רשימות שיעורים על שבועות כ״ז

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות כ״ו ע״ב רשימות שיעורים על שבועות כ״ח ע״א »

1 שבועות פתח ↗

מַתְנִי׳ נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר. לְקַיֵּים וְלֹא קִיֵּים – פָּטוּר; שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת, שֶׁאֵינוֹ מוּשְׁבָּע עָלָיו מֵהַר סִינַי – הֲרֵי הוּא חַיָּיב עָלָיו; מִצְוָה, שֶׁהוּא מוּשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב עָלֶיהָ?! אָמְרוּ לוֹ: לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת – שֶׁכֵּן עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה – שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ לָאו כְּהֵן; שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל, שֶׁהוּא פָּטוּר. יָכוֹל נִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים, שֶׁיְּהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲרָעָה רְשׁוּת, אַף הֲטָבָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּים, שֶׁהוּא פָּטוּר. יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ וְלֹא הָרַע – יָכוֹל יְהֵא פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אָבִיא נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ וְלֹא הֵרַע, שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים וְלֹא הֵרַע, שֶׁיְּהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אוֹצִיא נִשְׁבַּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים וְלֹא הֵרַע, שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הֲטָבַת אֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ לְהֵיטִיב״. וְאֵיזוֹ הִיא הֲרָעַת אֲחֵרִים? ״אַכֶּה אֶת פְּלוֹנִי וַאֲפַצֵּעַ אֶת מוֹחוֹ״. וּמִמַּאי דִּקְרָאֵי בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיבִי? דִּלְמָא בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיבִי! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּבָעֵינַן הֲטָבָה דּוּמְיָא דַּהֲרָעָה, וַהֲרָעָה דּוּמְיָא דַּהֲטָבָה; דְּאַקֵּישׁ הֲרָעָה לַהֲטָבָה – מָה הֲטָבָה אֵינָהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה, אַף הֲרָעָה אֵינָהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה. הֲרָעָה גּוּפָהּ – הֲטָבָה הִיא. וְאַקֵּישׁ הֲטָבָה לַהֲרָעָה – מָה הֲרָעָה אֵינָהּ בְּקִיּוּם מִצְוָה, אַף הֲטָבָה אֵינָהּ בְּקִיּוּם מִצְוָה. הֲטָבָה גּוּפַהּ – הֲרָעָה הִיא. אִי הָכִי, בִּדְבַר הָרְשׁוּת נָמֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״אוֹ״ לְרַבּוֹת הֲטָבַת אֲחֵרִים – שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיבִי. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיבִי; הַשְׁתָּא הֲרָעַת אֲחֵרִים אִיתְרַבַּי, הֲטָבַת אֲחֵרִים מִיבַּעְיָא?! וְהַאי ״אוֹ״ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק! לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ; אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ, אִמּוֹ וְלֹא אָבִיו – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

2 ריטב"א על נדרים פתח ↗

כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת. איכא מרבנן ז"ל דס"ל דכיון דנקיט תנא רישא דיש נדר בתוך נדר בנדר של נזירות ולא נקיט ליה בנדרים דעלמא למתני קונם עלי ככר זה אם אוכלנו ואכל אינו חייב על כל אחת ואחת דדוקא בנדרי נזירות הוא שהנזירות חלה על הנזירות כדילפינן בפ"ק דמכילתין דף ג. מנזיר להזיר אבל בנדרים דעלמא אפי' מנדרי איסור אין נדר חל על נדר כשם שאין שבועה חלה על שבועה דשני נדרים חד מינא נינהו דומיא דשבועות ואע"ג דנזירות איסור חפצא הוא כנדרי איסר דעלמא ולפיכך חלה על דבר מצוה ועל שבועה כדאיתא במס' נזיר דף ג: וכדכתיבנא בסוף פ"ק לא גמרינן מינה לנדרים דעלמא דהוו נמי איסור חפצא דהא דגלי קרא בנזירות שתהא חלה על נזירות אע"ג דתרוייהו חד מינא הוא חדוש הוא ולא גמרינן מינה לנדרים דעלמא אלא דינא דנדרים כדינא דשבועות והאי פירושא ליתיה דכיון דנדרים דעלמא דמו לנדרי נזירות דהוו איסור חפצא ולא דמו לשבועות דאינון איסור גברא היכי שבקינן למילף נדרים מנזירות וילפינן ליה משבועות ותו דהא מהיקשא דאיש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר גמרינן בפ"ק דף ג. ידות נדרים כידות נזירות וה"ה דמקשינן להו להא דנדר על נדר דאין היקש למחצה וגזירת הכתוב הוא באיסור חפצא לחול זה על זה אע"ג דהוו חד מינא משא"כ בשבועות ואשכחן נזירות דדמי לנדר לחול על שבועה ועל דבר מצוה משא"כ בשבועה אלמא כי הדדי נינהו והא דנקט תנא הכא נדר של נזירות משום דלא מיתני ליה שפיר לישנא דאם אוכל לנדרים דעלמא א"נ והוא הנכון דעיקר דינא בנזירות כתיב ומינה ילפינן לנדרים דעלמא ומשום הכי נקט נזירות שהוא אב ומיהו מודינא בנדרי הקדש דאיסור גברא נינהו ודינייהו כשבועה ואין נדר חל על נדר כשם שאינו חל על שבועה כדמוכח מההיא דרב גידל דפרק קמא דף ח. כדפרישנא התם וכן עיקר וליכא למינדע מינה וכן דעת מורי נר"ו ופרישנא בגמ' דבדין הוא דמצי למיתני רישא הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים או שתה יין חייב על כל אחת ואחת אלא דאיידי דבעי למתני סיפא אם אוכל תני נמי רישא אם אוכל וכבר פירשנו למעלה דגבי שבועה דלא חיילא בתרייתא לוקה עליה משום שבועת שוא אם התרו בו בכך:

3 שבועות פתח ↗

4 שבועות פתח ↗

5 שבועות פתח ↗

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 שבועות פתח ↗

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 שבועות פתח ↗

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּיו״. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה; וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְאִיַּיתַּר לֵיהּ ״אוֹ״ לְחַלֵּק. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיב, מְמַעֵט דְּבַר מִצְוָה; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיב, מִמַּאי קָא מְמַעֵט? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת כּוּ׳. וְרַבָּנַן – שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא! וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמַר לָךְ: אַטּוּ הֲטָבַת אֲחֵרִים – לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיתַהּ בִּכְלַל הֲרָעַת אֲחֵרִים, וְרַבִּי רַחֲמָנָא? הָכָא נָמֵי בְּקִיּוּם מִצְוָה – אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה, רַבְּיֵיהּ רַחֲמָנָא. וְרַבָּנַן – הָתָם, אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אֵיטִיב״; הָכָא מִי אִיתֵיהּ בְּ״לֹא אֲקַיֵּים״?! מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״; וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא – חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – דְּלָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא; אֲבָל אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי. כִּדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת – חַיָּיב. ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כּוּלָּהּ. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא – הָא שְׁבוּעָה אִיכָּא; דְּאִי מַשְׁכַּחַת רַוְוחָא – חָיְילָא. לְמַאי הִלְכְתָא? לְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: שֶׁאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם נְזִירוּת מִיהָא אִיתַאּ, דְּכִי מָנֵי לְרִאשׁוֹנָה, בָּעֵי מִיהְדָּר מִימְנָא לִשְׁנִיָּה בְּלָא שְׁאֵלָה. הָכָא, שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה מִי אִיתַאּ כְּלָל?! אָמַר רָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וַאֲכָלָהּ – אִם שִׁיֵּיר מִמֶּנָּה כְּזַיִת, נִשְׁאַל עָלֶיהָ; אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, אֵין נִשְׁאָל עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִכְּזַיִת קַמָּא עַבְדֵּיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ! אִי דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – מַאי אִירְיָא כְּזַיִת?

20 שבועות פתח ↗

21 שבועות פתח ↗

22 שבועות פתח ↗

23 שבועות פתח ↗

24 שבועות פתח ↗

25 שבועות פתח ↗

26 שבועות פתח ↗

27 שבועות פתח ↗

28 רש"י על שבועות פתח ↗

הא קמ"ל כו' - להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה:

29 שבועות פתח ↗

30 שבועות פתח ↗

31 שבועות פתח ↗

32 שבועות פתח ↗

33 שבועות פתח ↗

34 שבועות פתח ↗

35 לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

נשאל על השלישית וכו'. וא"ת איך יכול לשאול על הג' הא כיון שלא שאל על הראשונה והשניה עדיין השלישית לא חלה ואין מתירין את הנדר עד שיחול, כבר הקשה זה הרב מהר"ל בן חביב ז"ל בפסקיו ע"ש. והרב"י ז"ל בסימן רכ"ח כתב שם בשם הרמב"ן ז"ל דאין יכולין להתיר השלישית עד שיתירו השניה ופליג על רבינו ז"ל וכ"נ מדברי הר"ן ז"ל ע"ש בסוף סי' רכ"ח:

36 שבועות פתח ↗

37 שבועות פתח ↗

38 שבועות פתח ↗

39 שבועות פתח ↗

40 שבועות פתח ↗

41 תוספות פתח ↗

הכי השתא התם איתא לשניה כו'. בפ"ב דנדרים דף יח. לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס"ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס"ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב' נזירות זו אחר זו אפי' לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך . תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל' וה"ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה"מ לשנויי אע"ג דאין נזירות חלה על נזירות מ"מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש"ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר"י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ"ש מהא דתנן נדרים דף סו. קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי:

42 שבועות פתח ↗

43 שבועות פתח ↗

44 ריטב"א על שבועות פתח ↗

דאמר רבא שאם נשאל על הראשונ' עלתה לו שניה תחתיה פי' רש"י ז"ל שהוא נאסר בככר זו משום שבוע' שניה עכ"ל ודייקי בתוס' מהאי לישנא דס"ל למרן ז"ל דדוקא כשנשאל על הראשונה קודם אכילת ככר אבל אם נשאל על הראשונה לאחר אכילת הככר תו לא חיילא שניה למפרע על מה שאכל בהיתר שבוע' שניה ובמה שנשאל על הראשונה נפטר מחיוב שבועתו הילכך אמר שבוע' שלא אוכל ככר זו שבוע' שלא אוכלנ' ואכל מקצתה ונשאל על שבועה א' מותר במה שנשאר ממנה דהא בשבוע' שלא אוכלנה לא נאסר אלא בכולה מדרבא קמיירא דלעיל מה שאכל ממנה בהיתר שבוע' שניה אינו מצרפי למפרע עם הנשאר ממנה כל שיאסור באכילת הנשאר לדון אותו עם מה שאכל למפרע שאכלה כולה באיסור וכן כל כיוצא בזה אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דלהכי נקט רבא עלתה לו שני' תחתיה לומר שהיא חלה תחתיה אף למפרע וצריך להשאל על שתיהם הילכך לדידן דקי"ל כאמימר דלקמן דאכל' כולה נשבע נשאל עליה נשבע שלא אוכלנה ואכלה צריך להשאל על שתי השבועות והביאו עוד ראיה לדבריהם מהא דאתי לסיועי הא דרבא מהא דתנן במי שנזר שתי נזירות ומנה את הראשונה וכו' והא התם כשנשאל על הראשונה ליתיה בעולם ואפ"ה חלה שנים תחתיה באותו מנין ואינו צריך מנין אחר:

45 תוספות פתח ↗

46 שבועות פתח ↗

46 משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

אָמַר לְבִתּוֹ אוֹ לְאִשְׁתּוֹ קַיָּם לִיךְ קַיָּם לִיךְ וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָלָה עָלָיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ וּמוּפָר לִיךְ וְלֹא תָּחוּל הֲקָמָה אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה הֲרֵי זֶה מוּפָר שֶׁאֵין הַהֲקָמָה מוֹעִיל אַחַר הַהֲפָרָה. אָמַר לָהּ קַיָּם וּמוּפָר לִיךְ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה קַיָּם. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם. אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ לְמָחָר אֵינוֹ מוּפָר שֶׁהֲרֵי קִיְּמוֹ הַיּוֹם וּלְמָחָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. אָמַר לָהּ קַיָּם לִיךְ שָׁעָה אַחַת וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר הֲרֵי זֶה קַיָּם. וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי מוּפָר לִיךְ לְאַחַר שָׁעָה שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא הֲפָרָה מִפִּיו. אָמַר לָהּ קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת וּכְשֶׁעָבְרָה הַשָּׁעָה אָמַר לָהּ מוּפָר לִיךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק וּלְפִיכָךְ אֲסוּרָה בְּנִדְרָהּ. וְאִם עָבְרָה עַל נִדְרָהּ אֵינָהּ לוֹקָה:

47 שבועות פתח ↗

48 ר"ן על נדרים פתח ↗

בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו - הר"מ במז"ל סובר בפ"ו מהל' שבועות הל' ד דדוקא בבעל הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן שאינו נעשה שליח דצריך שיהא הנודר בפני המתירין והכי מוכח בירושלמי בפרק נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע"י תורגמן נשמעינה מן הדא רבי אבא בר זוטרא אתעביד מתרגמניה דרבי יוחנן בהדא איתתא דלא חכמה למשמע סוריסטון מדבעיא אי מתירין ע"י תורגמן מכלל דפשיטא לו דע"י שליח אין מתירין ואפילו למאי דמסקינן דעל ידי תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל הדבר נמי תמן קאי אבל ע"י שליח לא הלכך הכא בבעל דוקא הוא דאיבעיא לן. ומסקינן דאפילו בבעל אי מכנפין אין אי לא מכנפין לא דאף ע"ג דאשתו כגופו לא הקילו גבי בעל אלא היכא דמכנפי אבל דליכנפי לכתחלה גביה לא כיון דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם זו היא שיטת הר"מ במז"ל. אבל בתוספות פירשו בהפך ואמרו אדרבה גבי איניש דעלמא פשיטא לן שיכול לעשות שליח וגבי בעל דווקא הוא דאיבעיא לן משום דחיישינן שמתוך שנדרי אשתו קשין עליו יוסיף מדעתו בחרטתה ומסקינן דאי מכנפין אין ואי לא לא והיינו טעמא משום דכי מכנפי ולית ליה טרחא במילתא לא חיישינן דלמא מוסיף הוא אחרטה דילה אבל אי לא מכנפין כיון דאיכא תרתי חדא שנדריה קשין אצלו ועוד דטרח חיישינן אבל באינש אחרינא כיון דלא איכפת ליה אי שנו אי לא ליכא למיחש וכתב עוד רבינו שמשון ז"ל ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירין לו לפי שסובר הרב ז"ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קדושין דף פא: אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון:

49 שבועות פתח ↗

50 תוספות על שבועות פתח ↗

אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה. נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ"ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל:

51 שבועות פתח ↗

52 שבועות פתח ↗

53 שבועות פתח ↗

1 משנה. נשבע לקיים ולא קיים פטור. בנשבע לקיים את המצוה ישנן שלש שיטות הראשונים:

2 א דעת הר"ן בנדרים ח. ד"ה והלא וכו' שהשבועה חלה למלקות ולא לקרבן; ב הרמב"ן סובר ע"ש בנדרים בגליון הש"ס ששבועה לקיים מצוה אינה חלה כלל כי חפצי שמים מופקעים. ג הריטב"א כתב בנדרים יז. ד"ה כיצד שאין שבועה לקיים שבועה חלה ואף הוי' שבועת שוא.

3 ונראה שהריטב"א חולק על הרמב"ן ביסוד ההלכה דשבועת שוא. אליבא דהריטב"א כל שבועה שאינה חלה הופכת להיות שבועת שוא. ואילו לדעת הרמב"ן דוקא ארבע מחלקות שבועות הן לשוא, עיין ברמב"ם פ"א מהל' שבועות הל"ד. אך ורק ארבע שבועות אלו שהן לשוא מעיקרא דדינן אינן חלות. אולם שבועה לקיים את המצוה שאינה חלה מטעם אחר דהיינו שחפצי שמים מופקעים מקיום שבועה אינה בכלל שבועת שוא מעיקרא דדינה.

4 אמנם קשה על הריטב"א מהגמ' בנדרים ח. וז"ל ואמר רב גידל א"ר מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנא' נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה עכ"ל, הרי ששבועה לקיים מצוה אינה שבועת שוא. ברם עיין בריטב"א שמפרש וז"ל ופריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא פי' דאין שבועה חלה על שבועה אפי' לקיים וכו' לוקה על השניה משום שבועת שוא וכו' והיאך דוד נשבע עליהם לקיימם הא הויא שבועה לבטלה עכ"ל, כלומר היא היא קושית הגמרא הלא שבועתו שבועת שוא.

5 ובתירוץ הגמרא כתב הריטב"א וז"ל אלא הא קמ"ל קרא דשרי לזרוזי לנפשיה, כלומר, אי חזי דמיאש מן המצות שרי לזרוזי לנפשיה לקיומינהו בשבועה כיון דמצוה דגופיה וקים ליה דמוקים שבועתו ולא הויא שבועת שוא עכ"ל. דבריו טעונים ביאור. וכן עלינו להבין מה שנאמר בגמרא דלזרוזי לנפשיה נשבעין, הרי מאחר שהשבועה אינה חלה אליבא דהרמב"ן, איזה זירוז יש בשבועתו.

6 אף לשון הגמרא "מושבע ועומד מהר סיני" צריך ביאור שכן לכאורה לא היתה שבועה בסיני כי אם מתן תורה בלבד. וצריכים לומר שהגמרא מתכוונת לברכות וקללות בפרשיות בחוקותי כי תבוא ובנצבים, כלומר, לכריתת ברית סיני וברית מואב בין ה' יתברך לבין בנ"י, וכפי המבואר בגמ' שבועות כט. שהשביע משה רבינו את ישראל בשעת כריתת הברית. ברם אף אותה השבועה דכריתת ברית צע"ק כיצד חלה הרי אין שבועה חלה לקיים מצות. ומש"כ המהרש"א כט. ד"ה כשהשביע משה וכו' וז"ל דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה עכ"ל, תמוה, שהרי פשיטא שנתחייבו במצוות בשעת מתן התורה בסיני כשאמרו נעשה ונשמע וכפי שמוכח מפרשיות התורה רבות ומדברי חז"ל באריכות. ע"כ עלינו לומר שכך היא ההלכה: אף ששבועות בעלמא לקיים מצוות אינן חלות, עכ"ז שבועה בתורת כריתת ברית בין הקב"ה לבין עמו לקיים את התורה שפיר חלה.

7 בהתאם לכך ניתן לבאר ענין זרוזי נפשיה שבגמרא, דהיינו שיש לאדם רשות לכפול שבועת כריתת הברית על עצמו. ברם אין בזאת השבועה חלות שבועה בעלמא כי אם חידוש הברית ע"פ הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. מעתה מוסברת דעת הריטב"א. חידוש כריתת ברית שייך רק בתרי"ג מצוות התורה, אבל לא בשבועה שניה הבאה לקיים שבועה ראשונה. עקב כך בתרי"ג מצוות בלבד חלה השבועה של הגברא מדין כריתת ברית ואינה איפוא לשוא.

8 שם. הלכות הרמב"ם בנשבע לקיים או לבטל את המצות.

9 הלכות הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות הל' י"ב - י"ז, זקוקות לביאור. בהל' י"ב כתב שהנשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה לוקה משום שבועת שוא. ובהל' י"ג - י"ד העלה שהנשבע שבועה שניה לעבור על שבועה ראשונה לוקה על השניה משום שוא. ומסיק בסוף הל' י"ד - ט"ו וז"ל וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא כו' כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות וכו' עכ"ל. וקשה למה מחלק הרמב"ם הלכותיו לשלש מחלקות - לנשבע לבטל מצות לא תעשה דאיסורי התורה, לנשבע לעבור על איסורי שבועה, ולנשבע לבטל מצוות עשה ומצות הגדת עדות. הרי לכאורה הלכה אחת הן - שהשבועה לבטל מצוה שבועת שוא היא.

10 גם הל' ט"ז טעונה עיון. וז"ל נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו כו' הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רוצה עושה ואם לא רוצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עכ"ל. ויש לתמוה למה כתב יראה לי וכו', הרי הנשבע להרע לאחרים נשבע לעבור על איסור תורה, וכבר פסק למעלה שכל שנשבע לעבור על איסור תורה לוקה משום שבועת שוא. ובנידון זה אף הסוגיא שלפנינו דורשת עיון כי מקודם דרשה קרא מלהרע או להיטיב שהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ואח"כ דרשה שוב שהנשבע להרע לאחרים ולא הרע פטור מפסוק להרע או להיטיב, ולמה דרשה שתי דרשות עבור שנים שהם לכאורה אחד.

11 ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שלדעת הרמב"ם אין הנשבע להרע לאחרים בכלל הנשבע לבטל את המצוה דעלמא. וזה עפ"מ שביארנו לעיל שכדי שתחשב שבועה לנשבע לבטל מצוה צריך שגוף השבועה מהוה שבועה לבטל מצוה ולא די שהשבועה גורמת ביטול מצוה. בהתאם לכך יתכן ששונה הנשבע להרע לאחרים שכן עיקר כוונתו אינה לבטל מצוה אלא להרע לאחרים. ואילו הנשבע לבטל מצוה דעלמא - כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא יתן צדקה כוונתו לבטל את המצוה. לפיכך היינו מדמים שהנשבע להרע לאחרים אינו נשבע לבטל מצוה, ומשום כך כתב הרמב"ם "יראה לי" שאכן נחשב להרע לאחרים לנשבע לבטל מצוה בעיקר חלות שם השבועה.

12 דומה לכך כתב המאירי בשבועות כה. וז"ל מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו וכו' וכשתעיין בדבר אין כאן ראייה וכו' עכ"ל. אליבא דחכמי הדורות דעת הנשבע היא הקובעת דין הנשבע לבטל את המצוה. ואילו לפי המאירי בכל אופן נשבע לבטל את המצוה ובכך מוסבר פסק הרמב"ם. אך דרך זו נראית דחוקה ברמב"ם ואינה במשמעות ההלכות.

13 ונראה שעלינו להתבונן בפסק הרמב"ם שהרעת אחרים מהווה שוא האם הוא מטעם הנשבע לבטל את המצוה או שהוא דין בפני עצמו. לפום ריהטא הוא בכלל הנשבע לבטל את המצוה, אבל אחרי העיון נראה שהרעת אחרים מהווה שבועת שוא מדין בפני עצמו ולא מטעם מי שנשבע לבטל את המצוה. הרי כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות הלי"ז וז"ל נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ע"כ, וביארו המפרשים עיי"ש ברדב"ז שחלה משום שאיסור החובל בעצמו אינו מפורש בקרא, והרמב"ם לשיטתו שם הל"ז ששבועה חלה על דבר שאינו מפורש בקרא כגון חצי שיעור. והנה בין אופני הרעת אחרים מנה הרמב"ם שם הל' ט"ז מסירה לאנס ואין שבועה חלה עליה, והרי איסור המסירה לאנס אינו מפורש בתורה, ולמה איפוא לא תחול עליה שבועה. ע"כ דין השבועה להרע לאחרים שאינה חלה הוא דין בפני עצמו ולא מדין הנשבע לבטל את המצוה, וביחס לדין חדש זה הוסיף הרמב"ם "יראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא". לפי"ז קיימת נפק"מ בנוגע לנשבע להרע לאחרים ולעצמו בכולל. הנה הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' שבועות הלי"ח ששבועה לבטל את המצוה בכולל חלה, אך יתכן שהרעת אחרים שונה מביטול מצוה. ביטול מצוה דין בשם השבועה, ולכך חלה שבועה הכוללת רשות עם ביטול מצוה כי בכך אין השבועה נקראת על שם ביטול המצוה. הרעת אחרים לעומתה מופקעת מחלות שבועה מעיקרה וכאילו נשבע על דבר שא"א לו לקיים והוה דבר שאין לו רשות להישבע עליו, ומשום כך אינה חלה אף בכולל. ודומה לנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך בכולל או לאסור פירות חבירו על חבירו בכולל שאין כולל מועיל מאחר שאינם ברשות הנשבע ועיקר חלות השבועה מופקעת. וכן דין השבועה להרע לאחרים שמופקעת מעיקר חלותה ואף בכולל אינה חלה.

14 בנוגע לשבועה לקיים את המצוה שהיא מחלוקת הר"ן והרמב"ן משמעות הרמב"ם בהל' ט"ז שאינה חלה כלל כי כן כתב וז"ל שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות וכו' עכ"ל וכרמב"ן. ועיין לקמן בשיעורים כז: ד"ה דאמר רבא וכו' אות ג'

15 בדין הנשבע להרע לעצמו שהשבועה חלה כבר הארכנו בשיעורינו דף כא: בדין חצי שיעור אות ד'. והסברנו שהחובל בעצמו עובר באיסור כללי ולכן שבועה חלה לבטלו. והנה בשבועה להרע לאחרים שאינה חלה כתב הרמב"ם ארבעה אופנים: שיכה את פלוני; או יקללנו; או יגזול ממונו; או ימסרנו ביד אנס, ואילו בלהרע לעצמו לא הזכיר אלא החובל בעצמו, ויש לעמוד על השנוי.

16 ונראה, שהמקלל את עצמו לוקה שבועות לה. ורמב"ם פרק כ"ו מהל' סנהדרין הל"ג כדין המקלל את חבירו, וכיון שהמקלל את עצמו נאסר בעיקר הלאו דקללה ובאיסור מפורש ומפורט הו"ל נשבע לבטל את המצוה. אף הגוזל מעצמו אינו שייך כאן שהרי א"א לגזול מעצמו דבר ופשיטא שאינו נשבע לבטל את המצוה. ברם במוסר את עצמו יש להסתפק אם אסור או לאו. ומסתבר שאסור כמו המוסר את חבירו לאנס והוא בכלל עיקר האיסור דמסירה, והו"ל איפוא נשבע לבטל את המצוה.

17 ובקשר לזה מהראוי להצביע על מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ו מסנה' הל"ו וז"ל אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אע"פ שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב עכ"ל. יתכן שלפי הרמב"ם אין מחילה מועלת בקללה בכל אופן, ועקב כך נסיק שהמקלל את עצמו אסור ולוקה. מאידך ניתן לומר שהרמב"ם יבחין בין קללת נשיא לקללת ישראל. מחילת הנשיא אינה מתרת קללתו כלל. בישראל לעומת זה יש משמעות מהרמב"ם ודו"ק היטב בשינוי לשונו שאין מחילה מועלת לאחר הקללה למנוע מהמקלל עונש מלקות, אבל מחילה לפני הקללה כן מועלת והמקלל אחר מחילה פטור. ואם ננקוט כך עלינו להבין איפוא למה חייב המקלל את עצמו - וכי גרוע זה מהמקלל לאחר מחילת המקולל שהוא פטור, וכן במקלל את עצמו למה לא ייחשב כאילו מחל על הקללה ויהיה מותר לו לקלל את עצמו.

18 ודומה שכך היא גזה"כ "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" עי' לקמן שבועות לו. שאין אדם יכול למחול על קללת עצמו, אף שיש לו למחול על קללת חבירו קודם שמקללו.

19 בפר"ח ד"ה ירושלמי. וז"ל אזהרה לשבועת הרשות מנין לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין עכ"ל. דברי הירושלמי מורים כשיטת הרמב"ן שחפצי שמים, דהיינו שבועת מצוה, אינם נתפסים כלל בשבועה ואינם באזהרת בל יחל. עקב כך מדייק הירושלמי "אזהרה לשבועת הרשות" שכן שבועה לקיים את המצוה אינה חלה כלל, ואילו להר"ן אף שהנשבע שבועת מצוה פטור מקרבן עכ"ז חייב מלקות, ולא היה לו להירושלמי להגביל את לימוד הלאו לשבועת הרשות בלבד.

20 שם. גמ'. שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה.

21 כבר דננו באריכות בשיעורים לדף כא: בדין חצי שיעור אות ב' בשיטת הרמב"ם שהנשבע שלא יאכל אסור בחצי שיעור, והבאנו שם שני פירושים: א שהוא מטעם דחזי לאיצטרופי, כהסברו של הר"ן, ואף שפחות מכזית אינו בכלל עצם איסור השבועה מכל מקום אסור מדין שם איסור מיוחד דח"ש; ב מטעם שיש בשבועה חלויות דאיסורי אכילה כבכהת"כ ולפיכך נאסר חצי שיעור כמו בשאר איסורי אכילה שבתורה. לפי"ז ח"ש אסור בעיקר חלות איסור השבועה, והיא דעת הר"י מיגאש.

22 ועלינו להתבונן מהי דעתו של שיטת הרמב"ם בח"ש בנוגע לשבועה שלא אוכלנה. הרי בכה"ג כל הככר היא כבריה, ובכן פחות מכל הככר אינו בכלל עיקר חלות שם השבועה שכמין אחר דמי. ויוצא שלפי הר"ן שח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי אף כשהח"ש מהוה חפצא של היתר, גם בכה"ג שנשבע שלא אוכלנה יתכן שאסור. מאידך אליבא דהר"י מיגאש שחלים איסורי אכילה בשבועות הדומים לאיסורי אכילה אחרים שבתורה ולכן נאסר ח"ש, מסתבר שזה רק כשהוא חפצא דאיסור ממילא אף ח"ש אסור. ואילו בחצי בריה שאינו כלל אותו המין האסור, פשיטא שהוא מותר.

23 שם. גמ' דאמר רבא שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה. פשטות הגמרא מורה שדינו של רבא שייך דוקא בהתרת חכם העוקרת את השבועה הראשונה למפרע ולא בהפרת הבעל שמתרת מכאן ולהבא. וכן מפורש מפירש"י שכתב בד"ה הא קמ"ל ז"ל לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמו שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה עכ"ל. ויוצא שאם הפר הבעל את השבועה הראשונה לא חלה השבועה השניה. ויש להקשות מהמבואר ביבמות לב. וז"ל איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל עכ"ל, כלומר, שבנוגע לדין אין איסור חל על איסור כשהאיסור הראשון פקע חל האיסור שני מכאן ולהבא. ומ"ש דין אין שבועה חלה על שבועה שהשניה אינה חלה אלא באופן שהחכם עקר את הראשונה למפרע ולא כשהבעל מיפר את הראשונה מכאן ולהבא מדין אין איסור חל על איסור שהאיסור השני חל כשפקע האיסור הראשון מכאן ולהבא.

24 והנה הובאה לעיל בשיעורים כז. ד"ה נשבע לקיים את המצוה וכו' מחלוקת הראשונים בדין אין שבועה חלה לקיים את המצוה. לדעת הרמב"ן חפצי שמים מופקעים לגמרי מחלות שבועה ואילו הר"ן סובר שאין שבועה לקיים את המצוה חלה לחייב את הנשבע בקרבן, אך חלה לחייבו מלקות במזיד. ואכן לפי הרמב"ן ליכא שום קושי שכן בנוגע לדין אין איסור חל על איסור העלו בגמ' שיש "נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים". וביארו הגר"ח זצ"ל ומפרשים אחרים שר"ל שהאיסור השני חל בשעתו אלא שיסוד הדין של אאחע"א נוגע לעונשי בי"ד, כלומר שאין בי"ד מענישים גברא בעד האיסור השני. ואילו בשבועה לפי הרמב"ן אין השניה חלה על הראשונה כלל ומופקעת לגמרי. ובכך מוסבר שפיר ההבדל בין שבועה לאיסור. הרי בדין אאחע"א משעה שפקע האיסור הראשון חל האיסור השני לחייב גם בעונשין כי אף כשהאיסור הראשון עדיין היה קיים חל האיסור השני. לכן נגמר דינו ליענש עליו משעה שהאיסור הראשון פקע. לעומת זאת, בשבועה הלא אליבא דהרמב"ן לא חלה השבועה השניה כלל כל זמן שלא פקע תוקף השבועה הראשונה ומשעה שיצאה השניה מפי הנשבע שבועה לבטלה היא. עקב כך לא יתכן שתהיה חוזרת וניעורה לחול לאחר זמן כשיפר הבעל לראשונה. ברם אליבא דר"ן עדיין קשה.

25 ונראה שיש לתרץ בכמה אופנים: א ניתן לומר ששונה דין אין איסור חל על איסור דעלמא משום שאף שלא חל איסור אחות אשה לגמרי בשעתו, בשעת הקידושין, עכ"ז האוסר של אחות אשה בתוקפו עומד שהרי עדיין אחות אשה היא, לפיכך כשפקע האיסור הראשון מצא איסור אחות אשה מקום לחול וחל האיסור מכאן ולהבא. מאידך האוסר דשבועה הוא מעשה ההפלאה, ומאחר שבשעת ההפלאה לא חלה השבועה לגמרי חלף ועבר הדבר האוסר דהיינו ההפלאה, וא"א לה להגמר לאחר זמן.

26 ב א"נ י"ל שרק בנשבע לקיים מצות עשה סובר הר"ן שהשבועה חלה למלקות ולא לקרבן. אבל בנשבע לקיים מצות ל"ת הואיל והשבועה אינה יכולה לחול למלקות, כי אין איסור שבועה חל על איסור, והגברא פטור ממלקות, יודה הר"ן שהשבועה מופקעת לגמרי מחלות וכדעת הרמב"ן. בשלמא בשאר איסורי התורה יש דין לקוברו בין רשעים גמורים וכנ"ל בשם הגר"ח זצ"ל וחלים לאסור בלי עונשים. ברם שבועה שונה שבמקום שאינה מחייבת לא קרבן ולא מלקות אינה חלה לאיסור כלל ומופקעת היא לגמרי. ואף שמצינו אליבא דהרמב"ם ששבועה בלי שם ושבועה ע"י התפסה חלות לאסור בלי חיוב קרבן או חיוב מלקות דיניהן שונים כי קבלות שבועה מיוחדות הנה ולא קבלת שבועה רגילה ולכן חלות לחצאין כדיניהן. ועיין לעיל בראשית שיעורינו יט: ד"ה שיטת הרמב"ם באיסור חפצא בשבועה בביאור הדברים. ואילו שבועה לקיים את מצות ל"ת או שבועה ע"ג שבועה הרי קבלת השבועה היתה קבלה שלמה כדין אלא שמטעם אאחע"א לא חלה לעונשים ולחיוב קרבן. לפיכך ליכא חלות שבועה כלל ומופקעת השבועה לגמרי, ואף כשיפר הבעל לראשונה א"א לה לחול הואיל ובשעתה היתה מופקעת מחלות.

27 כל הנ"ל הוא אליבא דרש"י. ברם הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות הל' י"ז קבע את דינו של רבא בלי להוסיף שתלוי במה שחכם עוקר את השבועה מעיקרא. ויתכן שהוא חולק על רש"י, ולדעתו הדין דרבא נוהג גם כשיפר הבעל לשבועה הראשונה שכן דין השבועה דומה לדין אין איסור חל על איסור ושלא כנ"ל, וצ"ע. ועיין להלן בביאור שיטתו באות ג'

28 ב יש לדון במי שנשבע שיאכל ככר ואח"כ נשבע שלא יאכלנה שהשבועה השניה שבועת שוא היא בשעתה מה דינו אם ישאל אח"כ על השבועה הראשונה, האם נאמר שאף בכה"ג תחול השבועה השניה למפרע ולא תהיה שבועת שוא או לא. ובהפרה כה"ג פשוט שנשארה לשוא כי דין שבועה לשוא תלוי דוקא בשעת ההפלאה וא"א לשנותה אחר כך מכאן ולהבא. עיין לעיל באות א'. וכ' רש"י בד"ה הא קמ"ל וז"ל חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו וכו' עכ"ל, יוצא שאם האחרונה היתה שבועת שוא בשעת ההפלאה לא יתכן שישתנה דינה למפרע ואף ע"י התרת חכם אינה חלה. והריטב"א לנדרים יח. ד"ה אמר רבא כתב שבשבועה שאוכל ואח"כ נשבע שבועה שאוכל, השניה לשיטתו לשוא ולוקה עליה, שאף אם ישאל אח"כ אראשונה שבדין הוא שהשניה תחול למפרע אלא שאכתי מחוייב משום איסור לשוא ולוקה שמונים - מ' משום שבועת שוא, ומ' משום שבועת בטוי, ותמוה כיצד תחייב שבועה אחת בין מדין שבועת שוא ובין מדין שבועת ביטוי.

29 והנה הגמרא הביאה ראייה לרבא ממי שנדר שתי נזירות ומנה את הראשונה והפריש עליה קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה שעלתה לו שניה בראשונה וס"ד שה"ה במי שנשבע שתי שבועות. ודחתה הגמ' וז"ל הכי השתא התם נזירות מיהא איתא דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה הכא שבועה שניה מי איתא כלל עכ"ל. ועלינו להבין את השקלא וטריא. ונראה שלפי פרש"י הנ"ל ששבועת שוא לא חלה למפרע ע"י התרת חכם כי אינה כביטוי, ביאור הסוגיא הוא כלהלן:

30 הוסבר לקמן בשיעורינו בענין נזירות חלה על נזירות שכשאדם קיבל על עצמו שתי נזירות ושדינו למנות פעמיים שלושים יום תיכף ומיד חל עליו שם נזיר מחמת שתי הקבלות אלא שדינו למנות פעמיים מלאת של ל' יום. אמנם אף קבלת הנזירות השניה חלה בשעת הפלאתה להטיל על הגברא מיד שם נזיר ואף איסורי נזיר. והיתה הנחת הגמ' שאף בשתי שבועות חלה השבועה השניה תיכף ומיד ע"ג הראשונה אלא שיש בה פטור קרבן וכסברת הר"ן ולא כהרמב"ן, ועיין לעיל אות א', ודומה איפוא לנזירות ע"ג נזירות שהנזירות השניה חלה משעת ההפלאה. והואיל והשבועה השניה ישנה בעולם אף לפני היתר החכם, עקב כך מועיל היתר החכם כדי שהשניה תחול לכל דיניה למפרע. בכך נבדל דין השבועה השניה מדין שבועת שוא כי שבועת שוא לא חלה כלל בשעת הפלאה כשבועת ביטוי ולפיכך גם בהתרת חכם א"א לה לחול למפרע שישתנה דינה משוא לביטוי.

31 והשיבה הגמ' שאין להשוותם כי בנזירות ע"ג נזירות השם של נזיר בגברא שפיר חל תכף ומיד מחמת הנזירות השניה בעת הקבלה שהרי לאחר זמן תמנה מלאת הנזירות מחמת זו הקבלה. השבועה השניה לעומת זאת מאחר שאינה מועילה לא חלה כלל וכרמב"ן הנ"ל באות א' ודינה כשבועת שוא. לכן לא יתכן שתחול למפרע ע"י התרת חכם. לאור זה מבוארת היטב השקלא וטריא שבסוגיא דוקא אליבא דרש"י שדין רבא אינו נוהג כשהשניה היא לשוא.

32 כך עולה יפה בפירוש הסוגיא, אלא שלפי המסקנא שאנו פוסקים כרבא וגם שבועה ע"ג שבועה חלה למפרע יתכן שלא כפרש"י ודי בהיתר חכם אע"פ שלא היתה משמעות כלל לשבועה השניה בשעת הפלאתה, והוא הדין בשבועת שוא שהופכת למפרע משוא להיות שבועת ביטוי אחרי היתר חכם.

33 והנה דננו לעיל באות א' אם יש חלות כל שהיא לשבועה השניה בשעת הפלאה, והעלינו שלפי הרמב"ן ליכא חלות ונשארנו בספק בדין חלותה לשיטת הר"ן, ונ"מ לגבי הפרת הבעל, עיי"ש. ולכאורה גם דין שבועת שוא תלוי בזה. אליבא דהרמב"ן שבועה שניה ע"ג ראשונה דומה לשבועת שוא שכן שתיהן אינן חלות כלל בשעתן מדין שבועת ביטוי. עכ"ז שבועה שניה ע"ג ראשונה חלה למפרע כביטוי אחרי התרת חכם, וכן דין שבועת שוא. מאידך לפי אותו צד הסתפקנו בר"ן ששבועה שניה ע"ג ראשונה חלה במקצת ומשום כך אחרת היא משבועת שוא שאינה חלה כביטוי כלל בשעתה, ומסתבר שאין לדמותן ושבועת שוא אינה הופכת למפרע להיות שבועת ביטוי.

34 אמנם יתכן שאף לדעת הרמב"ן ששבועה שניה ע"ג ראשונה אינה חלה כלל אין לדמותה לשבועת שוא. הנמוק לכך הוא כי אין בשבועת שוא לא מעשה שבועת ביטוי ולא חלות שבועת ביטוי. ואילו בשבועה ע"ג שבועה נהי שאין חלות שבועת ביטוי עכ"ז מסתבר שמעשה שבועת ביטוי קיים משעת ההפלאה. עקב כך התרת חכם מועלת בשבועה ע"ג שבועה לקבוע חלות שבועת ביטוי למפרע. מאידך התרת חכם אינה מועילה בשבועת שוא להופכה למפרע לביטוי מאחר שלא היה מעשה שבועת ביטוי כלל בשעת הפלאתה.

35 ג כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות הל' י"ז וז"ל שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השנייה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה ושלישית. אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו עכ"ל. ובלחם משנה שם הביא בשם הרמב"ן שחולק על הרמב"ם ולדעתו אין יכולין להתיר השניה לפני הראשונה ולא להתיר את השלישית לפני השניה. מסתבר שהרמב"ן לשיטתו ששבועה ע"ג שבועה אינה חלה כלל, ולכן לא ניתן להתיר את השניה קודם לראשונה שכן חכם מתיר דוקא שבועה שכבר חלה. ומוכח שהרמב"ם סובר שכל ג' השבועות חלות בשעתן ומיד, ועקב כך אפשר לשאול תיכף ומיד על כל אחת מהן.

36 צ"ע במה שכתב הרמב"ם וז"ל נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושניה, נשאל על השניה חייב משום ראשונה ושלישית עכ"ל. וקשה, הרי אף אם השניה והשלישית חלות מיד מ"מ אינן מחייבות קרבן ומלקות וכמו שכ' הרמב"ם כאן בסוף ההלכה, וא"כ למה כתב שאכן מחייבות.

37 ולולא דמסתפינא הייתי אומר שלהרמב"ם שיטה מחודשת בשבועה ע"ג שבועה, דהיינו ששתי השבועות חלות לחייב הגברא בקרבן; השבועה השניה מצטרפת לראשונה ומחייבת עמה. בכך מוסבר מה שכתב שכולן מחייבות. ובכך אף מבואר למה פסק שאפשר לשאול על האחרונות לפני הראשונה כי כולן חלות לחייב הנשבע. והנה ביארנו למעלה באות ב' בענין נזירות חלה על נזירות כי אף בנזירות שתי נזירות חלות מיד להטיל על הגברא שם נזיר אלא שחלוקות בנוגע לקיום ספירת מלאת הימים, עיי"ש. ובדומה לנזירות סובר הרמב"ם בדין שתי שבועות. והמקור לדין זה הוא גזיה"כ "נזיר להזיר", עיין בסוגיא בנדרים דף יז.

38 כבר נתבאר בשיעורים כז. ד"ה הלכות הרמב"ם בנשבע לקיים או לבטל את המצוות שמהרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות הל' ט"ז משמע ששבועה לקיים את המצוה אינה חלה כלל כרמב"ן. אמנם לפי הנ"ל יוצא שהרמב"ם מבחין בין הנשבע לקיים את המצוה לבין שבועה ע"ג שבועה כי בשתי שבועות השבועה השניה חלה ומצטרפת עם השבועה הראשונה לחייב את הנשבע. בכך מבואר למה חילק הרמב"ם את הלכותיהן שהוא מביא דין השבועה ע"ג שבועה בפ"ד מהל' שבועות הל"ט ודין הנשבע לקיים את המצוה מביא בפ"ה שם הל' ט"ז כי שתי ההלכות שונות במהותן.

39 ולאור זה מוסברת השטה ברמב"ם שהצענו לעיל בסוף אות א' לפיה אף בהפרת הבעל חלה השבועה השניה לכל דיניה מכאן ולהבא. היסוד לכך הוא שגם השבועה השניה חלה תיכף ומיד אלא שכן הדין שאינו חייב כי אם אחת בעד שתי השבועות ביחד. אמנם משהפר הבעל לראשונה מחייבת השניה לגמרי כדינה. ויוצא איפוא שדין שבועה ע"ג שבועה דומה לדין איסור חל על איסור, שמשפקע האיסור הראשון מחייב האיסור השני וכן הוא בשבועות ועיין לעיל באות ב'

40 בשבועה ע"ג שבועה סובר הרמב"ם ששתי השבועות חלות ביחד, וה"ה בנזירות חלה על נזירות. יש שני מחייבים של נזירות משום שתי הקבלות ועליו למנות שתי מלאת ימים שלמות. אולם ל' ימים הראשונים אינם שייכים דוקא לנדר הנזירות הראשון ול' ימים האחרונים אינם שייכים דוקא לנזירות השניה, אלא שתי הנזירות עולות לשתי הקבלות ביחד.

41 והנה התוס' ד"ה הכי השתא כתבו וז"ל הקשה ר"י בר' מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ"ש מהא דתנן נדרים סו. קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולן. ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב' נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי עכ"ל. ויפלא איזה מקצת יש כאן הרי לפום ריהטא הן שתי נזירויות נפרדות לגמרי. ולפי"ד מבואר ששתי הנזירויות חלות ביחד ונעשו איפוא לחלות נזירות אחת, ועקב כך שפיר הקשו התוס' שנאמר הותר מקצתו הותר כולו. ותירצו שאמנם חלות נזירות אחת, ברם לא אמרי' הותר כולו אלא כשיש הפלאה אחת וכאן יש שתי קבלות נזירות לעצמן.

42 בכך אף מתיישבת התמיה כיצד יכפר קרבן שהופרש עבור נזירות הראשונה בעד השניה, כי הקרבן אמנם הופרש בשעתו עבור שתיהן.

43 והנה יש פוסקים עיין בענין נזירות חלה על נזירות כי ה"ה באבילות שמי שמתחייב רח"ל שתי אבילות יושב שבעה פעמיים. ולאור הנ"ל מסתבר שאין ימי האבלות מתחלקים אלא שתי המלאות עולות לשני המתים ביחד וכשיושב האבל ז' וז' הוא יושב בעד שני קרוביו ביחד בדומה לנזירות על נזירות ושבועה ע"ג שבועה.

44 ועיין בריטב"א כז: ד"ה דאמר רבא וכו' שמביא מחלוקת בין רש"י לבין התוס' במי שנשבע שבועה ע"ג שבועה ואכל את הככר ואח"כ נשאל על הראשונה אם לוקה משום אכילת הככר למפרע מחמת השבועה השניה וכדרבא. לרש"י אינה לוקה, ולתוס' לוקה. ונראה שלפי אותה דעה שהשבועה השניה חלה מיד בשעת הפלאתה, ובמיוחד אליבא דהרמב"ם הסובר שמצטרפת השניה לחייב עם הראשונה, בדין הוא שילקה למפרע, שהרי השניה חלה בשעתה ובשעת אכילת הככר כבר עשה מעשה העבירה ביחס לשבועה השניה יחד עם השבועה הראשונה. וסביר שכך שיטת התוס'. ואילו אליבא דהרמב"ן ואותם ראשונים הסוברים שלא חלה השניה כלל בשעת הפלאתה מסתבר שגם אחרי שאלת חכם על הראשונה שחלים השבועה השניה ואיסוריה למפרע, עכ"ז מעשה עבירה וחיוב מלקות למפרע אי אפשר, ולפיכך אינו לוקה על אכילת הככר שלפני השאלה, וזוהי דעת רש"י.

45 שם. תוס' ד"ה הכי השתא וכו'. ז"ל ודחי כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו עכ"ל. וכן מבואר במס' נדרים יט. שרב הונא מודה ששתי נזירות חלות על מי שמקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. ועולה קושיא מגמ' נדרים סט: באמר לאשתו קיים ומופר ליכי בבת אחת ואמר רבה שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ומאחר שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום בזה אחר זה אינן חלות למה איפוא תחולנה שתי הנזירויות בקבלה בבת אחת.

46 ונראה ליישב בהתאם למש"כ בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ' י"ג מהל' נדרים הל' כ"ב בביאור פסק הרמב"ם שבקיים ומופר ליך בבת אחת חלה ההקמה. שם העלה הגר"ח זצ"ל שההפרה לא חלה אחר הקמה כי עצם ההקמה סותרת ומפקיעה את ההפרה. אולם מה שאינו יכול לקיים אחר שהפר אינו מחמת שעצם מעשה ההפרה מפקיע את ההקמה, אלא שמאחר שהפר בטל הנדר ושוב ליתא לנדר שיקיימנו. משום כך כשהן בבת אחת מפקיעה ההקמה את ההפרה ולא להיפך וההקמה חלה. היסוד של כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו שייך רק כשמעשה א' מפקיע את חבירו. לכן המקדש שתי אחיות שתיהן אינן מתקדשות קידושין דף נ: כי מעשה קידושין באשה מונע ומפקיע את קידושי אחותה, שני הקידושין בשתי האחיות מפקיעין זה את זה. אך בנידון דידן - בנזירות מה שלא חלה נזירות על גבי נזירות הקודמת אינו משום שהראשונה מפקיעה לשניה אלא שרב הונא סובר שמאחר שהגברא נתפס כבר בשם נזיר מחמת הנזירות הראשונה אין מקום והיכי תמצי לחלות נזירות נוספת מהנדר השני. עקב כך הכלל שכל שאינו בזה אחר זה וכו' אינו תקף בקבלת שתי נזירות בבת אחת ושתיהן חלות.

47 בא"ד. ונראה דהתם כי פריך לרב הונא וכו' ה"מ לשנויי אע"ג דאין נזירות חלה על נזירות מ"מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא עכ"ל. ויתכן שהגמרא שם לא רצתה לדמות דין אין נזירות חלה על נזירות לדין אין שבועה חלה ע"ג שבועה כי בשבועה אף שהשבועה השניה אינה חלה כלל אליבא דהרמב"ן הנ"ל עכ"ז מעשה שבועה הוא והגברא נחשב לנשבע בנוגע לדין לזרוזי נפשיה, עיין בנדרים ח., והרי אינה הוצאת ש"ש לבטלה וכדאיתא שם ועיין בשיעורים שם. משום כך כשנשאל על הראשונה מצאה השניה מקום לחול למפרע וכדרבא. ואילו בנזירות מאחר שאין השניה חלה אליבא דרב הונא אף קבלת הנזירות השניה אינה כלום ע"פ דין וליכא מעשה קבלת נזירות בשעת ההפלאה, כי כל קבלת נזירות שאינה פועלת חלות נזירות בשעתה אינה נחשבת קבלה כלל. משום כך גם דינו של רבא לא הועיל לעורר למפרע חפצא של קבלה וחלות נזירות ודומה לדין שבועת שוא שאין דין רבא מועיל בה למפרע וכנ"ל.

48 שם. גמ'. אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה. כדי לעמוד על יסוד המחלוקת בין רבא לאמימר עלינו להקדים שדין שאלת חכם והתרת נדרים נעוץ בחלות הוראה מחכם המורה. וכ"כ בכסף משנה פי"ג מהל' נדרים הל"ב וז"ל ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע"ד כך וא"כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינו כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם עכ"ל, ולאור יסוד זה מבאר את לשון הרמב"ם בהל' שם שהוא לכאורה תמוה ע"ש. וכן מוכח משיטת הרמב"ן ועיין בר"ן בנדרים כג. ד"ה אין שיחיד מומחה שמתיר נדרים צ"ל סמוך, כלומר בעל הוראה בסמיכת איש מפי איש ממשה רבינו המוכשר להוראה בדיני התורה. וכן ניתן להוכיח ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות הל"ד שהנודר עצמו צריך שיבא לפני החכם להתיר לו ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו כי דומה לדיני תורה בעלמא, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואין נזקקין לדין אלא בטענה, וכן בהתרת חכם. ונראה כדבר פשוט שלדעת הרמב"ם אם ישמעו ב"ד אחד שנדר ויתירו לו את נדרו בלי שיבקש מהם התרתם שאין התרתם חלה כלל, כי אין להם רשות להורות אא"כ הבע"ד עצמו יבקש מהם להזדקק לנדרו ולהורות. ולפי"ז יפלא מאד לשונו של הר"ן בנדרים ח: ד"ה בעל וז"ל וכתב עוד רבינו שמשון ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לב"ד והם מתירין לו לפי שסובר הרב ז"ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול חכם להתיר כיון שיודע שהנודר מתחרט דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל ותניא בסוף קידושין פא: אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון עכ"ל, וכבר תמה על זה המל"מ בפ"ו מהל' שבועות הל"ד וז"ל מה ענין זה להתרת חכם עכ"ל, עיין שם. אמנם אליבא דהרמב"ם פשוט שא"א להתיר נדר בלי ידיעת הנודר ובלי תביעתו שיזדקק החכם לשאלתו ויורה שהנדר מותר, ואין התרת חכם דומה כלל להפרת הבעל. ולפי"ז אף מבואר למה לשון היתר החכם הוא תמיד בנוכח "מותר לך מותר לך" - ולא "מותר מותר" סתם - כי הוראה היא המיועדת לנודר דוקא ע"פ שאלתו.

49 בהתאם לכך מוסברת שיטת אמימר שיש לשאול על הנדר כל זמן שמחוסר קרבן או מחוסר מלקות, כלומר, בזמן שיש לשואל נגיעות כדי לבקש התרת חכם, כי בלי נגיעות למעשה אין לו רשות להזקיק את החכם לנדרו ובלי שאלת ותביעת השואל אין לחכם להורות היתר נדרים.

50 ואילו ביאור דעת רבא תלוי במחלוקת הראשונים במובן לשון הגמרא כח. וז"ל ואיבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה עכ"ל. וכתב הריטב"א כח. ד"ה גירסת רוב הספרים שיש ראשונים שסוברים שפחות מכזית אינו חשוב להזדקק אליו ואע"פ שעדיין באיסורא קיימא. ברם אחרים סוברים כן דעת התוס' כז: בד"ה אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה והרמב"ן שבשבועה שלא אוכלנה אם נשתייר פחות מכזית אינו אסור ולפיכך אין שואלים עליו.

51 לפי אותם הראשונים שפחות מכזית אסור אלא שאין שואלים עליו להתירו מפני שאינו דבר חשוב יסוד שיטת רבא דומה לאמימר שכדי לשאול על שבועה צריך הנשבע להיות בעל דין עם נגיעה החשובה למעשה. אך לרבא יש שיעור אחר של נגיעות. אליביה קרבן ומלקות שהם עונשים בעלמא אינם די נגיעות כדי שיבקש הנשאל התרה מהחכם, רק נגיעה בעצם השבועה מועילה לקבוע דין בעל דבר. בהתאם לכך רק בכזית של איסור שהוא דבר חשוב יש די נגיעה כדי שיזקיק את החכם להתיר את השבועה.

52 אולם לאותם ראשונים כולל התוס' והרמב"ן הסוברים שפחות מכזית אינו אסור ולכן אין שואלים עליו יתכן לפרש אחרת ולומר שלדעת רבא הוראת החכם צריכה להשתייך לחפצא של איסור כדי להורות עליו שהותר. ואין זה ענין של נגיעות בעל דין וכנ"ל אך אם חפצא של נדר אינו קיים לא ניתן לחכם להורות עליו ולהתירו.

53 והנה הגמרא כח. פריך על רבא ממי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונה שעלתה לו שניה בראשונה ומתרצת וז"ל נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה עכ"ל. ונראה במובן התירוץ לפי הביאור הראשון אליבא דרבא שיש נגיעות לשאול על הראשונה אף שכבר השלים למנותה שכן נוגע לו לגבי מלאת השניה, ונגיעה לגבי השניה דיה לאפשר שאלת היתר מהחכם. אך קשה אליבא דהביאור השני ברבא לפי שיטת דהתוס' והרמב"ן ששאלת חכם צריכה חפצא של איסור והלא כבר חלפו איסורי הראשונה לפני שבא לישאול עליה ולמה איפוא יזדקק החכם לשאלתו. ודומה שיסוד תירוץ הגמ' הוא בהתאם למה שהעלינו בשיעורים בענין נזירות חלה על נזירות שהנזירות השניה חלה בשעתה יחד עם הראשונה להוות חלות נזירות אחת בגברא ולכן שואלים עליה. וכן כתב בחידושי הריטב"א כאן כח. ד"ה א"ר אשי וכו' וז"ל כך פירוש שכבר אמרנו דשתי נזירות איתא אפי' באותו היום, שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאלה דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא, והרי הוא כאילו מונה אותו לשניים, וכאילו הנזירות הראשונה קיימת והי' מניינו לשניים הוא נידון דהא חיילי אהדדי עכ"ל. ועיין בשיעורים בענין נזירות חלה על נזירות.

2 ר"ן על נדרים פתח ↗

והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ״ל וכו' - מסתברא לי דהכי פירושא דמעיקרא קס״ד דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומש״ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכיחין בפרק שבועות שתים בתרא שבועות כז. דהא דכתיב להרע או להיטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה״מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפילו בדבר מצוה אם כן מאי נשבעתי ואקיימה הכי הוה ליה למימר דנהי דאמעיטא מצוה מקרבן לא אמעיטא מבל יחל כדחזינן התם בפרק שבועות שתים בתרא שבועות כה. דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להיטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא לא צריך קרא א״כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ״ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה כלומר ודאי לא איצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה״ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך שנאמר נשבעתי ואקיימה כלומר שהרי דוד היה עושה כן:

3 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

4 נדרים פתח ↗

וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ.

13 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וְאִם אָכַל חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאֵין זֶה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֶלָּא כָּלַל עִתִּים שֶׁאֲכִילַת מַצָּה בָּהֶם רְשׁוּת עִם עֵת שֶׁאֲכִילָתָהּ בּוֹ מִצְוָה וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים חָלָה עַל לֵיל הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם:

16 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד ט "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאֶחָד הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. כְּגוֹן יָהּ וֵאלֹהִים וְשַׁדַּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן חַנּוּן וְקַנֹּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִים כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִים. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי:

17 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל הַמְקֻלָּל מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב. אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבַר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם:

23 יבמות פתח ↗

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי, כֵּיוָן דְּאִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה לָא חָיֵיל — תִּתְיַיבֵּם יַבּוֹמֵי!

27 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם. אוֹ שֶׁאָמַר עַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה. וְנִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה וְהֻתְּרָה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁלִישִׁית. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁלִישִׁית בִּלְבַד חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִשְׁאַל עַל הַשְּׁנִיָּה חַיָּב מִשּׁוּם רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית. אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. שֶׁאִם לֹא נִשְׁאַל וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

37 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ ״הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, דְּמִיגּוֹ דְּקָא מִיתּוֹסַף יוֹמָא יַתִּירָא — חָיְילָא נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. אֲבָל אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — אֵין חָלָה נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — חָלָה נְזִירוּת עֲלֵיהּ.

38 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן וְלֹא הֵעִיד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה ד "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". לְפִיכָךְ כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה אֶת פְּלוֹנִי אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ אוֹ יִגְזל מָמוֹנוֹ אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא:

46 קידושין פתח ↗

גּוּפָא. אָמַר רַבָּה: כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּזֶה אַחַר זֶה אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי:

47 נדרים פתח ↗

48 כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו, יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק דף כ״ב ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר כתובות דף ע״ד: חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'.

« רשימות שיעורים על שבועות כ״ו ע״ב רשימות שיעורים על שבועות כ״ח ע״א »