ביאור שטיינזלץ על סוטה ב׳

1 א משנה המקנא לאשתו, שמזהיר אותה שלא תסתר עם אדם מסויים, ואם אחר כך נסתרה איתו הרי היא חשודה שנבעלה, והרי היא אסורה לבעלה, ובעלה משקה אותה מי סוטה, ר' אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים עדים, כלומר, אין קינוי מועיל שתיאסר בו על בעלה אם נסתרה עם אותו איש ושישקנה מי סוטה, אלא אם כן נעשה הקינוי בפני שני עדים, ומשקה אותה מי סוטה גם על פי עד אחד שראה אותה שנסתרה, או אפילו על פי עצמו, אם הוא עצמו ראה אותה שנסתרה. ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה אותה על פי שנים.

2 כיצד מקנא לה? כלומר, כיצד נעשה קינוי זה באופן שתצטרך להבדק על ידי המים המרים? אם אומר לה בפני שנים, שני עדים: "אל תדברי עם איש פלוני" ודברה עמו — עדיין היא מותרת לביתה בעלה ואם אשת כהן היא מותרת לאכול בתרומה, שאף שהזהירה שלא תדבר עימו, אין הדיבור בלבד אוסר אותה.

3 ואולם אם נכנסה עמו עם האיש שהוזהרה עליו לבית הסתר מקום נסתר ושהתה עמו שם זמן כדי טומאה ביאה — אסורה לביתה בעלה, שאסור לו לנהוג עימה יחסי אישות, ואסורה לאכול בתרומה עד שיתברר הדבר בשתיית מי סוטה. ואם מת בעלה לפני שהספיקה להבדק ואין לה בנים ממנו — הרי זו מספק חולצת ליבם, ולא מתייבמת.

4 ב גמרא תחילה מבררים את מקומה של המסכת בתוך סדר נשים. מכדי הרי התנא ממסכת נזיר סליק עולה ובא, שמסכת נזיר קודמת למסכת זו לפי סדר המסכתות, מאי תנא דקא תנא מה שנה ששנה סוטה? מה ראה התנא לשנות מסכת סוטה אחריה, כלומר, מה הקשר בין מסכת זו למסכת נזיר?

5 ומשיבים: כדברי רבי, דתניא שכן שנינו בברייתא, רבי אומר: למה נסמכה בתורה פרשת נזיר לפרשת סוטה — לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה, בבזיונה, כששותה מי סוטה — יזיר עצמו מן היין, ששתיית יין היא לעתים קרובות הסיבה לזנות, וצריך אדם לתת דבר זה על ליבו. ולפי זה יש איפוא קשר ענייני בין סוטה ונזיר, ומשום כך נסמכו המסכתות.

6 ושואלים: אם כן, לפי סברה זו וליתני ושישנה קודם מסכת סוטה והדר ליתני ויחזור אחר כך וישנה מסכת נזיר כפי הסדר בתורה, וכפי שמסביר רבי! ומשיבים: איידי דתנא מתוך ששנה מסכת כתובות ותנא ושנה בה פרק "המדיר" שבה נזכרים מקצת דיני נדרים שבין איש לאשתו, תנא שנה לאחריה מסכת נדרים שכולה עוסקת בענייני נדרים, ואיידי דתנא ומתוך ששנה מסכת נדרים, תנא שנה אחריה מסכת נזיר דדמי שדומה לנדרים מבחינת ההלכה, שהרי נדר הנזירות הוא אחד מסוגי הנדרים, וקתני ושנה אחר כך סוטה, כדרבי.

7 ג לאחר הקדמה זו, באים לברר את לשון המשנה. שנינו במשנה "המקנא לאשתו ", ומלשון זו משמע בדיעבד אם עשה כן — אין כן אבל לכתחילה — לא יקנא. שאילו היה מעשה הקינוי חובה או מצווה שיש לעשותן לכתחילה צריך היה לומר במשנה "מקנא אדם לאשתו". משמע מכאן, כי קסבר סבור התנא דידן שלנו שאסור לקנאות לכתחילה, וכל הדינים שנאמרו בסוטה הם רק אם עשה מעשה וקינא.

8 אמר רב שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח כאשר היה פותח ריש לקיש לדרוש בפרשת סוטה, אמר הכי כך כפתיחה: אין מזווגין לו לאדם משמים אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" תהלים קכה, ג, ומי שיש לו אשה רעה — הרי זה בהתאם למעשיו הרעים. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין בני זוג לזווגן זה לזה כקריעת ים סוף, שעצם זיווגו של אדם לאשה המתאימה לו הוא מעשה נס כקריעת ים סוף, שנאמר במזמור המדבר על יציאת מצרים: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" תהלים סח, ז, כלומר, להושיב אנשים בודדים "יחידים" ולעשות מהם בית "ביתה", כלומר, לזווגם זה לזה, הוא דבר הדומה ליציאת מצרים "מוציא אסירים". ומקשים:

9 איני וכי כן הוא שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו? והא והרי אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני תנשא לפלוני, וכן מכריזים על כי בית פלוני יהיה שייך לפלוני, ושדה פלוני לפלוני, משמע שהדבר נגזר על האדם עוד לפני יצירתו, ואיך אמר ריש לקיש שזיווגו של אדם לפי מעשיו! ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה — בזוג ראשון גוזרים על האדם קודם בריאתו מי תהיה אשתו, הא זה שמזווגים לאדם לפי מעשיו — בזוג שני, ואז קשה זיווגו של אדם.

10 ד ולענין הדין במשנה ש ר' אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי אחד, ולדעת ר' יהושע אף משקה על פי שנים, מעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אלא בעדות קינוי וסתירה אם נעשית על פי שנים או אחד, אבל בעדות טומאה, להעיד שהאשה גם נטמאה בביאה, מסכימים הם כי אפילו עד אחד מהימן נאמן,

11 ותנן נמי ושנינו גם כן כעין זה במשנתנו במסכת זו: עד אחד אומר "אני ראיתי שניטמאת" — לא היתה שותה מי סוטה, משום שסומכים על עדותו וצריך הבעל לגרשה, ואין מקום לבדיקה אחרת.

12 ושואלים: מדאורייתא מנלן דמהימן מן התורה מניין לנו שנאמן עד אחד? ומשיבים, דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בסוטה שנטמאה ונאסרת לבעלה "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה" במדבר ה, יג, ודנים: בשנים הכתוב מדבר שכוונת המילים "ועד אין בה" היא שאף שאין בה עדות שלימה של שני עדים, אך יש בה עדות של עד אחד הרי היא אסורה.

13 או אינו אלא אפילו באחד, כמשמעו, שאין בה אף עדות של עד אחד? תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" דברים יט, טו,

14 ממשמע שנאמר "לא יקום עד באיש" איני יודע שהוא עד אחד? הלא לשון יחיד היא! אם כן מה תלמוד לומר "אחד"? אלא זה בנה אב מקור ראשון, ללמוד ממנו הלכה כללית: כל מקום שנאמר בתורה "עד" סתם — הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב "אחד".

15 ואמר רחמנא ואמרה תורה לגבי סוטה "ועד אין בה", והכוונה לפי זה: תרי לית שנים אין בה אלא עד חד אחד בלבד, והמשך הכתוב "והיא לא נתפשה" במדבר ה, יג, כלומר, לא נאנסה, הרי היא אסורה.

16 על נימוק זה שהבאנו מקשים: אלא טעמא הטעם, דווקא משום דכתיב שנאמר במפורש "לא יקום עד אחד באיש", ומשם למדנו שסתם "עד" האמור בתורה — משמעו שנים, הא לאו הכי הוה אמינא הרי לולא כך הייתי אומר ש"עד" הכתוב בסוטה חד אחד הוא. אולם אם מפרשים כך, נמצא שפירוש הכתוב הוא שאף אם אין עד כלל הריהי נאסרת. ואי ואם אפילו עד חד ליכא אחד אין בה אלא במאי מיתסרא במה היא נאסרת, הרי אין בה כל עדות?

17 ומשיבים: איצטריך נצרך הלימוד של "לא יקום עד באיש" להיאמר, שאם לא כן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי "עד אין בה" כוונתו — אין נאמן בה, שלמרות שיש בה עד — אין עד אחד נאמן לגבי סוטה.

18 ותוהים: אין נאמן בה?! ואלא מאי בעי מה צריך כדי לאסור סוטה —

19 עד דאיכא תרי שיש שנים? לישתוק קרא מיניה שישתוק הכתוב ממנו. שאם עד אחד אינו נאמן, אין צורך שיזכירנו הכתוב אלא מעצמנו נדע, דאתיא שהרי באה, נלמדת עדות בעריות דווקא בשני עדים, בגזירה שווה מן המילים "דבר" "דבר" מממון מדיני ממונות, שבדיני עריות נאמר "כי מצא בה ערות דבר" דברים כד, א ובדיני ממונות נאמר "על פי שני עדים... יקום דבר" דברים יט, טו, ואנא ידענא ואני יודע שזהו הדין גם בסוטה מידי דהוה אכל כמו שהוא בכל עדיות שבתורה שצריך שיעידו שני עדים!

20 ומשיבים: איצטריך צריך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי סוטה שאני שונה מכל עדויות, ויכולים היינו לחשוב שיהיה נאמן בה גם עד אחד, ומדוע? לפי שרגלים לדבר, כלומר, יש בסיס להאמין לעדות זו, שהרי לפני כן קינא לה בעלה מאיש זה ואחרי כן נסתרה איתו, ומשום כך ליתהימן שיהא נאמן בה אפילו עד אחד, לכן השמיע לנו הכתוב שאין עד אחד נאמן לאוסרה.

21 וממשיכים להקשות על סברה זו: ומי מצית אמרת והאם יכול היית לומר שהכוונה בפסוק היא שאין עד אחד נאמן בה ושריא ומותרת!? והא מדכתיב והרי ממה שנאמר בהמשך הפסוק "והיא לא נתפשה" נאנסה — מכלל הדברים אתה יכול להבין שהפסוק עוסק במקרה בו היא אסורה!

22 ומשיבים: בכל זאת איצטריך נצרך הדבר להיאמר ש"עד" כוונתו בכל מקום שני עדים, שכן סלקא דעתך אמינא עולה היה על דעתך לומר ולפרש את הפסוק כך: עד אחד אין נאמן בה — כוונתו עד דאיכא תרי שיש שני עדים והם אוסרים אותה, ובתרי נמי ובשנים גם כן היא דווקא כשלא נתפשה נאנסה, על כן קא משמע לן השמיעה לנו הברייתא ש"עד" בכל מקום פירושו שנים, וממילא גם הפסוק הנאמר בסוטה "ועד אין בה" כוונתו לשנים, אבל אם היה אחד היה נאמן.

23 א שנינו במשנה ש ר' יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהושע? ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "והיא נטמאה ועד אין בה" במדבר ה, יג, וכפי שהוכחנו לעיל הכוונה היא שלענין עדות טומאה די בעד אחד, ויש לדייק: "בה" בטומאה דווקא יש דין זה ולא בקינוי, "בה" — ולא בסתירה, שבאלה צריך שתהיה עדות גמורה, של שנים.

24 ור' אליעזר אומר: "בה" כוונתו למעט: בה — ולא בקינוי בלבד.

25 ושואלים לשיטת ר' אליעזר: ואימא ואמור שנלמד מן הדיוק להיפך: "בה" — ולא בסתירה! ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי סתירה איתקש הוקשה, הושוותה בכתוב לטומאה, דכתיב שנאמר "ונסתרה והיא נטמאה" במדבר ה, יג.

26 ומקשים: קינוי נמי איתקש גם כן הוקש לטומאה, דכתיב שנאמר "וקנא את אשתו והיא נטמאה" במדבר ה, יד! ומשיבים: הא הרי מיעט רחמנא הכתוב על ידי המלה "בה", לומר שבדבר אחר דרושים שני עדים.

27 ושואלים: ומה ראית לומר שמיעוט זה מתייחס דווקא לענין קינוי, שמא מתייחס הוא לענין סתירה, שהרי שניהם הוקשו לטומאה? ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר שסתירה עדיפא עדיפה שלא יהא צריך בה שני עדים, שכן עדות על סתירה אוסרתה על בעלה כעדות על טומאה ממש, וכשם שבטומאה מספיק עד אחד כך גם בסתירה.

28 ודוחים: אדרבה להיפך, קינוי עדיף, שכן הוא העיקר שגרם לה. שהרי ללא הקדמת הקינוי לא היתה נאסרת בסתירה!

29 ודוחים: אי לאו אם לא היתה סתירה — קינוי מי איכא האם ישנו? שהרי אם אין סתירה אין משמעות הלכתית לקינוי. ומקשים: אולם אפשר לומר גם מצד שני: ואי לאו ואם לא היה קינוי — סתירה מאי אהני מה הועילה? והלא בלא קינוי לא נאסרה!

30 ומשיבים: אפילו הכי כך סתירה עדיפא עדיפה על קינוי משום שבכל זאת אתחלתא תחילתה של טומאה היא, ולכן מסתבר שאותה ממעט הכתוב המדבר בטומאה.

31 ומעירים: מתניתין משנתנו שלא כי האי תנא כשיטת תנא זה שיש לו שיטה אחרת בדברי ר' אליעזר. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר משום בשם ר' אליעזר: המקנא לאשתו — מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו, ומשקה לה על פי שנים. וממשיכה הברייתא, השיבו חכמים: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף, שכיון שאין צורך בעדים לגבי הקינוי — אין לדבר גבול, שאם במקרה תתייחד אשתו לתומה עם אחר יוכל בעלה להשקותה.

32 ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי בר' יהודה? אמר קרא הכתוב "בה", וכוונתו: בה בטומאה — ולא בסתירה, שלהעיד על טומאה מספיק עד אחד אבל לא בסתירה.

33 ושואלים: ואימא ואמור שכך הדיוק: "בה" — ולא בקינוי? ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי קינוי איתקש הוקש, הושווה לטומאה, דכתיב שנאמר "וקנא את אשתו והיא נטמאה" במדבר ה, יג.

34 ומקשים: סתירה נמי איתקש גם כן הוקשה, הושוותה לטומאה, דכתיב שנאמר: "ונסתרה והיא נטמאה" במדבר ה, יג?! ומשיבים: הכתוב ההוא, המקיש סתירה לטומאה בא להסביר לכמה שיעור סתירה — כדי טומאה, הוא דאתא שבא ולא להשוואה אחרת ביניהם.

35 וממשיכים לבאר את הברייתא, השיבו חכמים: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף. מאי ניהו מה הוא הדבר שאין לו סוף? ומשיבים: דזמנין דלא קני ואמר "קנאי" שפעמים שלא קנא לאשתו ואומר מתוך כעסו "קנאתי" ומביא עדים שנסתרה עם אדם אחר, ונאסרת.

36 ותוהים: הא וכי לשיטת משנתינו יש לדבר סוף? הלא גם לשיטת ר' אליעזר במשנתנו שמשקה על פי עצמו, זמנין פעמים שלא איסתתר נסתרה עם האיש ואמר "איסתתר" והבעל אומר "נסתרה" ואין לדבר סוף!

37 אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכוונה היא שאף לדברי ר' יוסי בר' יהודה אין לדבר סוף. כלומר, רצו חכמים לומר שאף לשיטתו אין הדבר מגביל את האיש, ופעמים שהוא יכול לגרום לה לשתות ללא סיבה.

38 ומקשים: לפי פירוש זה, מורה סגנון הדברים כי אף לדברי ר' יוסי בר' יהודה ולא מיבעיא נצרכה לומר לשיטת ר' אליעזר במשנתינו שאין לדבר סוף, אך אדרבה להיפך, למשנתינו לפחות איכא יש עיקר, חשש רציני שנטמאה, שהרי יש צורך לפחות בעדות לגבי הקינוי, ויש איפוא בסיס למה שאומר הבעל שראה שנסתרה. ואילו התם שם לדעת ר' יוסי בר' יהודה ליכא אין עיקר בסיס רציני לאסור, שהרי אין עדים שקינא לה בעלה!

39 אלא אי איתמר אם נאמר הדבר — הכי איתמר כך נאמר, בלשון זו, אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: לדברי ר' יוסי בר' יהודה אף למשנתינו אין לדבר סוף. שרצה ר' יוסי בר' יהודה לומר שבעצם גם למשנתנו אפשר שלא יהיה הדבר בדוק היטב ויכול להעליל עליה שנסתרה.

40 אמר רב חנינא מסורא: לא לימא איניש לאיתתיה יאמר אדם לאשתו בזמן הזה "לא תיסתרי בהדי עם פלוני", ומדוע? דילמא קיימא לן שמא מוחזק לנו להלכה כדעת ר' יוסי בר' יהודה, שאמר קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא ונסתרת האשה עם האיש, וליכא האידנא ואין עכשיו מי סוטה למיבדקה לבדוק אותה, וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ונמצא אוסר אותה עליו איסור עולם.

41 ב אמר ריש לקיש: מה פירוש לשון "קינוי" — דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים. שאחרים אינם מבינים מדוע היא נמנעת מלהתחבר אליהם. ומעירים: אלמא קסבר מכאן שהוא סבור שקינוי עושה אדם על פי עצמו, וכולי עלמא לא ידעי דקני לה והכל אינם יודעים שקינא לה בעלה ומשום כך כועסים עליה ואמרי ואומרים: מאי דקמא דקא בדלא מה זאת שלפנינו שמתבדלת מאיתנו, ואתו למיעבד ובאים לעשות קנאה בהדה איתה, שמתקוטטים איתה על כך.

42 ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה משמו של אביי אמר: קינוי הוא דבר המטיל קנאה איבה, קטטה בינו לבינה. אלמא קסבר מכאן שהוא סבור קינוי על פי שנים עדים, וכיון שיש שני עדים הם מפרסמים את הדבר, וכולי עלמא ידעי דקני לה והכל יודעים שקינא לה ולכן אין הקינוי גורם לאיבה בינה לבין אחרים, ואיהו הוא דאתי למיעבד והוא, בעלה, הוא שבא לעשות קנאה בהדה איתה.