ביאור שטיינזלץ על סוטה ז׳

1 יש לה עדים במדינת הים שלמדנו מן המקרא שאין המים בודקים אותה, ואם כן נשאר החשש שמא יבואו להוציא שם רע על הנשים השותות, שמא לא נבדקו במים רק משום שיש להן עדים במדינת הים, וטמאות הן!

2 ומשיבים: דבר זה שעדים נמצאים במדינת הים לא שכיחא מצוי, ולכן אין אנשים באים לתלות בכגון זה.

3 א משנה ומעתה מפרטים את סדר השקאת הסוטה. כיצד עושה לה בעלה לאחר שהיתרה בה ונסתרה? — מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרין לו בית הדין שני תלמידי חכמים להשגיח עליו שמא יבא עליה בדרך לבית המקדש ששם משקים אותה. ר' יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.

4 ב גמרא מדברי המשנה שמוסרים לו שני תלמידי חכמים, מדייקים שנמצאים עם האשה תרי ואיהו שניים והוא הבעל — הא תלתא הרי שנמצאים שלושה אנשים ביחד. לימא מסייע ליה האם נאמר שמסייע לו הדבר לרב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו במסכת קידושין פ, ב, שאשה מותרת להתייחד עם שני אנשים אלא דווקא בעיר, אבל בדרך — עד דאיכא שיש שלשה, שאם יהיו רק שניים שמא יצטרך אחד מהן לנקביו ויפרוש למקום אחר, ונמצא אחד מהן מתייחד עם הערוה.

5 ודוחים: לא, הכא כאן אין זה משום יחוד, אלא היינו טעמא זהו הטעם כי היכי דליהוו עליה סהדי כדי שיהיו עליו שני עדים שיעידו במקרה ויבוא עליה.

6 ומעירים עוד: תלמידי חכמים — אין כן, כולי עלמא כל העולם, סתם אנשים — לא. לימא האם נאמר שמסייע ליה לו הדבר לאידך לדבר אחר שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו ששניים מותרים להתייחד עם אשה אלא כשהם אנשים כשרין, אבל כשהם פרוצין — אפילו עשרה נמי גם כן לא. ומביא ראיה לדבר, מעשה היה והוציאוה עשרה אנשים לאשה אחת במטה כאילו היתה מתה והם מלוויה, וזנו איתה. הרי שאנשים פרוצים אפילו עשרה אינם בושים זה מזה.

7 ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, הכא היינו טעמא כאן זה הטעם שיהיו תלמידי חכמים דווקא — משום דידעי לאתרויי ביה שיודעים להתרות בו שאסור לו לבוא עליה. אבל בכלל אפשר לומר ששני אנשים סתם נאמנים על האשה, ומותרת להתייחד עימם.

8 ג שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: בעלה נאמן עליה. תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: בעלה נאמן מקל וחומר: ומה נדה שהיא אסורה על בועלה באיסור כרת — מכל מקום בעלה נאמן עליה והתירו לו להתייחד איתה, סוטה שהיא אסורה עליו רק בלאו מצות לא תעשה — לא כל שכן שיהא נאמן עליה?

9 ורבנן וחכמים אומרים: היא הנותנת, מטעם זה עצמו יש להחמיר, נדה שהיא באיסור כרת — חמירא ליה ומהימן חמור לו, בעיניו, האיסור ולכן הוא נאמן שלא בעל, סוטה שיש בה רק איסור לאו — לא חמירא ליה חמור לו, בעיניו, ולכך הוא לא מהימן נאמן.

10 ושואלים: ור' יהודה מקל וחומר מייתי לה מביא, לומד אותה? והא והרי ר' יהודה מקראי מייתי לה מן הכתובים הוא לומד אותה! דתניא שכן שנינו בברייתא על הכתוב "והביא האיש את אשתו אל הכהן" במדבר ה, טו, מן התורה האיש עצמו מביא את אשתו, אבל אמרו חכמים: מוסרין לו שני תלמידי חכמים שיילכו עמהם, שמא יבא עליה בדרך.

11 ר' יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר: ומה נדה שהיא בכרת — בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו — לא כל שכן?

12 אמרו לו: לא, אם אמרת בנדה שנאמן, שכן יש לה היתר לאחר זמן, כשתטבול, תאמר בסוטה שאין לה היתר, שנאסרה עליו לעולם אם זנתה. וראיה לכך מהכתוב האומר "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" משלי ט, יז. ואף סוטה האסורה לעולם "מים גנובים" יש חשש שיבוא עליה.

13 ר' יהודה אומר: מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר: "והביא האיש את אשתו" ואין צורך בתלמידי חכמים שילווהו. הרי שר' יהודה לומד דין זה מן המקרא עצמו!

14 ומתרצים: אמר להו להם ר' יהודה לחכמים קל וחומר ברישא תחילה ופרכוה ושברו אותו כפי שאמרנו, והדר וחזר ואמר להו קרא להם כתוב.

15 ושואלים: ר' יהודה היינו זוהי שיטת התנא קמא הראשון בברייתא שאמר: מן התורה אדם מביא את אשתו אל הכהן! ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בהמשך, של "אבל אמרו", שלדעת התנא הראשון תיקנו חכמים בכל זאת שיהיו תלמידי חכמים מביאים אותה, ולדעת ר' יהודה לא תיקנו תקנה זו.

16 ד משנה היו מעלין אותה, את האשה, לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה שתודה על האמת כדרך שמאיימין על עדי נפשות שמסבירים להם את חומרת המעשה שהם עושים.

17 ואומר לה הדיין, כדי להקל עליה להודות: בתי, הרבה יין עושה גורם שתבוא אשה לזנות, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות נערות, גיל צעיר עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, לומר לה שהוא מבין שלא כל האשמה תלויה בה, אלא היו גורמים אחרים לדבר.

18 עשי לשמו הגדול של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים, שהרי אם מודה שזנתה — שוב אין מוחקים את המגילה, שכתוב בה שם ה', בתוך המים. ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען שאינם ראויים לשמעם היא וכל משפחת בית אביה, וכל זה לפייס אותה כדי שתודה.

19 אם אמרה לאחר כל אלה "טמאה אני" — שוברת כתובתה, כלומר, כותבת שובר קבלה שאין לה עוד תביעות מבעלה, והפסידה כתובתה, ויוצאת מתגרשת מבעלה.

20 ואם אמרה "טהורה אני" — מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם היו עושים שלושה דברים: משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין.

21 וכהן אוחז בבגדיה ומושכם, אם נקרעו הבגדים — נקרעו, ואם נפרמו התפרים — נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה בקריעה זו. וסותר את המקלעת שקלוע בה שערה. ר' יהודה אומר: אם היה לבה נאה — לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה — לא היה סותר אותו.

22 אם היתה כרגיל מתכסה בלבנים — מכסה עכשיו בבגדים שחורים. היה עליה כלי זהב

23 וקטליאות תכשיטים, נזמים, וטבעות — מעבירין מסירים אותם ממנה, כדי לנוולה לכערה ולבזותה. ואחר כך מביא חבל מצרי עשוי מסיבי דקל וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יישמטו בגדיה לגמרי,

24 וכל הרוצה לראות את הדבר בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שאין באים לראותה, מפני שלבה גס בהן שמפני שרגילה בהם אינה מתביישת מהם ואף מתחזקת על ידם. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" יחזקאל כג, מח.

25 א גמרא שואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו שמביאים אותה לבית דין הגדול דווקא? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בר' חנינא: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "תורה" "תורה": כתיב הכא נאמר כאן בפרשת סוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה" במדבר ה, ל, וכתיב התם ונאמר שם בענין זקן ממרא שיש ללכת אל המקום אשר יבחר ה', ולשאול מן השופט, ולברר את המשפט "על פי התורה אשר יורוך" דברים יז, יא, מה להלן שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" כוונתו בבית דין של שבעים ואחד איש שהוא סנהדרין גדולה — אף כאן בסוטה המדובר הוא בבית דין של שבעים ואחד.

26 ב שנינו במשנה כי משדלים ומאיימין עליה שתודה על מנת שלא תשתה. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה — כך מאיימין עליה שתשתה. אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את — עמדי על בוריך על בריאותך, על תוקפך ושתי. ואין לך ממה לחשוש לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה פצע במקום — מחלחל הסם ויורד ומזיק, אין שם מכה — אינו מועיל פועל כלום. הרי שיש כאן גם איום שתשתה!

27 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמרנו שמאיימים עליה שלא תשתה לכתחילה — הרי זה קודם שנמחקה המגילה, כדי למנוע מחיקת השם. כאן שאמרנו שמשדלים אותה שתשתה — הרי זה לאחר שנמחקה המגילה, שאם תודה או תמנע עכשיו מלשתות נמצא שנמחקה המגילה לחינם.

28 ג שנינו במשנה: ואומר לפניה הדיין דברים שאינה ראויה לשמעם. כהסבר לכך מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים: אומר לפניה דברים של הגדה, ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון הגדה זאת שדרשו על הפסוק "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם" איוב טו, יח, שאף בזמן האבות היו שהודו בחטאם.

29 יהודה הודה בחטאו עם תמר ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה בכך שבא על בלהה פילגש אביו ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ומה שכרן? ותוהים: מה שכרן?! כדקא אמרינן כפי שאמרנו שנחלו חיי העולם הבא! אלא הכוונה היתה: מה שכרן בעולם הזה, ועל כך נאמר "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" איוב טו, יט.

30 ודנים בברייתא זו. בשלמא נניח ביהודה אשכחן דאודי מצאנו שהודה על חטאו, דכתיב שכן נאמר: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" בראשית לח, כו, אלא ראובן מנלן דאודי מניין לנו שהודה?

31 ומשיבים: שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב מהו שנאמר בברכת משה לשבטים בסוף ימיו "יחי ראובן ואל ימת" דברים לג, ו ומיד אחר כך נאמר "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו יד רב לו ועזר מצריו תהיה"דברים לג, ז? מה הקשר בין ברכת ראובן לברכת יהודה שבגללו היא מתחילה בוי"ו החיבור "וזאת ליהודה"?

32 ויש להסביר: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה שהעלו אותם בני ישראל ממצרים מגולגלין בארון, שהתפרקו העצמות שבשלד, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה על חטאו — יהודה, "וזאת ליהודה", כלומר, האם זהו שכרו של יהודה שיהיו עצמותיו מגולגלות?!

33 מיד "שמע ה' קול יהודה" דברים לג, ז. על איבריה לשפא נכנסו איבריו למקומם ונתחברו העצמות, ועדיין לא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה ברקיע, ביקש עליו משה "ואל עמו תביאנו" דברים לג, ז. הכניסוהו ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן היה יודע לשאת ולתת בהלכה עם החכמים בישיבה שם, ביקש עליו "ידיו רב לו" דברים לג, ז. לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא היתה עולה לו השמועה לפי ההלכה, על כן ביקש עליו "ועזר מצריו תהיה" דברים לג, ז.

34 ועוד שואלים בנושא זה: בשלמא נניח יהודה דאודי כי היכי שהודה, עשה כן כדי שלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי לו שהודה? והאמר והרי אמר רב ששת: חציף חצוף עלי, בעיני מאן דמפריט חטאיה מי שמפרט את חטאו ומודיעו לרבים. ומדוע הודה ראובן? די היה בכך שיעשה תשובה! ומשיבים: הסיבה לכך שהודה במעשה היתה כי היכי דלא ליחשדו אחוהי כדי שלא ייחשדו אחיו במעשה זה שהם עשאוהו.

35 ד שנינו במשנה: אם אמרה הסוטה "טמאה אני" — שוברת את כתובתה. ומעירים: שמעת מינה לומד אתה מכאן מלשון המשנה "שוברת", כי כותבין שובר כהוכחה של פרעון שטר, ואין קורעים את שטר החוב, שדבר זה שנוי במחלוקת חכמים.

36 אמר אביי, תני שנה: מקרעת כתובתה. אמר ליה לו רבא: והא והרי "שוברת" קתני שנה! אלא אמר רבא: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן עוסקים אנו, אלא סומכים על מה שתיקנו חכמים לתת כתובה כשמגרש את אשתו או כשמת. וכדי להוכיח שאין לבעל עוד התחייבות של כתובה חייבים לכתוב שובר.

37 ה שנינו במשנה: ואם אמרה "טהורה אני" מעלין אותה לשערי מזרח. ותוהים: מעלין אותה?!