1פרק היה קורא היה קורא בתורה וכו'. פירוש אדם שהיה קורא בתורה כדרכו והיה קור' אותה פרש' של ק"ש והגיע זמן ק"ש, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. משמע מהכא דאין הברכות מעכבות דהאי דקא קרי בתורה כדרכו ודאי שלא בברכות הוא קורא דהא אוקימנא בגמ' בקורא להגיה וקא אמרינן דאם כיון לבו יצא. והא ודאי פשיטא דאין מעכבות כדין שאר המצות דאם לבש ציצית או הניח תפלין ולא בירך ודאי יצא ידי חובת מצוה דמכל מקום הא קיים מצותו והיינו דלא דייק לן בגמ' משום דפשיטא ליה, ואע"ג דבירושלמי דייק מהכא דברכות אין מעכבות איפשר דטעמא משום דהני ברכות הם קבועות ומיוחדות לק"ש ועוד דהן מטבע ארוך מה שאין כן במצות ציצית ותפלין דהם מטבע קצר וכיון דהכי הוא הוה אמינא דליעכבו קמ"ל דלא:2גמרא בקורא להגיה. כלומר דלא היה מתכיון מתחלה לקריאה כלל אלא להגיה בלבד. ומש"ה קתני שאם כיון לבו לקריאה אעפ"י שלא כיון לבו לצאת יצא. וקורא להגיה יש מפרשים שהיה קורא דרך חסירות ויתירות כגון לטוטפות לטטפת ויש מפרשים שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה היתה להגיה וכמתעסק דמי ואינה חשובה קריאה ואח"כ נתכוין לקריאה ממש, ודכותה גבי שופר דהשומע מן המתעסק אע"ג דעביד תקיעה ראויה לא יצא אבל היכא דמכוין לקריאה ראויה הוה ליה כתוקע לשיר דאמרינן דיצא, והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסביר' לן דמצות אין צריכות כונה ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בק"ש עד היכן צריך כונה וא"כ כולהו דלא כהאי סוגיין. ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בק"ש לחוד ושנים בכל המצות, האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות, והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובה מצוה, והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בק"ש לחוד, ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה, ולפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבק"ש הוא דבעינן כונה לכל תיבה משא"כ בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה ק"ש איירי ואפי' פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה ק"ש ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:3ת"ר ק"ש ככתבה וכו'. כלומר בלשון הקודש תקרא כמות שהיא כתובה. וחכמים אומרים בכל לשון וכו', ור' שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים. פירוש דליכ' למימר דמוהיו תרתי שמעת מינה דודאי טפי משמע והיו שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ומשום הכי אצטריך קרא אחרינא לומר שלא יקרא למפרע: ורבנן דברים הדברים לא דרשי. ובהא תלי עיקר פלוגתייהו דכיון דרבנן לא דרשי דברים הדברים ודאי והיו או אתא שלא יקרא למפרע או אתא לבהויתן יהו וכיון דכן טפי משמע שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ואיכא שמע דמשמע בכל לשון שאתה שומע או השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך לאפוקי שלא יצא על ידי הרהור וכיון דכן טפי משמע בכל לשון שאתה שומע מהשמע לאזניך ור' נפיק ליה מדברים הדברים שלא יקרא למפרע וכיון דכן והיו ודאי אתא לבהויתן יהו שלא יקרא בכל לשון וכיון דכן ודאי שמע להשמע לאזניך אתא:4לימא קסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה. מדאיצטריך לי' קרא דוהיו לק"ש דבהויתן יהו דאי ס"ד וכו'. וא"ת ומאי נפק' לן מינה אי בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון אי לשינון בכל לשון ששינה וקורא יצא, ורש"י ז"ל פירש פ"ב דמגלה דנפקא מינה לענין לקרות בספר תורה בבית הכנסת והקשו עליו שקריאת ס"ת לא מצינו שיהא מן התורה אלא תקנה היתה ממשה ועזרא, ויש אומרים דרש"י ז"ל הכי קאמר לענין קדושה אם היא בקדושתה שתהא ראויה לקרות בה בבית הכנסת אם תמצא לומר בלשון הקודש נאמרה אם היא כתובה בלשון אחר משאר לשונות אינה קדושה לקרות בה בבית הכנסת וטעונה גניזה ואי אמרינן בכל לשון נאמרה אם כתובה בכל לשון היא קדושה כבלשון הקודש. ויש אומרים דנפקא מינה לאותן פרשיות שצריכות לקרות בלשון הקודש כגון פרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת משוח מלחמה ופרשת עגלה ערופה ומקרא חליצה וכל אותן ששנו בסוטה פ' ואלו נאמרין ואע"ג דהתם איכא קראי דממעטינן מיניהו כל הני דאין נאמרין אלא בלשון הקדש איכא למימר דאותן קראי דרשינן להו לדרשא אחרינא. אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב אלא על התלמוד שלמדו הקב"ה למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אח' ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכול' שונה בלשון הקד' ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון האד':5לימא קא סברי רבנן וכו'. איצטריך משום דכתיב והגית ואע"ג דוהיו טפי משמע למפרע מבהויתו יהו מכל מקום כיון דאיכא נמי למימר בהויתן יהו טרח וכתב קרא שמע בכל לשון שאתה שומע:6ת"ר והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך עד כאן מצות צריכות כונה יכול כל הפרשה תהא צריכה כונה ת"ל אלה עד כאן מצות צריכין כונה. כלומר כונת אותיות ותיבות:7למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה. פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:8מכאן ואילך כונה בלא קריאה. פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכת' אחרינא אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם:9ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו היה ק"ש של ר' יהודה הנשיא, אמר רבא הלכה כר' מאיר. וכן הלכה וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא פסוק ראשון:10ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשי'. וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:11אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן ק"ש וקורא פסוק ראשון ושמעינן מינה שמפסיקין לק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:12חוזר וגומרה. פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו. או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעת' דיציאת מצרים, כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דאע"ג דהוה איפשר ליה כוליה יומא מ"מ כיון שקבעוה בק"ש היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש. ואליב' דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאע"ג דנפיק אינש ידי ק"ש דאוריית' איפשר ליה למיקרי ק"ש בברכות דרבנן בתר הכי דהא רבי אע"ג דהוה נפיק ידי ק"ש דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפי' הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש וברכות דרבנן הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות ק"ש ונפקי ביה ידי חובת ק"ש דאוריייתא אפי' הכי איפשר לן למקרי בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי ק"ש דאורייתא בברכות וכן ראוי הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאע"ג דקרא אינש ק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי ק"ש דרבנן בברכות הוא הדין דאי קרא ק"ש דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי ק"ש דאורייתא ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין ק"ש בערב קודם יציאת הכוכבים וק"ש דאוריית' לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפי' הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור ובלבד שיקרא ק"ש דאוריית' על מטתו דאע"ג דנפיק ידי ק"ש דרבנן איפשר ליה למיקרי ק"ש דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות ק"ש על מטתו:13בפסוקא קמא צערן. פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובד' כך:
