ביאור שטיינזלץ על ראש השנה ל״ג א

1 א שנינו במשנה: שאין חותכין אותו, את השופר, בראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. ומסבירים: דבר שיש בו משום שבות — כגון שחותכים אותו במגלא במגל, שאין רגיל לחתוך בו ואין בכך איסור גמור מן התורה. וחיתוך שיש בו משום לא תעשה הוא בסכינא בסכין, שדרך לחתוך בו.

2 ושוב תוהים: השתא עכשיו הרי משום שבות אמרת שלא יעשה — דבר שיש בו משום לא תעשה מיבעיא הוצרכה לומר? ומשיבים: משנתנו בסגנון של זו ואין צריך לומר זו קתני שנה שמתחיל בדבר החידוש ומסיים בדבר פשוט.

3 ב שנינו במשנה: אבל אם רצה ליתן לתוכו, לתוך השופר, בראש השנה מים או יין כדי לשפר את קולו — יתן. ומדייקים: מים או יין — אין כן, מי רגלים שבגלל חמיצותם יפים הם לתיקון השופר עצמו — לא.

4 ומעירים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא — כשיטת אבא שאול היא, דתניא שכן שנינו בברייתא, אבא שאול אומר: מים או יין — מותר מותר להכניס לתוך השופר בראש השנה, כדי לצחצחו, מי רגלים — אסור, מפני הכבוד שאף שהם מועילים, אין זה כבוד לשופר, שהוא תשמיש מצוה, שיתקנו אותו באופן זה.

5 ג שנינו במשנה: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בראש השנה. ונדייק מכאן: הא הרי את הנשים, אם רצו לתקוע בשופר בעצמן — מעכבין, והתניא והרי שנינו בברייתא: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה: הא זו משנתנו היא כשיטת ר' יהודה, הא זו הברייתא כשיטת ר' יוסי ור' שמעון היא.

6 דתניא שכן שנויה ברייתא, נאמר: "דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ב-ד, לומר: בני ישראל סומכין על הקרבן, ואין בנות ישראל סומכות כלל, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, שאף שאינן חייבות בדבר, אם רצו לסמוך — מותר להן. ומכאן ניתן להסיק ששיטת ר' יוסי ור' שמעון היא שמצוות שאין הנשים חייבות בהן מכל מקום אם רצו לעשותן — מותר להן.

7 ד שנינו במשנה: אבל מתעסקין בהם עם הקטנים עד שילמדו לתקוע בעצמן. אמר ר' אלעזר: אפילו בשבת שחל בה ראש השנה מותר להניח לתינוקות, ואפילו לסייע להם ללמוד לתקוע. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מתעסקין בהן עד שילמדו, ואפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

8 על לשון הברייתא תוהים: הא גופא קשיא זו עצמה קשה מתוכה; אמרת תחילה מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא מכאן כי לכתחלה אמרינן אומרים אנו להם תקעו, אף שהמבוגרים אינם תוקעים. והדר תנא וחזר ושנה לשון אין מעכבין, משמע: עכובא לעכב הוא שלא מעכבין, הא הרי לכתחלה לא אמרינן אין אומרים להם תקעו!

9 ומתרצים: לא קשיא אינו קשה; כאן