ספר החינוך רצ״ח

1 מנחת חינוך פתח ↗

שלא נעשה מלאכה כו'. והביא ד' רמב"ן והוא בפירוש התורה פרשה זו. ורש"י בחומש לא פי' כן. ועפ"א מהלכות יום טוב ה"א במ"מ ולחם משנה שם:

2 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֲפִלּוּ הַמְּלָאכוֹת הַחֲשׁוּבוֹת לָכֶם עֲבוֹדָה וְצֹרֶךְ שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס בְּבַטָּלָה שֶׁלָּהֶן, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, כָּךְ הֵבַנְתִּי מִת"כ פרשה יב ח דְּקָתָנֵי, יָכוֹל אַף חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד יְהֵא אָסוּר בִּמְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְכוּ', לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ג:ח'. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן כְּלָל, כִּי מָה טַעַם שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב לֹא תַעֲשֶׂה מְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד וְיָבֹאוּ שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת מִק"ו, וְא"כ רָאוּי שֶׁיֹּאמַר אַף בְּשַׁבָּת כֵּן. וְעוֹד שֶׁא"כ הֲרֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד רָמוּז בַּתּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר בְּדָבָר הָאָבֵד, וְהֵם אָמְרוּ חגיגה יח, לֹא מְסָרָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה רֶמֶז אֵיזוֹ מְלָאכָה מֻתֶּרֶת וְאֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה. וּלְשׁוֹן "עֲבוֹדָה" כּוֹלֵל הוּא כָּל הַמְּלָאכוֹת וְהַשִּׁמּוּשִׁים, "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" משלי יב יא, "וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים" דברים טו יח, "וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ" שם כח מח, וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בְּשׁוּם מָקוֹם בְּדָבָר הָאָבֵד בִּלְבַד, שֶׁאִם לֹא תַעֲשֶׂה הַיּוֹם לֹא תַעֲשֶׂה לְמָחָר. אֲבָל פֵּרוּשׁ "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָל מְלַאכְתֶּךָ" שמות כ ט, "וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה" שם א יד, "וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם" יחזקאל לו ט, "וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" בראשית ד ב. וּמְלָאכָה שֶׁהִיא בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ הִיא מְלֶאכֶת הֲנָאָה, לֹא מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, וְזֶה מִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי בְּחַג הַמַּצּוֹת שֶׁאָמַר תְּחִלָּה "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" שמות יב טז, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", וּבִשְׁאָר כָּל יָמִים טוֹבִים יְקַצֵּר וְיֹאמַר "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", לֶאֱסֹר כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינֶנָּה אֹכֶל נֶפֶשׁ, וּלְהוֹדִיעַ שֶׁאֹכֶל נֶפֶשׁ מֻתָּר בָּהֶן. וְלֹא יֹאמַר הַכָּתוּב לְעוֹלָם בְּאֶחָד מִכָּל שְׁאָר יָמִים טוֹבִים "כָּל מְלָאכָה", וְלֹא יְפָרֵשׁ בָּהֶם הֶתֵּר אֹכֶל נֶפֶשׁ, כִּי "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" יְלַמֵּד עַל זֶה. אֲבָל בְּפָרָשַׁת כָּל הַבְּכוֹר דברים טז ח בְּחַג הַמַּצּוֹת אָמַר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִתִּיר בּוֹ בְּפֵרוּשׁ אֹכֶל נֶפֶשׁ וְלֹא הֻצְרַךְ לֵאמֹר בּוֹ "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", וְהִזְכִּיר "מְלָאכָה" סְתָם וְלֹא אָמַר "כָּל מְלָאכָה" כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבָּת ויקרא כ"ג:ג' וְיוֹם הַכִּפּוּרִים ויקרא כ"ג:כ"ח, כִּי הַכַּוָּנָה לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה אֲשֶׁר הִזְהַרְתִּיךָ עָלֶיהָ. וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה", מַגִּיד שֶׁאֵינוֹ מַתִּיר אֶלָּא בִּמְלֶאכֶת אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּדִכְתִיב בָּעִנְיָן הַזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם", וּמִפְּנֵי שֶׁמַּזְכִּיר שָׁם "כָּל מְלָאכָה" הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", פֵּרוּשׁ "מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" מְלָאכָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לַעֲבוֹדַת קִנְיָן, כְּגוֹן זְרִיעָה וּקְצִירָה וַחֲפִירָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲבָל אֹכֶל נֶפֶשׁ אֵינָהּ מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, זֶה לְשׁוֹנוֹ. וְהַבָּרַיְתָא שֶׁבְּת"כ פרשה יב ה-ח כָּךְ הִיא שְׁנוּיָה בַּנֻּסְחָאוֹת הַמְּדֻקְדָּקוֹת, "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ", הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד עַל יְמֵי מוֹעֵד שֶׁהֵן אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא", הוּא אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְאֵין יְמֵי מוֹעֵד אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" ויקרא כ"ג:ל"ז, אִם לְעִנְיַן יָמִים טוֹבִים הֲרֵי כְּבָר יָמִים טוֹבִים אֲמוּרִים, א"כ לָמָּה נֶאֱמַר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ", אֵלּוּ יְמֵי מוֹעֵד שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הוּא" וְכוּ'. וּפֵרוּשָׁהּ, שֶׁר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי דּוֹרֵשׁ "לֹא תַעֲשׂוּ. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'" להלן פסוקים לו לז, לוֹמַר שֶׁהַכָּתוּב אוֹסֵר עֲשִׂיָּה בְּמוֹעֲדֵי ה' כֻּלָּם, יָכוֹל שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן שָׁוִין בְּאִסּוּר וְיֵאָסְרוּ בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה כְּרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי, וְנִדְרֹשׁ "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'", שֶׁהַמִּקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו, מִעֵט הַכָּתוּב "עֲצֶרֶת הִיא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ויקרא כ"ג:ל"ו, שְׁמִינִי עָצוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְאֵין חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אָסוּר כָּמוֹהוּ בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֶלָּא בִּמְלָאכָה בִּלְבַד, שֶׁאָמַר "לֹא תַעֲשׂוּ", וְלֹא הִזְכִּירָהּ הַכָּתוּב וְלֹא רָמַז לָהּ כְּלָל וּמְסָרָהּ לַחֲכָמִים. וּלְפִי גִּרְסַת רַשִׁ"י ג"כ כָּךְ הִיא מִתְפָּרֶשֶׁת. וְהַבָּרַיְתָא הַזּוֹ הִיא שְׁנוּיָה בִּגְמָרָא חֲגִיגָה יח, דְּקָתָנֵי, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְכוּ'. וְשָׁם שָׁנוּ עוֹד, מַה שְׁבִיעִי אָסוּר אַף שִׁשִּׁי אָסוּר, אִי מָה שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף שִׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הַשְּׁבִיעִי", שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין הַשִּׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, שֶׁלֹּא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים וְכוּ'. שָׁנוּ בַּגְּמָרָא בְּ"כָל מְלָאכָה" וְשָׁנוּ בְּת"כ בְּ"כָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" שֶׁתָּפְסוּ לָהֶם בַּמִּדְרָשׁ לְשׁוֹן הַכָּתוּב שֶׁאֵין לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב בְּ"כָל מְלָאכָה" אֶלָּא בְּ"כָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ שְׁיו"ט אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, אֲבָל אָסוּר הוּא בְּכָל מְלָאכָה שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה בַּתּוֹרָה וּמְסָרָהּ הַכָּתוּב לַחֲכָמִים. וּבְסִפְרֵי ראה קלה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ שֶׁיְּמֵי מוֹעֵד אֲסוּרִין בִּמְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת" דברים טז ח, מָה שְׁבִיעִי עָצוּר אַף שִׁשִּׁי עָצוּר. אִי מָה שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה אַף שִׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "הַשְּׁבִיעִי", שְׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה וְאֵין הַשִּׁשִּׁי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה. וְגַם זוֹ כְּפִי הַשִּׁיטָה שֶׁאָמַרְנוּ. הֲרֵי הֶאֱרַכְנוּ בְּעִנְיְנֵי הַבָּרָיְתוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בָּעִנְיָן הַזֶּה לְהַעֲלוֹת דִּבְרֵי רז"ל עִם הַפֵּרוּשׁ הַבָּרוּר וְהַנָּכוֹן מַה שֶׁאָמַרְנוּ בַּכְּתוּבִים הָאֵלּוּ. וְעִם כָּל זֶה מָצָאתִי קֻשְׁיָא עַל דְּבָרֵינוּ מִבָּרַיְתָא הַשְּׁנוּיָה בְּסִפְרֵי פנחס קמז, "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" במדבר כח יח, מַגִּיד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. מִנַּיִן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, נֶאֱמַר כָּאן "מִקְרָא קֹדֶשׁ" וְנֹאמַר לְהַלָּן "מִקְרָא קֹדֶשׁ" שמות יב טז, מַה לְהַלָּן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ אַף כָּאן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. וְנִרְאֶה לִי כִּי "עֲבוֹדָה" אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל טֹרַח וְעָמָל שֶׁאָדָם עוֹבֵד בּוֹ לְאַחֵר, מִלְּשׁוֹן "עֲבוֹדַת עָבֶד" ויקרא כה לט, "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" בראשית ט כה, "עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר" שם יד ד, וְכֵן "עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא" במדבר ד מז, עֲבוֹדַת כָּל טֹרַח שֶׁבָּאֹהֶל וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף. וְאִם כֵּן הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁמְּלָאכוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ מֻתֶּרֶת וְאע"פ שֶׁאֵינָהּ אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְשֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל נֶפֶשׁ מְרֻבֶּה שֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹבֵד בּוֹ לְרַבּוֹ אָסוּר. וְעַל כֵּן שָׁאַל מִנַּיִן שֶׁהַהֶתֵּר הַזֶּה הוּא בְּאֹכֶל נֶפֶשׁ עַד שֶׁנַּתִּיר כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ אֲפִלּוּ בְּטֹרַח, וְנֶאֱסֹר כָּל שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת שֶׁאֲפִלּוּ הַקַּלּוֹת שֶׁבָּהֶם מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אִקְּרוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִקְרָא קֹדֶשׁ" לִגְזֵרָה שָׁוָה, שֶׁשָּׁם בָּאָה כָּל מְלָאכָה לְאִסּוּר וְכָל אֹכֶל נֶפֶשׁ לְהַתִּיר. וְרָאִיתִי בַּמְּכִילְתָּא בא ט דְּתָנֵי, "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" שמות יב טז, כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה י"ט וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט. וִיהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת, וְהַדִּין נוֹתֵן, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה י"ט, מָקוֹם שֶׁמִּקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", מִקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵין מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וּפֵרוּשׁ מִקְצָת עֲבוֹדָה, כְּגוֹן חוֹבַת הַיּוֹם, תְּמִידִין וּמוּסָפִין, וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה י"ט, נְדָרִים וּנְדָבוֹת אוֹ עוֹלַת נְדָבָה, אֲבָל מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ לֹא נִתְבָּרֵר לִי פֵּרוּשׁוֹ, אֶלָּא שֶׁיִּרְמֹז לְמָה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהַבָּא בְּטֹרַח גָּדוֹל בְּדוֹמֶה לַעֲבוֹדָה יִהְיֶה בִּכְלַל אִסּוּר, וְהַבָּא בְּנָקֵל כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל אָדָם לְעַצְמוֹ יִהְיֶה מֻתָּר, אוֹ מִקְצָתוֹ כְּדֵי חַיָּיו וְכֻלּוֹ תַּבְשִׁילִין מְרֻבִּין לְתַעֲנוּג. וְהַכְּלָל בִּ"מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה" שֶׁהוּא לְהַתִּיר אֹכֶל נֶפֶשׁ:

3 מגילה פתח ↗

״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין אוֹתָן כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם. הִלְכוֹת פֶּסַח — בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת — בָּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת חַג — בֶּחָג.

4 אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ט חכמים אוסרין וכו'. ובירושלמי מסמיך להו אקראי טור ותימא הא אמרינן שם ביום טוב סופג ארבעים וכן רש"ל ריש פרק אין צדין מסיק דמן התורה אסור עד לישה ט"ז, וצריך לומר לדעת הטור דמכות מרדות קאמר, מיהו בספר החינוך פסק נמי דמדאורייתא אסור אי נמי יש לחלק בין מלאכות אלו דאסור אף על ידי שינוי לאוכל נפש ממש שעומד לאכילה מיד וכן משמע מרש"ל שם הרשב"א בריש בית מועד זה לשונו מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט פירות להוציא מהן משקין אסור וכן לא התירה התורה אלא תיקון בדברים שהן ברשותו באפיה ובישול לא לעקור דבר מגידולו ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה וכל שכן צידת בעלי חיים וכו':

5 תועפות ראם פתח ↗

קטן למולו כו'. עיין ביצה י"ב א' תוד"ה ה"ג שהביאו פי' זה בשם רבינו חננאל אבל כתבו שם דלאו דוקא קטן למולו דה"ה שלא למולו דשרי גם טיול כו' והנראה לי דגם רבינו שכ' הפי' קטן למולו כו' אין ר"ל דדוקא כה"ג ב"ה מתירין אלא רבינו ה"ק דאע"ג דאין צריך כ"א למצוה והוה אמינא דאין זה בכלל אוכל נפש דקרא אפ"ה ב"ה מתירין דהנאת נשמה שפיר הוה בכלל אשר יאכל לכל נפש דהאי יאכל פי' יהנה ולכל נפש גם נשמה בכלל וכדה"ת כתובות ז' א' ד"ה מתוך שכ' פי' מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה כההיא דהוצאת קטן למולו וס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו כו' אך שהרא"ם חידש שכן משמעות הפסוק דכתיב נפש וכן ראיתי בחינוך מ' רצ"ח שכ' שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד אלא אף כ"ד הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהוא דבר מצוה כגון קטן למולו כו' ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום כגון רחיצת רגלים בחמין שהוחמו ביו"ט או לעשות מדורה להשתמש בה כל דברים אלו מותרין ובכלל היתר דאו"נ נינהו כן פי' הדבר חז"ל עכ"ל והמנחת חינוך שם אות ה' כ' דדבריו צע"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס"ת וכדומה הוא מטעם כיון דצריך לו הוי כאו"נ ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש"ס מבואר בסוגיא דב"ש דהוצאה לכ"ע מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כו' עיי"ש ששנה ושילש תמיהתו על החינוך ולפלא שלא ראה דברי היראים בפי' מתוך דהיינו מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב כו' וכן פי' החינוך כשיטת היראים ושפיר כתב כן פי' הדבר חז"ל שכן הוא מבואר בש"ס לפי פירושם ועיין בסמוך והיד שאול ליו"ד סי' רס"ח סק"ו כתב דדברי רבינו תמוהים ויחיד הוא בדבר.

6 חידושי חתם סופר על ביצה פתח ↗

ועיין מג"א סי' תק"ז סק"ז עצים שנשרו בשבת לעצמו הכין לחולה ע"ש ועפי"ז כ' בסי' תק"ז סק"ח דליכא שום הכנה דאורייתא אלא ביצה פי' משום דמאתמול גמרה ואז לא היה ראוי לחולה וצע"ג דקרא והכינו דכתיב גבי מן לא נכתב אלא בשביל ביצה ומאי שייטי' התם בהאי פרשתא. גם כי כ"כ בס' החינוך סי' רצ"ח מ"מ הדבר קשה להבין לפע"ד ואולי גבי מן שייך שפיר איסור הכנה דאורייתא דלא שייך לעצמו הכין דירד עומר לכל גלגולת והיה טועם בו כל מה שצריך ואפי' היה חול הי' טועם בו טעם סם רפואתו ומה שהכין ממנו למחר לא שייך לעצמו הכין דהרי היה ליומו די סיפוקו:

7 מנחת חינוך פתח ↗

ודין מכשירי כו'. לא חילק הרהמ"ח בין מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט או לא נראה דפוסק כרבנן דלא כר"י דמכשירין בכ"ע אסור ועיין במ"מ פ"ד דעתו דהר"מ סובר ג"כ כרבנן ולא כר"י וע"ש בכ"מ מה שהקשה על המ"מ ובראשונים ואחרונים פלפולים עצומים:

8 מנחת חינוך פתח ↗

ונוהגת כו'. מבואר במס' מכות ופסחים דיש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט וז"ל הר"מ פ"א מה' הנ"ל ה"ג העושה אבות מלאכות הרבה בי"ט בהתראה א' כגון שזרע ובנה וסתר בהתראה א' אינו לוקה אלא א' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט עכ"ל. והנה הענין דחילוק מלאכות לשבת הוא זה דבכל חייבי חטאת אם עשה עבירה א' כ"פ בהעלם א' כגון שאכל חלב כמה זתים כיון דהכל הוא מש"א דהוא לאו א' א"ח אלא חטאת א' אם לא שהיתה ידיעה בינתיים לחלק אבל אם אכל חלב ודם כיון שהוא שני שמות חייב ב' חטאות וכן אם איסור א' שיש בו ב' שמות ג"כ חייב שני חטאות כגון א"א ונדה או כדומה היכי דאחע"א. והנה בשבת יש ל"ט מלאכות אבל הכל מש"א כי באו בלאו א' לא תעשה כל מלאכה אם כן אם עשה כל המלאכות כא' ה"ל כאילו עבר על לאו מש"א כ"פ דאינו חייב אלא חטאת א'. אך הוא גזירת הכתוב גבי שבת וילפינן פ' כ"ג דחילוק מלאכות לשבת דהיינו דהל"ט מלאכות דינם כשמות מחולקים ע"כ הוי כחלב ודם ואם קצר ובנה בהעלם א' חייב שני חטאות כמו חלב ודם. וכן אם עשה מלאכה שיש בה הרבה מלאכות כמבואר פ' כ"ג כגון זומר וצריך לעצים דחייב שנים דהוי כמו אחותו ונדה וכדומה אבל בעושה מלאכה א' שני פעמים או אב ותולדה שלו הוי כאלו אכל חלב ב"פ וא"ח אלא א' וזה גזירת הכתוב בשבת או דילפינן מלא תבערו דלחלק יצאה או מן הפ' ועשה מאחת מהנה כמבואר בשבת. והנה גבי י"ט דליכא ילפותא, מחדש הש"ס דאין חילוק מלאכות והוי כל הל"ט מלאכות מלאו א' ומש"א. אך גבי י"ט ל"ש לענין העלמות כי בשוגג בי"ט פטור לגמרי דאין חיוב חטאת בי"ט ע"כ דברי רש"י במכות דכ"א ע"ב ד"ה ואין חילוק מלאכות לי"ט שכתב דאם עשה שנים ושלשה מלאכות בהעלם א' כו' הוא גמגום דבי"ט בשוגג פטור מכלום אך דין זה הוא במזיד לענין מלקות. והנה בכל ח"ל אם התרו בו פ"א ועשה כ"ה אינו חייב אלא א' כמו נזיר שהי' שותה יין כ"ה א"ח אלא מלקות א' ואם התרו בו בכ"פ חייב כ"פ כפי התראות ואם עשה מש"א שני איסורים בפ"א כגון שקרח בראשו בב"א חמשה קרחות והתרו בו התראה א' ע"ש בד"ך דחייב ה' פעמים מלקות וערש"י וע"ש בתוס' דזה דוקא בקרחה דהוא גזירת הכתוב ובשאר לאוין נראה דאם עושה בב"א א"ח רק אחת וע"ש בתוס' שכתבו וכי אדם אוכל ב' זתים בב"א ובחדא התראה מי מחייב שני מלקיות דהתראה קאי על כ"א ותירצו דגבי קרחה גזירת הכתוב הוא. נראה מדבריהם דאם אכל ב' זיתי חלב בפ"א והתרו בו בפי' על שניהם שאמרו לו דלא יאכל שני זיתים כי על כ"א יחייב וקיבל התראה חייב שני מלקיות ואם כן בלע חלב שני זיתים כא' דבית הבליעה מחזיק כביצה דהוי שני זיתים מחייב שני מלקיות וד"ז צ"ע מאוד דזה הוי רק ריבוי בשיעור כמו המבשל ביום טוב במקום דלוקין ואם בקדירה שמבשל יש הרבה גרוגרות דזה שיעור בישול לחייב והתרו בו על מאה שיעורים כא' יחייב כמנין השיעורים זה דבר שאין הדעת נוטה כלל וכן ד"מ חורש חייב בכ"ש והוא חרש ברגע א' ועקר מן הארץ תל גדול יהי' חייב מלקיות בלי מספר כי כמה כ"ש איכא ע"כ לדעתי פשוט דבב"א א"ח בכ"ע רק מלקות א' ואפשר גם דעת תוס' כן ולבאר כוונתם וגם לשון הש"ס אין כאן מקומו: והנה בח"ל אף דהם מש"א רק דהם גופים מחולקים כגון אלמנת ראובן ואלמנת שמעון חייב שני מלקיות בהתראה א' כמבואר בקדושין אף דהשני' הוא לאחר כ"ד מהתראה מכל מקום כיון דהתחיל תכ"ד חייב עכאו"א ואם היו שני שמות כגון א' אלמנה וא' גרושה בודאי צריך שני התראות על כ"א התראה אחרת ול"מ שני התראות בפ"א דהראשונה לא מקרי התחלה כיון דהוא לאו בפ"ע וכן לענין חייבי חטאות אמרינן גופים מחולקים כמבואר בר"מ ה' שגגות ואם היה שני איסורים בפ"א כגון אלמנה וגרושה והתרו בו משום שני לאוין חייב שני מלקיות דהם שני שמות כמבואר בש"ס. ועתה נחזי גבי י"ט נהי דאין חילוק מלאכות לומר דכל מלאכה הוי שם בפ"ע או גופים מחולקים מכל מקום בודאי כמו בח"ל וכל המלאכות הם בכלל שם א' כל מלאכת עבודה לא תעשו. והנה אם בישל הרבה פעמים פעם אחר פעם ולא התרו בו אלא בפ"א א"ח אלא א' כמו נזיר שהיה שותה יין כ"ה. ואם התרו בו קודם כל בישול ודאי חייב כמנין התראות כמו נזיר שא"ל אל תשתה אל תשתה וכן אם קצר ובישל הוי כאלו קצר שני פעמים כי הכל נכנס בכלל מלאכה אבל אם התרו בו בכ"פ ודאי חייב הרבה כמו אם קצר כ"פ והתרו בו בכ"פ ואם בדבר א' יש שני מלאכות כגון זומר וצריך לעצים דחייב משום זורע וקוצר מכל מקום כאן הוי בכלל א' דהוי כמו אלמנה א' מכמה אנשים דלא תוסיף תת כח מה שיש בה עוד שם זה ה"ה כאן וגם כאן יש גופין מחולקין אף בש"א כגון שחט שלש בהמות בזאח"ז בהתראה א' חייב ג' מלקיות כגון בנו"נ כי בבע"ח אמרינן ג"כ גופין מחולקין לרבינו ישעיה עמ"ל פ"א מהמ"א על כל פנים זה נ"פ דאם עושה אפילו מלאכה א' כ"פ ובכ"פ התראה חייב בודאי דלא גרע מכל ח"ל. ולפי זה איני מבין כלל דברי הגמ' גבי מבשל גה"נ בחלב ואכלו דחייב משום מבשל ביום טוב ומבשל בב"ח ואוכל גיד ואוכל בב"ח ומשום מבעיר. והנה מבשל ואוכל אינו בפ"א והם משני שמות ע"כ מיירי דהתרו בו קודם הבישול וקודם האכילה דשני שמות א"א לחייבו על התראה הקודמת דלאו תכ"ד הוא כמו שכ' לעיל. וא"כ כיון דהברייתא מיירי ל"ד בחדא התראה בפ"א אם כן מאי קאמר דעל הבערה א"ח דאין חילוק מלאכות דחייב על הבישול ע"כ אפיק הבערה הא הבערה עם הבישול הוא בזאח"ז או דנימא דמיירי בכה"ג כגון דהבעיר אש ואח"ז נתן הקדרה על האש והתרו בו מקודם על הבערה ואח"ז קודם שנתן הקדרה התרו בו משום בישול ולמה לא יתחייב שנים כמו דאם הבעיר ואח"ז הבעיר עוד או נתן קדרה לבשל ואח"ז נתן עוד קדרה אחרת והתרו בו כ"פ חייב כמו כל ח"ל כמו נזיר שהי' שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה וא"כ מאי זה דאין חילוק מלאכות נהי דהוי כולם כמו מלאכה א' מלאכה א' נמי חייב בכ"פ וכי גריעי מכל ח"ל וצ"ע. ומצאתי בפ"י בפסחים סוגיא דהואיל נראה דהרגיש בזה והניח בצ"ע ואני הרחבתי הדברים וקצתן מגומגמים כי כ' בחפזי. ודע דנ"ל דאף לדעת ר"י דאמרי' בבע"ח גופים מחולקים ואם אכל חלב או אמ"ה מה' בהמות חייב ה' מלקיות עמ"ל שם דוקא בזאח"ז רק הי' בהתראה א' אבל אכל שני מיני אמ"ה בפ"א דבלע כא' נראה דלא שייך בזה מחולקין וא"ח אלא א' ומכל מקום צ"ע דאפשר דגופין מחולקין הוי כשני שמות רק דסגי בהתראה א' דלא יכול לומר שכחתי כמו שכ' התוס' במכות וביארתי לעיל אבל לענין שאר דברים הוי כשני שמות והוי כמו שבלע חלב ודם בפ"א והתרו בו משום שניהם דחייב שני מלקיות וכמו אלמנה וגרושה אף דהוי פ"א כיון דהיו שני שמות אם כן ה"נ וצ"ע וע' זבחים ע"ח הפגול והנותר שבללן כו'. ודע דאף אין חילוק מלאכות ליו"ט היינו הל"ט מלאכות ותולדותיהם דכולן הם בכלל הלאו דמלאכת עבודה אבל למ"ד תחומין דאורייתא בי"ט נמי כמ"ש לעיל וזה לא הוי בכלל מלאכה אף בשבת רק לאו בפ"ע אל יצא כו' אם כן חוץ לתחום ועוד מלאכה מהמלאכות בודאי הוי שני שמות ואם עמד בסוף התחום והתרו בו משום ח"ל וגם הוציא איזה דבר שלא לצורך כלל או שאר מלאכה בודאי חייב שנים כי הוי שני שמות כמו בכל ח"ל וז"פ. ולענין אי יש חילוק מלאכות ביה"כ ושמיטה יבואר כ"א במקומו בעזהשי"ת. וער"מ פ"ד מהמ"א כלל שם דאם אכל ח"ש מש"א וח"ש משם אחר כגון ח"ז חלב וח"ז דם אין מצטרפין והוי כמו ח"ש אבל ח"ז נבלה מנבלת שור וח"ז מנבלת שה וכדומה כיון דהם מש"א מצטרפין. והנה כאן גבי יום טוב פשוט אף דכל המלאכות תחת שם א' מכל מקום ד"מ אם קצר חצי גרוגרת ובישל חצי גרוגרת ודאי אין מצטרפין בשלמא גבי אכילה שייך שפיר דאכל כזית והוא בכלל לא תאכל ואכל אבל גבי מלאכה דפחות משיעור לא חשוב ואינה בכלל מלאכה. והנה חצי גרוגרת קצירה אינה חשובה וגם בבישול אינה חשובה וגם ע"י הצירוף לא נקרא מלאכה כלל כי גם ע"י הצירוף אינה חשובה אבל באכילה ע"י הצירוף נקראת אכילה אבל מלאכה לא נקראת אפילו בצירוף וז"פ מאוד. והנה לשיטות רוב ראשונים דהוצאה מרשות לרשות לוקין בי"ט שלא לצורך כלל כיון דהוי בכלל מלאכה בשבת. והנה בפ' הזורק מבואר שם דהוצאה והכנסה ילפינן שם מקראי. ואח"ז מפלפל שם הש"ס המעביר ד"א בר"ה מהיכי ילפינן ומסקינן דמעביר ד"א בר"ה גמרא גמירי להו דהיינו הל"מ אם כן אפ"ל דביום טוב לאו הלכה היא. ואין איסור העברה בר"ה בי"ט אך נרא' מהר"מ פי"ב משבת דהוי תולדת הוצאה וע"ש בס' המאור שכ' דגמרא גמירי ז"ל וכולן תולדות הוצאה מרשות לרשות הם דד"א של אדם קונות לו והוי ברשות שלו וכשמעביר יותר מד"א הוי כמוציא מרשות לרשות עכ"ל אם כן כיון דהוי תולדה נוהג גם כן בי"ט שלא לצורך כלל כנלע"ד. וזה זמן ראיתי באיזה ספר נסתפק בזה ואיני זוכר כעת מקומו והנלע"ד כתבתי. והנה במ"ש לעיל דאוכל ביצה בשבת לאחר י"ט או י"ט לאחר שבת נראה מהש"ס דלוקין משום ל"ת כל מלאכה ונסתפקתי השיעור בכמה ונראה כיון דחזינן בקוצר וטוחן ומוציא אם הם לאכילה שיעורו כגרוגרת חזינן דלענין שבת שיעור גרוגרת חשוב אם כן ה"נ דבאכילה עושה מלאכה ועובר משום מלאכה השיעור כגרוגרת ועי' בה' שבת כמה השיעור הזה ובמג"א סי' תנ"ו אי גרוגרת יותר מזית או פחות ע"ש. והנה אם אכל פחות מכשיעור ואחר כא"פ חזר ואכל נראה דחייב אף דבאיסורי מאכלות גמירי לן א"פ אבל כאן הוא משום מלאכה ומלאכה מצטרפת אפילו ביותר כמבואר בשבת כותב אות א' שחרית ואות א' בה"ע מצטרף ע"ש ובפרי מגדים בפתיחה לה' שבת נסתפק אם צריך ח"ש הראשון שיהא קיים בעת שעושה הח"ש השני ע"ש. אך מסיק דא"צ להיות קיים ובפרט כאן דאכילה היא המלאכה בודאי מצטרף כנ"ל. ודע דעל מ"ש דהכנה דרבה לוקין דוקא ביום טוב דלוקין על כל המלאכות אבל בשבת אין לוקין כיון דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה אין לוקין דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דאין לוקין כמבו' בשבת גבי מחמר ואנן פסקינן כן דלאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עיין ר"מ פח"י מה' סנהדרין ומכל מקום צ"ע לשון הגמ' פסחים דנפקא לי' אזהרה מל"ת כל מלאכה. ובאמת מזה לא נשמע י"ט דבי"ט מלאכה מותרת רק מלאכת עבודה כמבואר בדברי הרהמ"ח בשם הרמב"ן בתחלת המצוה. אך נראה כיון דבחג המצות כתיב ג"כ כל מלאכה אם כן אסור בחג המצות והמועדים הוקשו זל"ז ואי דכאן כתיב אשר יאכל לכל נפש מכל מקום כאן אסרה התורה האכילה ולאו בכלל או"נ היא ומכל מקום צע"ק. ואם מותר לעשות מלאכה בי"ט לצורך שבת ע' בפסחים ובתוס' ובר"ן ובבעה"מ ובמלחמות דעתם דמה"ת אין צרכי שבת נעשים בי"ט והוי כמו דעושה לחול רק מטעם הואיל נפקע איסור תורה ומדרבנן מותר משום עירוב תבשילין ועי' בב"י סימן תכ"ו דעתו דגם רבה מודה דצרכי שבת נעשים בי"ט מן התורה ובמג"א שם השיג עליו ואי הטעם רק מחמת הואיל צריך לבשל מבע"י שיהא ראוי לאורחים ע"ש והדברים ארוכים. ועיין בפסחים שם מבואר למ"ד צרכי שבת נעשים בי"ט מן התורה היא אפילו לשבת רחוקה מותר בי"ט לעשות אפילו מה שצריך לשבת רחוקה דהיינו סמוך לי"ט רק גבי שבות מבואר דשבות קרוב' התירו רחוקה לא התירו. וע"ש ברש"י דמותר לעשות בי"ט עבור שבת דהוי כמו שעושה ליומו ולפי זה פשוט דיוה"כ נמי הדין כן אם בישל בר"ה לצורך יה"כ כגון עבור קטנים אינו עושה איסור תורה כלל כי אף שהוא צורך ליה"כ הוי כמו שצריך לו היום ומה"ת אין חילוק בין שבות קרובה או רחוקה רק מדרבנן אסור כי שבות רחוקה לא התירו וז"פ. ונ"פ כמו דמותר לעשות בי"ט מה שצריך בשבת לא"נ דהוי כמו שצריך ליומו ה"נ אפילו מה שאינו א"נ לצורך שבת כגון הוצאת ס"ת בי"ט לצורך שבת ג"כ מותר דהוי כאלו עושה לצורך היום והיום בשביל י"ט מותר מטעם מתוך כיון דהוי לצורך קצת ה"נ כיון דעל שבת הוי צורך קצת מותר כנ"פ. והנה לפי שיטות רוב ראשונים ואחרונים דצרכי שבת אינם נעשים בי"ט ולוקין במקום דל"ש הואיל נ"ל מכל מקום אם הדביק פת בתנור בי"ט ע"ש סמוך לחשיכה ולא נאפית כלל בי"ט רק בשבת בודאי פטור כי על מלאכת י"ט א"ח כי אין עושה מלאכה כלל כמ"ש לעיל אך בשבת סמוך למוצאי שבת אף שנתן בתנור בשבת מכל מקום על האפיה חייבה התורה דאפילו בשבת עצמו אם לקח מן התנור קודם שנאפה לא עשה מלאכה כלל אם כן מ"ל אם לא נאפה או אם נאפה בחול כן ה"נ על כל פנים בי"ט לא עשה מלאכה כלל ועל מה שנאפה בשבת לא מחייב כי עשה מבע"י כמו כל ע"ש שמותר לדבק פת כיון שלא עשה מעשה בשבת וא"ע משום מלאכה אם נעשה בשבת מעצמה ואם מדרבנן אפשר דאסור אם כן בודאי כה"ג לא עשה איסור דאורייתא כלל. וכן נמי בשבת ויוה"כ סמוכים זל"ז ועשה מלאכה בא' מהם ולא נגמרה או לא התחילה כמו בנידון שביארתי דהדביק פת ולא נאפה עד הלילה ודאי פטור, מטעם שבת פטור כי לא הי' מלאכ' ומטעם יה"כ פטור כי לא עשה ביה"כ והוי כאלו עשה מבע"י דאין איסור ביה"כ וכן איפכא ביה"כ קודם לשבת ועי' בכריתות דף י"ט דר"י ס"ל דאם עשה מלאכה בה"ש בין יה"כ לשבת פטור דאמרינן חצי עשה ביום זה וחצי עשה ביום זה ואינו מצטרף אך שם בודאי אסור מטעם ח"ש אך כאן נ"ל דאינו איסור דאוריי' כלל ומכל מקום צ"ע ד"ז וא"ד לכלאים וכדומה אם הי' תחלת עשי' באיסור או אפילו בהיתר חייב לבסוף אפילו בלא מעשה דוקא שם דהלאו אפילו בל"מ אבל גבי שבת לא אסרה תורה כלל והוא היתר גמור אם אינו עושה מעשה בשבת ופשוט. ועי' מנחות דף צ"ח גבי שעיר יוהכ"פ דהבבלי' אכלוהו חי בחל יוהכ"פ ע"ש משום שלא היו יכולים לבשלו לא ביו"כ ולא בשבת צ"ע לכאורה למה לא עשו באופן שכתבנו לעשות תחלת הבישול ביוהכ"פ ויוגמר בשבת דליכא איסור מן התורה על כל פנים וצ"ע ובאתי לעורר ויש עוד הרהורי דברים בענין יום טוב ויבואר במק"א אי"ה:

1 שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח – שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַפֶּסַח שֶׁהוּא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וּכְבָר הִזְהִיר עַל זֶה הַכָּתוּב בְּסֵדֶר בֹּא אֶל פַּרְעֹה בְּצִוּוּי חַג הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם שמות יב טז כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. וְזֶה הַמִּקְרָא הֵבִיא הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בסהמ"צ ל"ת שכג בְּמִנְיָנוֹ. אֲבָל אֲנִי כָּתַבְתִּי זֶה הָאַחֵר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמּוֹעֲדוֹת סְדוּרִים בְּסֵדֶר אֶחָד, וְהַכֹּל עוֹלֶה לְעִנְיַן אֶחָד.

2 וְאָמַר הַכָּתוּב כָּאן מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה וְלֹא אָמַר כָּל מְלָאכָה לְפִי שֶׁצָּרְכֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ הֻתְּרוּ לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁבָּא בַּכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר שמות יב טז אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, כְּלוֹמַר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה שמות א יד. וְכֵן "קַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" בראשית ד ב, "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" קהלת ה ח, "עֹבֵד אַדְמָתוֹ" משלי יב יא, אֲבָל הַמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְאֹכֶל נֶפֶשׁ כְּמוֹ הַבִּשּׁוּל וְכַיּוֹצֵא בוֹ מְלֶאכֶת הֲנָאָה הִיא, לֹא מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה, כֵּן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ויקרא שם. וְכָתַב עוֹד שֶׁזֶּה הַפֵּרוּשׁ מִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה כִּי בְּחַג הַמַּצּוֹת שֶׁאָמַר תְּחִלָּה כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם בְּסֵדֶר בֹּא אֶל פַּרְעֹה, הֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, וּבִשְׁאָר כָּל יָמִים טוֹבִים, יְקַצֵּר, וְיֹאמַר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, לֶאֱסֹר כָּל מְלָאכָה שֶׁאֵינֶנָּה אֹכֶל נֶפֶשׁ וּלְהוֹדִיעַ שֶׁאֹכֶל נֶפֶשׁ מֻתָּר בָּהֶן, וְלֹא יֹאמַר הַכָּתוּב לְעוֹלָם בְּאֶחָד מִכָּל שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כָּל מְלָאכָה וְלֹא יְפָרֵשׁ בָּהֶן הֶתֵּר אֹכֶל נֶפֶשׁ, כִּי מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה יְלַמֵּד עַל זֶה. אֲבָל בְּפָרָשַׁת כָּל הַבְּכוֹר בְּחַג הַמַּצּוֹת אָמַר דברים טז ח וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הִתִּיר בּוֹ בְּחַג זֶה בְּפֵרוּשׁ אֹכֶל נֶפֶשׁ בְּסֵדֶר בֹּא אֶל פַּרְעֹה, וְאַחַר כָּךְ בְּסֵדֶר זֶה הִזְכִּיר מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה דְּמַשְׁמַע בּוֹ גַּם כֵּן הֶתֵּר אֹכֶל נֶפֶשׁ, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁחָזַר וְהִזְכִּירוֹ פַּעַם אַחֶרֶת בְּפָרָשַׁת כָּל הַבְּכוֹר לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר בּוֹ עוֹד בֵּאוּר, וְהִזְכִּיר מְלָאכָה סְתָם, וְסָמַךְ עַל הַיָּדוּעַ. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא אָמַר כָּל מְלָאכָה כְּמוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל אָמַר מְלָאכָה כְּלוֹמַר, הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר הִזְהַרְתִּיךָ עָלֶיהָ.

3 מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּ הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם וִידַבְּרוּ בָּם וְיוֹדִיעוּם לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם, כִּי מִתּוֹךְ הַשְּׁבִיתָה מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם, יִהְיוּ פְּנוּיִים לַעֲסֹק בָּזֶה, שֶׁאִלּוּ הָיוּ מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה, וַאֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה קַלָּה, הָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד פּוֹנֶה לְעִסְקוֹ, וּכְבוֹד הָרֶגֶל יִשָּׁכַח מִפִּי עוֹלָלִים גַּם מִפִּי הַגְּדוֹלִים. וְעוֹד יֵשׁ תּוֹעֲלוֹת רַבּוֹת בַּשְּׁבִיתָה, שֶׁמִּתְקַבְּצִין כָּל הָעָם בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי סֵפֶר, וְרָאשֵׁי הָעָם יַדְרִיכוּם וִילַמְּדוּם דַּעַת. וּכְעֵין מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מגילה לב, א מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ דּוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח בְּפֶסַח, וְהִלְכוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת וְהִלְכוֹת חָג בֶּחָג.

4 מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ביצה כח, ב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִתִּיר הַכָּתוּב הַמְּלָאכוֹת לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, דַּוְקָא הַדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב כְּגוֹן לִישָׁה, שְׁחִיטָה, אֲפִיָּה, בִּשּׁוּל, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת נִפְסָלוֹת קְצָת בִּשְׁהִיָּתָן. וּכְמוֹ כֵן מִזֶּה הַטַּעַם הִתִּירוּ לָדוּךְ סַמְמָנִים בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם דִּמְפִיגֵי טַעְמַיְהוּ, בִּשְׁהִיָּה, אַחַר שֶׁהֵן נִדּוֹכִין, אֲבָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְאֵינָן מְקַבְּלוֹת בְּזֶה שׁוּם הֶפְסֵד, כְּגוֹן קְצִירָה, דִּישָׁה, בְּרִירָה, טְחִינָה, רְקִידָה, וְכַיֹּצֵא בָּהֶן, אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, וְאֵינָן בִּכְלַל צָרְכֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּלָל, וְלוֹקִין עֲלֵיהֶם כַּחֲרִישָׁה בַּשָּׂדֶה שֶׁהִיא מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה בֶּאֱמֶת. וְעוֹד בֵּאֲרוּ הַמְּפָרְשִׁים הָאַחֲרוֹנִים עִנְיָן זֶה וְאָמְרוּ כֵּן, דְּלֹא נִקְרָא צֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ, אֶלָּא מָה שֶׁנַּעֲשָׂה לְיוֹמוֹ. כְּלוֹמַר לִזְמַן מוּעָט כְּמוֹ בִּשּׁוּל וַאֲפִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְכֵן מָה שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם סוֹמֶכֶת בּוֹ לַהֲכִינוֹ לִשְׁעָתוֹ, לְאַפּוֹקֵי צִידָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עָלֶיהָ, דְּשֶׁמָּא לֹא תִּזְדַּמֵּן לוֹ צִידָה הַיּוֹם. וְעוֹד אָמְרוּ, דְּכִי שָׁרִינַן אֹכֶל נֶפֶשׁ בַּמֶּה שֶׁנַּעֲשָׂה לִשְׁעָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁאָדָם מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּגוּפָהּ שֶׁל מְלָאכָה, אֲבָל אִם מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסִלּוּקָהּ שֶׁל מְלָאכָה אָסוּר. וְזֶהוּ שֶׁאָסְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם כב, א לְכַבּוֹת הַבְּקַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לְכַבּוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַשֵּׁן הַקְּדֵרָה. וּלְעִנְיַן צְלִיַּת בָּשָׂר עַל הַגֶּחָלִים דְּהַיְנוּ, בִּשְׂרָא אַגֻּמְרֵי הַנִּזְכָּר בַּגְּמָרָא שם כג, א, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ מִתְכַּבָּה בְּלַחוּת הַבָּשָׂר אֵין זֶה נִקְרָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסִלּוּקָהּ שֶׁל מְלָאכָה, כִּי צֹרֶךְ הַצְּלִיָּה לַעֲשׂוֹתָהּ כֵּן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּגוּפָהּ שֶׁל מְלָאכָה הוּא וְשָׁרִי.

5 וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם יב, א, שֶׁאֵין בִּכְלַל הֶתֵּר צָרְכֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ דַּוְקָא מָה שֶׁהוּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְבַד, אֶלָּא אַף כָּל דָּבָר הַצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁהוּא דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן קָטָן לְמוּלוֹ, וְלוּלָב לָצֵאת בּוֹ, וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בּוֹ, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא זְמַן תּוֹרָה הוּא, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ דְּבַר מִצְוָה אֶלָּא צָרְכֵי הַגּוּף לְבוֹ בַּיּוֹם, כְּגוֹן רְחִיצַת רַגְלַיִם בְּמַיִם חַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב אוֹ לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה לְהִתְחַמֵּם בָּהּ, כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ מֻתָּרִין, וּבִכְלַל הֶתֵּר דְּאֹכֵל נֶפֶשׁ נִינְהוּ. כֵּן פֵּרְשׁוּ הַדָּבָר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רמב"ם הל' יום טוב א טז.

6 וּמִיהוּ דַּוְקָא דְּבָרִים הַשָּׁוִים בְּכָל גּוּף אָדָם הוּא שֶׁנַּתִּיר וְנֹאמַר שֶׁהוּא בִּכְלַל הֶתֵּר זֶה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ, כְּגוֹן רְחִיצַת רַגְלַיִם, דְּכֻלֵּי עָלְמָא רָחֲצֵי הָכִי לִפְעָמִים, אֲבָל מָה שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לְכָל אָדָם, כְּגוֹן מֻגְמָר דְּלָאו כֻּלֵּי עָלְמָא מְגַמְּרֵי כִּדְאָמְרִינַן בִּכְתֻבּוֹת ז, א וַדַּאי אָסוּר הוּא וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְדַוְקָא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ בָּעֵינַן שֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן שָׁוֶה בְּכָל אָדָם, אֲבָל לְעִנְיַן אֳכָלִין, אֲפִלּוּ מַאֲכָל שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹתוֹ אֶלָּא הַמְּלָכִים וְהַשָּׂרִים הַגְּדוֹלִים, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כָּל אָדָם, דְּמִכָּל מָקוֹם, עִקַּר אֲכִילָה, דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ הִיא. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ ביצה ב, ב בְּאִסּוּר הֲכָנָה, דְּאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת, וְלֹא שַׁבָּת מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְלֹא מִשְׁתַּכְחָא אִסּוּר הֲכָנָה מִדְּאוֹרַיְתָא לְדַעְתִּי כִּי מְעַיְּנַתְּ שַׁפִּיר בְּדִבְרֵי הַגְּמָרָא כִּי אִם בְּבֵיצָה בִּלְבַד, וְעִקַּר אִסּוּרָהּ הוּא בְּשֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחַר שַׁבָּת אוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב, בְּהָכִי מִתּוֹקְמָא הֲכָנָה דְּרַבָּה בְּבֵיצָה, וּבְהָכִי אֲסִירָא אִסּוּרָא דְּאוֹרָיְתָא וְלָא בְּעִנְיָן אַחֵר, דְּהָא אָסְרִינַן לַהּ כְּשֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת לְיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחֲרָיו, אוֹ בְּנוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת שֶׁאַחֲרָיו, וְכֵן בְּשֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ מִדְּרַבָּנָן הוּא אִסּוּרָא, וְהַכֹּל מִשּׁוּם גְּזֵרָה דְּנוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחַר שַׁבָּת כִּדְאָמְרָן. וְיַאֲרִיךְ הָעִנְיָן אִם בָּאתִי לְכָתְבוֹ בְּבֵאוּר רָחָב וּבִמְקוֹמוֹ בְּרֵישׁ בֵּיצָה שם הֶאֱרַכְתִּי בּוֹ כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּנִי רַבּוֹתַי, יִשְׁמְרֵם אֵל.

7 וְדִין מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן, מִשּׁוּם דִּכְתִיב שמות יב טז הוּא לְבַדּוֹ וְלֹא מַכְשִׁירָיו, וְדִין זִמּוּן הַגּוֹיִם שם כא, ב בְּיוֹם טוֹב שֶׁאָסוּר, דִּכְתִיב לָכֶם וְלֹא לַגּוֹיִם, וְכֵן אֵין אוֹפִין שׁוּם דָּבָר לַכְּלָבִים, דִּכְתִיב לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים, וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם ד, ב, בִּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל גָּלוּיוֹת דְּבֵיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּזֶה מֻתֶּרֶת בָּזֶה, וּמָה שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הַקַּרְקַע בָּזֶה מֻתָּר בָּזֶה, דִּשְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן, מָה שֶׁאֵינוֹ כֵּן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ רַבִּים יִתְבָּאֲרוּ כֻּלָּן בַּאֲרֻכָּה בַּמַּסֶּכֶת הַבְּנוּיָה עַל זֶה וְהִיא מַסֶּכֶת יוֹם טוֹב א"ח סימן תצה.

8 וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְעָשָׂה מְלָאכָה מִמְּלָאכוֹת הָאֲסוּרוֹת בְּיוֹם טוֹב בְּמֵזִיד חַיָּב מַלְקוּת.

2 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב פתח ↗

ששת ימים האלו שאוסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחודש השביעי הן הנקראים ימים טובים ושביתות כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו'. ובהמ"מ ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש וכו' עיי"ש. ובשו"ת מהרלב"ח בסי' נ"ג מובא בלח"מ שהמ"מ למד כן ממ"ש רבינו בה"ב כל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מ"ע וכו' ואם בכלל מלאכת עבודה אפי' אוכל נפש האיך קיים המ"ע. גם למה צריך להאריך וכל השובת ממלאכת עבודה והיה לו לומר כל השובת ממלאכה סתם אלא לדעת רבינו לא נכללה מלאכת או"נ בכלל מלאכת עבודה עיי"ש: והנה מ"ש אם בכלל מלאכת עבודה אפילו אוכל נפש האיך קיים המ"ע זה אזלא למ"ש רבינו להלן דמלאכות קודם לישה דאסורין רק מדרבנן דאם נאמר כדעת הסוברים דהוי מדאורייתא וא"כ ימצא קיום המ"ע במלאכות אלו דאסורים אפילו לאוכל נפש והרי רבינו כתב כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע וכו' וא"כ שפיר הוכיח המ"מ ככה: ועי' במהרלב"ח שם אחרי שביאר כונת המ"מ כתב ע"ז במחילה מכבוד תורתו אינה אמת שהרי הרב כתב שהן אסורים בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה ולדעתו ז"ל איך יוצדק תיבת חוץ היה לו לומר שהן אסורים בכל מלאכת עבודה ומותרין במלאכה שהיא לצורך אכילה עכ"ל: אמנם כאשר נדייק בלשון המ"מ שכתב שבכלל מלאכת עבודה סתם אין מלאכת אוכל נפש. נראה כונתו דמסתם אינו נכלל בלשון הזה אלא מלאכות שאינם של או"נ וככה הוראתו הראשונה אף דיש לכלול בו גם מלאכה לאוכל נפש ג"כ אם היה לנו הוכחה לזה אבל בלא"ה אם נאמר תפסת מועט תפסת אין מלאכת או"נ בכלל ומשו"ה לא יקשה עוד לשון חוץ ממלאכה וכו' שכתב רבינו דמלאכת או"נ נשאר חוץ ולא נכלל במלאכת עבודה משום דאומרים דאין נכלל בו אלא הוראה הראשונה אשר הוראה ע"ז בלתי לספק בה. ועיין בהמ"מ שכתב למה הוצרך רבינו האי דאשר יאכל וכו' דהרי בלא"ה ממלאכת עבודה נתמעט או"נ וכתב באלה דלא נאמר מלאכת עבודה עיי"ש. ולמ"ש י"ל דהנה כמ"ש דאין לשון מלאכת עבודה ממעט האו"נ אלא דאינו מכריחו ויקשה באיסורי התורה לא שייך לומר תפסת מועט תפסת וכמ"ש במקום אחר דבספק בכוונת התורה גם לרבינו לחומרא. אלא כיון דיש לנו מקרא דאך אשר יאכל וכו' מזה אמרינן דבכ"מ לא נכלל או"נ במלאכת עבודה דתפסינן רק המוכח בהוראה הראשונה וא"כ צריכין למקרא דאשר יאכל וכו' דאל"כ לא נמעט ממלאכת עבודה אוכל נפש: וכתב עוד במהרל"ח שם ומלבד זה מי שיעיין בספר מנין המצות יראה מבואר ששוה לו פי' מלאכת עבודה כמו מלאכה עיי"ש ומי אשר יעיין בכל המקומות בס' המצות שם לא ימצא ניגוד לזה אלא שלא הביא שם המורה על הבדל הלשון בין עבודה ומלאכה ומזה אין ראיה והוכחה נגד המ"מ שסמך על מ"ש בספר יד החזקה: וכדעת המ"מ הרמב"ן בפרשת אמור וראה להסכים הת"כ וספרי ע"ז עיי"ש וכיו"ב ברשב"ם בפרשת בא ט"ז אך אשר יאכל לכל נפש וכו' לכך כתב בכל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי אוכל נפש אבל בשבת ויו"כ כתיב כל מלאכה עכ"ל. וכיו"ב בס' החינוך בסי' רצ"ח ולרמב"ן לרבינו מקור נאמן ממדרשי רז"ל ויש ליישב בזה קושית התוס' במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה השוחט שהקשו בנדרים ונדבות נלקה ונימא אהדרא לאיסורא קמא עיי"ש אבל למ"ש ז"ל דלא הוי אוכל נפש בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך אהדרא לאיסורא קמא ולא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה: והנה ראיתי בס' מעשה רוקח שכתב מה יענה הלח"מ למ"ש בספר המצות ודע וכו' אלא א"כ יהיה מלאכה מה שיצטרך באוכל נפש כמי שבא בכתוב באחד מהם אשר יאכל לכל נפש וכו' וה"ה לשאר יו"ט עיי"ש ולמ"ש כונת רבינו דמאשר יאכל נלמד לכולם לפרש מלאכת עבודה למה שאינה לאו"נ וכמ"ש לעיל ולכם ולא לגבוה האי נאמר בפ' בא דלא כתיב מלאכת עבודה דודאי לפי הנ"ל דלא נכלל כלל או"נ לא שייך לכם להתיר ואף דכל מלאכה ג"כ עבודה הנה זה נדע ממאי דמפרש הקרא כן: וראיתי בס' פרי מגדים בפתיחה להל' יו"ט סי' ד' שהקשה ממבשל גיד הנשה בחלב במס' ביצה י"ב דתליא אם אמרינן מתוך תיפו"ל בלא"ה לא הוי בכלל הלאו עיי"ש והקושיא עצומה דמלכם וכו' לא שייך מלקות וכמ"ש לפ"ז לא שייך אהדרא לאיסורא קמא: ויש לומר ע"ז דהנה הטעם המחלוקת אם נאמר מתוך עי' מ"ש ז"ל ונדבר בס"ד להלן בזה וי"ל ג"כ דאם נאמר דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל כלל אוכל נפש וכל הצריך לאו"נ לא הוי בגדר עבודה וא"כ לא שייך לצורך משלא לצורך אלא דמלאכות השייכות לאו"נ לא הוי בגדר עבודה ואשר יאכל וכו' להורות מה המה המלאכות שאינן נכללים בגדר עבודה וכמ"ש לעיל וכיו"ב דעת המגיני שלמה לפרש מתוך שהותרה לצורך וכו' דהמלאכות או"נ המלאכה גופה התירה התורה עיי"ש. וביותר מובן לומר דלא הוי אלו המלאכות בכלל עבודה אף דהמה שלא לצורך ולפ"ז מאן דלית ליה מתוך על כרחך ס"ל דבכלל מלאכת עבודה הוי ג"כ או"נ אלא מקרא דאשר יאכל וכו' הותרה לאו"נ ולפ"ז זה גופה אם נאמר מתוך תליא אם מלאכת או"נ בכלל עבודה או לא וא"כ שפיר נאמר במבשל גיד הנשה דתליא במתוך דרק למאן דס"ל מתוך לא הוי בכלל מלאכת עבודה או"נ ועיין ברמב"ן בפרשת אמור דעות חלוקות במדרשים בזה אם הוי בכלל עבודה אוכל נפש עיי"ש וי"ל דתליא במחלוקת אם אמרינן מתוך ועי' עוד בפרי מגדים שהקשה ממ"ש רבינו הט"ו במבשל לעכו"ם ולכלבים אינו לוקה משום הואיל בלא"ה אפי' במאכל דאיסורא דלא שייך הואיל ואי מקלעי וכו' אינו לוקה דאינו נכלל בכלל הלאו ואכתוב ע"ז בס"ד בענין הואיל: והנה אם נאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת אוכל נפש וכמ"ש די"ל דמהאי טעמא אמרינן מתוך א"כ לא התירה התורה משום דהקילה בשביל או"נ ומשום שמחת יו"ט אלא במלאכת או"נ הקילו ואפי' שלא לצורך או"נ ובמס' פסחים ס"ה ו ס"ח במחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע אם שמחת יו"ט מצוה או רשות ר"א דמתלמידי בית שמאי ולית ליה מתוך ולית ליה למעט או"נ רק מאשר יאכל וכו' וא"כ לפ"ז צ"ל משום או"נ לשמחת יו"ט הקילו וקשה לפ"ז אבל כדאי' שם לר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה ומשו"ה לב"ש ביצה ט' ע"ב לחומרא אף דלב"ש נראה משום או"נ הקילה התורה: והן ראיתי בשאגת אריה בסי' ק"ב דבראשונה רצונו להוכיח דגם בראש השנה בשמחת יו"ט מדהותר לאוכל נפש דלא נאמר אלא בחג המצות בלבד ואפ"ה ילפינן בכל יו"ט ור"ה בכלל ומזה דשמחת יו"ט בר"ה ג"כ וכתב לדחות ראיה זאת בהנאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת או"נ ואם כן אינו מוכח לענין חיוב שמחת יו"ט מזה עיי"ש: ובזה יש ליישב דיקשה דאסרו רבנן מוקצה באוכל נפש הרי מלאכות אשר בעבורם אסרו מוקצה משום הוצאה וכמ"ש לעיל בהל' שבת בשם הפנ"י דה"ה משום שאר מלאכות ומלאכות גופיה התירה התורה משום או"נ ורבנן הוסיפו איסור חדש וע"ז אמרתי דמוקצה שאינו מיוחד לאכילה לא הוי עומד לשמחת יו"ט וגם לרמב"ן מוקצה משום שמחת יו"ט להכין מקודם עיי"ש אבל אם נפרש משום שמחת יום טוב התירה התורה לאו"נ ודוקא לצורך א"כ הוי כמפורש בתורה וכמ"ש בטו"ז בכמה דוכתי אין ביד החכמים לאסור אמנם כנאמר דלא התירה התורה או"נ כלל משום שמחת יו"ט אלא המלאכה לא אסרה א"כ מוקצה דלא הוי בכלל מלאכה ולא כנתפרש התירא בתורה וב"ש דלית להו מתוך וס"ל מוקצה לבע"ח עי' ביצה י' י"ל דר' אליעזר דס"ל פסחים ס"ח דשמחת יו"ט רשות בשיטת בית שמאי אמרה דמתלמידי ב"ש הוא ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאי' בכמה דוכתי אף דלפעמים ג"כ מצוה דמשו"ה מאשר יאכל נלמד משום שמחת יו"ט ברוצה לאכל אבל בשונה א"צ לשמוח באכילה והוי רשות כדאי' שם מ"מ כשהתירה התורה הוי משום שמחת יו"ט לב"ש לית להו האי כללא דהטו"ז וע"ע בפי' מלאכת עבודה להלן בהמ"מ ה"ח וברמב"ן במלחמות במס' ביצה בריש פ' אין צדין עיי"ש:

6 חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

במג"א ס"ק ח' וכך כת' החינוך. נ"ב סי' רצ"ח:

« ספר החינוך רצ״ז ספר החינוך רצ״ט »