ביאור שטיינזלץ על סוטה ט״ז

1 שילה נוב וגבעון שהיה המשכן בהם, ובית עולמים המקדש בירושלים, אף שאינם המשכן שבמדבר.

2 איסי בן מנחם אומר: אינו צריך ללימוד זה מייתור הכתוב, שהרי קל וחומר הוא: ומה בטומאה קלה, כלומר, האיסור להיכנס בטומאה למקום הקודש, שאין בו מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין המשכן שבמדבר לבין השאר — בטומאת אשת איש חמורה, שאם התברר שזינתה עונשה בחנק, לא כל שכן? אם כן מה תלמוד לומר "בקרקע המשכן" — הכוונה היא שלא יביא עפר מתוך קופתו סלו ישר לתוך הכלי עם מי הסוטה, אלא יניחנו על קרקע המשכן וירים אותו משם.

3 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אם אין שם בקרקע המקדש עפר, מהו שיתן במקומו אפר? ומעירים: אליבא לשיטת בית שמאי לא תיבעי תישאל לך שאלה זו, דאמרי שהם אומרים כי בכלל לא מצינו אפר שקרוי "עפר".

4 תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זה אליבא לשיטת בית הלל דאמרי שהם אומרים: מצינו אפר שקרוי "עפר", לענין אפר פרה אדומה, ודינם שווה לענין כיסוי הדם, מאי מהו לענייננו? וצדדי השאלה האם נאמר אף על גב דאיקרי אף על פי שאפר נקרא "עפר" במקום אחר, הכא כאן "בקרקע המשכן" כתיב נאמר, ולפי זה הכוונה דווקא לעפר שהוא מגוף הקרקע, או דילמא האי שמא זה שנאמר "בקרקע המשכן" — לכדברי איסי בן יהודה, ולכדברי איסי בן מנחם הוא דאתי שבא הכתוב?

5 ומשיבים: תא שמע בא ושמע, פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקבת, כלומר, משנה ומבטלת את משמעות המקרא. כיצד?

6 התורה אמרה "ושפך את דמו וכסהו בעפר" ויקרא יז, יג, והלכה — בכל דבר הדומה לעפר. וכן התורה אמרה בנזיר "תער לא יעבור על ראשו" במדבר ו, ה, והלכה — בכל דבר אסור להסיר שערו, ולוקה על כך. התורה אמרה בגט אשה "וכתב לה ספר כריתות" דברים כד, א, והלכה — בכל דבר תלוש שאפשר לכתוב עליו.

7 ואם איתא ישנה הלכה זו שאפשר לשים אפר במקום עפר — ליחשוב נמי האי שימנה גם את זה!

8 ודוחים: אין זו ראיה, כי לא נמנו הכל אלא תנא שנה ושייר, שיש עוד דוגמאות כאלה שלא נמנו במפורש. ושואלים: ומאי ומה שייר עוד שאתה אומר דהאי שאת זו שייר? ומשיבים: שייר מצורע. דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" ויקרא יד, ט — הרי זה כלל, "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" ויקרא יד, ט — הרי זה פרט, "ואת כל שערו יגלח" ויקרא יד, ט — חזר וכלל! ובדרך מדרש ההלכה כלל ופרט וכלל — אי אין אתה דן אלא כעין הפרט: מה פרט מפורש דבר שהוא מקום כינוס שער, ונראה גלוי — אף כל מקום כינוס שער ונראה.

9 מה רבי ריבה בכך הכלל — רבי ריבה את שער הרגלים שיער הערוה. מאי מה מיעט הפרט — מיעט שיער של בית השחי שאינו נראה, ודכוליה גופיה ושל כל גופו שאינו מכונס.

10 ובכל זאת הלכתא ההלכה היא: מגלח כדלעת, כלומר, את כל גופו. דתנן שכן שנינו במשנה: בא לו להקיף לגלח את המצורע — מעביר תער על כל בשרו, וקתני סיפא ושנה בסופה של אותה משנה: וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה כי בתגלחת הראשונה לטהרתו לא נאמרו כלל ופרט אלה אלא "כל שערו" ויקרא יד, ח ובודאי מגלח הכל.

11 אמר רב נחמן בר יצחק: אין להחשיב את דין מצורע כשיור, שכן כי קא חשיב כאשר התנא מונה, הרי הוא מונה מקרים שהלכה מן התורה עוקבת משנה ומבטלת מקרא — ואילו הא זו עוקבת מדרבנן מדרש חכמים היא.

12 רב פפא אמר באופן אחר: כי קא חשיב כאשר הוא מונה הלכה עוקבת ועוקרת את הדין שבמקרא, הא זו בגילוח מצורע עוקבת ומוספת היא שהרי אינה מבטלת את הדין האמור בתורה אלא רק מוסיפה עליו.

13 רב אשי אמר באופן אחר: הא מתניתא מני ברייתא זו בדיני מצורע כשיטת מי היא — שיטת ר' ישמעאל היא, דדריש שהוא דורש את הכתוב בדרך הלימוד של כללי ופרטי כללים ופרטים, ולפי שיטה זו באמת אין המצורע מגלח את כל שערו אלא רק שיער כנוס ונראה.

14 כדלעת, מני שיטת מי היא — שיטת ר' עקיבא היא, דדריש שהוא דורש את התורה לפי השיטה של ריבויי ומיעוטי ריבויים ומיעוטים. דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" ויקרא יד, ט הרי ביטוי זה ריבה את כל שערותיו. "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" ויקרא יד, ט — מיעט. "ואת כל שערו יגלח" ויקרא יד, ט — חזר וריבה. והכלל בשיטת לימוד זו שריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

15 מאי מה ריבה — ריבה את השיער דכוליה גופיה של כל גופו, ומאי ומה מיעט בכל זאת — מיעט שיער שבתוך החוטם, שאותו אינו צריך לגלח ואין איפוא להקשות על ר' ישמעאל מדברים שהם כשיטת ר' עקיבא.

16 ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה מה היה עליה על שאלה זו ששאלנו בענין אפר במקום עפר לצורך השקאת סוטה? ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה שאמר רב הונא בר אשי אמר רב: אין שם עפר — מביא רקבובית רקב שנוצר על ידי ירק, ומקדש את המים. כלומר, מכשירם לצורך זה. הרי שאין צורך בעפר דווקא.

17 ודוחים: ולא היא, אין מכאן ראיה, ומדוע? רקבובית ירק הוא שכשירה משום דהואי שנעשית לבסוף עפר, ואילו אפר לא הואי נעשה עפר, ואין איפוא להביא ראיה מכאן.

18 א שנינו במשנה: כמה עפר נותן — כדי שיראה על המים. תנו רבנן שנו חכמים, שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה במי חטאת, ורוק יבמה היורקת לפני הדיינים בזמן שחולצת. משום בשם ר' ישמעאל אמרו: אף דם צפור של מצורע צריך להיראות על פני המים שבכלי.

19 ומבארים: מאי טעמא מה הטעם של ר' ישמעאל — דכתיב שנאמר: "וטבל אתם בדם הצפר" ויקרא יד, נא, ותניא ושנויה ברייתא: "בדם", יכול בדם ולא במים כלל — תלמוד לומר: "במים" ויקרא יד, נא. אי אם במים, יכול במים ולא בדם — תלמוד לומר: "בדם". הא כיצד יתקיימו שני הכתובים? מביא מים בכמות כזו שדם ציפור עדיין ניכר בהן, וכמה הם — רביעית הלוג.

20 ורבנן וחכמים שאינם מצריכים שייראה דם הציפור, כיצד הם מבינים את הכתוב — הם אומרים כי הכתוב ההוא נצרך לגופיה לגופו, דהכי קאמר רחמנא שכך אמרה תורה: אטביל הטבל את הציפור בדם ובמים יחד.

21 ור' ישמעאל אומר: אם כן, שרק לצורך זה בא הכתוב, לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "וטבל בהם", ומה ששנה הכתוב ואמר "בדם הציפור ובמים" למה לי — ללמד שיהא הדם ניכר.

22 ורבנן וחכמים מה הם משיבים על כך: אי כתב רחמנא אילו היתה כותבת התורה "וטבל בהם" — הוה אמינא הייתי אומר: האי לחודיה והאי לחודיה זה לחוד וזה לחוד, לכן כתב רחמנא כתבה תורה "בדם הציפור ובמים" כדי לחייב לערבן יחד.

23 ור' ישמעאל סבור כי על המצוה לערבן קרא אחרינא כתיב כתוב אחר נאמר "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" ויקרא יד, נ, הרי שהדם נופל לתוך המים ומעורב בהם.

24 ורבנן וחכמים אומרים: אי מההוא הוה אמינא אם מאותו פסוק הייתי אומר: לישחטיה שישחוט את הציפור סמוך למנא לכלי שבו המים ונינקטינהו ויאחוז לוורידין שלא יצא הדם, ולקבליה ויקבלו לדם במנא אחרינא בכלי אחר, ויהיו כלים מיוחדים לדם ולמים, על כן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שצריך לערבם יחד, וגם לשחוט לתוך הכלי.

25 בעא מיניה שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: היתה ציפור גדולה שלה דם רב ומדחת את המים שאין המים ניכרים בדם, או להיפך, ציפור קטנה ונדחית מפני המים שאין הדם ניכר במים, מהו הדין בכגון זה?

26 אמר ליה לו: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא האם לא אמרתי לך אל תוציא את עצמך מחוץ להלכה, כלומר, אל תנסה לערער על תחומי ההלכה, בצפור דרור שיערו רבנן חכמים, אין לך ציפור דרור גדולה כל כך שמדחת את המים, ואין לך קטנה כל כך שנדחית מפני המים.

27 ב ועוד לענין עפר סוטה. תנו רבנן שנו חכמים: הקדים עפר למים — פסול, ור' שמעון מכשיר. ומבארים: מאי טעמיה מה טעמו של ר' שמעון —

28 דכתיב שנאמר: לענין פרה אדומה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" במדבר יט, יז, ותניא ושנויה ברייתא, אמר ר' שמעון: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! אלא שינה הכתוב במשמעו ולא נאמר "אפר" במפורש אלא "עפר" לדון הימנו גזירה שוה; נאמר כאן בפרה אדומה "עפר" ונאמר להלן בסוטה "עפר", מה להלן בסוטה נותן עפר על גבי מים כלשון הכתוב "ומן העפר... יקח הכהן ונתן אל המים" במדבר ה, יז — אף כאן בפרה אדומה עפר אפר על גבי מים.

29 ומה כאן בפרה אדומה אם הקדים עפר למים — כשר, אף להלן בסוטה הקדים עפר למים — כשר.

30 ושואלים: והתם מנלן ושם בפרה אדומה מניין לנו שאם הקדים עפר למים כשר? ומשיבים: תרי קראי כתיבי שני מקראות כתובים; כתיב נאמר: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים" במדבר יט, יז, אלמא מכאן שהאפר ברישא בתחילה, וכתיב ונאמר באותו פסוק: "מים חיים אל כלי", לומר שיהיו המים חיים וצלולים ניתנים לתוך הכלי שעדיין אין כלום בכלי, אלמא מכאן שמים ברישא בתחילה, הא הרי כיצד אתה מקיים את שניהם? רצה — זה נותן תחילה, רצה — זה נותן.

31 ורבנן וחכמים הפוסלים סבורים כי מה שנאמר "אל כלי" — דוקא הוא, ומה שנאמר "עליו" — הרי זה בא ללמד שמצוה לערבן את האפר במים.

32 ושואלים: ואימא ואמור אחרת: "עליו" כוונתו דוקא שיהא אפר תחילה, ומה שנאמר "אל כלי" — שתהא חיותן בכלי, שהמים יינתנו אל הכלי בעודם חיים, כלומר, במישרין מן המעיין ולא מכלי אחר!

33 ומשיבים: מה מצינו בכל מקום כגון בסוטה שהעפר שהוא מכשיר את המים לצורך המצוה נמצא למעלה, אף כאן בפרה, האפר המכשיר את המים להזאה למעלה.