רשימות שיעורים על שבועות מ׳

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות ל״ט ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״א ע״א »

1 תוספות פתח ↗

בטוענו בדינר מטבעות. פי' בקונטרס טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו וקשה דלעיל שבועות דף לט: גבי שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה מסקי' לשמואל דפטור משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ת דאיירי בשאינן טבועים א"כ חסרא לה טענה דאין כאן שוה ב' מעות דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעה וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה באותו חסרון ועוד דמשמע בטוענו מטבעות דעד השתא לא איירי במטבעות וסתם ב' כסף טבועים הם ועוד דקאמר הא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא משמע דאין חידוש אלא מפרוטה דקתני והלא בשאר מטבעות נמי יש חידוש גדול דחשיב ממין הטענה ועוד דאפי' עבד גדול ועבד קטן חשיב מה שטענו לא הודה לו בפרק השואל ב"מ דף ק. ומנורה גדולה ומנורה קטנה אמרינן נמי לקמן שבועות דף מג. דמה שטענו לא הודה לו אע"פ שצורתם שוה ועוד דלשון בדינר מטבעות לא משמע בדינר טבוע ועוד דבסמוך בברייתא דדינר זהב זהוב גרסי' בכל הספרים פטור ובקונטרס לפי פירושו דוחק להגיה חייב על כן נראה לפרש בטוענו בדינר מטבעות שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי כולם חוץ מדינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה:

2 שבועות פתח ↗

תֵּדַע, דְּקָא תָנֵי סֵיפָא: ״דִּינַר זָהָב לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינָר כֶּסֶף וּטְרֵיסִית וּפוּנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה״ – חַיָּיב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת הֵן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁוֶה – מִשּׁוּם הָכִי חַיָּיב; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא – אַמַּאי חַיָּיב? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשֶׁטְּעָנוֹ בְּדִינָר מַטְבְּעוֹת, וְקָא מַשְׁמַע לַן דִּפְרוּטָה בִּכְלַל מַטְבֵּעַ אִיתָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת. וְרַב – שֶׁהַכֹּל דִּין מַטְבֵּעַ אַחַת. וְרַבִּי אֶלְעָזָר – לֵימָא מִדְּסֵיפָא כִּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ, רֵישָׁא נָמֵי כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ? לָא; סֵיפָא דַּוְקָא, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אַחַת״; וְרֵישָׁא – כְּרַב אוֹ כִּשְׁמוּאֵל. תָּא שְׁמַע: ״דִּינַר זָהָב זָהוּב לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף״ – חַיָּיב. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״זָהָב זָהוּב״, הָא סְתָמָא – שָׁוֶה קָאָמַר לֵיהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״דִּינַר זָהָב״, כְּאוֹמֵר ״דִּינַר זָהָב זָהוּב״ דָּמֵי. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב: ״סֶלַע לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא סֶלַע חָסֵר שְׁתֵּי כֶּסֶף״ – חַיָּיב, ״חָסֵר מָעָה״ – פָּטוּר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַעֲנַת מַלְוֶה וְהוֹדָאַת לֹוֶה; אֲבָל טַעֲנַת מַלְוֶה וְהַעֲדָאַת עֵד אֶחָד, אֲפִילּוּ לֹא טְעָנוֹ אֶלָּא בִּפְרוּטָה – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת״ – לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת הוּא דְּאֵינוֹ קָם, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה. וְתַנְיָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, עֵד אֶחָד מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, אִיכָּא דְאָמְרִי: מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וּשְׁתֵיק לֵיהּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב! לָא; הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נָמֵי פָּטוּר; וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּחִטִּין – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; הוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר.

2 משנה תורה, הלכות שביתת עשור פתח ↗

אָכַל אוֹ שָׁתָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בַּחֲצִי שִׁעוּר אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל כַּשִּׁעוּר. וְהָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה חֲצִי שִׁעוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

3 שבועות פתח ↗

4 שבועות פתח ↗

הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר. בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב. טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא; הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר; וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת – קָא מַשְׁמַע לַן דְּכִי הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים, חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? זוֹקְקִין?! תְּנֵינָא: ״זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן״! הָא עִיקָּר, הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין, וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – פָּטוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין; הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נָמֵי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי הָכִי – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת; וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקַע – פָּטוּר. בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב. טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא; הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר; וְהָא קָמַשְׁמַע לַן – דְּהוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים, חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? זוֹקְקִין?! תְּנֵינָא: זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן! הָא עִיקָּר, הָהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ שׁוֹר וְהוֹדָה לוֹ בְּשֶׂה, שֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּשׁוֹר – פָּטוּר. טְעָנוֹ בְּשׁוֹר וָשֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי – רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא. אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי! אֶלָּא הָא מַנִּי – אַדְמוֹן הִיא; וְלָא דַּחוֹיֵי מְדַחֵינָא לָךְ, אֶלָּא תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי – אַדְמוֹן הִיא. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין, וְקָדַם וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – אִם כְּמַעֲרִים, חַיָּיב. אִם בְּמִתְכַּוֵּין, פָּטוּר. וְאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב; לְפִיכָךְ יָצְאוּ כֵּלִים לְמָה שֶׁהֵן. אָמַר רַב פָּפָּא: טְעָנוֹ כֵּלִים וּפְרוּטָה, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּפְּרוּטָה – פָּטוּר. הוֹדָה בַּפְּרוּטָה וְכָפַר בַּכֵּלִים – חַיָּיב. חֲדָא כְּרַב, וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל. חֲדָא כְּרַב – דְּאָמַר: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. חֲדָא כִּשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב. ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – פָּטוּר. אָמַר רַב נַחְמָן: וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת. מַאי טַעְמָא? חֲזָקָה אֵין אָדָם תּוֹבֵעַ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עָלָיו. אַדְּרַבָּה, חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ! אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, סָבַר: עַד דְּהָוֵי לִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ. תִּדַּע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. רַב חֲבִיבָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא – ״מָנֶה לִי בְּיָדֶךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת. מַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא – כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא;

5 שבועות פתח ↗

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 שבועות פתח ↗

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 שבועות פתח ↗

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

20 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אלא הא דאמר רב נחמן - תימה הא הכא נמי משתמיט וי"ל דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפי' היכא שתובעו ואמר זה החפץ שהוא בידך שלי הוא דלא שייך אישתמוטי וכן פי' רב האי גאון שמשביעין שבועת היסת אקרקעות אע"ג דלא שייך בהו אישתמוטי וקשה דבפ' שבועת הדיינים שבועות דף מ: ושם ד"ה אישתמוטי משמע דלא מחייב שבועת היסת אלא משום אישתמוטי דקא פריך אדרבה אין אדם מעיז ומשני דמשתמיט וי"ל כיון דבשאינו בעין משתמיט אף כשהוא בעין לא פלוג רבנן אי נמי אקושיא דר' חייא סמיך:

21 שבועות פתח ↗

22 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

בפקדון פסול לעדות - דמאי אשתמוטי איכא הרי לא ניתן להוצאה ובעין הוא ואם אבד יטעון שאבד ויפטר:

23 שבועות פתח ↗

23 בבא מציעא פתח ↗

כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהָהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע, אִי נָמֵי דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.

24 שבועות פתח ↗

25 שבועות פתח ↗

26 שבועות פתח ↗

27 רש"י על סנהדרין פתח ↗

גזילות - כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי שמואל ב כ״ג:כ״א אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה:

28 שבועות פתח ↗

1 תוס' ד"ה בטוענו. וז"ל וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה אותו חסרון עכ"ל. התוס' חידשו שאם חסר פחות משוה פרוטה בשיעור שתי כסף נחשב הממון לשיעור שתי כסף. ועולה השאלה מ"ש שתי כסף מדין שיעור שוה פרוטה בכהת"כ, כגון לענין חיוב גזילה, שחל רק אם גזל שו"פ מלאה, ואם גזל אפילו משהו פחות משו"פ פטור ולא אמרי' שחייב, ואילו ב' כסף אם חסר פחות משו"פ אמרינן שהשיעור של ב' כסף קיים.

2 ונראה שדבריהם מוסברים לאור ביאורו של הגר"ח זצ"ל שפחות משו"פ אינו חפצא של ממון כלל ואינו דומה לשאר השיעורים שבתורה. הוכחתו מהרמב"ם שפסק שחצי שיעור אסור מן התורה פ"ב מהל' שביתת עשור הל"ג, ועכ"ז בנוגע לגניבה שהיא פחות משוה פרוטה כ' הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה הל"ב וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. ואסור לגנוב בדרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. משמע מהרמב"ם שהאיסור לגנוב כ"ש דין תורה דומה לאיסור לגנוב דרך שחוק, ולא חל כאן דין ח"ש אסור מן התורה אלא איסור מיוחד שלא כפירוש ה"ה שם.

3 וביאר הגר"ח זצ"ל שחצי שיעור חזיר שונה מפחות משו"פ - כי חצי שיעור חזיר חפצא של איסור הוא אך אין עליו עונש עד שיאכל כשיעור כזית. ואילו פחות משו"פ אינו חפצא של ממון כלל, ולכן בגניבת חפץ פחות משו"פ לא חל דין חצי שיעור אסור מן התורה. יתכן, איפוא, שמובן התוס' הוא שבשיעורים דעלמא - כגון בב' כסף חסרון של משהו אינו מבטל את השיעור, ואילו בפחות משו"פ אפי' חסרון משהו מבטל. הנימוק לכך כי ב' כסף מהווה שיעור חיוב השבועה, אבל גם פחות מכך נחשב לממון. לכן כל שהו מב' כסף אינו גורע מהשיעור המחייב. מאידך חפצא השוה פחות משוה פרוטה אינו ממון, ואף בחסר משהו משו"פ אינו חפצא של ממון כלל, ודו"ק.

4 גמ'. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת.

5 כתב הרמב"ם בפ"א מהל' טוען ונטען הל"ז וז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי, אבל על טענת ספק פטור וכו' עכ"ל. ולהלן שם הל"ח כתב וז"ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שמא יש לך שמא אין לך הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר וכו' עכ"ל. ונשאלת השאלה, למה זקוקה שבועת היסת לטענת ודאי מהתובע, ואילו במקום שיש טענת תובע ודאית הנתבע נשבע היסת אפילו כשטוען טענת ספק. ונראה שהרמב"ם סובר שטענת ודאי מחייבת שבועת היסת, ולפיכך אם התובע טוען טענת ספק לא חל חיוב שבועת היסת על הנתבע. מאידך על הנתבע לישבע אף כשטוען ספק. ונראה מכך שאינו נשבע היסת להכחיש את התובע, שכן בטען הנתבע ספק אפילו כשישבע היסת לא הוכחשה טענת התובע. על כרחך שהנתבע נשבע היסת כדי שיהיה נאמן במה שטען, זאת אומרת שאם לא ישבע הרי הוא מדרבנן כאילו לא טען כלל שפטור וכאילו הודה לתובע. הלכך נשבע אף עבור טענת ספק שלו, וכדי שטענתו תהיה נאמנת ושתחשב טענת פטור.

6 ב עיין ברמב"ם פט"ו מהל' מלוה הל"ג - ז וז"ל התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו ה"ז נוטל בלא שבועה אע"פ שטען שפרעו וכו' התנה הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי וכו' טען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו והמלוה אמר לא פרע כלום משלם המקצת שהודה בו ונשבע שבועת היסת שהרי האמינו. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע עכ"ל.

7 בהאמינו הלוה את המלוה נוטל בלי שבועה. מאידך בהאמינו המלוה את הלוה עדיין חייב לישבע היסת אלא אם כן התנו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת שאז אינו נשבע כלל. ונראה לבאר את ההבדל שכשהאמינו הלוה את המלוה נוטל בלי היסת משום שאין היסת בשבועת הנוטלין חוץ ממיפך שבועה עיין ברמב"ם פ"א מהל' טוען הל"ו. ברם עלינו להבין למה בהאמינו המלוה את הלוה והודה במקצת עדיין נשבע הלוה היסת שהרי האמינו אותו ובדין הוא שיהיה נאמן אף בלי היסת.

8 ויתכן ששונה שבועת היסת משבועות הדיינין כי שבועת הדיינין מחילה נאמנות בעצם דברי הנשבע. משא"כ בהיסת, שמאחר שאינה שבועת הדיינין, אינה מחילה נאמנות בעיקר דברי הנשבע, אלא שמהווה ראייה צדדית ואומדנא שמסתמא לא שקר כי יש לו חזקת כשרות ויש להניח שנשבע באמת. אמנם אין בהיסת חלות נאמנות ע"פ דין בגוף דברי השבועה עצמם שלא כחלות הנאמנות בשבועת הדיינין.

9 ולכן בהאמינו המלוה את הלוה נפטר משבועת הדיינין כי יש לו כבר נאמנות ממה שהאמינו אותו. מאידך בנוגע להיסת, אף שבעצם הלוה נאמן שהרי המלוה האמינו, עכ"ז החכמים הצריכו עוד בירור וראייה צדדית של שבועת היסת.

10 ועיין במגיד משנה שם בהל"ו בשם הרי"ף שפסק שנשבע הלוה שהאמינו לו שבועת היסת גם בטען פרעתי כולו ולא רק במודה שפרע מקצתו, ואע"פ שהאמינו לו נשבע היסת והביאור כנ"ל כדי שתהיה הוכחה צדדית שדבריו אמיתיים.

11 אמנם פשטות הרמב"ם משמעה שחולק על הרי"ף ומחייב היסת דוקא בשהאמינו ומודה במקצת ולא כשהאמינו וכופר בכל. ולפי"ז שיטת הרמב"ם אחרת מהנ"ל וסובר שיש שתי תקנות בהיסת:

12 א חיוב שבועת היסת בפני עצמו; בכופר בכל.

13 ב חיוב שבועת היסת במקום שבועת הדיינין; במודה במקצת.

14 ובכן בשהאמינו למודה במקצת נשבע היסת כי היסת חלה למלא מקום שבועת הדיינים דאורייתא שהופקעה משום שהאמינו המלוה ללוה. ואילו בכופר בכל אין דין שבוה"ד דאורייתא, ושבועת היסת חלה כחיוב לעצמו, ומה שהאמינו המלוה ללוה מועיל לפוטרו משבועת היסת, ושיטתו זקוקה לעוד ביאור, וצ"ע.

15 שם. גמ'. חזקה אין אדם תובע וכו'.

16 דיון הגמרא תמוה כי ל"ל לבקש נימוק לתקנת שבועת היסת; למה לא תסתפק הגמרא בפשטות ששבועת היסת נתקנה מדרבנן שכן חששו החכמים שמא גנב הנתבע.

17 ונראה, הואיל וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, הלכך אלמלא טענה מחייבת לא התקינו שבועת היסת. אין תקנת שבועת היסת תקנה בעלמא שחייבו רבנן לישבע בכל אופן. אלא הטענה מולידה ספק ולפיכך היא מחייבת שבועה. הגמרא, איפוא, באה לבאר למה טענת התובע מולידה ספק ומחייבת שבועה. והגמרא מסבירה שטענת התובע בכופר בכל נחשבת מדרבנן לטענה המחייבת מחמת החזקה שאין אדם תובע אלא א"כ יש לו.

18 ע"ז שואלת הגמרא "אדרבא, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" כלומר, ובכן אין טענת התובע מולידה ספק ואינה חלות טענה כלל לחייב שבועה. וע"ז מתרצת הגמרא "אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה", ולפיכך חשובה התובע לטענה המחייבת. וכ"ז מתקבל שפיר אליבא דרמב"ם הנ"ל בפ"א מהל' טוען ונטען הל"ז שרק טענת ודאי מחייבת היסת, שכן היסת תלויה בטענה המחייבת.

19 ובתוס' ד"ה אדרבא וכו' דף מ: הקשו הרי כופר בכל פטור משבועה דאורייתא משום החזקה של אין אדם מעיז וכו' ולא אמרי' אישתמוטי קא משתמיט לחייבו בשבועה מדאורייתא, ומ"ש דרבנן מדאורייתא.

20 ונראה שהנ"מ בין דאורייתא לבין דרבנן היא שמדאורייתא קיימות שתי החזקות המכחישות זו את זו - החזקה של אין אדם תובע וכו' והחזקה של אין אדם מעיז וכו'. אמנם החזקה של אין אדם מעיז וכו' אלימא טפי, דהיינו שהרוב של אין אדם מעיז וכו' הוא רוב עם מיעוט שאינו מצוי המעיזים משום דאישתמוטי קא משתמטי, ואילו הרוב של אין אדם תובע וכו' מהווה רוב חלש עם מיעוט המצוי. לכן מדאורייתא פטור מלישבע. אולם מדרבנן חששו למיעוט שאינו מצוי שמעיזים בפני בעלי חובם משום דאשתמוטי קא משתמטי, ורבנן איפוא החשיבו את טענת התובע לטענה המחייבת. בקיצור, טענת התובע טענה היא, אך מדאורייתא הטענה חלשה מדי ואינה מחייבת, ואילו מדרבנן טענה היא ואכן מחייבת, וכדנתבאר.

21 שם. גמ'. הכופר במלוה כשר לעדות וכו'.

22 ובמס' ב"מ דף ה: דנו בכופר בפקדון, וז"ל אי הכי הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אישתמוטי קא משתמיט סבר עד דבחשנא ומשכחנא ליה. כי אמרינן הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע, א"נ דהוה נקיט ליה בידיה עכ"ל. ועולה מהגמרא שאף כופר בפקדון כשר לעדות במקום שיש לומר אשתמוטי קא משתמיט. ומשמע נמי שאף כופר במלוה יפסל לעדות כשא"א לומר אשתמוטי קא משתמיט, וכגון שיש בכיסו אלפי אלפים כסף וחייב למלוה י' כסף בלבד, שאינו מסתבר שרצה להוציא את כל הכסף שיש לו באותה שעה, והו"ל גזלן ופסול לעדות. ודו"ק בדברי רש"י שם ובסוגיין כאן בשבועות.

23 אמנם מהרמב"ם משמע, שאינו תלוי באומדן דעת הכופר, אלא יש כאן הלכה מוחלטת. שהרי כתב בפ"ג מהל' גזילה הל' י"ד וז"ל הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסו עכ"ל. והלא לפי גרסתנו במס' ב"מ מבואר שהפקדון היה בביתו "והוה ידע" ובכן א"א לומר אשתמוטי קא משתמיט, ואילו הרמב"ם לא הזכיר "שהוא ידע" אלא כתב סתם שהפקדון היה ברשותו בשעת שכפר ונעשה עליו גזלן, וצ"ע אליביה למה לא חל דין אשתמוטי קא משתמיט כשלא ידע שהוא ברשותו.

24 והנה בנוגע לאיסורי גזילה ועושק קבע הרמב"ם פ"א מהל' גזילה הל"ג ד' וז"ל אי זהו גוזל, זה הלוקח ממון אדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים וכו' כענין שנא' ויגזול את החנית מיד המצרי. אי זהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו, כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשוק את רעך עכ"ל.

25 פשוטם של דברים מורה שאיסור העושק חל דוקא בהלואה או בשכירות וכשאינו משלם חוב מפני שהוא אלם וקשה. איסור גזילה, לעומתו, חל בחטיפת חפץ מרשות בעליו בדומה ל"ויגזול את החנית מיד המצרי". לכן מסתבר שדין אשתמוטי קא משתמיט חל רק בנוגע לעושק לכבישת שכר שכיר ודמי מלוה, כי בעושק אינו משלם מה שנתחייב מחמת חוב ושעבודי ממון, וחסר בו מעשה גזילה גמור של לקיחת ממון מבית בעלים. באופן כזה בלבד חל דין אשתמוטי קא מישתמיט שכשהוא משתמט אינו נחשב לעושק. מאידך במעשה גזילת ממון מבית בעליו ליכא דין אשתמוטי קא משתמיט. ומובן מאליו שאם יפרוץ אדם לתוך בית חבירו ויגזול משום שזקוק לממון לצרכיו שלא יחול בו כלל דין אשתמוטי קא משתמיט להקל מעליו את חומרת איסור הגזילה. איסור הגזילה ואיסור העושק שני איסורים שונים הם.

26 בהתאם לכך, קרוב לומר שהרמב"ם הבחין בכופר בפקדון בין אם הפקדון נמצא ברשות הכופר או לא. אם הפקדון ברשותו מהווה כפירתו מעשה גזילת ממון מבית הבעלים ונכללת בלאו של גזילה, והכופר בפקדון שברשותו קונה את הפקדון בקנין גזילה, ונחשב לגזלן ממש. לא חל איפוא פטור אשתמוטי קא משתמיט, כשם שאינו חל בכל גזילות דעלמא. אולם כשהפקדון אינו ברשותו אינו קונה אותו בקניני גזילה, והכפירה חשובה לעושק ולא לגזילה, ולפיכך חל דין אשתמוטי קא משתמיט כמו בעושק דעלמא. רק בגזילת בעין, כשחלים קניני גזילת בעין, אינו חל הפטור של אישתמוטי קא משתמיט. אמנם בעושק - שחסר קנין גזילה ומעשה גזילה גמור - חל פטור אשתמוטי קא מישתמיט.

27 לאור זה מוסברים דברי רש"י בריש מס' סנה' ב א, גזילות שכתב וז"ל כופר בפקדון שמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי, אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה עכ"ל. ר"ל שבלוה ולא שילם חסר מעשה גזילת בעין כי אינו אלא עושק של אי - פרעון השתעבדות החוב, ובהעדר קנין גזילה בבעין ליכא מעשה גזילה ולא נכנס לכלל דין גזילות בשלשה, עיי"ש.

28 אמנם עלינו לחקור בדין אישתמוטי קא משתמיט שכשר לעדות. האם עקב דין דאשתמוטי קא משתמיט פקע גם עצם האיסור של עושק וכנ"ל, או"ד, למרות שחל איסור דעושק עכ"ז כשר לעדות. ובטעם הדבר יתכן שפסול עדות תלוי בחלות שם רשע דחמס, ובמקום שחל דין אישתמוטי קא משתמיט לא ניתן לכנותו בשם רשע דחמס וכשר איפוא לעדות, אך בכל זאת עבר באיסור דעושק, וצ"ע.

2 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

אָסוּר לִגְנֹב כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה. וְאָסוּר לִגְנֹב דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ לִגְנֹב עַל מְנָת לְהַחְזִיר אוֹ עַל מְנָת לְשַׁלֵּם הַכּל אָסוּר שֶׁלֹּא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכָךְ:

5 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

אֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֶלָּא עַל טַעֲנַת וַדַּאי אֲבָל עַל טַעֲנַת סָפֵק פָּטוּר. כֵּיצַד. כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה אוֹ שֶׁאָמַר מָנֶה הִלְוֵיתִיךָ וְכִמְדֻמֶּה לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתַּנִי. אָמַר לִי אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה אוֹ צִוָּה לִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה. דָּבָר פְּלוֹנִי נִגְנַב מִבֵּיתִי וְלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא אַתָּה קָרוֹב בְּעֵינֵי שֶׁאַתָּה גְּנָבַתּוּ. חִשַּׁבְתִּי מָעוֹת וּמָצָאתִי חָסֵר שֶׁמָּא אַתָּה הִטְעֵיתַנִי בְּחֶשְׁבּוֹן. וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

6 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם: הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים מַה תִּהְיֶה תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁיִּפָּרַע יִקְרַע הַשְּׁטָר אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבִּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי: הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע וּפְרָעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי הַלּוֶֹה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בְּדִין וְאוֹמֵר לוֹ כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי מִפְּנֵי שֶׁפְּרָעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים. אִם הוֹדָה יְשַׁלֵּם וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הִתְנָה הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֶֹה לֹא פָּרַעְתִּי אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא עָשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. טָעַן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר זֶה וְאָמַר פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא פָּרַע כְּלוּם מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֵינוֹ נִשְׁבָּע: הִתְנָה הַמַּלְוֶה שֶׁיִּהְיֶה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה אַף מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה מִן הָעִידִית גּוֹבֶה מִן הָעִידִית אַף מִן הַיּוֹרְשִׁין. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ:

7 משנה תורה, הלכות טוען ונטען פתח ↗

כָּל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת אִם רָצָה לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל הַתּוֹבֵעַ הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ. וְאֵין לְךָ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע הֶסֵּת וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁנֶּהְפְּכָה עָלָיו שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאֵין לְךָ שְׁבוּעָה שֶׁתֵּהָפֵךְ אֶלָּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת בִּלְבַד. אֲבָל שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם שֶׁהִיא כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה אֵין הוֹפְכִין שְׁבוּעָתָן:

20 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

היסת - שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות וטעמא מפרש בשבועות דף מ:: חזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו בידו:

23 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן בְּבֵית דִּין. אִם הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ בִּשְׁעַת שֶׁכָּפַר נַעֲשָׂה עָלָיו גַּזְלָן וְחַיָּב בְּאָנְסוֹ:

25 בבא מציעא פתח ↗

אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶשֶׁךְ כֶּסֶף, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְרִבִּית כֶּסֶף. אֵין לִי אֶלָּא בְּלֹוֶה, בְּמַלְוֶה מִנַּיִן? נֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּלֹּוֶה וְנֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּמַּלְוֶה. מָה נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּלֹּוֶה – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית, אַף נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּמַּלְוֶה – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״. רָבִינָא אָמַר: לָא נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל וְלָא רִבִּית בְּכֶסֶף צְרִיכִי קְרָא, דְּאִי כְּתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְאׇכְלְךָ בְּמַרְבִּית״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״, קְרִי בֵּיהּ הָכִי: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית״, ״וּבְנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״. וְהָא תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קְרָא, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּזֵירָה שָׁוָה. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר קְרָא, גְּזֵירָה שָׁוָה לָא צְרִיךְ. אֶלָּא גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? לְ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״, דְּלָא כְּתִב בְּמַלְוֶה. אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, לָאו בְּגָזֵל, לָאו בְּאוֹנָאָה? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית – מִשּׁוּם דְּחִידּוּשׁ הוּא, דַּאֲפִילּוּ בְּלֹוֶה אָסְרָה רַחֲמָנָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ, אֲבָל אוֹנָאָה – אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, מִשּׁוּם דְּלָא יָדַע דְּמָחֵיל. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא. תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי. הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מִדַּעַת, תֹּאמַר בְּרִבִּית דְּמִדַּעְתֵּיהּ. לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר בְּכָךְ. אֶלָּא לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. דְּמַאי פָּרְכַתְּ: מָה לְרִבִּית שֶׁכֵּן חִידּוּשׁ? אוֹנָאָה תּוֹכִיחַ! מָה לְאוֹנָאָה שֶׁכֵּן לָא יָדַע וּמָחֵיל? רִבִּית תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן גּוֹזְלוֹ. אַף אֲנִי אָבִיא גָּזֵל! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, לָאו בְּגָזֵל לְמָה לִי? לְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר. כּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן״! לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. וְלוֹקְמַהּ בְּרִבִּית וְאוֹנָאָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ,

« רשימות שיעורים על שבועות ל״ט ע״ב רשימות שיעורים על שבועות מ״א ע״א »