רשימות שיעורים על שבועות ל״ח

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות ל״ז ע״ב רשימות שיעורים על שבועות ל״ט ע״ב »

1 תוספות על שבועות פתח ↗

אנסת ופתית כו'. תימה למאי דלא מחייבין בהזהב ב"מ דף מח. אלא ביחוד כלי א"כ הכא כיון דפרעיה תו לא מיפטר בהודאה וי"ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין:

2 שבועות פתח ↗

אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָל – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. פְּרָט – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא לְךָ וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, שְׁבוּעָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אַחַת וְאַחַת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר – פְּרָטוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה; כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה – פְּרָטוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכֹּל מוֹדִים בִּ״וְלֹא לָךְ״ – שֶׁהוּא פְּרָט; לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּ״לֹא לָךְ״ – שֶׁרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פְּרָט, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּלָל. וְאֵיזֶהוּ כְּלָלוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר? ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? שְׁמוּאֵל דָּיֵיק מִבָּרַיְיתָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק מִמַּתְנִיתִין. שְׁמוּאֵל דָּיֵיק מִבָּרַיְיתָא: מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה ״וְלֹא לָךְ״ פְּרָטָא הָוֵי – מִכְּלָל דְּשַׁמְעֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר כְּלָלָא הָוֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: פְּרָטָא הָוֵי. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תַּרְוַיְיהוּ לְרַבִּי מֵאִיר פְּרָטָא הָוֵי; וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: בִּ״וְלֹא לָךְ״ מוֹדֵינָא לָךְ, בְּ״לֹא לָךְ״ פְּלִיגְנָא עֲלָךְ. וּשְׁמוּאֵל – עַד דְּאוֹדִי לֵיהּ אוֹדוֹיֵי, לִפְלוֹג עֲלֵיהּ אִיפְּלוֹגֵי! וְרַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק מִמַּתְנִיתִין – מִדְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ – כְּלָלָא הָוֵי, מִכְּלָל דִּ״וְלֹא לָךְ״ – פְּרָטָא הָוֵי; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״וְלֹא לָךְ״ כְּלָלָא הָוֵי – אַדְּמַשְׁמַע לַן ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״, נַשְׁמְעִינַן ״שְׁבוּעָה לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״, כׇּל שֶׁכֵּן ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״! וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״וְלֹא לָךְ״, כְּאוֹמֵר ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ דָּמֵי. תְּנַן: ״לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״! תְּנִי: ״לֹא לָךְ״. תָּא שְׁמַע: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה״! תְּנִי: ״תְּשׂוּמֶת יָד גָּזֵל אֲבֵידָה״. תָּא שְׁמַע: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״! תְּנִי: ״שְׂעוֹרִין כּוּסְּמִין״. וְהַאי תַּנָּא כֹּל הָכִי שָׁבֵישׁ תָּנֵי וְאָזֵיל?! אֶלָּא הָא מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא ״כְּזַיִת, כְּזַיִת״, וְלָא שְׁנָא ״כְּזַיִת וּכְזַיִת״ – פְּרָטָא הָוֵי. תָּא שְׁמַע מִדִּידֵיהּ: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִילּוּ ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. תְּנִי: ״חִטָּה שְׂעוֹרָה כּוּסֶּמֶת״. מַאי ״אֲפִילּוּ״? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֲפִילּוּ חִטָּה בִּכְלַל חִטִּין, וּשְׂעוֹרָה בִּכְלַל שְׂעוֹרִין, וְכוּסֶּמֶת בִּכְלַל כּוּסְּמִין. ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ כּוּ׳. ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא – חַד אָמַר: אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב, אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב; וְחַד אָמַר: אַכְּלָלֵי נָמֵי מִיחַיַּיב. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת; וְאִם אִיתָא – עֶשְׂרִים הָוְיָין! הַאי תַּנָּא – דִּפְרָטֵי קָא חָשֵׁיב, דִּכְלָלֵי לָא קָא חָשֵׁיב. וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת״! הָהִיא אַפִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: ״תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ״; אָמַר לְאֶחָד מֵהֶן: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן תְּשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה, וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ וְלֹא לָךְ״ – מַהוּ? אַחֲדָא מִיחַיַּיב,

3 תוספות על כתובות פתח ↗

רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו - תימה לר"י תיפוק ליה דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו ב"מ דף מח. וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי בסמוך ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכ"ת ה"נ א"כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר בקדושין דף סב: ושם דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם ונחשוב נמי ר"ע ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר חדא דייחוד אינו מועיל דדשלב"ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואי מודה מיפטר ורבנן אית להו דאדם מקנה דשלב"ל ולא מייתי התם אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם:

4 שבועות פתח ↗

5 שבועות פתח ↗

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 שבועות פתח ↗

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 שבועות פתח ↗

18 שבועות פתח ↗

אוֹ דִלְמָא אַכׇּל חֲדָא וַחֲדָא מִיחַיַּיב? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים חַטָּאוֹת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּפָרֵישׁ – רַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? אֶלָּא לָאו דְּלָא פָּרֵישׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ פְּרָטָא הָוֵי? אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי כּוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? הוֹאִיל וְעִיקַּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ. אָמַר רָבָא: מָשָׁל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ: ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין״; וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּפָטוּר; דְּכִי אִשְׁתְּבַע אַחִטִּין – אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתְּבַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם – בְּחִטִּין קָא כָפַר לֵיהּ, בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין לָא קָא כָפַר לֵיהּ. הָכָא – בְּכוּלַּהּ מִילְּתָא הוּא דְּקָא כָפַר לֵיהּ! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלָל״; וְאִשְׁתְּכַח חִטִּין הוּא דְּלֵית לֵיהּ, הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין אִית לֵיהּ – דְּמִיחַיַּיב! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן – קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ, וְלֹא בּוֹשֶׁת וּפְגָם; לְדִבְרֵי חֲכָמִים – אַף בּוֹשֶׁת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא שָׁבֵיק אִינִישׁ מִידֵּי דְּקִיץ, וְתָבַע מִידֵּי דְּלָא קִיץ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא שָׁבֵיק מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ לָא מִיפְּטַר, וְתָבַע מִידֵּי דְּכִי מוֹדֵה בֵּיהּ מִיפְּטַר. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה – פָּטוּר. כֵּיצַד? ״שְׁתֵּי כֶּסֶף לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר. ״שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר״ – חַיָּיב. ״מָנָה לְאַבָּא בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים דִּינָר״ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – חַיָּיב. ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְּעֵדִים״, לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתְּנוֹ בְּעֵדִים. ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר. ״דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדָּיוֹת וּפְרוּטָה״ – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת. ״כּוֹר תְּבוּאָה לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – פָּטוּר. ״כּוֹר פֵּירוֹת לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית״ – חַיָּיב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלַל פֵּירוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן, וְהוֹדָה לוֹ בְּקַנְקַנִּים – אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת – פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים – חַיָּיב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן; אֲבָל נִשְׁבָּעִין לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ. גְּמָ׳ הֵיכִי מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּמַאן – כְּרַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי, דְּאָמַר: בָּעֵינַן שֵׁם הַמְיוּחָד? אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, דְּאָמְרִי בְּכִינּוּי; וְנָפְקָא מִינַּהּ צְרִיךְ לְאַתְפּוֹשֵׂי חֶפְצָא בִּידֵיהּ. וְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע ״בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וְאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי דַּיָּינָא דְּאַשְׁבַּע בִּתְפִלִּין – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזֵר. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא. הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – דְּהָא לָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ; וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – דְּהָא נָקֵיט חֶפְצָא בִּידֵיהּ. שְׁבוּעָה מְעוּמָּד; תַּלְמִיד חָכָם – מְיוּשָּׁב. שְׁבוּעָה בְּסֵפֶר תּוֹרָה; תַּלְמִיד חָכָם – לְכַתְּחִלָּה בִּתְפִלִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ,

19 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ וכו' אלא משביעין אותו בשם או בכינוי. א"א שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא:

20 שבועות פתח ↗

21 שבועות פתח ↗

22 שבועות פתח ↗

23 שבועות פתח ↗

24 שבועות פתח ↗

25 תוספות פתח ↗

לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא:

26 שבועות פתח ↗

27 תוספות פתח ↗

האי דיינא דאשבע בתפלין כו'. ואע"ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו:

28 שבועות פתח ↗

29 שבועות פתח ↗

29 מכות פתח ↗

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִי כְּתִיב ״אַרְבָּעִים בְּמִסְפָּר״ הֲוָה אָמֵינָא: אַרְבָּעִים בְּמִנְיָינָא, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים״ – מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם אֶת הָאַרְבָּעִים. אָמַר רָבָא: כַּמָּה טַפְשָׁאֵי שְׁאָר אִינָשֵׁי, דְּקָיְימִי מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא קָיְימִי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה, דְּאִילּוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה כְּתִיב ״אַרְבָּעִים״, וַאֲתוֹ רַבָּנַן בְּצַרוּ חֲדָא.

30 שבועות פתח ↗

31 שבועות פתח ↗

32 רש"י פתח ↗

בספר תורה - ואע"ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה:

33 שבועות פתח ↗

34 שבועות פתח ↗

35 שבועות פתח ↗

35 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

וִדּוּי זֶה נֶאֱמַר בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר דברים כו יג "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם רָצוּ רַבִּים לְהִתְוַדּוֹת כְּאֶחָד מִתְוַדִּין:

35 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מְבִינָהּ. וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

36 שבועות פתח ↗

37 שבועות פתח ↗

38 שבועות פתח ↗

39 שבועות פתח ↗

40 שבועות פתח ↗

41 שבועות פתח ↗

42 שבועות פתח ↗

43 תוספות על נדרים פתח ↗

מתני' כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים - כינוי זהו שם שפל נ"א טפל כדאמרי' המכנה שם לחברו ה"נ כנויי נדרים דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור כמו דאמר הרי עלי ככר זה כהקדש ועל ככר אחר אומר יהא כזה זהו נדר כדאמר פרק ג' דשבועות ד' כ עד שידור בדבר הנדור והני לישני כעין נדר הן ולקמן בשילהי פירקין קאמר ר"ל לשון שבדו חכמי' ולהכי תקינו כנויי דלא לימא קרבן לה' דזימנין דאמר לה' ולא אמר לקרבן ומפיק שם שמים לבטלה ור' יוחנן אמר לשון נכרים דבלשונם כשנודרין נדר אומרים הכי וקשה למ"ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר ואומר ר"י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני' אפי' לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר ולמ"ד לשון שבדו חכמים קשה דה"נ כנויי דנזיר בדו חכמים והיכי יביא קרבן על לשון חכמים ובנדרים לא קשה אי עבר בבל תאחר על לשון חכמים וי"ל דהא דאמר ל' בדו לא קאמר אלא גבי נדרים אבל לא גבי נזיר וכן מוכח בגמרא דפריך הניחא למ"ד לשון נכרים אלא למ"ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר ובמס' נזיר דקאמר כל כנויי נזירות כנזירות לא פריך כה"ג בגמ' ואור"י דאין זו ראיה דרגילות הוא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר ועל לשון שבדו חכמים נמי הוי נזיר דכיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני הוי כעיקר נזירות ויש - כח בידיהם לעשות תקנתן כעיקר נזירות ועוד י"ל כיון שתיקנו חכמים הני לישני כוונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון:

44 שבועות פתח ↗

45 שבועות פתח ↗

46 שבועות פתח ↗

47 שבועות פתח ↗

1 תוס' ד"ה אנסת וכו'. ז"ל וי"ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין עכ"ל. אמנם התוס' בכתובות חולקים על תירוץ זה ומקשים וז"ל וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שניתן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים וכו' אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכו' עכ"ל. לא נתברר בדבריהם יסוד מחלוקתם ונראה להסבירה ע"פ המבואר במס' ב"ק סה. שלדעת רב, משלם הגנב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. פשטות דינו מורה שהמחייב של כפל - דהיינו קנס - הוא העמדה בדין בלבד ועד ההעמדה בדין ליכא חיוב קנס כלל. ברם הבחנה זו תלויה במחלוקת בין הראשונים.

2 ובתוס' שם דף סו., ד"ה טלאים כדמעיקרא מביאים את שיטת הר"י שלענין יוקרא וזולא שעת העמדה בדין לבדה קובעת את שיעור הקנס של כפל - בין לקולא ובין לחומרא. ומסתבר שלפי הר"י שעת העמדה בדין גרידא מחייבת את הקנס והכפל וקודם ההעמדה בדין אין חיוב קנס כלל. לעומת זאת אליבא דר"ת דעתו הובאה בתוס' שם לענין יוקרא וזולא משלמים תמיד לקולא, דהיינו ששמין את הכפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. ומסתבר שלדעת ר"ת יש שני מחייבים של כפל - שעת הגניבה ושעת העמדה בדין - ואין לשעה אחת יתרון חיוב על האחרת, ולפיכך משלם כפי השיעור הפחות שבשתיהן.

3 לאור זה עולה שלפי הר"י אין חיוב קנס חל כלל לפני העמדה בדין, כי שעת העמדה בדין לבדה מחייבת את הקנס. וכ"כ התוס' בכתובות דף מב. ד"ה ר"ש וכו' בפירוש בשם הר"י וז"ל ואור"י וכו' דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך עכ"ל ואילו אליבא דר"ת חיוב הקנס מתחיל משעת מעשה הגניבה שאף היא שעה המחייבת אך החיוב נגמר עם העמדה בדין.

4 אף ניתן לתלות את השאלה של חיוב קנס לפני העמדה בדין במחלוקת הראשונים שהובאה ברא"ש למס' ב"ק. בהקשר למבואר בגמ' ב"ק דף טו: שבתפס ניזק את השור התם שהזיק בבבל שאין שם ב"ד סמוך לא מפקינן מיניה, כתב הרא"ש פ"ק אות כ' שנחלקו הראשונים אם דין התפיסה הזה תקנתא דרבנן או שמועיל מדאורייתא. מסתבר שאם תפיסה מועלת מן התורה חלים חיובי הקנס משעת מעשה הנזק. מאידך אם שעת העמדה בדין מחייבת לבדה מהוה תפיסה תקנתא דרבנן. עוד נ"מ אם תפיסה מועלת רק בשור תם או בכל חיובי קנס - שאם היא תקנה מיוחדת במזיק אינה מועלת בשאר קנסות ואם דין תורה הוא מחמת טיבם של חיובי הקנס שחלים משעת מעשה הנזק מועלת תפיסה אחרי מעשה המחייב בכל קנסות דאורייתא.

5 אף יתכן לתלות את השאלה בנוגע לשעת המחייב של קנס בסוגיא דלעיל דף לג. בנוגע למשביע עדי קנס, עיין בשיעורים שם.

6 בכך מוסברת המחלוקת בין התוס' בשבועות ובכתובות על אודות ייחוד כלי בקנס לפני העמדה בדין - אם מהוה קנין בדבר שלא בא לעולם או לא. אם חלים חיובי קנס לפני העמדה בדין - אף ייחוד כלי יכול לחול בשעתו לפני העמדה בדין ואינו ענין לדבר שלא בא לעולם. מאידך אם חיובי קנס אינם חלים כלל עד שעת העמדה בדין, מהוה ייחוד כלי לפני העמדה בדין קנין בדבר שלא בא לעולם.

7 אמנם יתכן שלדעת שתי התוספות מתחילים השעבודים לשלם הקנס משעת מעשה המחייב ואף לפני העמדה בדין, אלא שהמחלוקת ביניהן נוגעת לענין דין ייחוד כלי: האם יחוד כלי חל מדין שעבודים או מדין קנינים. אם חל מדין שעבודים יחול אף בשעבודי קנס לפני העמדה בדין. אולם אם יחוד כלי חל מדין קנין לא שייך שיחול לפני העמדה בדין - השעה שנגמרים חיובי הקנס - ולכן מהוה קנין בדבר שלא בא לעולם.

8 ברם הדיון בין התוס' הוא לשיטתם שפוסקים שכפירת שעבודים אינה מחייבת בשבועת הפקדון אלא אם ייחד כלי. הרמב"ם לעומתם, השמיט את הדין של יחוד כלי מהל' שבועות הפקדון ואליביה אין השאלה עולה בכלל.

9 ובנוגע ליחוד כלי עיין בגמ' בב"מ דף מח. שהגמרא דורשת יחוד כלי לשבוה"פ בתשומת יד, והגמרא מפרשת אליבא דר"ל ז"ל הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזרו והפקידו אצלו, היינו פקדון, תרי גווני פקדון עכ"ל. יוצא איפוא שיחוד כלי חל מדין משכון.

10 קיימים שני דיני משכון: בשעת הלוואה ושלא בשעת הלוואה. משכון בשעת הלוואה חל מדין שעבודים ואילו משכון שלא בשעת הלוואה חל מדין קנין וכדמבואר בכמה מקומות בש"ס, עיין לקמן בשבועות דף מד. בשם ר' יצחק. והנה כדמבואר למעלה לא שייך חלות קנין בקנס לפני העמדה בדין ורק חלות שעבודים. ואם לדין יחוד לו כלי סגי בשעבורים בדומה לדין משכון בשעת הלוואה יחול דין יחוד לו כלי אף בקנס. מאידך אם דין יחוד לו כלי דורש קנין הדומה לדין משכון שלא בשעת הלוואה יחוד כלי לא יחול בקנס כי בנוגע לקנין הו"ל קנין דשלב"ל וכנ"ל.

11 והנה הסוגיה בב"מ דורשת יחוד כלי. ורש"י שם בד"ה תשומת יד ובד"ה שיחד לו וכו' כ' שבלי יחוד כלי אין חיוב שבוה"פ, וכמו"כ כתבו תוס' שם בד"ה תשומת יד וכו'. מאידך הרמב"ם משמיט דין יחוד כלי בחיוב שבוה"פ. ולכאורה מפרש את הסוגיה שם כמו הר"ח מובא ברמב"ן שיחוד כלי נאמר לענין חיוב והשיב את הגזילה. כי בנוגע למצות השבה בעינן דבר בעין ובלא"ה לא חל חיוב העשה, ואילו לחיוב שבוה"פ עצמה לא צריכים יחוד כלי.

12 אמנם עיי"ש ברמב"ן ובשיטה מקובצת שדנים הרבה בכך. ויש ראשונים שמפרשים שהסוגיה מחדשת שבכפירת ההלוואה לחודה חייב ואף בלי יחוד כלי. אלא שבמקום יחוד כלי חייב עבור כפירת הכלי ובלי כפירת עיקר ההלוואה. ועיין בשיטה המביא מהראב"ד שמקשה על פירוש זה וז"ל ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות ואיכא למימר דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו א"ל נאנסו ונשבע לו דלר' יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו וכו' עכ"ל. וחידוש בראב"ד שיחוד כלי אינו דין משכון אלא אפותוקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ואינו יכול לגבות משאר הנכסים. והראשונים האחרים חלוקים עליו וסוברים שיחוד כלי חל מדין משכון וכנ"ל ולא מדין אפותוקי.

13 ובביאור תירוצם של שאר הראשונים המפרשים שמדובר בשכפר בכלי ולא בהלוואה והשיג עליהם הראב"ד למה יתחייב והלא לא הפסיד מהמלוה את מעותיו כי סוכ"ס יגבה ההלוואה מנכסים אחרים. ונראה שהם סוברים שהמחייב של שבוה"פ הוא מעשה כפירה המהווה חלות מעשה גזילה, ואף כשאין הפסד וגזילת ממון ממש. ועיין למעלה בשיעורים לדף לז: תוס' ד"ה מיעט שטרות אות ג' ומה שהבאנו בשם הגר"מ הלוי זצ"ל בביאור שיטת הרמב"ם בשבוה"פ בשטר. וכן כפירת המשכון חשובה למעשה גזילה ומחייבת ואף בלי הפסד וגזילת ממון ממש.

14 ובכן אף מבוארת היטב את שיטת הרמב"ם המחייב שבוה"פ ואף בלי יחוד כלי כי הרמב"ם אינו דורש חלות גזל גמור והפסד ממון ממש כדי לחייב שבוה"פ אלא חלות שם מעשה גזילה. וכפירת החוב לדעתו חשובה בעצמה למעשה גזילה ואף בלי חלות גזילה ממש בחפצא. מאידך רש"י ותוס' סוברים ששבוה"פ מחייבת דוקא בגזילה גמורה עם חפץ הגזול ממש, ולכן הם דורשים יחוד כלי כדי לחייב שבוה"פ.

15 ב בענין כפל כשעת העמדה בדין מהראוי להבהיר שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה הלי"ד ז"ל גנב בהמה או כלי וכו' ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. הרמב"ם פסק כר"ת במחלוקת הנ"ל שבגניבה דעלמא משלם כפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. אך אם שחט או שבר או אבד את הגניבה בידים משלם כפל כשעת העמדה בדין ואפילו יותר מהשער של שעת הגניבה.

16 וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שלדעת הרמב"ם מעשה איבוד הגניבה בידים שעת שחיטה, איבוד, ושבירה מחייב כפל מחדש כי הוא מהוה מעשה גניבה המחייב כפל. ולפיכך יתכן שהגנב יתחייב יותר מכפי השווי בשעת מעשה הגניבה הראשון שכן יש מחייב חדש של גניבה בשעת איבוד החפץ. אמנם כשאין מעשה איבוד החפץ בידים אלא שנאבד מאיליו פסק הרמב"ם כר"ת שהגניבה הראשונה מצטרפת עם העמדה בדין לחייב כפל כפי השער הפחות בין שתיהן ומשלם כשער הזול.

17 ולכאורה יש להקשות למה לא יפטר גנב שאיבד את הגנבה בידים מכפל מדין גנב מן הגנב. ונראה שגנב מן הגנב הוא רק באיש אחר, ואילו בהלכת הרמב"ם אותו הגנב הראשון גנב שנית. ביתר ביאור: מעשה האיבוד והנזק שנעשה לבסוף נחשב כהמשך של הגניבה הראשונה ולתוספת גניבה המצטרפת עם הלקיחה והגניבה הראשונה. לכן לא חל הפטור של גנב מן הגנב שכן גניבה אחת היא שנמשכה במשך הזמן משעת הגניבה הראשונה עד שעת האיבוד לבסוף וחיוב הכפל הוא תוצאה מכל הגניבה הארוכה הזאת.

18 גמ'. כמאן כרבי חנינא בר אידי. לדעת ר' חנינא בר אידי שבועת הדיינים זקוקה לשם מז' שמות המיוחדין ואילו לרבנן די בכינוי. ועיין בשיעורים למעלה בענין שם בשבועה שדננו באורך בדין השם בשבועות.

19 ובהשגת הראב"ד על הרמב"ם פ"ב מהל' שבועות הל"ג מבחין בין שבועת ביטוי לשבועות העדות והפקדון וז"ל שלא מצאתי שם מן השמות ולא כינוי מהכינויים בשבועת ביטוי ולא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי אפילו מבטא או איסור שבועה וכו' וה"מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם שכתוב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל. אליבא דהראב"ד שבועות העדות והפקדון זקוקות לשם או לכינוי ובכך מחייבות ואילו שבועת ביטוי מחייבת בלי שם. ברם דין שבועת הדיינים דומה לדינן של שבועות העדות והפקדון וזקוקה להזכרת שם או כינוי, וכן יוצא מהראב"ד בפי"א מהל' שבועות הל' י"ג שכתב וז"ל שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכינוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו וכו' עכ"ל, מוכח שמעיקר הדין שבועת הדיינין זקוקה לשם. ועלינו להתבונן, תינח שבועות העדות והפקדון שצריכות שם שכן יש בהן גזיה"כ וכפי שהטעים הראב"ד, אבל שבועת הדיינים מניין לנו שגם היא צריכה שם. ונראה בפשטות שהמקור לדין השם בשבועת הדיינין הוא בפסוק "ובשמו תשבע" וכדמבואר ברמב"ם פרק י"א מהל' שבועות הל' א' וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ"ל. ולא השיג עליו הראב"ד ומשמע שהסכים לו ואילו הרמב"ן בסה"מ מצות עשה ז' חלק על הרמב"ם.

20 ודומה שאין הזכרת השם בשבועה מצוה בעלמא אלא שע"י הזכרת השם חלה חפצא מיוחדת של שבועה בשם, ודוקא חפצא של שבועה בשם מהווה חלות שם שבועת הדיינים. הוכחה לכך משיטת הראב"ד הנ"ל שהנשבע שבועת ביטוי בלי שם פטור ממלקות כי רק חפצא של שבועה בשם מוזהרת בעונש מלקות. וכן מוכח מדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' שבועות הל"ד ששבועה בלי שם אוסרת אבל אין נענשים עליה, וע"כ ששתי חלויות שבועות הן: שבועה בשם ושבועה בלי שם; שבועת הדיינים זקוקה לחלות שבועה בשם כדי שתקרא בשם שבועת הדיינים.

21 עוד יתכן אליבא דהראב"ד למה שבועת הדיינין זקוקה לשם שלא כשבועת ביטוי שהרי יעויין ברמב"ם פי"א מהל' שבועות הלי"ד וז"ל ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה עכ"ל. ומוכח ששבועת הדיינין צ"ל ראויה לחייב המשקר בקרבן שבועת הפקדון ולכן בעינן הזכרת השם בשבוה"ד כמו דבעינן הזכרת השם בשבוה"פ.

22 שם. גמ'. צריך לאתפושי חפצא בידיה. עולה התמיהה, הרי דין נקיטת חפץ נלמד מהשבעת אברהם אבינו שלכאורה לא היתה אלא שבועת ביטוי בעלמא, ומהגמרא משמע שדין נקיטת חפץ חל בנוגע לשבועת הדיינים בלבד ולא בנוגע לשבועות אחרות. ויתכן ליישב בכמה אופנים:

23 א נקיטת חפץ אכן מהווה חלות דין בכל שבועות דעלמא, אך שונה שבועת הדיינים שהיא מחייבת נקיטת חפץ. מאידך בשאר שבועות יש חלות נקיטת חפץ אבל אינן מחייבות אותה.

24 והנה הרמב"ם פסק בפ' י"ב מהל' שבועות הל"ג - ד וז"ל וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה וכו' בד"א בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור עכ"ל. ודבריו דורשים ביאור: א - מהו שורש ההבחנה בין כתבי הקדש לס"ת. ב אף בס"ת עצמו האיך יוסבר החילוק בין נטלה בידו לבין לא נטלה בידו. ונראה לנמק את הלכותיו עפ"מ שקבע בפ' י"א מהל' שבועות הל"ח ששבועת הדיינים זקוקה לנקיטת חפץ - דהיינו ס"ת כשר ואילו כתבי הקודש אינם ראויים לנקיטת חפץ. ומהגמרא שלפנינו לח. עולה שנקיטת חפץ משלימה את דין הזכרת השם בשבועת הדיינים דו"ק היטב בלשון הסוגיא. ברם השבעת אברהם לאליעזר לא היתה שבועת הדיינים כי אם שבועת ביטוי בעלמא, ורואים בעליל שאף שבועת ביטוי בעלמא נתפסת בנקיטת חפץ. בכך מוסברים פסקי הרמב"ם הנ"ל. הואיל ונקיטת חפץ דין בהזכרת השם בשבועה, ובס"ת יש חלות דין של נקיטת חפץ שחל אף בשבועת ביטוי, הלכך כשנוקט ס"ת בידו ונשבע סתם או כשמונח על הקרקע ונשבע במה שכתוב בו הרי הוא כנשבע בשם וחייב משום שבועה בשם ומטעם נקיטת חפץ בשאר שבועות.

25 ב עיין בתוס' ד"ה לאתפושי וכו' וז"ל תימה דבשה"ע וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבה"ד ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל. לדעתם נקיטת חפץ דין הוא במושבע מפי אחרים בדומה לאליעזר שהיה מושבע מפי אברהם אבינו. ולכאורה הגדרתם קשה שהרי בשבוה"ד דעלמא אפשר לנתבע לישבע מפי עצמו ועכ"ז זקוקה היא לנקיטת חפץ. אמנם יתכן שאין התוס' מתכוונים כאן לדין המושבע מפי אחרים וכפי שחל בשבוה"ע ובשבוה"פ אלא למי שנשבע ושבועתו חלה על דעת אחרים. ומשום כך זקוקה שבוה"ד לנקיטת חפץ כי השבועה על דעת בי"ד היא. ולפיכך נקט אליעזר עבד אברהם חפץ בשעת השבועה כי השבועה שלו היתה על דעת אברהם אבינו. וטעם הדבר כי אליעזר היה עבד לאברהם אבינו וחייב היה לעשות שליחות אדונו, ולכן נשבע על דעת אדונו אברהם כי היה מחוייב למלא רצון אדונו ולכן נשבע על דעתו. וכן בשבוה"ד הנשבע חייב למלא רצון בי"ד. ודומה ששבועת אליעזר לא נגעה לאברהם אבינו בתורת יחיד כ"כ אלא בתורת האב של כלל ישראל שכן הבטחת הברית לאברהם אבינו תלויה היתה בנישואין של יצחק - שלא יקח אשה מבנות כנען. ולכן הושבע אליעזר ע"פ דעת אברהם אבינו. על כל פנים דין נקיטת חפץ, אליבא דהתוס', אינו מוגבל לשבוה"ד וחל גם בשאר שבועות כשהשבועה על דעת אחרים.

26 אמנם יש לחקור בדין שבועת הדיינין האם חלה מדין מושבע מפי אחרים דהיינו שהנשבע מושבע מפי הדיינין, בדומה לסוטה שמושבעת מפי הכהן עיין בר"ן לנדרים דף ב. ד"ה ושבועת כשבועות ובשיעורינו למס' שבועות ונדרים חלק א' בענין דין אמן דף קי"ט, או"ד. ליכא חלות דין מושבע מפי אחרים בשבועת הדיינין ודומה בכך לשבועת ביטוי דעלמא. הנה הרא"ש לנדרים פרק א' סי' א' כתב במפורש בשם הר"ת ששבועת הדיינין הוי' מושבעת מפי אחרים ולפיכך צריכה הזכרת השם בשבועה, וכן ניתן לדייק מדברי התוס' שלפנינו שלא כפי שביארנו למעלה באות ב'. אך מפסקי הרמב"ם עולה שבשבועת הדיינין ליכא חלות דין מושבע מפי אחרים שכן דבריו בפרק י"א מהל' שבועות הל' ט' - י' וז"ל כיצד מפיו כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלקי ישראל וכו' וכיצד מפי הדיינין כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' והוא עונה אמן עכ"ל. הרי שהרמב"ם הצריך בשבוה"ד עניית אמן והיינו משום שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי עיין בפרק ב' משבועות הל' א'. ומאידך בפרק ז' מהל' שבועות הל' א' בנוגע לשבועת הפקדון כתב וז"ל ואחד שהשביעו אחר וכפר אע"פ שלא ענה אמן חייב עכ"ל. וכדומה בפ"ט משבועות הל' א' בנוגע לשבועת העדות שכ' וז"ל וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אע"פ שלא נשבעו הן ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין עכ"ל. מבואר ברמב"ם שבכל מקום שיש חלות דין מושבע מפי אחרים אין צריכים עניית אמן. ולכן ממה שכתב הרמב"ם ששבועת הדיינין חלה רק בשענה אמן לכאורה מוכח שאין בשבה"ד חלות דין מושבע מפי אחרים. ועיין בחדושי רשב"א לב"ק דף ק"ו שהוא מביא מחלוקת בין הראשונים האם חלה שבוה"ד כשקפץ ונשבע בלי שישביעו אותו הדיינין כלל, ותלוי' בספקנו.

27 שם. תוס' ד"ה האי וכו'. עלינו להתבונן בהבדל בין ת"ח הנשבע לכתחילה בתפילין לשאר העם שנשבעים לכתחילה דוקא בס"ת. והנה הרמב"ם כתב בפי"א מהל' שבועות הל' י"א - י"ב וז"ל הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים וחוזר ונשבע וס"ת בידו. ואם אחז תפילין בידו והשביעוהו אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הן וכו' תלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו מיושב ותפילין בידו ואינו צריך ליטול ס"ת אלא תפילין בכפו חפץ הוא וכו' עכ"ל. ומהראוי לעמוד על הסברו של הרמב"ם בנוגע לדין התפילין, כי למה שינה את לשונו שהרי בנוגע לבני אדם דעלמא כתב שתפילין "כמו ספר הן" ובנוגע לת"ח כתב שתפילין "חפץ הוא". ומהי כוונתו.

28 ונראה שהצד השוה שבין ס"ת ותפילין הוא שבשניהם יש מצות כיבוד, וכפי שהטעים הרמב"ם בפ' י' מהל' ס"ת הל' י' - יא וז"ל מצוה לייחד לס"ת מקום ולכבדו ולהדרו יותר מדאי וכו' כל מי שיושב לפני ס"ת ישב בכובד ראש באימה ופחד וכו' אמרו חכמים הראשונים כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ"ל. וכן ברמב"ם בפ"ד מהל' תפילין הל' כ"ד - כ"ה וז"ל בית שיש בו תפילין או ס"ת אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין וכו' קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק וכו' עכ"ל.

29 ויתכן שהוא ההבדל בין ת"ח לע"ה; שאר העם אינם מכבדים תפילין כדין שכן נכשלים בהיסח הדעת בשחוק ובשיחה בטילה בעודם עליהם. ואילו ת"ח נזהר ואינו מהרהר מחשבות זרות בעת לבישתן הלכך אפשר לו לת"ח - כלומר למי שזהיר בשמירת ובכיבוד תפילין - לנקט אותם לכתחילה בשבועת הדיינים. עובדא שכל עם ישראל מכבד ס"ת וכדאיתא במס' מכות דף כב: כמה טפשא הנהו אינשי דקיימי קמיה ס"ת וכו' משא"כ תפילין דרפיה בידייהו, ועיין במס' שבת דף ק"ל, ואילו לא כן ת"ח המכבדים והמהדרים תפילין.

30 בהתאם לכך מוסברת סברת הרמב"ם שת"ח לכתחילה בתפילין שהרי "חפץ הוא" ר"ל חפץ שיש לו חשיבות בעצמו. הת"ח מכבד ומהדר את התפילין וקדושתן משרה עליו יראת שמים, ומשום כך נוקט הת"ח את התפילין בשעת שבועתו. מאידך ע"ה שאינו מכבד את התפילין כראוי אינו יכול לנקט אותן לכתחילה בשעת שבועת הדיינים. ורק בדיעבד, אם כבר נשבע כשאחזן בידו, אינו חוזר ונשבע, "שהרי אוחז תורה בידו וכמו ספר הן", ר"ל שיוצא בהם בדיעבד כי בתפילין כתובות פרשיות תורה, אך לא נקטן ונשבע בהן בתורת תפילין כי אם בתורת פרשיות מהתורה.

31 לפי"ז יל"ע במי שנקט מזוזה בידו ונשבע האם יצא את דין נקיטת חפץ שהרי אף פרשיות המזוזה חלק מהתורה הן ומ"ש דינן מדיני פרשיות התפילין שיוצאין בהן בדיעבד, וצ"ע. ויתכן שחלות שם מזוזה חלה רק כשהמזוזה על מזוזת הפתח, וכשאינה מונחת על מזוזת פתח הבית אין בה חלות שם מזוזה וחשיבות כלל לנקוטה בידיו. דוקא תפילין יש להם שם תפילין בפני עצמם ואפילו כשאינם מונחים עליו. ולכן כשרים לנקיטת חפץ ולא מזוזה. והשווה את פסק הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין הלי"א שס"ת ותפילין זקוקין לעיבוד לשמה ולא מזוזה. ועיין בכ"מ שמביא את תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל וז"ל וא"ת מ"ט ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים, ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה עכ"ל. ונראה שר"ל שאין חפצא של מזוזה שלא על הבית ואילו תפילין חפצא בפני עצמן הן כמו ס"ת ואף כשאינו לובשן, ועיבוד לשמה דין דוקא בחפצא הקדוש בפני עצמו כס"ת ותפילין ולא במזוזה.

32 שם. רש"י ד"ה בס"ת. וז"ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרנן ארור בו שבועה עכ"ל. משמע שסובר שאף בארור יש חלות שם שבועה, אלא משום שאינה שבועה בשם פטור מהעונש החמור של "כי לא ינקה ה'". אך מהשגות הראב"ד לפי"א מהל' שבועות הל' כ' נראה שביטלו לגמרי את חלות השבועה, שכן לשונו שם: וז"ל א"א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא עכ"ל.

33 שם. גמ'. אף היא בלשונה נאמרה. כתב הרמב"ם פ' י"א מהל' שבועות הל' י"ד וז"ל הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים. אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקודש. ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואע"פ שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה וכו' עכ"ל. לכאורה להשמיע לנו שיהא הנשבע מכיר את לשון השבועה מיותר הוא כי אם אינו יודע את טיב השבועה ותוכנה בודאי אינו יכול לישבע וכדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. ונראה שמדובר ברמב"ם במי שיודע ענין השבועה וכוונתה, אך בשבועת הדיינים דין נוסף חל והוא שיהא הנשבע מכיר את עצם לשון השבועה, כלומר שידע את הפירוש של כל מילה ומילה שיצאה מפיו, ולא רק את ענין השבועה בכלל.

34 הנה התוס' ד"ה אלו נאמרין בלשונם סוטה לב. כתבו וז"ל ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו, אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע, ובגמרא לא משמע הכי עכ"ל. ויש להתבונן בשתי הדעות שבתוס' כי אין להניח שמדובר במי שאינו יודע כלל את תוכן הענין של דבורו שכן בכה"ג פשיטא שאינו יוצא בכל הדברים שנמנים שם במשנה הנאמרים בכל לשון פרשת סוטה, וודוי מעשר, ק"ש, ותפלה, וברהמ"ז, ושבוה"ע ושבוה"פ. לדוגמא, המתפלל ואינו מכיר כלל את תוכן תפילותיו ועניינו אינו יוצא ידי תפלה עיין ברמב"ם פ"ד מהל' תפלה הל"א, ט"ו - י"ח ובחדושי הגר"ח שם. מסתבר, איפוא, שמדובר במי שמכיר את תוכן וענין דבוריו אך אינו מכיר את פירושה של כל מילה ומילה שאומר. בכה"ג חלוקות שתי הדעות בתוס' שם אם יוצא או לאו.

35 אכן לדעת הרמב"ם נראה שאין כל הנמנים במשנה דאלו נאמרין שווים בנוגע לחיוב הכרת והבנת כל מלה ומלה. הרי בפ"ב מהל' ק"ש הל"י כתב וז"ל קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה עכ"ל. וכדומה בפ"ב מהל' סוטה הל"ז וז"ל ואח"כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת וכו' ואומר לה בלשון שמכרת וכו' ואומר לה בלשון מכרת וכו' עכ"ל. וכן העלה ביחס לשבוה"פ פ"ז מהל' שבועות הל"ז וז"ל ואינו חייב בשבועת הפקדון עד שישביעו בלשון שהוא מכירה עכ"ל. ובשבוה"ע כתב פ"ט שם הל' י"ב וז"ל ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהם מכירין אותה עכ"ל. בכל אלה דרש הבנת והכרת הלשון כלומר פירוש כל מילה ומילה. ואילו בוודוי מעשר פ' י"א מהל' מע"ש הל"ה כתב וז"ל וידוי זה נאמר בכל לשון שנא' ואמרת לפני ד' אלקיך בכל לשון שאתה אומר וכו' עכ"ל משמע שהוא נאמר בכל לשון אף בלי הכרת אותו לשון. וכן בהל' ברכות פ"א הל' ו' וז"ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים. ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ"ל.

36 ודומה שהרמב"ם הגיע להבחנה זו בהתאם לדרשות חז"ל שם בסוטה המכשירות שאר לשונות חוץ מלה"ק. לסוטה הובא הפסוק "אל האשה" שהוא נדרש "בכל לשון שהיא שומעת", ופרש"י סוטה לח: ד"ה אל האשה וז"ל משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון עכ"ל. ולפיכך מצריכים הבנת הלב והכרת לשון. וכן בק"ש הדרשה היא "שמע בכל לשון שאתה שומע", כלומר ביחד עם הבנה. בשבוה"ע הדרשה שם לט. היא "ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת" משמע עם הבנה. שבוה"פ נלמדת תחטא תחטא משבוה"ע, ולכן דיניהן שווים. ואילו בוודוי מעשר הדרשה היא "ואמרת לפני ה' אלקיך" וילפינן אמירה מסוטה, אמנם הדרשה באה רק כדי להכשיר שאר לשונות אבל לא להצריך דין הבנת הלב, כי הבנת הלב דין בסוטה דוקא וכדפרש"י "דברים הנכנסים בלבה". דין ברהמ"ז נדרש מ"ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקיך בכל לשון שאתה מברך" וכ' רש"י שם דף לט' ד"ה בכל לשון שהיה מברך ז"ל לא קבע לו הכתוב לשון עכ"ל, אינה זקוקה להכרת הלשון והבנת הלב. וכן בתפלה הגמרא מסבירה שם לט. "תפלה רחמי היא כל היכי דבעי מצלי", ומסתבר, איפוא, שאף בלי הבנת כל מילה ומילה, יכול להתפלל אם מכיר את ענין התפלה. אך בנוגע לשבוה"ד מחייב הרמב"ם הכרת לשון השבועה שכן "שבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה", זאת אומרת בשבועת הדיינין מצריכים שבועה כזו שאם ישקר יתחייב על ידה בשבועת הפקדון.

37 ב הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' ק"ש הל"י שאדם קורא את שמע בכל לשון שהוא מבין. עכ"ז קבע בפ"ב מהל' ק"ש הל"א וז"ל הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא וכו' עכ"ל. וצ"ע, אם ק"ש זקוקה להבנת הלשון הל"י הרי יש כאן כוונה, וכיצד יצוייר שיצא בלי כוונת הלב כשיקרא את שאר הפסוקים אחרי הפסוק הראשון הל"א.

38 ומסתבר שהרמב"ם יחלק בין קריאה בלה"ק לבין קריאה בשאר לשונות. בקריאה בלה"ק יוצא גם בלי כוונה מלבד מבפסוק הראשון שהוא דין מיוחד בקיום מצות קבלת עול מלכות שמים. מאידך, כשקורא ק"ש בשאר לשונות עליו להבין אותו הלשון.

39 דומה לכך נמצא בהלכות קריאת המגילה מגילה דף יז., וכפי שעולה מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מגילה הל"ג - ד' וז"ל הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש ובכתב הקדש אע"פ שאינו יודע מה הן אומרין יצא ידי חובתו וכו' היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגויים לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד וכו' עכ"ל. מבואר שכשקוראים את המגילה בלה"ק הואיל והקריאה ככתבה יוצאים בה הכל. ואילו בשאר הלשונות אין חלות של קריאה ככתבה אלא קריאה בתורת תרגום, וקריאה בתורת תרגום הוכשרה דוקא ללועזים המבינים את השפה ולא שאר אנשים. שפה לועזית שאינה מובנת אינה יכולה לשמש בתורת תרגום מלה"ק המקורי.

40 הוא הדין בק"ש כשנקראת בלה"ק ככתבה בתורה יוצאים אף אלו שאינם מבינים את שפת לה"ק, שכן עכ"ז מתהווה קריאה ככתבה. לעומת זאת, כשנקראת בשאר לשונות, יוצאים רק דוקא אלו שמבינים בלשון ההוא כי בכך מתהווה קריאה בתורת תרגום.

41 והנה בשבוה"ד מחייב הרמב"ם הבנת הלשון אף כשנשבע בלה"ק, וכן משמעות דבריו לגבי שבוה"ע ושבוה"פ. ועלינו לעמוד על ההבדל בין שבוה"ד שבוה"ע ושבוה"פ לבין ק"ש שאינה זקוקה לכוונה כשהיא נקראת בלה"ק.

42 ונראה בטעם ההבדל שגופה של מצות ק"ש הוא לקרוא את פרשיותיה ככתבן בתורה, והלכך יוצא בק"ש ככתבה בלה"ק אף בלי הבנת כל המילים. מאידך בשבועות אין קריאה ככתבה בתורה קיימת כלל, ועקב כך ליכא מעלה ללה"ק מעל לשאר לשונות, וכולן שוות וזקוקות להבנת הנשבע - אפילו לה"ק.

43 ומהראוי להעיר כי על החילוק הזה חולק הר"י בתוס' בנדרים דף ב. ד"ה כל כנויי נדרים וכו' וז"ל וקשה למ"ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר, ואומר ר"י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני' אפילו לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר עכ"ל. הר"י מדמה דין הנדרים לקריאת המגילה שדינה שהלועז הקורא את המגילה בלה"ק יוצא אף בלי שיבין. יוצא איפוא שלדעת הר"י לה"ק מהווה עיקר הלשון של נדרים ושבועות ואילו שאר לשונות חלות בתורת תרגום וכנ"ל, אך הכינויים המוזכרים שם במשנה חלים מדין לה"ק המהווה עיקר הלשון. שיטה אחרת נקטו התוס' במס' סוטה דף ל"ב. ד"ה ק"ש ותפילה וז"ל תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וכו' ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע, הלכך לא דמי להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם עכ"ל. עולה מתירוץ התוס' שבדברים המוזכרים במשנה - פרשת סוטה, וודוי מעשר, ק"ש תפילה, וברהמ"ז, שבוה"ע, ושבוה"פ - לה"ק מהווה עיקר הלשון ושאר הלשונות מועילות מדין תרגום. אולם בנוגע לדברים אחרים שאינם מוזכרים במשנה ושנאמרים בכל לשון אין צורך להבין כל מילה ומילה של הלשון, ודין שאר לשונות שוה איפוא לדין לה"ק; כולן חלין מדין עיקר הלשון ולא בתורת תרגום. אך לפי תוס' אלו יוצא שבנוגע לשבוה"ע ושבוה"פ שהוזכרו במשנה שאר לשונות מועילות בתורת תרגום, ואילו בשבועות ביטוי והדיינין שלא הוזכרו במשנה כל הלשונות שוות. אכן מפתיע החילוק בין שבוה"ע ושבוה"פ לבין שבוה"ד ושבועות ביטוי, וצ"ע בביאורו. מ"מ בנוגע לנדרים, שאינם מוזכרים במשנה ניתן להסיק שכל הלשונות שוות שלא כר"י הנ"ל.

44 ועדיין עלינו ליישב משמעות דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הל"ז שאפילו משביע סוטה בלה"ק ככתבה בתורה חייבת היא להכיר את הלשון מילה במילה. ומ"ש ק"ש, שהקורא ככתבה אין צריך להבין את המילים. ונראה שק"ש הואיל והיא קריאת מצוה יוצאים בככתבה כדין עיקר לשון המצוה. לעומתה, שבועת הסוטה אינה מצוה כי אם חלות מכשיר בסדר ההשקאה, ובהכשר אינו מסתבר לחלק בין עיקר הלשון לבין תרגומו, אלא כל הלשונות שוות ובכולן צריכה הסוטה להכיר את הלשון, וכמו שפרש"י בסוטה שם, ועיין למעלה וז"ל דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון עכ"ל. ומהראוי לציין הר"י מגא"ש מחייב לה"ק בשבועת הדיינים - אף שאין בה חלות קריאה ככתבה בתורה. ודומה איפוא לנדרים ושבועות אליבא דהר"י שלה"ק מהווה עיקר הלשון אף על פי שאין בהן חלות דין קריאה ככתבה בתורה.

45 וע"ע שם במס' סוטה לב. שבין אלו שנאמרים דוקא בלה"ק נמנה ברכת כה"ג ואף שאינה קריאת פרשה ככתבה. ואולי נוסחתה היתה תקנת אנשי כנה"ג, ולפיכך דומה דינה לחלות דין ככתבה בפרשה שבתורה.

46 עוי"ל, בהתאם למה שמצינו בפסק הרמב"ם לענין קריאת פרשת המלך בהקהל פ"ג מהל' חגיגה הל"ה וז"ל הקריאה והברכות בלשון הקודש עכ"ל. ועולה השאלה למה מחייב הרמב"ם שהברכות תהיינה דוקא בלה"ק שלא כדין ברכות אחרות הנאמרות בכל לשון. ויתכן שהוא משום שקריאת התורה בהקהל זקוקה ללה"ק כדי שיהיה קיום קריאה ככתבה, ומשום כך גם הברכות של הקריאה צריכות להיות בלה"ק כדי שתצטרפנה הברכות עם הקריאה להוות קיום אחד. ה"ה לענין ברכות כה"ג ביוה"כ; קריאת הפרשה וברכות כה"ג מהוות קיום אחד, ולכן אף הברכות נאמרות בלה"ק כקריאת התורה עצמה.

47 ובנוגע לברכות העלה הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הל"ו וז"ל וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא עכ"ל. לדעת הרמב"ם ישנן שתי הלכות בברכות: א נוסח הברכה כעין שתקנו חכמים והוא דין לכתחילה. אך אינו מעכב בדיעבד, ואם שינה מנוסחת הברכה יוצא. ב ענין הברכה שמעכב בדיעבד ואם שינה את ענין הברכה אינו יוצא כלל. ומלשון הרמב"ם משמע שאף יוצא באזכרות הנאמרות בלשון חול עיין בענין הכינויים. אמנם אמר הגר"מ זצ"ל שכ"ז אם יתרגם את השמות ללע"ז בלי לשנות את כוונת השם מכוונתה בלה"ק. ברם מאחר שיש מחלוקת בין הראשונים בכוונות השמות שבברכות כגון בשם בן ד' אותיות שחלוקים הראשונים אם הכוונה של השם היא להוי"ה או לאדנות, קיים בכל תרגום ספק אם לא שינה את כוונת השם. ולפחות אין לעשות כן לכתחילה. משום כך היה פוסק עבור המתפללים ומברכים בלע"ז שלא ישנו את השם מקריאתו בלה"ק אלא יקראוהו ככתבו בלה"ק.

1 תוספות על כתובות פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

וְאִי תְּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ.

9 בבא מציעא פתח ↗

הַיְינוּ פִּקָּדוֹן! תְּרֵי גַּוְנֵי פִּקָּדוֹן.

11 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רָבָא, קְרָא וּמַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ״. ״תְּשׂוּמֶת יָד״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְהַלְוָאָתוֹ. ״עָשַׁק״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ כְּלִי לְעׇשְׁקוֹ.

15 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

גָּנַב בְּהֵמָה אוֹ כְּלִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּבִשְׁעַת הַגְּנֵבָה הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה וְעַכְשָׁו בִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוֶה שְׁנַיִם מְשַׁלֵּם קֶרֶן כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה וְתַשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. הָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה שְׁנַיִם וּבִשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין אַרְבָּעָה אִם שָׁחַט אוֹ מָכַר אוֹ שָׁבַר הַכְּלִי אוֹ אִבְּדוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל אוֹ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה אוֹ אָבַד הַכְּלִי מֵאֵלָיו מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כִּשְׁעַת הַגְּנֵבָה:

20 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל. שֶׁאֵין אֲכִילָה בִּכְלַל שְׁתִיָּה. וְכַמָּה יִשְׁתֶּה וִיהֵא חַיָּב. נִרְאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין:

21 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּיר הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִים אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין לְהִשָּׁבַע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

26 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

כֵּיצַד מִפִּיו. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם שֶׁאֵינִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אוֹ אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְּלוּם: וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן. אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

28 משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ יַנִּיחֵם בִּכְלִי וְיַנִּיחַ הַכְּלִי בִּכְלִי אַחֵר שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן. אֲבָל אִם הָיָה הַכְּלִי הַשֵּׁנִי מְזֻמָּן לָהֶם אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כֵּלִים כִּכְלִי אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין. וְאִם הִנִּיחָן כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי מֻתָּר לְהַנִּיחָן תַּחַת מְרַאֲשֹׁתָיו בֵּין כַּר לְכֶסֶת שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרָן וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה: קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין קְדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה הִיא. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְעַל זְרוֹעוֹ הוּא עָנָו וִירֵא שָׁמַיִם וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בִּשְׂחוֹק וּבְשִׂיחָה בְּטֵלָה וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת אֶלָּא מְפַנֶּה לִבּוֹ בְּדִבְרֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹתָן עָלָיו כָּל הַיּוֹם שֶׁמִּצְוָתָן כָּךְ הִיא. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה אוֹ בְּלֹא צִיצִית אוֹ בְּלֹא תְּפִלִּין:

29 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מְבִיאוֹ בְּשַׁבָּת מְגוּלֶּה, וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת כְּלִי בַּרְזֶל. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וּמִילָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאֵתוֹיֵי מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, מְגוּלֶּה — אִין, מְכוּסֶּה — לָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — אֲפִילּוּ מְכוּסֶּה, שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי? אִיתְּמַר אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֹא אֲמָרָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא לְחַבּוֹבֵי מִצְוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים, בְּסַכָּנָה — אִין, שֶׁלֹּא בְּסַכָּנָה — לָא, שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא אִידַּךְ: מְבִיאוֹ מְגוּלֶּה וְאֵין מְבִיאוֹ מְכוּסֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נוֹהֲגִין הָיוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִין מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִיבַּעְיָא לְהוּ, עֵדִים דְּקָאָמַר: אִיהוּ וְחַד, אוֹ דִילְמָא: הוּא וּתְרֵי. תָּא שְׁמַע: וּבַסַּכָּנָה מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הוּא וּתְרֵי — שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הוּא וְחַד, מַאי ״עֵדִים״? שֶׁרְאוּיִם לְהָעִיד בִּמְקוֹם אַחֵר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תָּנוּ רַבָּנַן: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל בְּשַׁבָּת, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב. לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא. קָרִיבוּ לֵיהּ רֵישָׁא דְטַוּוֹסָא בַּחֲלָבָא, לָא אֲכַל. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה הֲוָה, וְאָמֵינָא: דִּילְמָא דְּרַשׁ לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה״, וְנֶאֱמַר ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״. אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה — אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיוּ מֵתִים בִּזְמַנָּן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל עַל הַמִּילָה, וְעַל אוֹתָהּ הָעִיר לָא גָּזְרָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּשִׂמְחָה, כְּגוֹן מִילָה, דִּכְתִיב: ״שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב״ — עֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה. וְכׇל מִצְוָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בִּקְטָטָה, כְּגוֹן עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו״, עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו — עֲדַיִין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בִּקְטָטָה, דְּלֵיכָּא כְּתוּבָּה דְּלָא רָמוּ בַּהּ תִּיגְרָא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וּמִילָה — עֲדַיִין הִיא מוּחְזֶקֶת בְּיָדָם, וְכׇל מִצְוָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עָלֶיהָ לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן תְּפִילִּין — עֲדַיִין הִיא מְרוּפָּה בְּיָדָם. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם, רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶם. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם״? שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכׇּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין עַל רֹאשׁוֹ — יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ, וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִילִּין וְיָצָא לַשּׁוּק, וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד. רָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ, נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ בָּהּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״. מַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה דַּאֲמַר לֵיהּ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ שְׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּדָמְיָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מַה יּוֹנָה זוֹ כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְדֶרֶךְ חֲצֵירוֹת שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אַדְּרַבָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְּשָׁרֵי! וְכִי תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּשָׁרֵי אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבָּנַן דְּאָסְרִי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְשָׁרוּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת וְקַרְפֵּיפוֹת — וּמִי שָׁרוּ? וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, כָּךְ אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ לֹא דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת וְלֹא דֶּרֶךְ חֲצֵירוֹת! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחְלוּקְתּוֹ, אֶלָּא בִּרְצוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת וְאֶחָד חֲצֵירוֹת — כּוּלָּן רְשׁוּת אֶחָד הֵן לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן, וְלֹא לְכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, מַהוּ לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? מִי אָמְרִינַן כֶּחָצֵר דָּמֵי: מָה חָצֵר, אַף עַל גַּב דְּלֹא עֵרְבוּ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, הַאי נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, אוֹ דִילְמָא: לָא דָּמֵי לֶחָצֵר, דְּחָצֵר אִית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת, הַאי לֵית לֵיהּ אַרְבַּע מְחִיצּוֹת. אִי נָמֵי: חָצֵר אִית בֵּיהּ דָּיוֹרִין, הַאי לֵית בֵּיהּ דָּיוֹרִין? שְׁתִיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. זִימְנִין אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָא אָמַר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אִיזְמֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וֶהֱבִיאוּהוּ בְּשַׁבָּת, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים: הֵיאַךְ מַנִּיחִין דִּבְרֵי חֲכָמִים וְעוֹשִׂין כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חֲדָא: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמּוּתִי הוּא! וְעוֹד, יָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים! וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי יְהוּדָה הַגּוֹזֵר וְאָמַר לִי: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ הֲוָה, וְאַיְיתוּהוּ מֵהַאי רֵישָׁא לְהַאי רֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: סְבִירָא לֵיהּ לְמָר מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ? וַאֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא זִימְנִין בְּעַאי מִינָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! דִּילְמָא אַגַּב שִׁיטְפָךְ רְהִיט לְךָ גְּמָרָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַגַּב שִׁיטְפָא רְהִיט לִי גְּמָרַי. אִיתְּמַר אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: הָא מִילְּתָא אַמְרַהּ רַבִּי זֵירָא וְלָא פֵּירְשַׁהּ עַד דַּאֲתָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וּפֵירְשַׁהּ. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מָבוֹי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ, עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. לֹא עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה לְרַבָּה: מַאי שְׁנָא כִּי עֵירְבוּ חֲצֵירוֹת עִם בָּתִּים — דְּנִיתְּקוּ חֲצֵירוֹת וְנַעֲשׂוּ בָּתִּים, וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב: אֵין הַמָּבוֹי נִיתָּר בְּלֶחִי וְקוֹרָה, עַד שֶׁיְּהוּ

31 משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

גְּוִיל שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁל תְּפִלִּין אוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן. וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ אִם עִבְּדָן הַכּוּתִי פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לַכּוּתִי לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין פְּסוּלִין. שֶׁהַכּוּתִי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ אִם עֲשָׂהוּ הַכּוּתִי פָּסוּל. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲבָדָה לִשְׁמָהּ:

32 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

ואף על פי שהוא מזיד וכו'. א"א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא:

33 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

34 סוטה פתח ↗

וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם.

35 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:

35 משנה תורה, הלכות סוטה פתח ↗

מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה מְקַנֵּא לָהּ וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. אִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת וּמֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁתִּשְׁתֶּה אֵינָהּ שׁוֹתָה וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

36 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:

37 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא דברים ו ד ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

39 משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה פתח ↗

הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבִכְתַב הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן אוֹמְרִין יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם הָיְתָה כְּתוּבָה יְוָנִית וּשְׁמָעָהּ יָצָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשּׁוֹמֵעַ עִבְרִי: הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּתוּבָה בִּכְתַב אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי וּקְרָאָהּ אֲרָמִית לַאֲרָמִי לֹא יָצָא שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הַקּוֹרֵא לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ:

44 משנה תורה, הלכות סוטה פתח ↗

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת במדבר ה יט "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה" במדבר ה כ "וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" במדבר ה כא "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" במדבר ה כב "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְהִיא אוֹמֶרֶת במדבר ה כב "אָמֵן אָמֵן" בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

46 משנה תורה, הלכות חגיגה פתח ↗

הַקְּרִיאָה וְהַבְּרָכוֹת בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר דברים לא יא "תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" בִּלְשׁוֹנָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם לוֹעֲזוֹת:

47 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

« רשימות שיעורים על שבועות ל״ז ע״ב רשימות שיעורים על שבועות ל״ט ע״ב »