ביאור שטיינזלץ על סוטה מ״ה

1 וי"ו לא משמע ליה נשמע לו כמקור לדרוש ממנו. אלא מאי קאמר רחמנא מה אומרת התורה במלה "ושופטיך" — המיוחדין שבשופטיך. ומקשים: אלא מעתה שדורשים כל לשון רבים שבפסוק להביא שני זקנים, הרי כתוב בהמשך דברים כא, ב: "ויצאו" ואם כן הרי עוד שנים, "ומדדו" — עוד שנים, ואם כן לדברי ר' יהודה — הרי כאן תשעה, ולר' שמעון הרי כאן שבעה!

2 ומשיבים: הכתוב ההוא "ויצאו... ומדדו" מיבעי ליה לכדתניא צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא: "ויצאו" יש בכך הדגשה — הן ולא שלוחיהן, כלומר, שלענין זה אינם יכולים לעשות שליח, אלא הם עצמם צריכים לצאת, "ומדדו" — שאפילו נמצא המת בעליל בבירור, בגלוי סמוך לעיר זו היו מודדין, שמצוה מיוחדת היא לעסוק במדידה זו.

3 א ומעירים: מתניתין משנתנו זו הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: "זקניך" — זו סנהדרין, "שפטיך" — זה מלך וכהן גדול. וכיצד יודעים ששנים אלו נקראים "שופטים", מלך — דכתיב שנאמר: "מלך במשפט יעמיד ארץ" משלי כט, ד, כהן גדול — דכתיב שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" דברים יז, ח-ט.

4 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: ר' אליעזר בן יעקב במלך וכהן גדול בלבד הוא דפליג שחולק, שלדעתו גם הם צריכים לבוא למדידה, אבל בסנהדרי אי או כדעת ר' יהודה אי או כדעת ר' שמעון סבירא ליה סבור הוא שדי בשלושה או בחמישה, או דלמא שמא בסנהדרי נמי פליג גם כן חולק הוא, וסבור שאין המצוה מתקיימת עד דאיכא כולה סנהדרי שישנה כל הסנהדרין?

5 אמר רב יוסף: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו: מצאן זקן ממרא את הסנהדרין לא במקומם בלשכת הגזית אלא אבי פגי בבית פגי שהיא סמוכה לירושלים והמרה עליהן שחלק על דעתם שם, יכול תהא המראתו המראה ויענש על כך — תלמוד לומר: "וקמת ועלית אל המקום" דברים יז, ח, מלמד שהמקום בו יושבים הסנהדרין גורם לדין זה של זקן ממרא שיחול.

6 ונברר: דנפוק שיצאו מהם מחכמי הסנהדרין כמה לבית פגי? אילימא דנפוק אם תאמר שיצאו מקצתן, אולם במקרה כזה אין מתחילה סברה להחשיבו כזקן ממרא, דלמא הנך דאיכא גואי כוותיה סבירא להו שמא אלה שנמצאים בפנים ממקומם בלשכת הגזית — כמותו סבורים הם והוא מבטא את דעת הרוב! אלא פשיטא פשוט דנפוק כולהו שיצאו כולם.

7 ומעתה נברר: ולמאי ולמה לאיזו סיבה יצאו? אי אם לדבר הרשות — מי מצו נפקי האם יכולים הם לצאת? והכתיב והרי נאמר: "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" שיר השירים ז, ג שדרשו אותו על סנהדרין שהם שרי ישראל היושבים בחצי עיגול כחצי סהר, ולמדו מן המילים "אל יחסר המזג" שאם נצרך אחד מהם מן הסנהדרין הגדולה לצאת, אם יש שם בלשכת הגזית עדיין עשרים ושלשה כנגד מנין של סנהדרי קטנה — יוצא, ואם לאו לא — אינו יוצא. משמע שחברי הסנהדרין אינם רשאים לצאת כולם לדבר הרשות!

8 אלא פשיטא פשוט שיצאו לדבר מצוה. ובוודאי למאי למה יצאו? לאו האם לא למדידת עגלה, ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא? ואם כן נוכיח מכאן שר' אליעזר בן יעקב סבור שסנהדרין כולה צריכה לצאת למדידה בדין עגלה ערופה. אמר ליה לו אביי: לא, אין זו הוכחה, דלמא שמא למצוה אחרת יצאו — להוסיף על העיר ועל העזרות. כדתנן כפי ששנינו במשנה: אין מוסיפין שטח מקודש על העיר ירושלים ועל העזרות של המקדש אלא בנוכחות בית דין של שבעים ואחד.

9 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב יוסף בדעת ר' אליעזר בן יעקב: מצאן זקן ממרא את הסנהדרין אבית פגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, יכול תהא המראתו המראה — תלמוד לומר: "וקמת ועלית", מלמד שהמקום גורם, הרי שסנהדרין כולה יוצאת למדידת עגלה.

10 ב שנינו במשנה שאם נמצא ההרוג טמון בגל או תלוי באילן לא היו עורפים. מציעים: לימא מתניתין האם לומר שמשנתנו זו כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת רבנן חכמים. ומה ענין מחלוקת זו — דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "ושכחת עמר בשדה" דברים כד, יט — פרט לטמון, שאם היה העומר טמון ומכוסה, אף ששכחו אין בו דין שיכחה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: "בשדה" — לרבות את הטמון. ואף כאן נאמר שלשיטת חכמים באה המלה "באדמה" לרבות הרוג שהיה טמון באדמה?

11 אמר רב: אפילו תימא רבנן תאמר שמשנתנו כשיטת חכמים — אינם דורשים את שתי המילים "באדמה" ו"בשדה" בדרך אחת. כי הכא מענייניה דקרא, התם מענייניה דקרא כאן מעניינו של הכתוב הם דורשים ושם מעניינו של הכתוב הם דורשים.

12 כאן, כיון דכתיב שנאמר "כי ימצא חלל" דברים כא, א, משמעות הכתוב היא היכא דמשתכח בכל מקום שהוא נמצא וכשחוזר ואומר "באדמה" יש לפרש זאת כלשון מיעוט — פרט לטמון. ואילו התם מענייניה דקרא ושם במצות שיכחה, נדרשים הכתובים מעניינו של הכתוב, דכתיב שנאמר: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר" דברים כד, יט, שכחה דומיא בדומה לקציר, מה קציר נעשה בדבר הנמצא בגלוי — אף שכחה בדבר הנמצא בגלוי, ולכן מה שכתב רחמנא כתבה התורה "בשדה" — הרי זה בא לרבות את הטמון.

13 כיון שהזכרנו דרך זו של מדרש הכתוב, שואלים: לר' יהודה נמי תיפוק ליה גם כן תצא, תילמד לו ההלכה שאמר שאין הטמון בכלל משכחה דומיא בדומה לקציר, ומכאן ילמד ואינו צריך לדרוש את המלה "בשדה"! ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן.

14 ושואלים: ואלא "בשדה", שהוא לשון מיעוט או ריבוי למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו הדבר לרבות שכחת קמה, שגם אם שכח לקצור חלק מן הקמה, אף שעדיין מחוברת היא לאדמה — הרי זו שיכחה. ושואלים: ורבנן שכחת קמה מנא להו מניין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצאת, נלמדת להם הלכה זו מ"כי תקצר קצירך בשדך ושכחת"אפילו שכח מקצת שדהו.

15 ושואלים: ור' יהודה מה הוא עושה בפסוק זה? ומשיבים: מיבעי ליה צריך אותו לכפי שאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר. שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: פרט לשצפו עפו, נפלו עומרין משדהו לתוך שדה חבירו, שאינם נקראים בכך שיכחה. ורבנן וחכמים מהיכן לומדים הם הלכה זו? ממה שהיה יכול לכתוב "בשדה" ונאמר "בשדך", משמע: שלך ולא של אחר. ושואלים: ור' יהודה מה למד הוא מדיוק זה? ומשיבים: הדיוק של "בשדה" "בשדך" לא משמע ליה אינו נשמע לו כדבר שאפשר ללמוד ממנו.

16 בעי שאל ר' ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו, כגון שמוטל עומר אחד על גבי חבירו, או על גבי דבר אחר, מהו הדין? והשאלה היא: אויר חלל השדה כשדה דמי נחשב, והריהם שיכחה, או לאו לא כשדה דמי נחשב ואינם שיכחה?

17 אמר ליה לו רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב כהנא לרב זביד: תפשוט ליה תפתור לו את הבעיה מדברי ר' אבהו שאמר בשם ר' אלעזר, שאמר: פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ונלמד מדיוק הדברים: לתוך שדה של חבירו — אין כן אין זו שיכחה, לתוך שדהו שלו — לא והרי זה שיכחה.

18 ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מדייק במילים הללו ולומד מהן לשלול מה שלא נאמר במפורש, הרי יכול הייתי גם לומר: לתוך שדה חבירו, צפו — אין כן, אבל אם היו מונחין בשדה חבירו — לא? וכי אפשר לומר כך, והא בעינן והרי צריכים אנו "בשדך" וליכא ואין כאן!

19 אלא חייב אתה לומר שלתוך שדה חבירו לאו דווקא צפים, מוטלים על דבר אחר, אלא ואפילו מונחין על הקרקע, והאי דקאמר וזה שאמר צפו הרי זה משום דלא משכחת לה שאין אתה מוצא אותה מציאות שעומרים יהיו בשדה אחר אלא בצפו, שנפלו לשם, ואם כן אין להוכיח משם דבר לענין צפו בתוך שדהו שלו.

20 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממקום אחר: עומר שהחזיק בו כדי להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו עומר אחר, ושכחו את שני העומרים — העומר התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. ומכאן נלמד: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו אלא בעומר תחתון, אבל בעליון — דברי הכל לא הואי אינה שכחה, משמע שכיון שהוא צף, כלומר, אינו נמצא על הקרקע אלא בחלל השדה, משנה את דינו ופטור משיכחה!

21 ודוחים: שאני התם כיון דאחזיק ביה שונה שם הדין מכיון שהחזיק בו להוליכו העירה זכה ביה בו בעל הבית, ולא משום שהוא צף. ומקשים: אי הכי, מאי איריא אם כך, מדוע מדובר דווקא במקרה שהניחו על גבי חבירו? אפילו בשדה נמי גם כן יהיה אותו דין! ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן, והאי דקתני וזה ששנה "על גבי חבירו", לא לענין העומר העליון נאמר אלא משום תחתון, שנחלקו אם נחשב לטמון.

22 ושואלים: והא והרי ר' שמעון "מפני שהוא צף" קאמר אמר! ועונים: אימא אמור: "מפני שהוא כצף", כלומר, העומר העליון נחשב כאילו לא הונח כלל אלא מצוי בידיו.

23 יום אחד אמר אביי: הריני חריף ובקי כבן עזאי בשוקי טבריא טבריה, ואענה על כל שאלה שאשאל. אמר ליה לו ההוא מדרבנן אחד החכמים לאביי בענין עגלה ערופה: היו שני חללים הרוגים מונחים זה על גבי זה, מהיכן, מאיזה מהם, הוא מודד את המרחק לערים שסביבותיהם?

24 וצדדי השאלה: האם אומרים שמין במינו הוי הריהו נחשב לטמון, ומין במינו לא הוי אינו נחשב לצף, ולכן המת התחתון אינו נחשב כיון שהוא טמון, ומעליון הוא מודד. או דלמא שמא מין במינו הוי הריהו נחשב צף, ומין במינו לא הוי אינו נחשב טמון, ולכן מתחתון הוא מודד.

25 או דלמא שמא מין במינו הוי הריהו טמון, ומין במינו הוי הריהו צף, ולכן לא מתחתון הוא מודד ולא מעליון הוא מודד, שבגלל בעיה זו אין כאן אפשרות למדוד כלל?

26 אמר ליה לו אביי:

27 תניתוה שניתם אותה בברייתא את התשובה לשאלתכם: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו — התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. סברוה סברו הלומדים כהנחה ראשונה דהני תנאי שהתנאים הללו, חכמים ור' שמעון, בעיקרו של דבר כר' יהודה סבירא להו סבורים הם שאמר: "בשדה" — פרט לטמון.

28 ולפי זה מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בדבר זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, ר' שמעון, סבר מין במינו הוי הריהו טמון ולכן העומר התחתון איננו שיכחה, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור לא הוי אינו טמון והריהו שיכחה. ונמצא שבעיה זו שהעלו כבר נידונה על ידי התנאים.

29 ודוחים: לא, אי אם כשיטת ר' יהודה סבירא להו סבורים הם אפשר לומר דכולי עלמא שלדעת הכל מין במינו הוי הריהו טמון, והכא וכאן בפלוגתא במחלוקת של ר' יהודה ורבנן חכמים ביחס לטמון קמיפלגי חלוקים הם, דרבנן כרבנן שחכמים שכאן, סבורים כשיטת חכמים שם שחייב בשיכחה אף על טמון. ור' שמעון בן יהודה סבור כשיטת ר' יהודה שפטור.

30 ושואלים: אי הכי אם כך שמחלוקתם היא לגבי עצם דין טמון מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא חלקו בעומר שהיה על גבי חבירו? אפילו היה מכוסה בעפר ובצרור אבן נמי גם כן! ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן שהם חלוקים בכל טמון, וזה שנאמרה מחלוקת זו בעומר שעל גבי חבירו בא הדבר להודיעך כחו של ר' יהודה שאמר: אפילו מין במינו הוי הריהו נחשב טמון וכל שכן כשטמון בדבר אחר.

31 א ושוב לענין עגלה ערופה, תנו רבנן שנו חכמים על הכתוב "כי ימצא חלל באדמה... נופל בשדה" דברים כא, א: "חלל" — זה הרוג בחרב ולא חנוק, "חלל" — מת ולא מפרפר שאינו מת לגמרי, שאם מצאו אותו כשעודו מפרפר אין בו דין זה, "באדמה" — ולא טמון בגל אבנים, "נפל" — ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על פני המים. ר' אלעזר אומר: בכולן, אם היה חלל הרוג בחרב — עורפין, ואין מתחשבים במקום הימצאו.

32 תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יוסי בר יהודה, אמרו לו חכמים לר' אלעזר: אי אין אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין? אלמא מכאן שחלל האמור בכתוב הוא בלשון מדוייקת וכוונתו: ולא חנוק. ואם כן הכא נמי כאן גם כן יש לדקדק בלשון: "באדמה" — ולא טמון בגל, "נפל" — ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על גבי מים. ור' אלעזר סבור כי אין ממעטים דבר מלשון הפסוק, אמנם "חלל" יתירא כתיב יתר, נוסף, כתוב בפרשה, ומפני שהדבר מודגש במיוחד אנו למדים ממנו למעט חנוק שאין עורפין בגללו.

33 ב שנינו במשנה: נמצא סמוך לספר גבול המדינה או לעיר שרובה גוים — לא היו עורפים, דכתיב שנאמר: "כי ימצא" דברים כא, א — פרט למצוי, ובמקומות כאלה מצויים הרוגים.

34 עוד שנינו: או שנמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שלא היו מודדים אליה. ומסבירים: משום דבעינא שצריכים אנו "זקני חכמי העיר ההיא" דברים כא, ג וליכא ואין כאן. עוד שנינו: אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין. ואומרים: פשיטא פשוט הדבר, כיון דתנא ששנה לעיר שאין בה בית דין אין מודדים — אנא ידענא אני יודע שאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין!

35 ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו כדתניא כפי ששנינו בברייתא: מנין שאם נמצא המת סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ואין מחשיבים אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין — תלמוד לומר: "ולקחו זקני העיר ההוא" דברים כא, ג — מכל מקום ואף שאין היא העיר הקרובה ביותר — מודדים אליה.

36 ג משנה נמצא החלל מכוון במרחק שווה בדיוק בין שתי עיירות — שתיהן מביאות שתי עגלות, אלו דברי ר' אליעזר. ועוד: אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. נמצא ראשו של המת במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף ומודדים ממנו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: מוליכים את הגוף אצל הראש. מאין בדיוק, מאיזו נקודה בגוף היו מודדין? ר' אליעזר אומר: מטיבורו, ר' עקיבא אומר: מחוטמו, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, והוא מצוארו.

37 ד גמרא ומבררים: מאי טעמא מה הטעם של ר' אליעזר ביחס למת הנמצא מכוון בין שתי עיירות — קסבר סבור הוא מצד אחד שאפשר לצמצם, שיש לכוון מידה שתהיה שווה בדיוק, ומה שנאמר "קרובה" אינו דווקא, אלא ואפילו קרובות, כלומר, יותר מאחת.

38 טעם הלכה זו ששנינו במשנה, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה הוא — שאמר קרא הכתוב: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" דברים כא, א, וקסבר וסבור תנא זה שירושלים לא נתחלקה בחלוקת הארץ לשבטים ולא היתה למורשה לשום אדם מישראל אלא נחלת הכלל, ואם כן אין מתקיים בה כתוב זה.

39 על המחלוקת ששנינו במשנה בענין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, שואלים: במאי קמפלגי במה, באיזה ענין הם חלוקים? אילימא אם תאמר כי לענין מדידה קמיפלגי הם חלוקים אם למדוד מן הראש או מן הגוף, הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסוף "מאין היו מודדין", מכלל הדברים אתה למד דרישא שבתחילה לא במדידה עסקינן אנו עוסקים! אמר ר' יצחק: מחלוקת זו היא לענין אחר, בדין מת מצוה קנה מקומו, שאם מצאו אדם מת קוברים אותו במקום שנמצא בו קמיפלגי הם חלוקים,

40 והכי קאמר וכך אמר: לקוברו — קנה החלל את מקומו ושם קוברים אותו, והיכא והיכן שנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף ושם קוברים אותו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: מוליכים הגוף אצל הראש. ומסבירים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון הם חלוקים — מר סבר: חכם זה, ר' אליעזר, סבור גופיה בדוכתיה נפיל, רישא דנאדי ונפיל גופו במקומו נפל, ואילו הראש שהוא נייד התגלגל ונפל, ומר סבר וחכם זה, ר' עקיבא, סבור: רישא היכא דנפיל נפיל, גופא הוא דרהיט אזיל הראש במקום שנפל נפל, והגוף הוא שרץ והלך הלאה, ולכן צריכים להביא את הגוף אצל הראש.

41 שנינו במשנה שנחלקו בשאלה: מאין היו מודדין. ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזו סברה הם חלוקים? ומסבירים: מר סבר חכם זה, ר' עקיבא, סבור: עיקר חיותא באפיה החיות של אדם באפו ומר סבר וחכם זה, ר' אליעזר, סבור: עיקר חיותא בטיבוריה החיות של אדם בטבורו.

42 ומציעים: לימא כי הני תנאי האם לומר כי מחלוקת זו היא כשיטת התנאים הללו שנחלקו בענין אחר: מהיכן הולד נוצר — מראשו, וכן הוא אומר: "ממעי אמי אתה גוזי" תהלים עא, ו, ואומר ראיה ש"גוזי" שייך לראש: "גזי נזרך והשליכי" וגו' ירמיה ז, כט. אבא שאול אומר: מטיבורו הוא נוצר, ומשלח שרשו אילך ואילך, ולכאורה חולקים באותו נושא, היכן עיקר החיות.

43 ודוחים: אפילו תימא תאמר שהתנאים במשנתנו כולם סבורים כאבא שאול, אולם עד כאן לא שמענו כי קאמר שאמר אבא שאול אלא לענין יצירה, דכי מיתצר שכאשר נוצר הולד — ממציעתיה מיתצר מאמצעו הוא נוצר, אבל לענין חיותא החיים — דכולי עלמא באפיה הכל מודים שבאפו הוא, דכתיב שנאמר: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" וגו' בראשית ז, כב.

44 שנינו במשנה שעל אותו ענין ר' אליעזר בן יעקב אומר: מודדים ממקום שנעשה חלל — מצוארו. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' אליעזר בן יעקב? ומשיבים: כדכתיב כפי שנאמר: "לתת אותך אל צוארי חללי רשעים" יחזקאל כא, לד, משמע שעניינו של חלל קשור בצוואר.

45 ה משנה לאחר המדידה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן. זקני אותה העיר שנמצאה קרובה מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה, שלא נאמר שצריכה להיות תמימה, ומורידין אותה לנחל איתן. "איתן" — כמשמעו, קשה שזורם בחוזקה. ומעירים: אף על פי שאינו איתן — כשר בדיעבד. ועורפין אותה בקופיץ בסכין גדולה מאחוריה. ומקומה, המקום שבו ערפו אותה, אסור מלזרוע ומלעבוד בו עבודת אדמה, אבל מותר לעשות שם שימושים אחרים, כגון לעמוד לסרוק שם פשתן או לנקר לנקות ולסתת שם אבנים.

46 זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" דברים כא, ז. ומסבירים: וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן שהם צריכים להתוודות על כך? אלא הכוונה היא שלא בא אותו אדם שנהרג על ידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה, שדאגו לו לכל צרכיו, ואינם אשמים אפילו בעקיפין בגרימת מותו.