ביאור שטיינזלץ על סוטה ט״ו

1 ומקטירו בכלי שרת. ותוהים: בכלי שרת מקטיר ליה אותו? הלא בודאי אין מקטירים אותו בתוך הכלי! אלא אימא אמור: מעלהו בכלי שרת כדי להקטירו.

2 שנינו: ומולחו ונותנו על גבי האישים — דכתיב שנאמר: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" ויקרא ב, יג.

3 ועוד שנינו: קרב הקומץ שיריה נאכלין, ושואלים: מנלן מניין לנו? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "והקטיר הכהן את אזכרתה" ויקרא ב, ב, כלומר, הקומץ וכתיב ואחר כך נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ויקרא ב, ג.

4 ומה שאמרו קרב הקומץ — למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לחכם זה כדעה שיש לו בענין זה, ולחכם זה כדעה שיש לו בענין. דאיתמר שנאמר: שחלקו חכמים בדבר: הקומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה לכהנים? ר' חנינא אמר: משתשלוט בו האור האש, כלומר, כבר משמתחיל לבעור, ר' יוחנן אמר: משתיצת האור ברובו של הקומץ. ועל כל פנים, כשמגיע הזמן הראוי, בין לשיטה זו ובין לשיטה זו, מותרים הכהנים באכילת השיריים.

5 שנינו: ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם? ומשיבים: אמר קרא הכתוב בקשר למתנות כהונה: "לך נתתים למשחה" במדבר יח, ח וכוונתו — לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין.

6 עוד שנינו: ואין אסורין אלא מלחמץ, ומקור הדבר הוא במה דכתיב שנאמר לגבי מנחות: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" ויקרא ו, י, ואמר ר' שמעון בן לקיש: יש לדרוש את הכתוב כאילו היה ההפסק לאחר המלה "חלקם" ולפרש: אפילו חלקם של הכהנים לא תאפה חמץ.

7 א שנינו במשנה: כל המנחות טעונות שמן ולבונה. ושואלים: וכי כל המנחות טעונות שמן ולבונה? והאיכא והרי יש מנחת חוטא, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה" ויקרא ה, יא! ומשיבים:

8 הכי קאמר כך אמר: כל המנחות טעונות שמן ולבונה, ובאות מן החיטין, ובאות סלת. מנחת חוטא, אף על פי שאינה טעונה שמן ולבונה מכל מקום באה מן החטין ובאה סלת. וכן מנחת העומר, אף על פי שהיא באה מן השעורין — טעונה שמן ולבונה ובאה גרש שהוא ה"סולת" שבשעורים. וזו, מנחת סוטה, אינה טעונה לא שמן ולא לבונה, ובאה מן השעורין, ובאה קמח.

9 תניא שנויה ברייתא: אמר ר' שמעון: בדין הוא, כלומר, מן הדין היה שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר שמרוויח על ידי שאינו צריך להביא מכספו מנחה על כל מרכיביה. ומפני מה אינה טעונה — שלא יהא קרבנו מהודר.

10 וכן בדין הוא שתהא חטאת חלב כלומר, חטאת שמביא אדם על שאכל חלב בשגגה, וכיוצא בו בשאר חטאים שמקור איסורם הוא במצוות "לא תעשה" שעשה בשגגה, שתהא טעונה נסכים סולת, שמן, ויין שמנסכים על גבי המזבח, שלא יהא חוטא נשכר בזה שאינו מביא נסכים, ומפני מה אינה טעונה — שלא יהא קרבנו מהודר.

11 אבל חטאתו של מצורע ואשמו — טעונין נסכים, לפי שאין באין על חטא. ותוהים: איני האם כן הוא וכי הצרעת אינה באה על חטא? והאמר והרי אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: על שבעה דברים שאדם חוטא בהם נגעים באין עליו, משמע שהמצורע חוטא הוא! ומשיבים: התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה שם, במצורע, משעה שקיבל את נגעו הוא שנתכפר לו מן החטא, כי מייתי כאשר הוא מביא קרבן — לאשתרויי על מנת להתירו לאכול בקדשים הוא דקא מייתי שמביא ולא על החטא.

12 ושואלים: אלא מעתה לפי עקרון זה, חטאת נזיר תהא טעונה נסכים, לפי שאינה באה על חטא! ומשיבים: סבר לה סבור הוא כר' אלעזר הקפר, שאמר: נזיר נמי גם כן חוטא הוא, שמצער עצמו בנזירותו.

13 ב שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה קרבן בהמה. תניא שנויה ברייתא, אמר להן רבן גמליאל לחכמים: סופרים, הניחו לי ואדרשנה כמין חומר כמין טבעת מקושטת כלומר, על דרך הרמז.

14 דשמעיה ששמע אותו את ר' מאיר דקאמר שאומר טעם לדבר: היא האכילתו מעדני עולם — לפיכך קרבנה מאכל בהמה. אמר ליה לו לר' מאיר: התינח דבר זה נוח כשאתה מדבר על סוטה עשירה, אולם בסוטה עניה מאי איכא למימר מה יש לומר, הרי זו לא האכילתו מאכלים משובחים, לפי שאין ברשותה! אלא כך צריך לפרש: כשם שמעשיה מעשה בהמה — כך קרבנה משעורים שהוא מאכל בהמה.

15 א משנה היה הכהן מביא פילי קערה של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. ר' יהודה אומר: רביעית מים בלבד. ומדוע, כשם שממעט בכתב שלשיטתו כותבים במגילת סוטה פחות ממה שסבורים שאר חכמים, כך ממעט במים.

16 לאחר מכן נכנס הכהן להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם בריצפת ההיכל, בגודל אמה על אמה, וטבלא לוח של שיש על גביו, וטבעת היתה קבועה בה בטבלה ונעזר בה כשהוא מגביה את הטבלה, ונוטל עפר כלשהו מתחתיה, ונותן אותו לתוך המים שבכלי כדי השיעור שיראה העפר על המים, שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" במדבר ה, יז.

17 ב גמרא תנא שנה החכם: פילי זו שבה היו מביאים מים מן הכיור של חרס חדשה היתה, אלו דברי ר' ישמעאל. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' ישמעאל שלדעתו היא צריכה להיות חדשה? ומשיבים: גמר למד בגזירה שווה "כלי" "כלי" ממצורע, מה להלן, במצורע, קערת חרס חדשה — אף כאן קערת חרס חדשה.

18 ושואלים: והתם מנלן ושם, במצורע, מניין לנו שצריכה להיות חדשה? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" ויקרא יד, נ, מה מים חיים הם מים שלא נעשתה בהן מלאכה, שאם נעשתה בה מלאכה אינם נקראים "חיים" — אף כלי שנאמר במצורע אינו אלא זה שלא נעשתה בו מלאכה והוא עדיין חדש.

19 ושואלים: אי אם כן על פי גזירה שווה זו אפשר גם ללמוד: מה להלן מים חיים, כלומר, מים היוצאים ממעיין נובע, אף כאן בסוטה יצטרכו מים חיים?!

20 ומשיבים: לר' ישמעאל הכי נמי כך הוא גם כן. שאמר ר' יוחנן: מי כיור, המים שבכיור המקדש, ר' ישמעאל אומר: מי מעיין הן, שצריכים מים אלה לבוא מן המעיין, וחכמים אומרים: מים אלה אינם חייבים להיות מי מעיין, אלא אף משאר מימות הן.

21 על הגזירה השווה תוהים: הלא איכא למיפרך יש מקום להקשות עליה: מה למצורע — שכן טעון עוד מצוות יתירות: עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת!

22 אמר רבה, אמר קרא הכתוב בפרשת סוטה: "בכלי חרש" במדבר ה, יז ולא פירש תחילה שצריך לקחת כלי חרס, הרי זה כאילו היה ממשיך ומתייחס לכלי שאמרתי לך כבר, כעין הכלי שנאמר בדיני מצורע.

23 אמר רבא: לא שנו במשנה כלי חרס אלא דווקא זה שלא נתאכמו הושחרו פניו של הכלי על ידי האש, אבל אם נתאכמו פניו — פסולין המים לדברי הכל, ואף אם אין צורך בכלי חדש. מאי טעמא מה הטעם — דומיא דמים בדומה למים, מה מים שנאמרו אינם אלא אלו שלא נשתנו במראיהם — אף כלי דווקא זה שלא נשתנה במראהו.

24 מתוך הלכה זו בעי שאל רבא שאלה זו: נתאכמו הושחרו כלי החרס והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו בו, וסרה מהם השחרות, מהו? מי אמרינן האם אומרים אנו: כיון דאידחו אידחו שנדחו נדחו ואינם ראויים עוד, או דילמא שמא כיון דהדור הדור שחזרו למראיהם חזרו להכשרם?

25 ומנסים לפתור בעיה זו, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו, ר' אלעזר אומר: עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהפשיל בהן קופתו לאחוריו קשר בהם את סלו כדי להחזיקו מאחוריו — פסולין לטהרת המצורע. והא התם הדרי ומפשטי והרי שם הם חוזרים ונפשטים ונעשים כאילו לא השתמש בהם!

26 ומשיבים: התם דאיקלוף איקלופי שם מדובר שעל ידי שימוש זה נתקלפו ואינם חוזרים שוב למה שהיו, ואם כן אין מכאן ראיה.

27 ג שנינו במשנה: נכנס להיכל ופנה לימינו. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ומשיבים, שאמר מר החכם: כל פינות פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין.

28 ועוד שנינו שם: מקום היה שם אמה על אמה וכו'. תנו רבנן שנו חכמים על מה שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה" במדבר ה, יז, יכול יתקן יכין עפר מבחוץ ויכניס —

29 תלמוד לומר: "בקרקע המשכן" במדבר ה, יז. אי אם "בקרקע המשכן" — יכול יחפור בקרדומות מן הקרקע — תלמוד לומר: "אשר יהיה", שהוא מצוי כבר. הא כיצד? יש שם בקרקע המשכן עפר מוכן — הבא משם, אין שם — תן שם עפר ממקום אחר.

30 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: מה שנאמר "ומן העפר אשר יהיה" במדבר ה, יז — מלמד שהיה מתקן עפר מבחוץ ומכניס. ומה שנאמר "בקרקע המשכן", איסי בן יהודה אומר: לא לזה בא הכתוב, אלא להביא קרקע