רשימות שיעורים על שבועות מ״ו

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות מ״ה ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״ז ע״א »

1 שבועות פתח ↗

רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּרְאָיָה; רְאָיָה דִּלְשַׁלֵּם קָתָנֵי, רְאָיָה דִּשְׁבוּעָה לָא קָתָנֵי. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, אוּמָּן אוֹמֵר: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – מִי נִשְׁבָּע? אָמַר לָהֶן: בְּזוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְיַפְסִיד אוּמָּן; קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי. אִינִי?! וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: קָצַץ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְאִי לָא מַיְיתֵי רְאָיָה – פָּקַע. אַמַּאי? יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְיַפְסִיד אוּמָּן! אָמַר רַב נַחְמָן: לִצְדָדִין קָתָנֵי – אוֹ מֵבִיא רְאָיָה וְיִטּוֹל, אוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן. מֵיתִיבִי: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן, אוּמָּן אוֹמֵר: ״קָצַצְתָּ לִי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״; כׇּל זְמַן שֶׁטַּלִּית בְּיַד אוּמָּן – עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה. נְתָנָהּ לוֹ בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. עָבַר זְמַנּוֹ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. בִּזְמַנּוֹ מִיהָא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל; אַמַּאי? יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁשְּׁבוּעָה נוֹטָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – שָׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין, אַחְמוֹרֵי קָא מַחְמַר – דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה! אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה דְּבָרַיְיתָא – דְּתַנְיָא: שָׂכִיר, כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו זְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ״; וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתְּ מֵהֶן דִּינַר זָהָב״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֶלָּא קָצַץ – רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן?! הַשְׁתָּא הֵיכִי דְּמַחְמִיר רַבִּי יְהוּדָה – מְקִילִּי רַבָּנַן, הֵיכָא דְּמֵקֵיל רַבִּי יְהוּדָה – מַחְמְרִי רַבָּנַן?! וְאֶלָּא מַאי – רַבָּנַן? וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: קָצַץ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בִּדְאוֹרָיְיתָא – עֲבַדוּ לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר; וּבִדְרַבָּנַן – הֲוַאי תַּקַּנְתָּא, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן. וְרַבָּנַן סָבְרִי: בִּדְרַבָּנַן נָמֵי עָבְדִינַן תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר, וּקְצִיצָה מִידְכָּר דְּכִיר. נִגְזָל כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ כּוּ׳. וְדִלְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ? מִי לָא אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דִּנְקִיט נַרְגָּא בִּידֵיהּ, וְאָמַר: ״אֵיזִיל וְאֶקְטְלֵיהּ לְדִקְלָא דִּפְלָנְיָא״, וְאִשְׁתְּכַח דִּקְטִיל וּשְׁדֵי – לָא אָמְרִינַן דְּהוּא קַטְלֵיהּ? אַלְמָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד, הָכָא נָמֵי – דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד! אֵימָא ״וּמִשְׁכְּנוֹ״. וְלִיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּטוֹעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּיטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא,

2 שבועות פתח ↗

3 שבועות פתח ↗

4 שבועות פתח ↗

5 שבועות פתח ↗

5 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה אֲבָל שְׁבוּעַת הֶסֵּת נִשְׁבָּעִין. וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְעִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן נִשְׁבָּעִין הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה נוֹטֵל מָמוֹנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וְיֵלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה וְתִקּוּן עוֹלָם הוּא. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַקָּטָן שֶׁטָּעַן עַל הַגָּדוֹל בֵּין שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת בֵּין שֶׁכָּפַר בַּכּל בֵּין שֶׁהָיָה שָׁם עֵד בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם עֵד. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲפֹךְ עַל הַקָּטָן שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ חֵרֶם סְתָם אֵינוֹ מְקַבֵּל לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֹנֶשׁ הַשְּׁבוּעָה:

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

8 בבא בתרא פתח ↗

זוּזִי אַחֲרִינֵי גַּבֵּיהּ, וַאֲכַלְתַּהּ שְׁנֵי מַשְׁכַּנְתָּא. אָמֵינָא: אִי מַהְדַּרְנָא לַהּ אַרְעָא לְיַתְמֵי, וְאָמֵינָא דְּאִית לִי זוּזִי אַחֲרִינֵי גַּבֵּי דַּאֲבוּכוֹן – אֲמוּר רַבָּנַן: הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. אֶלָּא אֶכְבְּשֵׁיהּ לִשְׁטַר מַשְׁכַּנְתָּא, וְאוֹכְלַהּ שִׁיעוּר זוּזֵי, דְּמִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵינָא אָמֵינָא לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – מְהֵימַנָּא, כִּי אָמֵינָא דְּאִית לִי זוּזִי גַּבַּיְיכוּ – מְהֵימַנְנָא. אֲמַר לֵיהּ: ״לְקוּחָה בְּיָדִי״ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – דְּהָא אִיכָּא עֲלַהּ קָלָא דְּאַרְעָא דְיַתְמֵי הִיא. אֶלָּא זִיל אַהְדְּרַהּ נִיהֲלַיְיהוּ, וְכִי גָּדְלִי יַתְמֵי – אִשְׁתַּעִי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ. קְרִיבֵיהּ דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין שְׁכֵיב, וּשְׁבַק דִּיקְלָא. רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר: אֲנָא קָרִיבְנָא טְפֵי; וְהָהוּא גַּבְרָא אֲמַר: אֲנָא קָרִיבְנָא טְפֵי. לְסוֹף אוֹדִי לֵיהּ דְּאִיהוּ קָרִיב טְפֵי, אוֹקְמַהּ רַב חִסְדָּא בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לַיהְדַּר לִי פֵּירֵי דַּאֲכַל מֵהָהוּא יוֹמָא עַד הַשְׁתָּא! אָמַר: זֶה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו אָדָם גָּדוֹל הוּא? אַמַּאן קָא סְמִיךְ מָר – אַהַאי; הָא קָאָמַר דַּאֲנָא מְקָרַבְנָא טְפֵי! אַבָּיֵי וְרָבָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב חִסְדָּא,

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 שבועות פתח ↗

14 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

קטן שהפקיד ביד גדול וכו' עד שבועת שמא היא. א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו באבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין:

15 שבועות פתח ↗

16 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

שבועה שלא שלחתי בה יד - פרש"י דאם שלח בה יד אפילו נאנסה חייב ואף על פי דמשהחזירה פטור כדקתני בהמפקיד לקמן בבא מציעא דף לד מ"מ שמא נאנסה קודם שהחזירה אבל קשה משלהי האומנין לקמן בבא מציעא דף פג. דקאמר ונשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע שלא שלח בה יד אי נמי שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי ור"ת מפרש אפי' ע"י גלגול לא ישבע היכא שהיא מתה בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י"ל ששלח בו יד דדוקא בשותפין שחלקו ונתחייב שבועה ממקום אחר מגלגלין משום דמורי היתרא ושבועה שלא שלחתי בה יד מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה ושאינה ברשותו:

17 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום. דין זה לא נתבאר בגמרא בבירור ומ"מ נכון הוא דאם איתא דעד אחד סגי לא היו אומרים בגמרא שכרו בעדים. ועוד שזה מן הדין אפילו כששכרו בעדים לא היה לו לשכיר ליטול בשבועה אלא מן התקנה ובעד אחד לא מצינו שהתקינו: גם הרב רבינו מאיר ז"ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה"ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה. ולדברי רבינו שכתב שאין עד אחד כלום י"ל דכיון שאין שם עדים גמורים חזר הדין לדין תורה ואין שם תקנה בשכיר יום יותר משאר תובעים:

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

20 שבועות פתח ↗

20 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

מַלְוֶה שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְהֵבִיא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְאָמַר זֶה מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא וַאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרוֹ וּלְהִפָּרַע חוֹבִי. אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹמַר לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא לוֶֹה וְיִטְעֹן שֶׁאִם רוֹצֶה לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹמֵר וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה לְמָכְרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לוֶֹה בְּכַמָּה נִמְכַּר. וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וּמֵת הַלּוֶֹה וְהַמַּלְוֶה בֵּין שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה תְּחִלָּה הוֹאִיל וְהוּא נִפְרָע מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ וְאִלּוּ רָצָה לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי אוֹמֵר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל עַצְמוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ. שֶׁאִלּוּ אָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁל חֵפֶץ זֶה אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי אַתָּה נְתַתּוֹ לִי הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְלֹא יָדְעוּ עַל כַּמָּה וְכַמָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִטּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה וְהוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים וְיָכוֹל לוֹמַר שֶׁלִּי הוּא נֶאֱמָן לוֹמַר יֵשׁ לִי עָלָיו כָּךְ וְכָךְ בַּשְּׁבוּעָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה נִשְׁבָּע אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן. שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִמָּמוֹן שֶׁלֹּא יַחְזִיר הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּטּל מַה שֶּׁטָּעַן:

21 שבועות פתח ↗

22 שבועות פתח ↗

23 שבועות פתח ↗

24 שבועות פתח ↗

25 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

והא בעי לממשך תספורת - מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם ואם תאמר מ"ש מפועל דיכול לחזור בו ויש לומר דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן:

26 שבועות פתח ↗

27 תוספות פתח ↗

בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו העדים והיה נראה מתוך פי' זה דאין הלכה כר' חייא דאמר בריש ב"מ ד' ג. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאת מקצת מדקאמר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת הטענה ור"י אומר דאינה ראיה דאיכא לאוקומי כגון שהחזיר לו כבר מה שראו העדים וממאי דאמרי' התם אם איתא לדר' חייא קמייתא אינה ראיה דה"נ אמרי' פ' המדיר כתובות דף ע: אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר כו' ואע"ג דפסיק התם בפרק בתרא דף קז: כוותיה וקצת היה נראה להביא ראיה דהלכה כר' חייא כדמוכח בפ"ק דב"מ דף ה. דר' חייא כרבנן דר"ג דפטרי טענו חטין והודה לו בשעורין דמוקי תרי קראי הוא וזה חד להודה במקצת הטענה וחד להודה ממין הטענה והכי קיימא לן דפטור וה"ר יוסף בה"ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפילו מאן דפטר בטענו חטין והודה בשעורין אפשר דפליג אדרבי חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ור' חייא תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אדר' חייא בירושלמי דפרק קמא דבבא מציעא אע"ג דפטר בטענו חטין והודה בשעורים לעיל וע"כ צריך לומר דפריך תורת הזמה: בקונטרס גרסי' ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר פי' הא דאינו נאמן וקשיא לרבינו תם דקאמר בסמוך דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר משמע דמההוא טעמא לחוד מפיק וכן בפרק המקבל ב"מ דף קטז. ושם לא מדכר אלא ההוא טעמא לחוד ונראה לר"ת כגר"ח ושערים דרב האי דגרסי ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וה"פ ובכולהו לא אמרן דנאמן לומר לקוחין הן בידי אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר וכגון דהוי איניש דצניע או דברים שדרכן להטמין או בעה"ב העשוי למכור את כליו אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפי' איכא כולהו לטיבותא ואפי' אומר בעה"ב גנובין הן דהא גודרות אין להם חזקה אפילו זה אומר גנובין דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נינהו וכשאומר לקוחין הן בידי לית דין ולית דיין דלא מהימן ור"ח עצמו פי' כפירוש הקונטרס ואין נראה דסוגיא לא מוכח הכי כדפי' ועוד דגר"ח גופיה מוכח דאין לפרש כן מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן משמע דלא איירי כשיטה דלעיל דקיימת אאינו נאמן:

28 שבועות פתח ↗

29 שבועות פתח ↗

30 שבועות פתח ↗

31 שבועות פתח ↗

32 שבועות פתח ↗

33 שבועות פתח ↗

34 שבועות פתח ↗

34 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

לֹא רָאָה הַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֶלָּא טָעַן וְאָמַר כְּלִי פְּלוֹנִי נְתַתִּיו לוֹ לְתַקֵּן וְהָאֻמָּן אוֹמֵר חָזַרְתָּ וּמְכַרְתּוֹ אוֹ נְתַתּוֹ לִי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ מְסָרוֹ לְתַקֵּן בְּעֵדִים הָאֻמָּן נֶאֱמָן מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הֶחְזַרְתִּי שֶׁהַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּע הָאֻמָּן הֶסֵּת וְנִפְטָר וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַכְּלִי. וְאִם הוֹצִיאוֹ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת מֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם טָעַן הָאֻמָּן וְאָמַר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי בִּשְׂכָרִי וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת אִם הָיָה הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן אֵין לוֹ בּוֹ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא לָקוּחַ בְּיָדוֹ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הַקְּצִיצָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׂכִירוּת וְנוֹתֵן. וְאִם אֵין הַכְּלִי נִרְאֶה בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וְהָאֻמָּן נֶאֱמָן לוֹמַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי יָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמָיו וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

35 שבועות פתח ↗

36 שבועות פתח ↗

37 שבועות פתח ↗

38 שבועות פתח ↗

39 שבועות פתח ↗

40 שבועות פתח ↗

41 תוספות על שבועות פתח ↗

42 שבועות פתח ↗

וְאָמַר ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו – נֶאֱמָן. וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נָמֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין – נֶאֱמָן. וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נָמֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צְנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דִּצְנִיעַ – הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר ״שְׁאוּלִין״ וְזֶה אוֹמֵר ״לְקוּחִין״, אֲבָל בִּגְנוּבִין – לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ; לְאַחְזוֹקֵי אִינִישׁ בְּגַנָּבֵי לָא מַחְזְקִינַן. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – נֶאֱמָן. דִּשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. כִּי הָא דְּרָבָא אַפֵּיק זוּגָא דְּסַרְבָּלָא וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פָּפָּא: שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מַאי? תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: טְעָנוֹ בְּכָסָא דְּכַסְפָּא, מַאי? חֲזֵינָא: אִי אִינִישׁ דַּאֲמִיד הוּא, אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימַן הוּא דְּמַפְקְדִי אִינָשֵׁי גַּבֵּיהּ – מִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל. וְאִי לָא – לָא. נֶחְבָּל כֵּיצַד. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ – נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא בְּכוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ וּבֵין אַצִּילֵי יָדָיו. וְדִלְמָא אַחֵר עָבֵיד לֵיהּ? דְּלֵיכָּא אַחֵר. וּכְשֶׁנֶּגְדּוֹ חָשׁוּד וְכוּ׳, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. מַאי ״אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא״? לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא הָנָךְ, דְּאִית בְּהוּ כְּפִירַת מָמוֹן; אֶלָּא אֲפִילּוּ הָא נָמֵי, דִּכְפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא – לָא מְהֵימַן. וְלִיתְנֵי נָמֵי שְׁבוּעַת בִּטּוּי! כִּי קָתָנֵי, שְׁבוּעָה דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע – בְּשִׁקְרָא קָא מִשְׁתְּבַע; אֲבָל שְׁבוּעַת בִּטּוּי, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דִּבְקוּשְׁטָא קָא מִשְׁתְּבַע – לָא קָתָנֵי. תִּינַח ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״; ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תָּנָא שְׁבוּעַת שָׁוְא

42 בבא קמא פתח ↗

וְהָתַנְיָא: ״וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף״ – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים; פְּרָט לְשֶׁיָּצְתָה מִתַּחַת יַד הָעֵדִים.

43 שבועות פתח ↗

44 שבועות פתח ↗

45 שבועות פתח ↗

46 שבועות פתח ↗

47 שבועות פתח ↗

48 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הודה החובל וכו'. א"א לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אע"פ שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם אבל השבת והריפוי שהם נראים לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל:

49 שבועות פתח ↗

50 שבועות פתח ↗

51 שבועות פתח ↗

52 שבועות פתח ↗

53 תוספות פתח ↗

ואפי' שבועת שוא. הק' ר"ת דבפרק זה בורר סנהדרין דף כז. ושם אמרינן עבריין אוכל נבילות להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן ופריך מדתניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועה מאי לאו אחת שבועת שוא ואחת שבועת ממון אלמא לא בעינן רשע דחמס לא אידי ואידי שבועת ממון והשתא אמאי לא פריך ממתני' דפסל בהדיא נשבע לשוא לשבועה ולא פליג שום תנא וה"ה דיפסל לעדות וי"ל דהתם גבי עדות מכשרינן נשבע לשוא כיון דלא הוי רשע דחמס אבל הכא שהוא כבר רע לבריות אם הוא משקר וכופר ממון וכבר משנשבע לשוא הוי רע לשמים הלכך הוי פסול לשבועה:

54 שבועות פתח ↗

55 שבועות פתח ↗

56 שבועות פתח ↗

57 שבועות פתח ↗

58 בית יוסף פתח ↗

היתה העבירה שעבר עליה וכו' בפרק זה בורר שם ובספ"ק דר"ה כב. מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן וכתוב במישרים נ"ב ח"ד ויש מן הגאונים שכתבו שאם עבר עבירה של דבריהם שאינו פסול כלל כיון דליתא חימוד ממון ואם היא מן התורה ואין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן עכ"ל ולשונם תמוה בעיני שאמרו כיון דליכא חימוד ממון דהא איפסיקא הלכתא כאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס ועוד דאיזה חימוד איכא טפי באיסורי תורה מבאיסורי דרבנן ושוב מצאתי דבפרק איזהו נשך בבא מציעא עב. אהא דתניא שטר שיש בו רבית גובה את הקרן הקשו התוספות שהיאך זה יגבה בשטר שהעדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון עליו נשך. ואחד מהתירוצים שתירצו הוא דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחין כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים. ובמרדכי פרק זה בורר ופרק הגוזל קמא כתב גבי פסולי דרבנן בעו הכרזה דמי שהגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות. ואם המגביה יד על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על לא תעשה שאין בו מלקות פסול מדרבנן ואף על פי שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בהם מלקות ומצאתי בספר העיטור שהעובר על דבר שאיסורו מדרבנן כגון גבינות עכו"ם או חילול י"ט שני וכיוצא אינו פסול לעדות אפילו מדבריהם ואיכא מ"ד פסול מדרבנן. ולא נ"ל דלא אשכחן פסולים דרבנן אלא בחשד ממון:

59 שבועות פתח ↗

60 תוספות פתח ↗

אבל שבועת בטוי דאיכא למימר בקושטא משתבע לא קתני. מכאן רצו לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת חרם איכא למימר בקושטא משתבע ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע וראיה מפרק הכותב כתובות דף פה. ושם דאמרי' ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בההיא איתתא דחשידא אשבועה ובה"ג גרס ידענא בה בההיא איתתא דמפקא שם שמים לבטלה ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת ואפכה רבא אשכנגדה אע"ג דאיכא למימר בקושטא משתבע חשיב ליה חשודה:

1 גמ' פקע וכו'. כתב בהמאור הגדול ז"ל קס"ד דלא מחייב שבועה מודה במקצת אשכירות אלא אמלוה ופקדון דכתיב בהו כי הוא זה וכו' עכ"ל. והשיג עליו במלחמות ה' וז"ל כמה הפריז על מדותיו שהרי השכירות מלוה היא מאחר שכבר השלים זה פעולתו ואין בהם שום הפרש וכי מפני שהי' עיקרו שכירות מיגרע גרע וכו' עכ"ל. וע"ז השיב הר"ן וז"ל אין אני רואה בזה קושיא שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דקס"ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפרשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשית חוב דינה כקרקע ואין נשבעין עליה וכו' עכ"ל. וכן שיטת הרמב"ם פ"ה מהל' טוען ונטען הל"ב שהמודה במקצת להיזק קרקע אינו נשבע כי דמי קרקע כקרקע.

2 ולכאורה הנחת הרמב"ן שאין להבחין בין שכירות למלוה תמוהה שהרי בנוגע לדין השמטת כספים אין שביעית משמטת שכר שכיר רמב"ם פ"ט משמיטה ויובל הלי"א חזינן שיש הפרש בין חיוב שכירות לחיוב מלוה.

3 ונראה שלדעת הרמב"ן תלויה שמיטה במחייב, ובכך ניתן לחלק בין שכירות למלוה. דין מודה במקצת לעומת זאת תלוי בתשלומין עצמם, ואין לחלק איפוא בין שכירות למלוה. על זה השיב הר"ן שהרי דין דמי קרקע כקרקע דמי שהוא "דעת רוב המפרשים" מוכיח שאף דין מודה במקצת תלוי במחייב. ברם כבר הובא בשיעורינו שהגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל ביאר את שיטת הרמב"ם שבנוגע למזיק גם עצם חלות חיוב התשלומין לתת קרקע והכסף הוא חליפי הקרקע ולכן חל במזיק דין דמי קרקע כקרקע. לפי"ז אין לר"ן הוכחה שהולכים בתר המחייב שכן לרמב"ם עצם החיוב דתשלומי מזיק כולל קרקע.

4 שם. הלכות הרמב"ם בשבועת שכיר.

5 א פי"א מהל' שכירות הל"ו: ז"ל אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. אליבא דרמב"ם גם שכיר קטן נשבע ונוטל. עלינו להסיק מזה ששבועת שכיר אינה חלות שבועת הדיינים שהרי קטן לאו בר שבועת הדיינים, אלא שהותקנה בתורת שבועת ביטוי וקטן מופלא סמוך לאיש בר שבועת ביטוי. מסתבר איפוא ששונה דין שבועת הדיינים בשאר נשבעין ונוטלין מדין שבועת ביטוי בשכיר. שבועות הדיינים דעלמא כוללות חלות נאמנות בעצם השבועה וחלה נאמנות מיוחדת של שבועת הדיינים. ואילו בשבועת ביטוי ליכא חלות נאמנות מיוחדת בגופה של השבועה אלא יש אומדנא דמוכח שלא נשבע לשקר ומהווה בירור בעלמא. לאור האמור מוסבר אף פסק הרמב"ם שם הל"ט שאין מגלגלין על שבועת השכיר שבועות אחרות כי מגלגלין דוקא על חלות שבועת הדיינים ולא על שבועת ביטוי.

6 ברם צ"ע שהרי הרמב"ם פסק בהל"ו ששבועת שכיר צריכה להיות בנקיטת חפץ ולכאורה נקיטת חפץ דין בשבועות הדיינים בלבד כמוש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הלי"ג וז"ל אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים אלא נקיטת חפץ וכו' עכ"ל. אך קושיא זו מסתלקת לאור ביאורינו בשיעורינו למעלה שקיימת חלות דין נקיטת חפץ אף בשבועת ביטוי ואשר על כן תקנוה בשבועת שכיר.

7 ב בגליון של הרמב"ם יש הערה וז"ל כתוב בהגהת מהר"י אבוהב ספרים אחרים השוכר ובטלה השגת הראב"ד וכו' עכ"ל. לפי גירסא זו חזינן ששכיר חייב לישבע שבועת שכיר גם כשאין שוכר הטוען כנגדו טענה המחייבת שבועה שהרי קטן לאו בר טענה הוא ועכ"ז פסק הרמב"ם שהשכיר חייב לישבע וליטול משוכר קטן. עוד רואים שקטן בר קבלת שבועה הוא ומופקע בעלמא רק מטענה המחייבת ומאחר ששבועת שכיר אינה זקוקה לטענה המחייבת נשבע השכיר ונוטל משוכר קטן.

8 אכן הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' טוען ונטען הלי"א וז"ל קטן שטענו הגדול אם טענו בדבר שיש לו הנייה לקטן כגון עסק משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו וכו' ואם התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנייה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן בזה הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו וכו' עכ"ל. יוצא ששבועת שכיר שונה משבועת חנוני על פנקסו שמשתלמת מקטן שוכר משום תקנתו הואיל ויש לקטן הנאה מהשכירות. יתכן, איפוא, שתקנו כאן שטענת הקטן תחשב לטענה המחייבת שבועת שכיר, ואין הכרח למה שכתבנו.

9 ג לפני הראב"ד היתה הנוסחה ברמב"ם אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל והשיב עליו הראב"ד וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעל הבית ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. ונראה שלדעתו הקטן יכול להפוך שבועת הנוטלין ממנו על בעה"ב. "אין תביעת קטן כלום" היינו כדי ליצור חיוב שבועה חדש על הבעל - דבר שכנגדו, אבל להפוך שבועה שחיובה כבר חל על לשכנגדו אף קטן יכול לעשות.

10 א"נ שיטת הראב"ד היא שלכתחילה חל על בעה"ב החיוב לישבע כדי שיפטר מתשלומין, אלא שתיקנו בעלמא שבמקום שישבע בעה"ב ישבע השכיר ויטול. אולם שכיר קטן שאינו יכול לישבע, בו נשארה תקנת השבועה על בעה"ב ומחוייב הוא לישבע וכן פירש הר"ן, עיין בו. ניתן לתלות את זה במחלוקת הראשונים הרמב"ם והר"י מגא"ש עם הרי"ף אם בעה"ב שכופר בקציצה נשבע שבועת המשנה או לאו וכמבואר למעלה בשיעורים לריש פרקין, עיי"ש.

11 ד כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל"ז ז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואחר כך ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק עכ"ל. הרמב"ם קבע שהנשבעין ונוטלין זקוקין לשיעור של שתי כסף כמו הנשבעין בטענת ספק.

12 והשיג עליו הראב"ד וז"ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל.

13 לשם הסברת דברי הרמב"ם שהשווה שני העניינים אשר לטענת הראב"ד רחוקים הם, נראה להניח שלשיטת הרמב"ם השיעור של שתי כסף חל כשיעור בממון אשר עליו נשבעין, זאת אומרת רק שתי כסף או יותר נחשב חפצא של ממון בנוגע לשבועת הדיינין. בהתאם לכך, השיעור חל בין בנשבעין טענת ספק בין בנשבעין ונוטלין. מסתבר שע"ז חולק הראב"ד. לדעתו שתי כסף דין בטענה המחייבת שבועה, אלא שבנוגע לאלו שנשבעין בטענת ספק טענת ספק שלהם היא טענה משום החזקה שאלו הנתבעים מורים היתר לעצמם. ולפיכך חל בהן השיעור של שתי כסף. ואילו בנשבעין ונוטלין שאין בהם טענה המחייבת שבועה נשבעין אף על שוה פרוטה.

14 לאור האמור יתכן שקיימת עוד נ"מ דהיינו בנוגע לקטן הרוצה להשביע את אלו שנשבעין בטענת ספק. הנה העלה הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל"ז ז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. אליבא דרמב"ם קטן מחייב שבועת השומרים כי אין שבועת השומרים זקוקה לטענה. הראב"ד שם חולק וז"ל ועוד על ודאי שלו אין נשבעין - על ספק שלו נשבעין ל' בתמיהה עכ"ל. הראב"ד סובר שבנוגע לשומרים טענת שמא חשובה טענה, אבל קטן אינו מחייב שבועת השומרים מאחר שאינו בר טענה כלל אף לא בר טענת שמא. לפי"ז קטן התובע שבועה מאלו הנשבעין בטענת ספק כגון האריסין והאפוטרופין אם נאמר שאף הם חשובים לנשבעין ע"פ טענה המחייבת וכמו שביארנו את דעת הראב"ד לא יוכל הקטן לחייבם כי טענתו אינה טענה אף לא טענת שמא שלו. אליבא דהרמב"ם לעומת זאת הריהם חשובים לנשבעין שלא בטענה ולפיכך קטן שפיר יכול לחייבם שהרי לנשבעים שלא בטענה נחשבו.

15 אמנם גם אחר הנחה הנ"ל לא נתיישב מה שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל"ו שמחייבין שבועת עד אחד ואף שבועת השומרים בשוה פרוטה בלי שיעור שתי כסף, הרי הרמב"ם סובר ששתי כסף שיעור בממון שעליו נשבעים שבועת הדיינים ומה לי עד א' או שבועת השומרים; מהראוי שתצריך שיעור ב' כסף בכל מקום.

16 ונראה ליישב דברי הרמב"ם בהתאם למה שהעלה בעל לחם משנה פרק ד' מהל' שאלה ופקדון הל"א בשיטת הרמב"ם שעיקר שבועת השומרים הוא השבועה שאינו ברשותו והשבועות האחרות שלא שלח בו יד ושלא פשע הן מדין גלגול שבועה. והנה שבועת אינו ברשותו אינה מתייחסת לחיוב ממון דפרעון כי אם לבעין של הפקדון. והנה שיעור ב' כסף נאמר דוקא בממון ואילו שבועת השומרים באה על בעין ולא על שיעור ממון. לאור זה מוסבר יפה למה אין דין ב' כסף נוהג בשבועת השומרים. בדרך זו גם יסולק הקושי משבועת עד אחד, שבועת עד אחד דומה לשבועת השומרין וחלה על בעין ולא רק על שווי ממון. והטעם שהרי עד אחד נאמן לענין שבועה כשנים הנאמנים לענין ממון. נאמנות עדות מתייחסת לבעין ולא רק לשווית ממון. ולכן בשבועת עד אחד לא חל שיעור ב' כסף כי מהווה שיעור בשוויות ממון דוקא ולא חל כשבעין הוא החפצא של השבועה. ומאחר ששבועות עד א' ושבועת השומרין חלות על הבעין אינן זקוקות לשיעור שתי כסף.

17 ה פסק הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות הל"ו וז"ל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום עכ"ל. וכתב במגיד משנה שם וז"ל הרב רבינו מאיר ז"ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה"ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה עכ"ל. שיטת הרמב"ם דורשת עיון שהרי בב"ב דף ע: מבואר שבהפקידו אצלו בשטר וטען השומר החזרתי נאמן בשבועה מיגו דנאנסו, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הלי"ב. ועולה השאלה מ"ש התם שכדי שיהיה נאמן במיגו עליו לישבע שהחזיר הפקדון כמו שהיה צריך לישבע אילו היה טוען המיגו של נאנסו, ומאידך כאן פסק הרמב"ם שבעה"ב נאמן לומר פרעתי מיגו דלהד"ם אע"פ שקיים עד א' שהיה מחייבו שבועה אילו היה טוען שלא היו דברים מעולם.

18 ויתכן שעד אחד נאמן רק כאשר יעיד על דבר שהוא עצמו מחייב לשלם, כגון שיעיד שלוה או שלא פרע. ואילו כאן אף שהעד העיד ששכרו עכ"ז עדותו עצמה אינה מחייבת לשלם שהרי השכיר צריך לישבע שבועת הנוטלין כדי שיקבל את הממון, ודין שבועת עד א' אינו חל כשלאחר העדאת העד עדיין זקוקין לשבועת הנוטלין כדי שישלם.

19 א"נ עיקר הסיבה לשבועת השכיר היא האומדנא שבעה"ב טרוד בפועליו ומצד האומדנא הזאת וחזקות אחרות וכמבואר בגמ' תיקנו לשכיר שישבע ויטול. אמנם במקום שקיים מיגו המורה על צדקת טענתו של בעה"ב נגד האומדנא וחזקות מצד השכיר, בעה"ב זוכה שתפקע תקנת שבועת הנוטלין של שכיר. במקום מיגו, מתגבר הבירור שמצד בעה"ב על הבירור שמצד השכיר ובעה"ב נאמן יותר מהשכיר. אפילו עד אחד מעיד ששכרו שהוא נגד המיגו של להד"ם עכ"ז הבירור נוטה לצד בעה"ב אף שלא ישבע, כי לא מדיני טוען ונטען אנו אומרים שבעה"ב זוכה כאן בדין אלא משום שהבירורים והאומדנות נוטים יותר לצידו ובכן אין תקנת שבועת שכיר חלה כלל. והנה בסוגיין אנו מוצאים החזקה שאין שכיר עובר משום בל תגזול וכמו"כ החזקה שאין בעה"ב משהה שכרו ואינו עובר משום בל תלין, ואילו בשאר סוגיות דטוען ונטען לא נמצאו חזקות כאלו. אך לאור האמור מובן ההפרש היטב כי לא מדיני טוען ונטען אנו באים לזכות את השכיר אלא מדיני חזקות ואומדנות בעלמא, ולכן מועיל מיגו אף בלא שבועה כי אין הדין מוכרע ע"פ טענותיהם כי אם ע"פ בירורים ואומדנות בעלמא בשם הגר"ח זצ"ל.

20 ו כתב הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות הל"ז ז"ל בעה"ב אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. בד"א בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים וכו' ישבע בעה"ב היסת וכו' עכ"ל. יוצא שהרמב"ם פוסק שמיגו מועיל לפטור השוכר משבועת המשנה על הקציצה. וצ"ע שהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מלוה הל"ג שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה.

21 וי"ל שבעלמא פסק הרמב"ם שמיגו אינו פוטר משבועה אך בנוגע לשכיר ששבועתו היא תקנה מיוחדת פסק שכשיש מיגו לא תיקנו שבועה, ועיין בר"ן.

22 א"נ הרמב"ם מבחין בין שבועת הנוטלין לנשבע ונפטר. מיגו אינו מועיל לפטור הנשבע ונוטל משבועה ההלכה בהל' מלוה כי הו"ל מעין מיגו להוציא ממון דלא אמרינן ואילו בנשבע ונפטר מועיל מיגו להחזיקו ממון.

23 ז כתב הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות הל"ח ז"ל הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכו' ואם יצאה טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר עכ"ל. ועיין במגיד משנה שתמה על הרמב"ם שחילק בין שכירות לקבלנות. נוסף לכך, הרי הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו כי בדין תורה על הפרעון שם הל"ו פשטות הרמב"ם מורה שתקנו שבועת הנוטלין לקבלן כשם שתיקנוה לשכיר ולעומת זאת בדין תורה על הקציצה מבחין הרמב"ם ביניהם.

24 והנה הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מכירה הלט"ו וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן עכ"ל. ואילו בנוגע לקבלן הכריע שם הלי"ח שיש לו הונייה. והרב המגיד שם תמה על פסקו שהרי הרמב"ם פסק שאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות לענין בל תלין פי"א משכירות הל"ג ולמה, איפוא, מבחין ביניהם לענין אונאה.

25 ונראה ליישב פסקי הרמב"ם לאור מה שכתבו התוס' בב"מ דף מח. ד"ה והא לענין חזרה בחצי יום וז"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ"ל. רק פועל נקרא עבד ולא קבלן, וביאור הדבר: בפועל משלמים עבור עבודת הגברא ובקבלן עבור השבח שהשביח. ובכן פסק הרמב"ם שבאונאה עלינו להבחין בין פועל לבין קבלן. אונאה תלויה בעיקר המחייב, ובפועל שהמחייב הוא גוף הגברא עצמו דומה לעבד ולפיכך אין בו דין אונאה. מאידך בקבלן אין גופו של הגברא המחייב אלא מה שידיו השביחו ובכן יש אונאה. בד"א לענין אונאה, אבל בל תלין אינו תלוי במחייב כי אם בחלות חיוב התשלומין ובנוגע לתשלומין עצמן פועל וקבלן שווים שאינם כתשלומי מכר אלא תשלומי עבודה ובכן חל בהם איסור בל תלין.

26 ויתכן שבכך מתיישבים פסקי הרמב"ם כי בציור שדנים על המחייב, בדין תורה על הקציצה, חלוק פועל מקבלן והתקינו תקנת שבועת המשנה דוקא בפועל ולא בקבלן. מאידך כשדנים בדין תורה על התשלומין ופרעון אין לחלק ביניהם ובשניהם תיקנו שישבע ויטול.

27 שם. תוס' ד"ה בטוענו כלים וכו'

28 א ז"ל והכירו העדים במקצתם והוא טוען שהטמין יותר וכו' עכ"ל. לפי התוס' ראו העדים מקצת הכלים שלקח ושגזלם. ואילו הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' גזילה הל"א - ה' וז"ל קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן. והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים. כיצד הרי שנכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה כלום תחת כנפיו ויצא וכלים מוטלין תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן ובעה"ב אומר כך וכך גזלתני בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי וכו' בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שראו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי וכו' הרי בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון וכו' ראוהו עדים שנכנס למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום וכו' הרי זה פטור וכו' שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל. היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן וכו' הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל. שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים עכ"ל. הרמב"ם מפרש שהתקנה חלה אף כשהעדים אינם יודעים בודאות שהיה מעשה גזילה ואפילו במקצת - שלא כתוס'. ונראה שמשום כך כתב הרמב"ם שקנס קנסו חכמים לגזלנים בתקנה זו של נגזל שהרי אליבא דרמב"ם לא ראו העדים גזילה ממש כל שהיא, ולפיכך אינו רק קנס שקנסו החכמים ולא חיוב גזלן ממש בפשטות. מאידך אליבא דתוס' שראו העדים גזילה כל שהיא ממש, התקנה לישבע וליטול מהוה חיוב גמור מדרבנן.

29 וכשעד אחד מעיד שנכנס למשכן שלא ברשות פסק הרמב"ם שהגזלן נשבע בנקיטת חפץ ונפטר, וחידוש הוא ברמב"ם שיש תקנת נשבע ונפטר מדין שבועת המשנה של נגזל בהעדאת עד אחד בדומה לתקנת נשבע ונפטר בקציצת שכיר כשכופר הכל. ונראה שבפסק זה נאמן הרמב"ם לשיטתו שלא היתה כאן גזילה וודאית, ועיקר העדאת העדים באה לפסול את הגברא שיקרא בשם גזלן, ועקב שהוא נחשב לגברא - גזלן, קנסוהו חכמים לשלם. בהתאם לכך אין עד אחד יכול. להטיל עליו שם גזלן ולפוסלו בחזקת גזלן כי לפסול גברא זקוקים לשני עדים עיין ברמב"ם פי"ב מהל' עדות הל"א ובפ"ה שם הל"א. לשיטת התוס', לעומת זאת, יתכן שהתקנה חלה גם בהעדאת עד אחד.

30 ב בא"ד בקונטרס גרסי' וכו' ונראה לר"ת וכו'. לשם הבהרת המחלוקת בין רש"י לר"ת עלינו להניח שיש שני דינים בחזקת מטלטלין: א תפיסת החפצא, ב אומדנא וחזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו. בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר חסרה אומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו הדין השני של חזקת מטלטלין, אך קיימת חלות דין תפיסה בחפצא הדין הראשון. לדעת ר"ת חזקת מרא קמא אלימה מחזקת תפיסה בעלמא, ולכן דברים העשויים להשאיל ולהשכיר מאחר שיש חזקת מרא קמא ולמוחזק יש רק חלות תפיסה בעלמא חוזרים לבעלים הראשונים. ואילו רש"י סובר שתפיסה בעלמא אלימה מחזקת מרא קמא ולכן המוחזק בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר זוכה בדין. אמנם רש"י סובר ששאר האומדנות המובאות בסוגיא בעה"ב שאינו עשוי למכור, דברים שאין דרכן להטמין וכו' מצטרפות לאומדנא דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כדי שיזכה המרא קמא בטענתו שהשאיל אותם הדברים למוחזק.

31 בא"ד דהא גודרות אין להם חזקה וכו' עכ"ל. וי"ל אליבא דרש"י שגודרות שונות מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר כי בנוגע לגודרות ליכא חלות תפיסה כלל ולכן זוכה בהן המרא קמא, משא"כ דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אע"פ שאין בהם החזקה דכל מה שתחת יד אדם שלו בכל זאת קיימת חלות תפיסה בחפצא ולפיכך זוכה בהן המוחזק. עיין בגיטין דף כ: שגט הכתוב על גודרות אינו מעיד שמתגרשת, ומזה מוכח לכאורה כרש"י שאין בגודרות חלות תפיסה כלל כי אילו היתה בגודרות חלות תפיסה מסתבר שגם תפיסת בעל השטר היתה חלה והגט היה מעיד שהיא מגורשת. ואליבא דר"ת צ"ל שתפיסת בעל השטר תלוי' בחזקת כל מה שתחת יד אדם שלו ולא בתפיסה בעלמא.

32 אמנם הרמב"ם כתב פ"י מהל' טוען ונטען הל"א וז"ל בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים וכו' שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו עכ"ל. מוכח שלדעתו דוקא מוחזק שיש לו ראיה והוכחה מועיל נגד חזקת מרא קמא ובגודרות ליכא חזקת ראיה. אך יתכן שחלות תפיסה בעלמא חלה בגודרות, והרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"ט מטוען הל"ד כר"ת הנ"ל. מאידך אליבא דרש"י מסתבר שאין בגודרות חלות של תפיסה כלל. בשם הגר"ח זצ"ל.

33 שם. גמ' שכירו ולקיטו מאי. נראה שדוקא בנשבע ונוטל שייך ששומר ישבע, כי אף שאינו בעל דין מבחינת בעלות ממון עכ"ז מעורב הוא בדין התורה וניתן לומר שנחשב לבעל טענה ובר שבועה. וכן אשה דינה כשומר שכן כל המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד. מאידך לשכיר ליכא ענין כלל בדין התורה, ובהתאם לכך מסופקת גמ' האם התקינו שאף הוא יכול לישבע או לא. אמנם בנוגע לנשבע ונפטר המהווה חיוב שבועה המוטל על בעל הדין ושהוא בעל הממון בעצמו פשיטא שאין אחר - לא שומר ולא אשה - יכול לישבע בעבורו

34 שם. מלחמת ה' לרמב"ן ד"ה ומה שכתב עוד וכו'. לפי הרי"ף והגאונים, התופס משכון וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין. עיין בר"ן. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען ונטען הל"ב בפ"י מהל' טוען ונטען הל"ג ובפי"ג מהל' מלוה ולוה הל"ג. ועיין בסוף דברי הרמב"ן שם שמבחין בין אומן התופס כלי לבע"ח שתופס משכון וז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו' עכ"ל. ודבריו טעונים עיון וכפי שהקשה הר"ן וז"ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר' יצחק וכו' עכ"ל.

35 והנה מפורסם ביאור הגר"ח זצ"ל עיין בספרו פכ"א ממלוה ולוה הל"א בדין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות שאין הכוונה שקנה את השדה אלא למרות שהשדה עדיין הפקר עכ"ז הזורעה קנה את הפירות מדין מעשה ידיו הואיל וגרם לגידולם של הפירות בזריעתו זוכה בהם מדין קנין בשבח של המביא את השבח לעולם במעשה ידיו. שונה הוא ממי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. שם אין היורד קונה בשבח מדין קנין מעשה ידיו מפני שבעל השדה קונה מדין קנין של ארעי אשבח, דהיינו שמפקיע קנין מעשה ידיו של היורד שהשביח את השדה. אמנם בשדה הפקר שאין בעלים לשדה שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה בקנין מעשה ידים בשבח.

36 מסתבר שע"פ יסוד של הגר"ח זצ"ל יתפרש הדין דאומן קונה בשבח כלי לא כקנין של האומן שמקבל מהבעלים אלא משום שהשבח פירות מעשה ידיו של האומן וממילא זוכה בשבח שידיו יצרו. דומה איפוא ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה וביאור הדבר לפי הגר"ח זצ"ל שקונה הפירות מדין קנין מעשה ידיו.

37 על זה בא הרמב"ן כאן לחדש שגם למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי קונה לשבח בגופו של כלי מדין מעשה ידיו, אך בזה חלוקים: למ"ד אומן קונה בשבח כלי הו"ל השבח של האומן כשאר דברים שהם שלו והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת חזרת הכלי. ובכן יתכן שיקדש בו אשה קידושין דף מח: שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. מאידך למ"ד אין אומן קונה למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו"ל שלו עכ"ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, חוזר השבח ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פרע והכלי הוחזר אליו פקע ממילא קנין האומן בלי דעת מקנה שלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ובכן א"א לו להשתמש בשבח לכסף קידושין כי אינו מקנה לה את השבח ודוקא כשקיימת דעת מקנה על הכסף מצד המקדש חל קנין כסף קידושין. כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה כדי שיחשב לכסף קידושין ואם אינו מקנהו לה בדעת מקנה ישירה אין הכסף יכול להוות כסף קנין דקידושין.

38 לאור האמור ניתן ליישב את קושית הר"ן ממשכון של מלוה. שונה אומן שהפרעון בא תחת ובעד השבח משא"כ במלוה על המשכון הדמים הם תשלומי החוב. בהתאם לכך, במלוה על המשכון נחשב התופס לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין, ואילו באומן שהדמים הם תחליפי השבח אינו נחשב לנוטל ונאמן בלי שבועה.

39 וצע"ק בשיטת הגאונים שמי שנאמן על החוב במיגו על המשכון חייב לישבע מדין נוטלין למה יהיה נאמן במיגו והרי מיגו להוציא לא אמרינן. ונראה שאין זה נחשב למיגו להוציא כי בידו להחזיק את המשכון ע"י המיגו. אך נקרא נוטל שכן בא לגבות דמים במקום המשכון מהבעל - דין שכנגדו, ודו"ק היטב.

40 וע"ע בר"ן שלדעתו אין חיוב שבועה אלא בבא לגבות דמים, אבל אם בא לשתוק ולהחזיק במשכונו אין צורך שישבע שבועת הנוטלין. וזה חידוש שיכולים להאמין אדם על משכון אף כשאינו נאמן על החוב.

41 גמ'. נחבל כיצד. מבואר בגמרא שנחבל נשבע ונוטל כשיש אומדנא שפלוני חבלו גם כשאין וודאות בכך. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל הל"ד - ה'. כדומה פסק הרמב"ם לענין תקנת נגזל פ"ד מהל' גזילה הל"א - ג' שהעדים לא ראו בבירור שגזלו וודאי. אמנם התוס' דף מו. ד"ה בטוענו וכו' כתבו שבנגזל מדובר שהעדים מעידים שגזלו ודאי אך אינם יודעים את אומד הגזילה. ולשיטתם צ"ע מ"ש תקנת נחבל מנגזל, וצ"ע.

42 והנה אשר לחבלה יש דין דאורייתא שיכהו בדבר שיש בו כדי חבלה. אך בנוגע למי הקובע אם הדבר היה ראוי להזיק נחלקו שמעון התימני ורבי עקיבא דמבואר במס' בב"ק דף צ: וז"ל והתניא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתה מתחת יד העדים אמר לו ר"ע וכו' מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים אף כל שהוא מסור לעדים פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור עכ"ל. אליבא דשמעון התימני הב"ד עצמם חייבים לראות האבן ולאומדה ואילו לר"ע יכול הב"ד לסמוך על העדאת עדים. לפום ריהטא מתקבלת שיטת ר"ע שהרי תמיד אנו סומכים על העדאת שני עדים. אולם הרמב"ם פסק כשמעון התימני פ"א מהל' חובל הלי"ח וז"ל כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין כיצד הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק וכו' וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק וכו' לפיכך צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו עכ"ל. וברור הדבר שלדעת שמעון התימני נאמר בחובל דין מיוחד שאומד ב"ד מעכב בחיוב. שאם היה רק אלא גלוי מילתא בעלמא שהיה בהכאה כדי לחבל, למה לא נסמך על העדים שנאמנים בכהת"כ לגלויי מילתא. ויש לעיין אליבא דר"ע שהעדאת עדים מועלת, אם האומד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא או"ד גם לדעתו האומד הוא דין מיוחד הקובע את חיוב החבלה אלא שסובר שאף עדות מועלת ולא רק ראיית ב"ד בעצמם.

43 אמנם בתקנת נחבל חסר האומד של ב"ד, וצ"ל שזה נכלל בתקנת נשבע ונוטל בחבלה מדרבנן שאומד ב"ד אינו מעכב. וכן מפורש ברמב"ם פ"א מהל' חובל הלי"ח וז"ל ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני. והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל. ועיי"ש בראב"ד שמסכים עם הרמב"ם וז"ל יפה אמר וכו' עכ"ל.

44 דרך אגב, לשון הרמב"ם צ"ע שכתב בשהכהו בדבר שאין בו כדי לחבול שפטור "וכמו אנוס אני" - שהרי אין הפטור מטעם אנוס רחמנא פטריה אלא מגזיה"כ מיוחדת בהל' חובל ורוצח שחייבים דוקא בשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית, וכפי שכתב הרמב"ם ברפ"ג מהל' רוצח הל"א וז"ל המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי שנאמר באבן יד אשר ימות בה הכהו וכו' עד שיהיה בו כדי להמית וכו' עכ"ל. ואינו מנמק הלכה הנ"ל ע"פ הכלל אנוס רחמנא פטריה אלא מנמקה בגזיה"כ מיוחדת.

45 ואולי ניתן להסביר את לשון הרמב"ם ע"פ מה שיש להסתפק אם דין יש בו כדי להמית נוהג ברוצח בשוגג. אמנם דברי הרמב"ם פ"ד מהל' רוצח הל"ב מורים שאינו נוהג וז"ל שם נתכוון להכות את חבירו על מתניו ולא היה בכלי כדי להמית על מתניו והלכה לה האבן על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת או שנתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה האבן על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור ממיתת ב"ד ואינו גולה שאין ההורג בכוונה גולה וכו' עכ"ל. הרמב"ם פוטר בהלכה לה על מתניו ומת משום שאין ההורג בכוונה גולה ולא מפני שאין בה כדי להמית. חזינן שלדעתו שאין הפטור אין בו כדי להמית חל בהורג בשוגג לענין גלות.

46 בהתאם לכך יתכן לדחוק ברמב"ם שכשכתב שהפטור מיוסד ב"כמו אנוס אני" אינו ר"ל אנוס רחמנא פטריה - שכן בכה"ג חייב גלות - אלא ר"ל שאינו חייב בחיוב מזיד, דלגבי מזיד כמו אנוס הוא ושאינו מזיד גמור לענין חיוב מזיד.

47 על כל פנים, אנו רואים שדין יש בו כדי להמית הוא דין מיוחד בהל' רוצח וחבלה ומהווה הלכה מיוחדת בחיוביהם. עוד יש הוכחה לכך מפסק הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח הלי"ד וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה עכ"ל. והעלה הגר"מ הלוי זצ"ל שנראה שכוונת הרמב"ם שבסכין וסייף יש בהן כדי להמית, וכשמכה את עבדו בדבר שיש בו כדי להמית חייב לעולם ועד וליכא דין יום או יומים. התורה כשקבעה דין יום או יומים מדברת במכהו בשבט מקל ורצועה - דברים שאין בהם כדי להמית, והתורה חידשה שהמכה את עבדו בדבר שאין בו כדי להמית נתפס בדין יום או יומים ואם מת תחת ידו חייב. יוצא שגזיה"כ יום או יומים באה להחמיר על האדון ולחייבו אם מת מיד אף כשהכהו בדבר שאין בו כדי להמית. רואים בעליל שאף בהכהו בדבר שאין בו כדי להמית הו"ל רוצח שהרי מת מחמת המכה הזאת אלא שבמיתה בעלמא שלא בעבד גזיה"כ פוטרתו ואילו בעבד שמת האדון חייב. בכך חולק הרמב"ם על ראשונים אחרים עיין ברש"י עה"ת שגזיה"כ יום או יומים באה להקל על האדון שאפילו כשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית פטור אם קם יום או יומים. יוצא איפוא לפי הרמב"ם שדין יש בו כדי להמית אינו ענין דמציאות - האם מת מחמת המכה או לא - אלא דין מיוחד בחלות החיוב כשמחוייבים לעשות אומד, אך אין בזה פטור אנוס רחמנא פטריה, וצ"ע בלשון הרמב"ם הנ"ל.

48 והנה הראב"ד פ"ה מהל' חובל הל"ו מסופק במודה בחבלה אם חייב או פטור וז"ל שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל. ביאור ספקו: כדי שיחול שם אומד המחייב האם סגי בהודאת בע"ד כמאה עדים או"ד לא סגי; דוקא עדים וב"ד עצמם מועילים לחלות שם אומד ולא הודאת בע"ד. וספקו מבואר לאור הנ"ל שאומד אינו גלוי מילתא בעלמא כי אם חלות שם בעצם המחייב של חבלה.

49 ויש להפנות תשומת לב למה שפסק הרמב"ם שקיימת תקנת נשבע ונוטל בחבלה כשהיו שם עדים ואין יודעים אם חבלו או לא פ"ה מחובל הל"ד, גם פסק שם הל"ו שאם החובל הודה לעדים שהוא חבל שמשלם ה' דברים. ואילו במקום שאין עדים פסק בסיפא שם הל"ו שהחובל שהודה שחבל פטור מנזק ומצער כי מודה בקנס פטור. ועולה השאלה, מ"ש רישא מסיפא; למה לא יחשב אף מקרה שברישא כהודאה בקנס שהוא פטור.

50 לפום ריהטא היה נראה שברישא הואיל ובידי הנחבל לישבע וליטול הו"ל כמודה בקנס במקום שיש עדים שממשמשים ובאים כי המודה בקנס מחמת פחד עדים אינו פטור עי' שבועות מט. וב"ק עה. ופרש"י שם. וכן כאן הודה מפחד ממה שהנחבל יכול לישבע וליקח הממון, ולכן אין לו הפטור של מודה בקנס.

51 אמנם הר"י מגא"ש לסוגיין העלה אותה הקושיא ותירצה וז"ל וא"ת הא דקתני במתני' חבלתי בי, טעמא דכפר ביה, הא אודי ליה מחייב. ואמאי הא קנס הוא ומודה בקנס פטור. תשובתך איכא למימר דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס תחת ידו ונמצא חבול הוה ליה עיקר חיובא אפומא דהנהו סהדי וההיא הודאה דקא מודי ליה גלויי מילתא בעלמא היא דחבל ביה וכו' עכ"ל. ולכאורה תשובת הר"י מגא"ש נקבעה בקצרה בדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה מחובל הל"ו וז"ל הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול עכ"ל.

52 מהראוי להוסיף שלענין גזילה ביארו התוס' שהעדים העידו שנגזל אך לא ידעו את שיעור הגזילה. ומאחר שידוע שנגזל חלה תקנת נגזל לישבע וליטול. ברם בחבלה אם ידוע לנו למשל שנחבל ברגל הימנית והנחבל יטעון שחבלו אף ברגלו השמאלית מסתבר שפטור ואינו נשבע ונוטל. ביאור הדברים: בגזילה ככל שניתוסף ממון על הגזילה הרי הוא בכלל אותה חלות גזילה ושבועתו עליה כדי לברר את שיעור הגזילה. בחבלה לעומת זאת, - כל רגל ורגל הו"ל חלות שם חבלה אחרת - ומשהעידו על חבלה אחת אין לו נאמנות לטעון חבלה אחרת. ביאור התוס', איפוא, מתייחס רק לתקנת נגזל ולא לתקנת נחבל, ובנחבל מודים לרמב"ם שתיקנו שישלם בלי ידיעה וודאית שחבלו במקצת מחמת העדים. אמנם עדיין צל"ע האם שייך דין אומד החבלה בנשבע ונוטל וכדהקשינו למעלה, ובע"כ חייבים לומר שכך תיקנו שישלם בלי אומד וכנ"ל, וצ"ע בזה.

53 שם. תוס' ד"ה ואפי' שבועת שוא. עלינו להתבונן בדין החשוד על השבועה: האם יש כאן חשדא בעלמא שמא משקר או"ד יש כאן חלות שם פסול בגברא הפוסלתו לשבועה. הנה בפ"ב מהל' טוען ונטען הל"א - ג' כ' הרמב"ם וז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם וכו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כו' בין פסלנות של דבריהם כו' אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה כו' אם נתחייב שבועה משביעין אותו כו' אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע עכ"ל. לפום ריהטא מהרמב"ם כאן ניתן להבחין שני דינים: א הנשבע לשקר נחשד לשקר ולכן אינו נשבע מדין חשש משקר, ב הנפסל לעדות מחמת עבירה שהוא נפסל בחלות שם פסול רשע בגברא ונפסל בכך לשבועה כמו לעדות, וצ"ע בכך.

54 אמנם בפ"ב מהל' טוען הל"י כ' הרמב"ם וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין. אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל. פשטות דבריו מורה שמצריך הרמב"ם בין מלקות ובין תשובה כדי שיחזור החשוד לכשרותו. ולכאורה נראה ששניהם מעכבים שכן מועילים הם לענינים שונים: א מלקות מועלת להפקיע את חלות השם של פסול רשע שבגברא, ב תשובה מועלת להחזיר את נאמנותו ולהסיר מעליו את החשד משקר. ועיין בלחם משנה שהקשה על פסק הרמב"ם שלפנינו ממש"כ בפי"ב מהל' עדות הל"ד בנוגע לפסול הרשע לעדות שהרי שם פסק שמועלת או מלקות או תשובה כדי שיחזור להכשירו וצ"ע. ולפי"ז תמיד חלות שתי ההלכות: א פסול גברא, ב חשד משקר.

55 לאור האמור מבואר למה הזכיר הרמב"ם כאן את דרך ההכשר של הפסול לעדות ושזקוק אף הוא בין לתשובה ובין למלקות כמו החשוד לשבועה. ביאור הדבר: הרמב"ם בא להשוות את דין החשוד לשבועה לדין הפסול לעדות כלומר אף בשבועה חל שם פסול בגברא כמו לעדות ואינו רק חשד משקר בעלמא. לכן כדי שיתכשרו זקוקים לתשובה להסיר את החשד משקר ואף מלקות לבטל את חלות השם פסול שבגברא. וקיימים איפוא שני דינים בפסולי עדות ובחשודים לשבועה דין חשד משקר וגם חלות שם פסול גברא.

56 אמנם הגאון ר' משה זצ"ל ביאר את הרמב"ם באופן אחר. לדעתו אף לבטל את השם רשע מעליו לא תספיק המלקות לבד אך צריך לעשות גם תשובה כדי להפקיע את השם רשע. ומה שלא תספיק לרמב"ם תשובה לבד להפקיע את השם רשע מהגברא משום שחיוב המלקות עצמו גם קובע את השם רשע בגברא כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע, ועד שלא ילקה הגברא נקרא עדיין בשם רשע, ולכן צריך מלקות עם תשובה כדי שיתכשר ולהסיר את השם של רשע מעליו.

57 והנה התוס' הקשו אליבא דרבא שפוסל דוקא מי שרע לשמים ורע לבריות לעדות מהנשבע שבועת שוא שפסול לשבועה אע"פ שאינו רע לבריות. ותירצו מה שתירצו. ברם בהתאם להנ"ל יתכן שבנשבע לשוא חל הדין חשד משקר דוקא בנוגע לשבועות. ואין להקשות מהלכות עדות כי בעדות חל שם של פסול רשע בגברא ובכן סובר רבא בעדות שרק מי שרע לשמים ורע לבריות נפסל בשם פסול רשע בגברא, משא"כ החשוד לשקר בשבועות נפסל אף שאינו רע לבריות.

58 ועלינו להתבונן במה שמשמע מהגמ' בסנהדרין דף כז. ומתוס' שלפנינו שרק הנשבע שבועת שוא אינו רע לבריות ואילו הנשבע שבועת העדות לשקר הו"ל רע לבריות, והרי ליכא לעד חמדת ממון. ונראה, הואיל ואינו חושש שהגזלן גוזל, העד ע"י השקר שלו בשבועת העדות עוזר ומאפשר הגזילה, ובכן אף הוא העד לענין עדות בכלל גזלן והו"ל רע לבריות מחמת חמדת ממון כמו הגזלן עצמו. וכן מצינו במס' סנהד' דף כה. בההוא טבחא שנפסל לעדות אף שלא עבר כי אם על איסור לפני עור לא תתן מכשול אשר אין בה מלקות, וקשה על שיטת הרמב"ם שמצריך לאו שיש בו מלקות כדי שיפסל רשע לעדות עיין בפ"י מהל' עדות הל"ב. וצ"ל שמשום שאינו חושש במה שאחרים יעברו על איסור מלקות של נבילה חל בו אותו שם פסול רשע של האוכל נבילות עצמו ופסול מאחר שיש בנבלה חלות איסור מלקות.

59 דמיון לזה יש בפסקו של הגר"מ זצ"ל שהמסייע לאחרים לחלל שבת בפרהסיא נחשב בכלל מחללי שבתות בפרהסיא ומומר הוא לכהת"כ כמחלל את השבת עצמו. והביא ראיה לכך מדעת הסוברים שהמחלל שבתות בפרהסיא נעשה מומר לכהת"כ דוקא בשחללן שלש פעמים. רואים שאין עצם מעשה העבירה של חלול שבת הוא הפוסלו והופכו למומר אלא העבריינות לחלל שבתות והמומרות שבגברא שלא איכפת לו חלול שבת. פשוט, איפוא, שלענין זה המסייע הריהו כמחלל את השבת עצמו, וכן בנוגע לפסול עדות וכמבואר.

60 שם. תוס' ד"ה אבל שבועת ביטוי וכו'. אליבא דרש"י קיימת נ"מ בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא. האיסור בלשעבר הוא ששיקר בשעת השבועה ואילו בלהבא האיסור הוא שחילל דיני השבועה אח"כ, אך ליכא כאן איסור שקר. החשוד לשבועה נפסל מדין חשד משקר ולכן פסול רק כששיקר בלשעבר. מאידך לדעת ר"ת פסול גברא לשבועה חל עקב חילול איסורי שבועה ובכן נפסל גם בשחילל דיני שבועה להבא.

1 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

שְׁתֵּי שָׂדוֹת מָכַרְתָּ לִי לֹא מָכַרְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת. שְׁנֵי עֲבָדִים אוֹ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שְׁטָר אֶחָד אוֹ עֶבֶד אֶחָד. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְכֵן אִם טָעַן וְאָמַר חָצֵר זוֹ אוֹ עֶבֶד זֶה אוֹ שְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שֶׁלִּי הוּא וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי וְהַנִּטְעָן אוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. בֵּין שֶׁהֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵד אֶחָד בֵּין שֶׁלֹּא הֵבִיא. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. וְכֵן הַחוֹפֵר בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְהִפְסידוּה והרי הוּא חיּב לְשַׁלֵּם בֵּין שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר שְׁתֵּי מְעָרוֹת וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי אֶלָּא אַחַת אוֹ שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַרְתִּי כְּלוּם. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הַכּל:

2 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוֶה נִשְׁמֶטֶת. שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ נִשְׁמָט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוֶה נִשְׁמָט:

5 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

כָּל שָׂכִיר שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ וְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטּל כְּדִין כָּל נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִפְּנֵי שֶׁבַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו וְזֶה הַשָּׂכִיר נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לָזֶה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׂכִיר קָטָן הַשָּׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וְלֹא שְׂכַרְתִּיךָ נֶאֱמָן לוֹמַר שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ וְיִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. הָיָה לוֹ עֵד אֶחָד שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְכֵן אִם תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. כֵּיצַד. הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיוֹם שֵׁנִי עַד הָעֶרֶב זְמַנּוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל מִלֵּיל רְבִיעִי וָהָלְאָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהָיָה תּוֹבְעוֹ וְהוֹלֵךְ עַד יוֹם חֲמִישִׁי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כָּל יוֹם חֲמִישִׁי:

6 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ. שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו:

8 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

קָטָן שֶׁטְּעָנוֹ הַגָּדוֹל. אִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָיָה לַקָּטָן כְּגוֹן עֵסֶק מַשָּׂא וּמַתָּן וְהוֹדָה הַקָּטָן נִפְרָעִין מִנְּכָסָיו. וְאִם אֵין לוֹ יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ וִישַׁלֵּם. וְאִם כָּפַר הַקָּטָן מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת. וְאִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין לְקָטָן הֲנָיָה כְּגוֹן נְזָקִין וְחַבָּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמָּה יְשַׁלֵּם פָּטוּר וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל. וְאִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כְּגוֹן הַשָּׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁיֵּשׁ הֲנָיָה לַקָּטָן שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לוֹ שָׂכִיר הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַקָּטָן. אֲבָל חֶנְוָנִי שֶׁנִּשְׁבָּע עַל פִּנְקָסוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַקָּטָן. שֶׁאֵין לַקָּטָן בָּזֶה הֲנָיָה שֶׁהֲרֵי חַיָּב לִתֵּן לְפוֹעֲלָיו וְנִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ. וְזֶה הַחֶנְוָנִי הִפְסִיד עַל נַפְשׁוֹ שֶׁנָּתַן מָמוֹנוֹ עַל פִּי קָטָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

8 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

אֵין נִפְרָעִין מִן הַיּוֹרְשִׁין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ גְּדוֹלִים. אֲבָל יוֹרְשִׁין קְטַנִּים אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן שְׁטַר חוֹב:

11 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינָן צְרִיכִין טַעֲנַת שְׁתֵּי כֶּסֶף. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ הַנִּתְבָּע שֶׁיִּכְפֹּר בִּשְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְיִטּל. שֶׁהֲרֵי הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶם כְּפִירַת שְׁתֵּי מָעִין וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע מִסָּפֵק:

15 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

הֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד אֲפִלּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שֶׁכָּל מִי שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּבִים אוֹתוֹ מָמוֹן אֶחָד מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד. פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע. וְכֵן בִּשְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים אֲפִלּוּ הִפְקִיד אֶצְלוֹ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְטָעַן שֶׁאָבְדָה נִשְׁבָּע. וְכָל פָּחוֹת מִפְּרוּטָה אֵינוֹ מָמוֹן וְאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִפְּרוּטָה וָמַעְלָה:

18 בבא מציעא פתח ↗

סִימָנִין וְסִימָנִין – יַנִּיחַ. סִימָנִין וְעֵדִים – יִנָּתֵן לְבַעַל הָעֵדִים. סִימָנִין וְסִימָנִין וְעֵד אֶחָד – עֵד אֶחָד כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, וְיַנִּיחַ.

20 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתִּי לְךָ וְהַשָּׂכִיר אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קָצַצְתָּ לִי לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע הַשָּׂכִיר כָּאן אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְדָבָר זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ הַשָּׂכִיר בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים וְלֹא יָדְעוּ כַּמָּה פָּסַק לוֹ וּתְבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁכְּבָר נָתַן לוֹ אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֶצְלוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הֵילָךְ כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת:

23 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן אֻמָּן אוֹמֵר שְׁנַיִם קָצַצְתָּ לִי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי אֶלָּא אֶחָד כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן אִם יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הֲרֵי הָאֻמָּן נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְיָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא בִּשְׂכָרוֹ עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ. וְאִם יָצָאת טַלִּית מִתַּחַת יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדוֹ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע בַּעַל הַטַּלִּית הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כְּדִין כָּל הַטְּעָנוֹת. שֶׁאֵין זֶה כְּדִין הַשָּׂכִיר:

24 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין אֵין לוֹ הוֹנָיָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקוֹנֶה אוֹתוֹ לִזְמַן. וַעֲבָדִים אֵין בָּהֶם הוֹנָיָה:

28 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

קְנָּס קָנְסוּ חֲכָמִים לַגַּזְלָנִין שֶׁיִּהְיֶה הַנִּגְזָל נִשְׁבָּע עַל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן וְנוֹטֵל מִן הַגַּזְלָן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֻחְזָק שֶׁגְּזָלוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים: כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ בֵּית חֲבֵרוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְלֹא הָיָה כְּלוּם תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְכֵלִים מֻטָּלִין לוֹ תַּחַת כְּנָפָיו וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים מַה הֵן וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ גְּזָלְתַּנִי. בֵּין שֶׁאָמַר הַגַּזְלָן מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי כְּלוּם. בֵּין שֶׁאָמַר נִכְנַסְתִּי לְמַשְׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁרָאוּ הָעֵדִים אֲבָל לֹא נָטַלְתִּי וְלֹא הָיָה תַּחַת כְּנָפַי אֶלָּא כֵּלִים שֶׁלִּי. בֵּין שֶׁאָמַר נָטַלְתִּי כְּלִי זֶה וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן שֶׁנָּטַל זֶה וּכְלִי אַחֵר. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁטָּעַן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא אָמוּד שֶׁמַּפְקִידִין אֶצְלוֹ אוֹתָן דְּבָרִים שֶׁטָּעַן וְטָעַן בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּנָּטְלוּ תַּחַת הַכְּנָפַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים: רָאוּהוּ עֵדִים שֶׁנִּכְנַס לְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁיָּצָא וְאֵין נִרְאֶה תַּחַת כְּנָפָיו כְּלוּם וּבַעַל הַבַּיִת טוֹעֵן וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ נָטַל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר מֵעוֹלָם לֹא נִכְנַסְתִּי שֶׁהֲרֵי מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם אָמַר נִכְנַסְתִּי וְלֹא נָטַלְתִּי נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא נָטַל כְּלוּם וְהוֹלֵךְ. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּנֵס לִגְזל וְלֹא גָּזַל: הָיָה עֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁנִּכְנַס וְנָטַל כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן. וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם אוֹ שֶׁאָמַר בְּחוֹבִי נָטַלְתִּי. הוֹאִיל וְאֵין הָעֵד יוֹדֵעַ מֶה הָיָה תַּחַת כְּנָפָיו הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גָּזַל. שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּגַזְלָנוּת אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים:

29 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

כָּל הַנִּפְסָל בַּעֲבֵרָה אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ לוֹקֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָבַר עַל דְּבָרִים שֶׁפָּשַׁט בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן עֲבֵרָה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אוֹ לַשָּׁוְא אוֹ גָּזַל אוֹ גָּנַב אוֹ אָכַל נְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם רָאוּהוּ עֵדִים עוֹבֵר עַל דָּבָר שֶׁקָּרוֹב הָעוֹשֶׂה לִהְיוֹת שׁוֹגֵג צְרִיכִין לְהַזְהִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יִפָּסֵל. כֵּיצַד. רָאוּהוּ קוֹשֵׁר אוֹ מַתִּיר בְּשַׁבָּת צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִין זֶה. וְכֵן אִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ בַּיּוֹם טוֹב צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת שֶׁמָּא שׁוֹכֵחַ הוּא. וְכֵן הַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא תָּמִיד אוֹ מִי שֶׁנַּעֲשָׂה מוֹכֵס אוֹ גַּבַּאי שֶׁמּוֹסִיף לְעַצְמוֹ צְרִיכִין הָעֵדִים לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהָעוֹשֶׂה דָּבָר זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת. שֶׁרֹב הָעָם אֵינָן יוֹדְעִים דְּבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל עֲבֵרָה שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים לָעֵדִים שֶׁזֶּה יָדַע שֶׁהוּא רָשָׁע וְעָבַר בְּזָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעֵדוּת וְאֵינוֹ לוֹקֶה:

31 גיטין פתח ↗

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַגּוֹדְרוֹת, אֵין לָהֶן חֲזָקָה.

32 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ שְׁמוּרָה אֶלָּא מְהַלֶּכֶת בְּכָל מָקוֹם וְרוֹעָה. אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁתְּפָסָהּ מֵאַחַר שֶׁהִיא יְדוּעָה לַבְּעָלִים. כֵּיצַד. הֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהַבְּהֵמָה הַזֹּאת יְדוּעָה לוֹ וְזֶה הַתּוֹפֵס טוֹעֵן אַתָּה נְתַתָּהּ לִי אַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁאֵין הֱיוֹתָהּ תַּחַת יָדוֹ רְאָיָה שֶׁהֲרֵי הִיא הָלְכָה מֵעַצְמָהּ וְנִכְנְסָה בִּרְשׁוּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה תַּחְזֹר הַבְּהֵמָה לִבְעָלֶיהָ וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת עַל טַעֲנָה זוֹ:

34 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

37 קידושין פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנָה בִּשְׁבַח כְּלִי, וְיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ. דְּמָר סָבַר: מִלְוָה וּפְרוּטָה, דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה, וּמָר סָבַר: דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוָה.

42 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה כָּךְ אוֹמְדִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן וְחָבַל בּוֹ חַבָּלָה שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא יח "בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק. אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד. אֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבשֶׁת. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע בְּמָה הִזִּיק וּמְבִיאִין הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ וְאָמַר הַחוֹבֵל לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי. וְהַנֶּחְבָּל אוֹמֵר הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק. יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

43 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

44 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בְּזָדוֹן בְּאֶבֶן אוֹ בְּעֵץ וֶהֱמִיתוֹ. אוֹמְדִין דָּבָר שֶׁהִכָּהוּ בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהִכָּה עָלָיו. אִם רָאוּי אוֹתוֹ חֵפֶץ לְהָמִית בְּאֵיבָר זֶה אוֹ אֵינוֹ רָאוּי. שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה יז "בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ" במדבר לה יח "אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ". עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה מַכֵּהוּ עַל לִבּוֹ לְמַכֵּהוּ עַל יְרֵכוֹ:

45 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בַּכְּלִי כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ הָאֶבֶן עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וּמֵת. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ וְהָלְכָה לָהּ עַל מָתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וּמֵת. פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין וְאֵינוֹ גּוֹלֶה שֶׁאֵין הַהוֹרֵג בְּכַוָּנָה גּוֹלֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹתוֹ עַל מָתְנָיו וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וּמֵת הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

46 משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבּשֶׁת. נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ חַיָּב בַּכּל אַף בְּבשֶׁת שֶׁכָּל הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ חַיָּב בְּבשֶׁת:

47 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

יֵרָאֶה לִי שֶׁהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְּסַכִּין וְסַיִף אוֹ בְּאֶבֶן וְאֶגְרוֹף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וּמֵת אֵינוֹ בְּדִין שמות כא כא "יוֹם אוֹ יוֹמַיִם" אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵת לְאַחַר שָׁנָה נֶהֱרָג עָלָיו. לְכָךְ נֶאֱמַר שמות כא כ "בַּשֵּׁבֶט" שֶׁלֹּא נָתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ אֶלָּא בְּשֵׁבֶט וּמַקֵּל וּרְצוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְלֹא בְּהַכָּאַת רְצִיחָה:

50 בבא קמא פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, וְאָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחָזְרוּ עֵדִים לַאֲחוֹרֵיהֶם.

54 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

כָּל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין שֶׁלָּקָה בְּבֵית דִּין חוֹזֵר לְכַשְׁרוּתוֹ. אֲבָל שְׁאָר פְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁחָמְסוּ אוֹ שֶׁגָּזְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלְּמוּ צְרִיכִין תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הֵן פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן מִדַּרְכָּן הָרַע:

58 כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פתח ↗

טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר סנהדרין דף כ״ה ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן:

« רשימות שיעורים על שבועות מ״ה ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״ז ע״א »