1תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה. פירוש ואכלו לאורה אפ"ה מברכין עליה. וצ"ע מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:2וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. וה"ה דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפי' כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא. ואקשינן א"כ המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:3אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי. אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא, ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:4היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך מחצה על מחצה מברך. דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:5היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו. פירש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בת חלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:6כאן בתחלה כאן לבסוף. כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת, ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה, ואיירי בסמוך לשקיעה:7אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת. דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר. ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא חזנא אע"ג דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא סיהרא אע"ג דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד. וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו'. ופירש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפ"ה בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין ואב"א הא והא דאיכא חזנא ואפ"ה בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:8הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ה אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ואע"ג דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפ' כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין, וב"ה סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם וב"ש סברי דלא וקיי"ל כב"ה וקיי"ל נמי כמ"ד התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:9ואסיקנא דכל נר העשוי לכבוד כגון של מתים או בשמים שאין עשויין להריח אלא להעביר ריח רע כגון של מתים אין מברכין עליהם. ואקשינן מחנותו של בושם דאמרינן דנכנס ויוצא אפי' מאה פעמים ביום מברכין עליו ושנינן דלריחא עביד כי היכי דניתו אינשי ונזבנו מיניה הא לאו הכא לא מברכינן בהו מידי ואע"ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם בשלוקחו על דעת כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי' נתכוין אח"כ להריח בו וכן בבשמים כל שעשויין להעביר זוהמא אעפ"י שנתכוין להריח אינו מברך ברכה הראויה להן:10כל שלפניו מוציאין ביום ובלילה אין מברכין עליו. דלכבוד עבידא ואע"ג דמאירה משכחת לה בדאיכא סיהרא דלא עבידא להאיר כלל:11נכנס ויוצא מברך על כל פעם. אין ללמוד מכאן למי שמניח טליתו ודעתו לחזור וליטלו שיחזור ויברך דהתם כיון דדעתו לחזור וליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כל שרוצה ליהנות:12היה אור טמון בחיקו. קמ"ל דאע"ג דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ערוה בעששית, אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:13והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו. איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אעפ"י שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עלי' כל שהוא כשלהבת. וקיי"ל דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו. כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע, ולא קיי"ל כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עלי' אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיי"ל דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות וה"ה אהדם דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא אבל על האור שהיא כברכת שבח ס"ד ניהדר קמ"ל. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דא"כ כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפי' בכל הלילות אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אעפ"י שיש בהן הנאה לא וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך, ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומ"מ בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מ"מ כיון שעכשו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:14מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך. יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לב"ש בשוכח ולב"ה במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא פת שחייב בג' ברכות החמירו ולא בדבר אחר:15עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו, ואר"ז כל זמן שאינו רעב. והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ד' מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת אי נמי דלא דמי דהתם ד' מילין דוקא והכא שיעור כדי ד' מילין:16אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:17אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע. מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':18וה"מ בעידן דגמרי. פירוש שלומדין אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אעפ"י שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו. ופי' שאומרים הפטרה בצבור וקמ"ל דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפי' קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:19כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה. ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפי' לאחר ברכה:
