רשימות שיעורים על שבועות מ״ה

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות מ״ד ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״ו ע״א »

1 שבועות פתח ↗

אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא; הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״כְּתוֹב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין״, ״תֵּן לְפוֹעֲלַי סלע בְּסֶלַע מָעוֹת״. הוּא אוֹמֵר ״נָתַתִּי״, וְהֵן אוֹמְרִים ״לֹא נָטַלְנוּ״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אוֹתוֹ דִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּיו לָךְ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר. אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהוֹלַכְתִּים לְתוֹךְ בֵּיתְךָ״ – יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נָתַתִּי לְךָ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהִשְׁלַכְתָּ לְתוֹךְ כִּיסְךָ״ – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָר. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְּתוֹמִים – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ אַבָּא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: ״שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ״ – הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: ״מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי?״ ״רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי״ – חַיָּיב. חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. נתגלגל נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה. גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן דְּמִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הֲלָכוֹת? הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן – עַקְרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר; מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר – קָנְסִינַן לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?! בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי דְּאִיתַּגְרוּן דְּלִיתַּגְרוּן לֵיהּ פּוֹעֲלִין. אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְנִפְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת! בַּעַל הַבַּיִת עַל כּוּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כּוּרְחֵיהּ מִיתְּגַר! אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה! כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּעֵדִים! טְרִיחָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְלִיתֵּב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא! שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בְּהַקָּפָה.

2 תוספות פתח ↗

עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית. אף על גב דכופר הכל פטור דלא נתקנה שבועת היסת עד בימי רב נחמן מ"מ על בעל הבית שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר:

3 שבועות פתח ↗

4 תוספות פתח ↗

וניתב ליה בלא שבועה. וא"ת ולא יהא ברי של בעל הבית אלא כאיני יודע והניחא למ"ד בהשואל ב"מ דף צז: ברי עדיף אלא למ"ד לאו ברי עדיף אמאי וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב לכ"ע כדמוכח בהגוזל בתרא ב"ק דף קיח. וא"ת אכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה וכי אי אפשר להיות בשום פעם שיהיה ברי שלו טוב דפעמים יהיה כדבריו דהא רבי יהודה לא מיחייב אלא בהודאה במקצת וי"ל דנהי דרבי יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח:

5 תוספות על שבועות פתח ↗

מתני' כל הנשבעין. ואלו נשבעין ונוטלין כו'. תימה דלא חשיב ההיא דתנן לעיל שבועות דף מג. מי נשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין שבועות דף מה. הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף טז: ושם ויש לומר דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן ראויין לישבע:

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 תוספות פתח ↗

כדי להפיס דעתו של בעל הבית. הכא ודאי שהוא עומד וצוח שפרע שייך תקנה כדי להפיס דעתו אבל בההיא דהגוזל בתרא שם דקאמר איני יודע אם החזרתיו לך אין צריך לתקן:

9 תוספות פתח ↗

אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. אע"ג דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע"פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי:

10 שבועות פתח ↗

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה? קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִיר לֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל? חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״. וְהָאָמְרַתְּ: בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְּלִימְטֵי זְמַן חִיּוּבָא הוּא; כִּי מָטֵי זְמַן חִיּוּבָא – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר. וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזוֹל״?! גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי: חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״, וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וּשְׁתֵיק לֵיהּ. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר זְבִיד, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? אִם כֵּן, שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״הֶחְזַרְתִּיו לָךְ״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בִּשְׁטָרָא. מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים; בִּשְׁטָר – צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. קָרֵי רָמֵי בַּר חָמָא עֲלֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבּוֹ״. דְּאַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּשָׂכִיר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. כֵּיצַד – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתַּנִי וְלֹא נָתַתָּ לִי שְׂכָרִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָא מִדְּסֵיפָא בִּרְאָיָה הָוֵי – רֵישָׁא בְּלֹא רְאָיָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. שהרי מודה וא"ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית לקמן בבא בתרא דף ע. ושם המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר סנהדרין דף כה. דבעל דבר מהימן למימר לדידי אוזפן ברביתא דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין שבועות דף מז. ושם ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא"ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין שם מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש"מ באביו כה"ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר"י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה"ק כיון דבאב בכה"ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ"ל דהא דאמרי' בהכותב כתובות דף פה. ושם גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד"ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש קדושין דף מג: וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד"ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 תוספות פתח ↗

מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם. תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה שהלכה יבמות קיד, ב ושם דלא מהימנא לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו משום דאמרה בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו להאמינה במה שהיא שמא טועה מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע"ג דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי שמחזקת מלחמה וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק ועיין תוספות כתובות פז ב ד"ה דמיפרע:

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

20 תוספות פתח ↗

בעדים אין צריך כו'. תימה דאמרינן בריש ח"ה בבא בתרא כט, א ושם דמשכחת חזקה דג' שנים כגון דאתו בי תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי"ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני דקידושין דף מג::

21 תוספות פתח ↗

בשטר צריך להחזיר בעדים. תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס"פ המוכר את הבית בבא בתרא ע, א ושם דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי' ר"ת דה"ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה וריב"א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספרא זיירי ליה:

1 גמ' מ"ש שכיר. עלינו להתבונן בתקנת נשבע ונוטל דשכיר - האם השבועה היא הגורמת את החיוב לשלם ובלעדיה אין בעה"ב חייב כלל או"ד השבועה רק מעכבת בגביית השכיר בב"ד, אולם גם בלי שבועת השכיר חייב בעה"ב כי אינו נאמן לומר נתתי לך שכרך מפני שטרוד בפועליו.

2 והנה התוס' ד"ה עקרוה וכו' כתבו ז"ל אע"ג דכופר הכל פטור וכו' מ"מ על בעה"ב שייכא טפי ועוד דאפילו במודה במקצת שדיוה אשכיר עכ"ל. ויתכן שבזה חלוקים שני התירוצים בתוס'. להתירוץ הראשון הותקנה השבועה לכתחילה על בעה"ב אך החכמים הפכוה על השכיר כי לא האמינו החכמים לבעה"ב בשבועה עי' בפרש"י ד"ה טרוד בפועליו הוא ובפי' הרמב"ם למשנה. לכן מסתבר שבעה"ב חייב מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וחיוב השוכר לישבע חל כמעכב בגביית התשלומין. אמנם עיקר החיוב לשלם חל על בעה"ב מאחר שלא נשבע. לתירוץ השני לעומת זאת הותקנה שבועת השכיר לכתחילה על השכיר ושבועתו היא היוצרת את החיוב על בעה"ב לשלם, ומזכה את השכיר בממון.

3 תהיה נ"מ בין שתי הדיעות בשכיר חשוד. אם בעה"ב חייב מעיקרא דדינא ושבועת הנוטלין של השכיר חלה לעכב את הגבייה בב"ד י"ל שכשהשכיר חשוד ואינו יכול לישבע, אין השבועה מעכבת. מאידך אם השבועה מחייבת את בעה"ב בממון ומזכה אותו לשכיר, כשהשכיר חשוד ואינו יכול לישבע אין לו לזכות בשכרו.

4 ובתוס' ד"ה וניתב וכו' כתבו וז"ל וי"ל דהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתיו לך דחייב וכו' דנהי דר' יהודה לא חשיב לגמרי כאיני יודע רבנן מיהא חשבי ליה כודאי שכח עכ"ל, פשטות דברי התוס' מורה שמחשיבים את בעה"ב למי שטוען איני יודע אם החזרתיו לך שמדינא חייב. ויוצא אליבא דתוס' שבעה"ב חייב לשלם מעיקרא דדינא אף בלי שבועת השכיר, ושבועת השכיר חלה מדין מעכב של הגבייה ולא כמחייב של התשלומין.

5 מאידך הרמב"ן בחידושיו לריש פרקין דף מד: ד"ה מתני' ואלו וכו' כתב בנוגע לאלו שנמנו בריש מתני' כנשבעין ונוטלין ולא נמנו אופנים אחרים עיין בתוס' דף מד: ד"ה כל וכו' וז"ל וי"א כי קתני הני דמדינא לית להו, ורבנן הוא דאמור נשבעין ונוטלין, אבל אינך מדאורייתא בלא שבועה שקלי, ורבנן אחמורי אחמיר עלייהו וכו' ואי ק"ל שכיר דאמרי' בגמרא וליתן ליה בלא בשבועה משום דהו"ל מנה לי בידך והלה אומר לא ידעתי אם פרעתיך שהוא חייב, לא קשיא דרבנן הוא דאמור בעה"ב טריד בפועליו לפי שראו בדורות האחרונים דאמרי בדדמי, אבל מדינא דאורייתא כיון דאמר ברי לא חיישינן לטרוד בפועליו משום דבעל הבית מידק דאיק ואלו מספקא ליה לא הוה אמר ליה אין לך בידי עכ"ל. וניתן לפרש את הרמב"ן שלדעתו גם מדרבנן לא החשיבו את בעה"ב כאיני יודע אם פרעתיך אלא משום שטרוד בפועליו וכדי חייו דשכיר הטילו את השבועה מעיקרא על השכיר. ועולה איפוא אליבא דרמב"ן שהשבועה היא המחייבת את בעה"ב והמזכה את השכיר - שלא כתוס' הנ"ל. כמו"כ מפורש בר"ן על הרי"ף וז"ל ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמר דבעה"ב טרוד בפועליו הו"ל כאומר מנה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע אם פרעתיך דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעל הבית ברי קא טעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרינן שלא להטיל שבועה עליו שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפי' בשבועה לא שקיל ליה הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו וכו' עכ"ל, אליבא דהר"ן לא חל בשכיר דין איני יודע אם פרעתיך וזוכה משום תקנת כדי חייו, ויוצא שלמסקנא השכיר זוכה בשכרו עקב שבועתו כי השבועה מחייבת.

6 ויתכן שהמחלוקת בסוגיתנו תלוי' בשאלה שהזכרנו למעלה דף מג. בשיעורינו על המשנה אות ב' באומר איני יודע אם פרעתיך בדלא הו"ל למידע אם חייב לשלם. הנה בעה"ב כאן טוען ברי שפרע אך מאחר שהוא טרוד בפועליו אינו נאמן. בכל זאת אין להחשיבו אלא כמי שטען איני יודע אם פרעתיך דלא הו"ל למידע. ובכן אליבא דתוס' שבעה"ב הוא בבחינת איני יודע אם פרעתיך וחייב חיובו אף בדלא הו"ל למידע. וחיוב הטוען איני יודע אם פרעתיך בדלא הו"ל למידע הוא מטעם חזקת חיוב. ואילו אליבא דר"ן איני יודע אם פרעתיך חייב דוקא בדהו"ל למידע. וחיובו משום שאינו נאמן לומר שאינו יודע מאחר דהו"ל למידע חשוד לן שמשקר.

7 כן ניתן לתלות מחלוקת אחרת בין הראשונים בספק דידן. הר"ן על הרי"ף דף כז. מביא מחלוקת בין הר"י מגא"ש והרמב"ם עם הרי"ף בנוגע לבעה"ב הכופר בכל הקציצה אם חייב לישבע מתקנת המשנה להפטר. והר"ן מסביר את שיטת ר"י מגא"ש והרמב"ם וז"ל פשיטא דשבועת תקנה יש כאן משום כדי חייו דשכיר וכו' דלא עקריה מבעה"ב כיון דקציצה מדכר דכירי אינשי ומ"מ משום כדי חייו דשכיר נשבע בעה"ב אע"פ שהוא כופר בכל וכו' עכ"ל. ונראה שלדעת הר"י מגא"ש והרמב"ם, מעיקרא דדינא חלה תקנת שבועה על בעה"ב להשבע משום כדי חייו של השכיר אף במקום שבעה"ב מידכר דכיר ליה לקציצה. לאור זה גם בטענות הנוגעות לפרעון בעה"ב חייב מעיקרא לישבע אלא משום שטרוד בפועליו ואינו נאמן הפכוה חכמים לשבועה על השכיר. ויוצא ששבועת השכיר אינה שבועה המחייבת כי אם שבועה המעכבת בגביית התשלומין. מאידך אליבא דרי"ף תקנת השכיר חלה דוקא בפרעון ולא בקציצה ויסודה בטרדת בעה"ב. מסתבר, איפוא, שמעיקרא הטילו את השבועה על השכיר ועצם שבועתו מחייבת ומזכה לו את הממון ובלי שבועת הנוטלין אין בעה"ב חייב.

8 ועיין בתוס' ד"ה כדי וכו' דיונם בהתאם לשיטתם שבעה"ב חייב לשלם ע"פ דין איני יודע אם פרעתיך. מאידך אליבא דר"ן שאין שייכות מכאן לדין ההוא וששבועת השכיר היא המחייבת והמזכה לו את הממון פשיטא שלא קשה כלל.

9 תוס' ד"ה אי הכי וכו'. יתכן שפירוש הגמרא הוא כך: בשלמא אם טעם דתקנה הוא משום כדי חייו והשבועה מעצמה מחייבת כר"ן י"ל דהיינו דוקא בתוך זמנו שזקוק השכיר לממון כדי חייו, אבל לא לאחר זמנו שאין הממון נחוץ לו כ"כ לכדי חייו מאחר ששהה לתובעו. מאידך אם טעם התקנה הוא שבעה"ב טרוד בפועליו והו"ל כאיני יודע אם פרעתיך כתוס' ישבע בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו כי בכל אופן הו"ל בעה"ב כאומר איני יודע אם פרעתיך וישלם מאחר שהשכיר ישבע שבועתו המעכבת את הגבייה.

10 שם. גמ' א"כ שבועת השומרין וכו'. הר"ן על הרי"ף מאריך בפי' הסוגיא ומביא בשם הר"י מגא"ש שרבא הקשה כי שמואל סובר מיגו לאפטורי משבועה וא"כ שבועת השומרין היכי משכחת לה. ואילו רבא עצמו סובר דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן.

11 בביאור המחלוקת אם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה נראה שניתן לתלותה בחקירה בדין מיגו, כשאדם נאמן בטענה ראשונה מיגו שיכול היה לטעון טענה שניה: אם הביאור שנאמן באותה הטענה הראשונה שטען או"ד שנחשב כאילו טען ממש את הטענה השניה ונאמן כאילו טענה. אם נאמר שע"פ דין נחשב כאילו טען את הטענה השניה אז יועיל מיגו אף לפטור משבועה שכן בנוגע לטענה השניה ליכא מחייב של שבועה. מאידך אם נאמר שמחמת דין מיגו נאמן עם טענה הראשונה עצמה י"ל שלא נפטר משבועה כי התורה הטילה שבועה על הטענה הזו הראשונה והפקיעה ממנה חלות נאמנות כל שהיא עד שישבע.

12 ועיי"ש בר"ן שהוא עצמו סובר בעצמו שמיגו דהעזה "מיגו גרוע" מועיל לפוטרו מממון ולא משבועה. שיטתו המבחינה בין ממון לשבועה אינה מוסברת, אך לאור דרכנו י"ל שמיגו בעלמא מועיל בין לפטור מממון בין לפטור משבועה כי ע"פ דין נחשב מיגו כאילו טען את הטענה האחרת ובההיא טענה ליכא שבועה. מאידך במיגו דהעזה הואיל ולא היה טוען למעשה אותה הטענה השניה מפני שמגלה העזה - מועיל מדין נאמנות עם הטענה הראשונה שטען ונאמנות בטענה ראשונה זו מועלת לממון ולא לשבועה וכנ"ל.

13 וניתן לכאורה להוכיח שבמיגו אמרי' שנחשב כאילו טען את הטענה האחרת מגמ' בב"ב דף ע. ששומר נאמן נגד שטר בטענת החזרתי מיגו דנאנסו, אלא צריך לישבע שבועת הדיינים. ויש לדקדק, הרי בכל שבועות הדיינים דעלמא יש מחייב המחייבו לישבע - ומהו המחייב כאן. ומוכרח שנחשב ע"פ המיגו כאילו טען ממש את הטענה האחרת של נאנסו וטענת נאנסו מחייבת שבועה.

14 הר"י מגא"ש מביא ראיה דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה ממה שע"א דעלמא מחייב שבועה למרות שהנתבע היה יכול לטעון פרוע ולא היה חייב שבועה. והר"ן דוחה שע"א בשבועה כב' עדים לממון ומיגו במקום עדים לא אמרינן. מחלוקתם מתבארת בכמה אופנים:

15 א כבר הובאה בשיעורים חקירת הגר"ח זצ"ל אם עד א' נאמן אף לממון אלא שיש בכח השבועה להכחישו או"ד אין עד א' נאמן אך הוא פועל כמחייב של שבועה. נ"מ לעד א' המסייע שיפטרנו משבועה - אם עד א' נאמן אז עד א' מסייע אף לפטור. מאידך, אם עד א' מהוה מחייב של שבועה דעלמא אינו מועיל לפטור. עוד נ"מ לענין מיגו: אם עד א' נאמן אין מיגו מועיל כנגדו וכמו שאין מיגו מועיל נגד הנאמנות של שני עדים. אך אם עד א' מועיל מדין מחייב של שבועה אז יועיל מיגו נגד העד הא' לפטור משבועה.

16 ב ניתן לומר - גם לפי הצד דלעיל שאין עד א' נאמן אלא שחל כמחייב של שבועה - לא יועיל מיגו במקום עד א'. הואיל וצריך להכחיש את העד רק השבועה שהיא הכחשת העד מועילה, אבל מיגו בלי שבועה אין בו חלות דין של הכחשה ולפיכך אינו מועיל כנגד עד אחד.

17 שם. תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר להד"ם. ז"ל תימה לפירוש הקונטרס וכו' עכ"ל. יתכן שתהיה נ"מ אליבא דרש"י במפקיד קטן או בפחות מב' כסף כי אפשר שהשומר חייב לישבע באופנים האלו אך בכה"ג ליכא שבועת להד"ם, והגמרא מדברת באופנים האלו, ודו"ק.

18 בא"ד ולפר"ת וכו' עכ"ל. לר"ת חלוקים ר' חייא בר יוסף ורמי בר חמא אם לשבועת השומרים צריכים שלש פרות או שתים - כלומר האם טענת נאנסו עצמה נחשבת ככפירה לענין מודה במקצת. ונראה לבאר שבנוגע לטענת נאנסו חסרה ידיעת הבעלים ואינם יכולים לתבוע בודאי לטעון שלא נאנסו. ובכן י"ל שטענת נאנסו אינה נחשבת ככפירה המחייבת שבועת מודה במקצת כי רק כשיש הכחשה בין התובע והנתבע חלה חלות כפירה וחיוב מודה במקצת. לפי"ז יתכן שהמחלוקת נעוצה בטיבה של שבועת השומרים - אם חייב להשבע מדין מודה במקצת דכל התורה כולה צריכים שלש פרות או"ד חייב להשבע מדין מיוחד דמודה במקצת של שומרים ולזה מספיקה טענת נאנסו.

19 אמנם בחידושי הרמב"ן לב"מ דף צ"ח. ד"ה ולרמי בר חמא כתב שדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא תלוי במחלוקת ר' חייא בר יוסף ורמי בר חמא וז"ל ורבא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ס"ל שאין עיקר שבועת מודה במקצת וכופר במקצת באה אלא על שהודה במקצת, לפיכך כשמודה במקצת אע"פ שאומר בשאר איני יודע שאין זו כפירה כיון שלא הודה אלא במקצת נתחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ולמ"ד וכו' אין השומרים חייבין שבועה עד שיודה במקצת ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואע"פ שלא כפר במקצת כפירה גמורה חייב ואע"פ שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו וכו' אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דס"ל שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפילו טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מודה מקצת דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומר זה אמת וזה להד"מ והלכך לדבריו מי שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחוייב שבועה עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואיני יודע לאו כפירה גמורה היא וכו' עכ"ל. אליבא דרמב"ן חלוקים בדין מודה במקצת דכהת"כ האם המחייב היא ההודאה בלבד וא"צ כפירה לחייב אלא כדי שיהיה על מה להישבע או"ד אף הכפירה מגוף המחייב. נ"מ לחמשין לא ידענא ולטענת נאנסו בשומרים שבטענות האלו ליכא חלות שם של כפירה המחייבת הואיל ואין בהן הכחשת התובע ואם הכפירה מגוף המחייב פטורים מלהשבע.

20 תוס' ד"ה בעדים. ז"ל ועוד אומר ר"י דלמאן דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי וכו' עכ"ל. ובתוס' קידושין דף מג: ד"ה והשתא וכו' כתבו וז"ל וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ואומר ר"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבע משום דרחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם וכו' עכ"ל. חזינן שפסול נוגע מהווה פסול גברא ולא רק חסרון נאמנות בשעת הנגיעות וגזיה"כ היא ששבועה אינה מסלקת את פסול הגברא.

21 שם. תוס' ד"ה בשטר. יתכן לבאר את בעיית הגמרא בב"ב דף ע. אם מועיל מיגו כנגד שטרך בידי מאי בעי ע"פ השאלה שכבר העלינו כבר כמה פעמים בשיעורים אם שטר מעיד שלא נפרע או"ד אינה אלא חזקה בעלמא של שטרך בידי מאי בעי. אם השטר מעיד שלא נפרע לא יועיל מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים, אולם אם השטר אינו מעיד שלא נפרע יתכן שיועיל מיגו כנגד החזקה של שטרך בידי מאי בעי.

3 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶם אִם הָיָה מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטּל אֶלָּא הַנִּתְבָּע שֶׁכְּנֶגְדוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְכֵן פּוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהָיָה חָשׁוּד וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁפְּרָעוֹ וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר מִן הַשְּׁטָר:

9 ריטב"א על שבועות פתח ↗

א"ה אפילו קצץ נמי פירוש אא"ב טעמא משום כדי חייו בלחוד איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא אבל כי פליגי בקציצה דלא שכיחא לא עביד ליה תקנתא אבל השתא דאמרת דאיכא טעמא נמי דבעל הבית טרוד בפועליו הוא וטענותיו שמא אפילו בקציצה נמי נחקין ועל הדרך הזה נתפרש אידך דפרכינן בסמוך א"ה עבר זמנו דבשלמא אי טעמא משום כדי חייו כיון דעבר זמנו ולא תבעו לא תקון ליה רבנן אבל אי טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפלו עבר זמנו נמי:

20 תוספות על קידושין פתח ↗

והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו' - וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ואומר ר"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר דברים י״ט:ט״ו על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ויש מקשים היאך אמרינן מגו דיכלי למימר אהדרי' ללוה כיון דשנים הם הא אמר בפרק האשה שנתארמלה כתובות דף יח: לא שנו אלא דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ומקשה התם ר"י אמאי לא יהו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאי בעי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות ומתרץ ר"י דבשני עדים לא שייך לומר מגו שיהו נאמנים במגו לפי שאין האחד יודע מה בדעת חבירו לטעון א"כ הכא אמאי נאמנים במגו ואומר הר"ר יעקב מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד ולכך אמרינן הכא דנאמנים במגו אבל בההיא דפ' האשה שנתארמלה שם דליכא דררא דממונא לגבי העדים התם ודאי אין נאמנים במגו כי אין עד אחד יודע מה בדעת חבירו לטעון:

« רשימות שיעורים על שבועות מ״ד ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״ו ע״א »