ביאור שטיינזלץ על סוטה ט׳

1 פניה מוריקות, שצבע פניה משתנה לירוק לאחר ששותה. היא כחלה לו בכוחל וייפתה את עיניה — לפיכך עיניה בולטות לאחר ששותה. היא קלעה לו את שערה — לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, שרמזה לו לבוא אליה — לפיכך ציפורניה נושרות, היא חגרה לו בצילצול בסרט, חגורה — לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה — לפיכך יריכה נופלת.

2 היא קיבלתו על כריסה — לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם — לפיכך קרבנה מאכל בהמה שעורים. היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים — לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה כלי פשוט של חרש.

3 היא עשתה בסתר — "ישב בסתר עליון" תהלים צא, א, הקדוש ברוך הוא, שם בה פנים, שנאמר בסוג כזה של מעשים "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים

4 "איוב כד, טו. שהנואף בא בלילה "נשף" שלא יראוהו "לא תשורני עין", והקדוש ברוך הוא עושה שיתגלה הדבר ברבים "פנים ישים". דבר אחר: היא עשתה בסתר — המקום פירסמה בגלוי, שנאמר: "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל" משלי כו, כו, ששנאה וחטא שהיו מכוסים בחושך "משאון" — לסוף מתגלים בקהל.

5 א לענין זה שאמרנו שאף העבירות הקטנות שעושה אדם מצטרפות ונחשבות, ולבסוף נענש על הכל, שואלים: ומאחר דנפקא ליה שיצאה, נלמדה, לו ההוכחה לענין זה מ"אחת לאחת למצא חשבון" קהלת ז, כז, אם כן הכתוב "כי כל סאון סאן ברעש" ישעיה ט, ד המלמד שנענשים גם על עבירות קטנות, למה לי? ומשיבים: להורות לנו שלא רק שהדברים מצטרפים ואין דבר אובד, אלא לכמדה, שהעונש הוא מידה במידה.

6 ושואלים: ומאחר דנפקא ליה שיוצא, נלמד, לו הענין של מידה במידה מ"כי כל סאון סאן ברעש", אם כן הכתוב "בסאסאה בשלחה תריבנה" ישעיה כז, ח למה לי?

7 ומשיבים: כתוב זה נדרש לענין אחר, לכ דברי רב חיננא בר פפא. שאמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה החוטאת עד שעת שילוחה איבודה הסופי מן העולם, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה

8 ". ושואלים: איני וכן הוא? והאמר והרי אמר רבא: שלשה כוסות של פורענות האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים "וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא, למה? אחת — ששתת ששתתה בימי משה בעשר המכות, ואחת — ששתת בימי פרעה נכה מלך מצרים שנוצח בידי נבוכדנצר, ואחת — שעתידה לשתות עם חברותיה עם שאר האומות בימות המשיח. ואם כן נמצא שמצרים לקתה לא פעם אחת אלא פעמים אחדות!

9 וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו ואם תאמר כי אלה, המצרים הקדמונים, הלכו, ואלה שנמצאים שם כעת אחרים הם — והתניא והרי שנינו בברייתא, אמר ר' יהודה: מנימין גר המצרי היה לי חבר, ואף הוא היה מתלמידי ר' עקיבא. ואמר מנימין גר המצרי: אני מצרי ראשון, כלומר, שהוא עצמו התגייר ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי מדור שני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל כי מצרים אסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. משמע מכך שדיני המצרים הקדמונים חלים גם על המצרים שבזמן הזה והם אותה אומה!

10 אלא אי איתמר הכי איתמר אם נאמר כך נאמר, אמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע "בסאסאה" מן המלך עד שעת שילוחו מן העולם, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" ישעיה כז, ח.

11 אמימר מתני להא היה שונה את זו שאמר רב חיננא בר פפא אהא על זו: מאי דכתיב מהו שנאמר: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" מלאכי ג, ו? — "אני ה' לא שניתי" מתפרש: לא הכיתי לאומה ושניתי לה נצרכתי להכותה שנית שכאשר מכה אותה פעם אחת — שוב אין לה תקומה, "ואתם בני יעקב", למרות שהוכיתם פעמים רבות — "לא כליתם" היינו דכתיב וזהו שנאמר "חצי אכלה בם" דברים לב, כג, לומר: חצי כלין, והן, ישראל, אינן כלין, אלא נשארים קיימים למרות הפורענויות הרבות שעברו עליהם.

12 אמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו המידה הראויה לו, שנאמר "במלאות שפקו יצר לו" איוב כ, כב. שכאשר מתמלא השיעור המספיק "ספקו" אז תבוא עליו הצרה "יצר לו".

13 ואגב כך הביאו עוד מה שדרש ר' חיננא בר פפא: מאי דכתיב מהו שנאמר: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" תהלים לג, א? אל תקרי "נאוה תהלה" אלא "נוה בית תהלה", לומר: זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, שבנו נוה לה', והנוה הזה נשאר קיים.

14 דוד מניין שלא הרסו זרים מעשיו — דכתיב שנאמר: "טבעו בארץ שעריה" איכה ב, ט, לומר שבשערי המקדש לא שלטו השונאים, אלא טבעו השערים בארץ ונטמנו בה. משה — שאמר מר החכם: משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ושואלים: היכא היכן נגנז? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.

15 ב תנו רבנן שנו חכמים: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, באדם זר, ונענשה שמה שביקשה להיות עם הנואף — לא ניתן לה, שהרי נאסרת עליו לעולם, ומה שבידה בעלה — נטלוהו ממנה, שנאסרת גם עליו. וכלל הוא: שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו — מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

16 וכן מצינו בנחש הקדמוני שפיתה את חוה, שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו שרצה לשאת את חוה, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. שכן אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי תחילה: יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה ראה בראשית ג, יד.

17 אני אמרתי יהלך בקומה זקופה — עכשיו על גחונו ילך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם — עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה — עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" בראשית ג, טו.

18 וכן מצינו בקין, שרצה לרשת לבדו את העולם, וקרח שרצה כהונה, ובלעם שרצה את ממונו של בלק, ודואג ואחיתופל שקינאו בדוד, וגחזי שלקח את ממונו של נעמן, ואבשלום ואדוניהו שרצו במלוכה, ועוזיהו שרצה כהונה גדולה, והמן שרצה לאבד את כל היהודים, שכל אלה נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, ולכן מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלוהו מהם.

19 א נאמר במשנה: בירך התחילה הסוטה בעבירה ואחר כך בבטן, ולפיכך נענשת תחילה בירך. ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו שכך סדר העונש? אילימא אם תאמר משום דכתיב שנאמר: "בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה" במדבר ה, כא, שמשמע שזה סדר העונש — והכתיב והרי נאמר גם "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" בראשית ג, כז, משמע שהפורענות באה בבטן תחילה ואחר כך בירך!

20 אמר אביי: כי לייט כאשר הכהן מקלל — הריהו לייט מקלל תחילה את הירך והדר ואחר כך את הבטן לייט מקלל, ומיא כי בדקי והמים כאשר בודקים הם אותה — כי אורחייהו בדקי כדרכם בודקים אותה, שהמים נכנסים בבטן ברישא בתחילה והדר ואחר כך מגיעים לירך. ומקשים: בקללה נמי כתיב גם כן נאמר "לצבות בטן ולנפל ירך" בראשית ג, כב, משמע שקודם שתחילת הפורענות הבטן ואחר כך בירך! ומשיבים: הכתוב ההוא אותו בא לומר דמודע שמודיע לה הכהן שהבטן נבדקת ברישא בתחילה והדר ואחר כך הירך נבדקת, שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם לא יהיה הדבר לפי הסדר הזה, יאמרו שהמים לא בדקו אותה.

21 ב משנה ועוד בדברי אגדה על כך שאדם מקבל מידי שמים לפי המידה שהוא עצמו מודד. שמשון הלך אחר עיניו — לפיכך נענש מידה במידה כאשר נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" שופטים טז, כא.

22 אבשלום נתגאה בשערו — לפיכך נתלה בשערו. ועוד, לפי שבא על עשר פלגשי אביו ראה שמואל ב טו, טז, ושם טז, כב — לפיכך נתנו נתקעו בו עשר לונביות חניתות, שנאמר: "ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו" שמואל ב יח, טו. ולפי שגנב שלש גנבות, שגנב ליבם של שלושה; לב אביו, שרימה אותו כשאמר לו שהולך לזבוח, ולב בית דין שרימה גם את בית הדין שיתמכו בו, ולב כל ישראל, שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" שמואל ב טו, ו — לפיכך נתקעו בו בליבו שלשה שבטים, שנאמר: "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום" שמואל ב יח, יד.

23 וכן לענין הטובה משלמים לאדם מידה כנגד מידה, מרים המתינה למשה שעה אחת על שפת היאור, שנאמר: "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" שמות ב, ד — לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר כאשר לקתה בצרעת, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים" במדבר יב, טו.

24 יוסף זכה לקבור את אביו, ואף שאין באחיו מי שהיה גדול בחשיבות ממנו, שנאמר: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו... עמו גם רכב גם פרשים" בראשית נ, ז. בראשית נ, ט — מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו בארונו אלא משה שהיה גדול שבישראל.

25 משה זכה להתעסק בעצמות יוסף ואף שאין בישראל גדול ממנו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" שמות יג, יט — מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום הקדוש ברוך הוא עצמו, שנאמר: "ויקבר אתו בגי" דברים לד, ו, ואין מבואר בכתוב מי קברו, ללמדנו שה' הוא שקבר אותו. לא על משה בלבד אמרו שהקדוש ברוך הוא התעסק בו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" ישעיה נח, ח.

26 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים: שמשון בעיניו מרד שמשום שהלך אחר עיניו עבר עבירות, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" שופטים יד, ג — לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו" שופטים טז, כא.

27 ומקשים: איני וכי כן הוא? והכתיב והרי נאמר "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" שופטים יד, ד, משמע שלא היה זה מפני שהלך אחר עיניו, אלא מפני שעשה בכך שליחות המקום! ומשיבים: אמנם עונשם של פלשתים נועד מעם ה', אבל כי אזל מיהא כאשר הלך על כל פנים — בתר ישרותיה אזל אחר ישרותו, נטיית ליבו, הלך ולא עשה לשם שמים.

28 תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה — לפיכך לקה בעזה. ומסבירים: תחילת קלקולו בעזה — דכתיב שנאמר: "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה" שופטים טז, א, לפיכך לקה בעזה — דכתיב שנאמר: "ויורידו אותו עזתה" שופטים טז, כא.

29 ומקשים: והכתיב והרי נאמר קודם לכן: "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" שופטים יד, א, משמע שכבר בתמנה החל הדבר! ומשיבים: תחלת קלקולו מיהא על כל פנים בעזה היה, שזאת שבתמנה נשא לאשה ואילו בזנות קילקל בעזה.

30 נאמר "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" שופטים טז, ד. תניא שנויה ברייתא, רבי אומר: גם אילמלא אם לא לא נקרא שמה "דלילה" — ראויה היתה שתקרא "דלילה". ומדוע? משום שדילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו.

31 ומבאר: דילדלה את כחו — דכתיב שנאמר לאחר שגילחה את שערו: "ויסר כחו מעליו" שופטים טז, יט. דילדלה את לבו — דכתיב שנאמר: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" שופטים טז, יח. דילדלה את מעשיו — דאיסתלק שהסתלקה שכינה מיניה ממנו, דכתיב שנאמר: "והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" שופטים טז, כ.

32 נאמר שם "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו" שופטים טז, יח. ושואלים: מנא מניין ידעה שהפעם הוא מדבר דברי אמת? אמר ר' חנין אמר רב: ניכרין דברי אמת מעצמם, והרגישה שהפעם הוא דובר אמת. אביי אמר: ידעה בו באותו צדיק שלא מפיק מוציא שם שמים לבטלה. כיון שאמר "נזיר אלהים אני" שופטים טז, יז אמרה: השתא עכשיו ודאי קושטא קאמר אמת הוא אומר.

33 נאמר "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו" שופטים טז, טז. ושואלים: מאי מה פירוש "ותאלצהו", כיצד אילצה אותו? אמר ר' יצחק דבי מבית מדרשו של ר' אמי: בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו שלא יגמור ביאתו, ועל ידי כך היה מצטער ביותר.

34 נאמר בדברי המלאך לאימו של שמשון "ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא" שופטים יג, ד. ושואלים: מאי מה פירוש "כל טמא"? ותו ועוד, וכי עד השתא עכשיו דברים טמאים קאכלה היתה אוכלת שצריך היה לומר לה שמעכשיו לא תאכל בכלל דבר טמא?! אמר ר' יצחק דבי מבית מדרשו של רבי אמי: אין הכוונה לדבר טמא ממש, אלא לדברים האסורים באכילה לנזיר.

35 נאמר בשמשון "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי" שופטים טו, יט. אמר ר' יצחק דבי מבית מדרשו של רבי אמי: הוא איוה לדבר טמא בזנות — לפיכך נתלו חייו בדבר טמא בלחי החמור.

36 נאמר בשמשון "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בן צרעה ובין אשתאול" שופטים יג, כה, וכך דרשו את הפסוק: "ותחל רוח ה'", אמר ר' חמא בר' חנינא: חלתה חלה, התקיימה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב שנאמר: "יהי דן נחש עלי דרך" בראשית מט, יז והכוונה לשמשון שבא משבט דן.

37 "לפעמו במחנה דן", אמר ר' יצחק דבי מבית מדרשו של רבי אמי: מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג כפעמון; כתיב הכא נאמר כאן "לפעמו במחנה דן" וכתיב התם ונאמר שם בבגדי הכהן הגדול "פעמן ורמן" שמות לט, כו.

38 על הנאמר "בין צרעה ובין אשתאול", אמר ר' אסי: צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה.

39 נאמר בו "והוא יחל להושיע את ישראל" שופטים יג, ה אמר ר' חמא בר' חנינא: