והביאה הבעל העיטור גופי' לעיל שער ראשון סוף ח"א עיי"ש. ומבואר להדיא דלרבי תכלת כשאין לבן ולבן בלא תכלת לאו מצוה היא כלל. מיהו משום הא הי' אפשר לומר דקשיא לי' דמדקתני יצא אלא שחיסר מצוה משמע דיצא ידי מצוה גמורה מיהת מחדא. והיינו דפריך לרבי עיכובא מעכבא ואין כאן אלא כחצי שיעור ואפי' ידי תכלת לא יצא אלא שעשה מצוה קצת כחצי שיעור באיסורין. מ"מ ודאי אין בו כדאי לדחות ל"ת גמורה. ועדיפא מינה כתב הלבוש באו"ח סי' י"א דאפי' לדידן דקיי"ל תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. מ"מ חדא מינייהו לא הוי אלא פלגא דמצוה ולא דחי ל"ת דכלאים עיי"ש בדבריו. ואע"ג דודאי דבריו ז"ל תמוהים כמבואר בכל הסוגיא דמנחות שם ובכל הראשונים ז"ל. וכבר הרגישו עליו בזה קצת אחרונים ז"ל. מ"מ היינו דוקא לרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז דלדידהו ודאי תכלת בלא לבן ולבן בלא תכלת כיון דאין מעכבין זא"ז הו"ל כמקיים עשה גמורה ודחיא ל"ת כשאר עשין. אבל לרבי דס"ל דמעכבין זא"ז נהי דס"ל לבעל העיטור דמיהת יש לכל חדא תורת מצוה קצת כחצי שיעור. מ"מ לדחות ל"ת אין לנו אלא במ"ע גמורה ולא בקצת מצוה כחצי שיעור. וכבר העיר בזה קצת המפרש שם עיי"ש. אבל נראה דגם כוונת הר"ב העיטור שם אינה אלא לומר דהכי הוה ס"ד דמקשה התם לומר דשייך בזה נמי עשה דחי ל"ת. אבל לקושטא דמילתא ודאי ליתא. וזו היא כוונת בעל העיטור שם במש"כ בשינויא דגמרא שם כיון דאפשר במינו וכו'. וז"ל שם כיון דאפשר במינו. כלומר בהא ודאי אפי' למ"ד אין מעכבין זא"ז לבן בלא תכלת כה"ג איסור כלאים אית בי'. דהא אפשר למיעבד לבן מפשתן וכו' עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר בזה לדעתי דודאי אליבא דרבי דקיימינן אליבי' דס"ל מעכבין זא"ז לא הוצרך להך שינויא. דבלא"ה לא שייך לדידי' בזה עשה דוחה ל"ת. אלא דאתי לשנויי לרווחא דמילתא באופן דאתי שפיר לדברי הכל אפי' למ"ד תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. ומ"מ נשמע מדברי בעל העיטור אלו ראי' מבוארת לדעת האחרונים ז"ל הסוברין דבחצי שיעור דמצוה ג"כ יש בה קצת מצוה מה"ת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דלא שייך כאן לדון מצד דחיית עשה לל"ת דבל תגרע. וא"כ ודאי הדבר תמוה לומר דאם לית לי' כל שיעור המצוה יעשה מקצת שיש לו. דהרי יש בזה לאו דבל תגרע. ויותר יש להתפלא על האחרונים ז"ל שעם כל אריכותם בענין זה לא נתעוררו כלל אף אחד מהם מענין לאו דבל תגרע ואכמ"ל בזה. וגם ראיתי להרב חיד"א ז"ל בתשו' חיים שאל ח"א סי' ד' שכתב דאפי' אם לא יהי' בחצי שיעור מצוה כלל. מ"מ חייב לאכול חצי זית שבידו מיהת כי היכי דלא תשתכח תורת המצוה לגמרי עיי"ש בדבריו. ולדעתי כיון דשיעור כזית אינו מפורש בקרא הו"ל כפריש ורימון דאסור ליטלו משום דאתי למיסרך. וכמש"כ הראב"ד והרא"ש שהבאתי לעיל ואכמ"ל בזה. ועפ"ז תתבאר לנו בפשיטות טעמא דברייתא דספרי דס"ל דאפי' בהנך דמעכבין זה את זה איתי' בכלל בל תגרע ולק"מ קושית הט"א. משום דאע"ג דמעכבין זא"ז מ"מ קצת מצוה יש במקצתה כחצי שיעור. וכמבואר בבעל העיטור. והילכך אין זה כיושב ובטל ממ"ע לגמרי. באקראי דלית בי' משום בל תגרע. דהתם לא שייך גרעון שהרי לא עבד כלום. משא"כ כאן דקצת מצוה מיהא עביד והו"ל שפיר בכלל גרעון:

« תוספות על עירובין ק׳ ע״א:ה׳ תוספות על עירובין ק׳ ע״ב:ח׳ »