ריטב"א על ברכות ל״ה

1 פרק כיצד מברכין על הפירות וכו'. דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום. בה בברכה איזהו נוסח. שלה והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמ' דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:

2 על פירות האילן הוא אומר בפה"ע. האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר, אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דת"ק ור' יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:

3 חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:

4 על פירות הארץ. פי' כגון מיני קטניות אומר בורא פרי האדמה. חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:

5 ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה. ירקות כגון כרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן:

6 גמרא מנא הני מילי. פירוש דצריך לברך על הפירות. דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפי' למ"ד דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמ' לקמן אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתי' והדר אכליה וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:

7 חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכלי'. פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב"ד ז"ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה"א לחי"ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"א לחי"ת. וא"ת למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי ג"ש דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון ה"נ ברבעי. י"ל דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל. השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הוא דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפי' הכי יין שלה טעון שירה. וא"כ דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:

8 הניחא למ"ד נטע רבעי. פי' דס"ל דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול. אלא למ"ד כרם רבעי פי' דס"ל דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא ס"ל דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. וא"כ אפי' בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז"ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג. וא"כ בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי ומן הדין אפי' ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר וראה והתיר ספקה:

9 ולמאי דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף ג"ש דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה. פירוש דמהאי ג"ש ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שא' אילנות דהא אימעיטו להו מג"ש אלא אי לא גמיר ברכה מנ"ל. ותו אי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו, פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בז' המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וא"ת א"כ קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. י"ל דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם ה"א דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא הייט ענבים דומיא דתאנה ורמון קמ"ל קרא יתירא דאפילו יין מסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש, ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה והתם נמי הזכיר ז' המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו:

10 הא לא קשי' דמייתי לה בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

11 דיליף מכרם וכו' וה"ה דהמ"ל דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:

12 ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח. וא"ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא מז' מינים הוא. י"ל דאיצטריך דה"א דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאלו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קמ"ל:

13 ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו'. יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכ' מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו, ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כש"כ למימרא דלפניו עדיף. אע"ג דהוא ק"ו פריכא וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:

14 ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו'. פי' ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:

15 מאי חבר הוא לאיש משחית. פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.

16 ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:

17 דרך טרקסמון. פי' טרק שער סימון בית:

18 דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

19 נימא בורא פרי הזית. משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר: חמרא סעיד. פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:

20 אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו'. וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

21 היכי דמי אי דקא שתי ליה. פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא: