רשימות שיעורים על שבועות כ״ט

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכתות שבועות ונדרים, ניו יורק, תשנ"ג-תשנ"ו

« רשימות שיעורים על שבועות כ״ח ע״ב רשימות שיעורים על שבועות ל׳ ע״א »

1 שבועות פתח ↗

וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲנָבִים לְחוֹדַיְיהוּ – הָוְיָא לְהוּ עֲנָבִים חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב קׇרְבָּן. הָכָא נָמֵי, כְּגוֹן דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע״, וְאָכַל תֵּשַׁע וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ אָכַל עֲשִׂירִית; הָוְיָא לַהּ עֲשִׂירִית חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַחֲצִי שִׁיעוּר לָא מִיחַיַּיב. מַתְנִי׳ אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם – אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ; נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ – ״אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״ וְ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״; אָמַר לְעֵדִים: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ״; נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה – שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה וְשֶׁלֹּא לִיטּוֹל לוּלָב וְשֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין; זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ – עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ – עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁנִּיכָּר לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ – ״אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״. ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״ לָא קָאָמַר, מַאי ״אִם לֹא רָאִיתִי״? אַבָּיֵי אָמַר: תָּנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁרָאִיתִי״. רָבָא אָמַר: בְּאוֹמֵר ״יֵאָסְרוּ כׇּל פֵּירוֹת שֶׁבְּעוֹלָם עָלַי, אִם לֹא רָאִיתִי גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא הַאי גַּבְרָא צִיפּוֹרָא רַבָּא חֲזִי, וְאַסֵּיק לֵיהּ שְׁמָא ״גַּמְלָא״, וְכִי קָא מִשְׁתְּבַע – אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ אִישְׁתְּבַע? וְכִי תֵּימָא: בָּתַר פּוּמֵּיהּ אָזְלִינַן, וְלָא אָזְלִינַן בָּתַר דַּעְתֵּיהּ – וְהָא תַּנְיָא: כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ: ״הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין״. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא אִיסְקוּנְדְּרֵי יְהַיב לֵיהּ וְאַסֵּיק לְהוּ ״זוּזֵי״, דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע – אַדַּעְתֵּיהּ דִּידֵיהּ קָא מִשְׁתְּבַע? לָא, הָתָם מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא. תָּא שְׁמַע: וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: ״דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי״. וְאַמַּאי? לֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ מַאי דַּאֲמַר אֱלוֹהַּ״! לָאו מִשּׁוּם דְּמַסְּקִי אַדַּעְתַּיְיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה? לָא; מִשּׁוּם דַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי אִיקְּרִי ״אֱלוֹהַּ״, דִּכְתִיב: ״אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ תּוֹרָה״! חֲדָא תּוֹרָה. וְלֵימָא: ״קַיִּימוּ שְׁתֵּי תּוֹרוֹת״! ״תּוֹרַת חַטָּאת״ ״תּוֹרַת אָשָׁם״. ״קַיִּימוּ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ״! עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ מִצְוָה״! חֲדָא מִצְוָה. ״קַיִּימוּ מִצְוֹת!״ תַּרְתֵּי. ״כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן״! מִצְוַת צִיצִית, דְּאָמַר מָר: שְׁקוּלָה מִצְוַת צִיצִית כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן. וְלֵימָא לְהוּ: ״קַיִּימוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת״! וּלְטַעֲמֵיךְ, לֵימָא לְהוּ: ״עַל דַּעְתִּי״; ״עַל דַּעַת הַמָּקוֹם״ לְמָה לִי?

2 שבועות פתח ↗

3 שבועות פתח ↗

4 שבועות פתח ↗

5 תוספות על שבועות פתח ↗

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים ד' יז: ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:

6 שבועות פתח ↗

7 שבועות פתח ↗

8 שבועות פתח ↗

9 שבועות פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

11 שבועות פתח ↗

12 שבועות פתח ↗

13 תוספות פתח ↗

באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו'. פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרי' שם גרס ליה בהדיא והיינו שבועת שוא לפי שאי אפשר לו לעמוד באיסור בכל פירות שבעולם ואר"ת דבנדר לא חיילא כה"ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר זה כיון שאי אפשר לו לקיים או אם אסר כל פירות שבעולם עליו בלא שום תנאי דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וראיה דבפ' ארבעה נדרים שם תני שבועות הבאי אסורין נדרי הבאי מותרין והיינו משום דהבאי הוי משום שוא אבל קשיא מפ"ב דנדרים ד' טו. דפריך גבי קונס עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למלתא מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר אלמא גבי נדרים נמי חיילי כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עליו אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף מאד קרוב לגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קרא עולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו משום דכתיב לא ינקה והא דתני בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא:

14 שבועות פתח ↗

15 שבועות פתח ↗

16 שבועות פתח ↗

17 שבועות פתח ↗

18 שבועות פתח ↗

19 שבועות פתח ↗

20 תוספות על שבועות פתח ↗

גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטין אין צריך להזכיר ותימה דבפרק ארבעה נדרים נדרים דף כז: תנן נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהן של תרומה כו' ושל בית המלך כו' ומפרש בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע״ג דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע״פ שאומר בלבו היום והכא נמי ליתסר אע״פ שאומר בלבו חטין וי״ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת״ח שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים דף כ. דמפליג בין ת״ח לע״ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין שבועות דף כט. גבי משה שהשביע את ישראל על דעת הקב״ה ועל דעתו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס ואם תאמר בההיא דריש מס' נזיר דף ב: דתנן האומר אהא הרי זה נזיר ופריך בגמ' דלמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו ופריך דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ומשני דאמר בלבו והשתא כיון דגמר בלבו להיות נזיר למה לי נזיר עובר לפניו הא הכא לא בעינן פת חטין עובר לפניו וי״ל דהתם במאי דקאמר אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאילו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטין:

21 שבועות פתח ↗

22 שבועות פתח ↗

אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּהְוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ. וְ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״. וְלָא?! וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בִּשְׁנֵי שַׁבּוּר מַלְכָּא, הֲוָה חַד דְּאַחְזֵיק תְּלֵיסַר אוּרָוָותָא תִּיבְנָא! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּטָרוּף. כּוּלְּהוּ נָמֵי מִיטְרָף טְרִיפִין! בְּשֶׁגַּבּוֹ טָרוּף. ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ כּוּ׳. הַשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיַּיב, מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָא מִיחַיַּיב?! הֲרֵי יָצְתָה שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, תָּנֵי: אַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּקְרוֹבִים וּבִרְחוֹקִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב – ״אִם לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם״ וְ״לֹא הִנַּחְתִּי תְּפִלִּין הַיּוֹם״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״. אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין וּבָרָיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וְלֹא בִּקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין; וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד, וּבִפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין, עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לְעֵדִים: ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, אוֹ שֶׁאָמְרוּ: ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״; ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ לוֹ ״אָמֵן״ – בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהֶם – חַיָּיבִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״? שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא – דְּקָא תָּנֵי: ״שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ אִין, מִפִּי אֲחֵרִים לָא; וְקָתָנֵי סֵיפָא: ״זֶה וָזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – חַיָּיב״. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״? וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל – מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לַן. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם

23 שבועות פתח ↗

24 שבועות פתח ↗

25 שבועות פתח ↗

26 שבועות פתח ↗

27 שבועות פתח ↗

28 שבועות פתח ↗

29 רש"י על שבועות פתח ↗

ואמרה האשה אמן אמן - דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות:

30 שבועות פתח ↗

31 שבועות פתח ↗

32 שבועות פתח ↗

33 שבועות פתח ↗

34 שבועות פתח ↗

35 שבועות פתח ↗

קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״?

36 שבועות פתח ↗

37 שבועות פתח ↗

38 שבועות פתח ↗

39 שבועות פתח ↗

39 משנה תורה, הלכות סוטה פתח ↗

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת במדבר ה יט "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה" במדבר ה כ "וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" במדבר ה כא "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" במדבר ה כב "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְהִיא אוֹמֶרֶת במדבר ה כב "אָמֵן אָמֵן" בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

40 שבועות פתח ↗

41 שבועות פתח ↗

42 שבועות פתח ↗

43 שבועות פתח ↗

44 שבועות פתח ↗

45 שבועות פתח ↗

46 שבועות פתח ↗

47 שבועות פתח ↗

48 שבועות פתח ↗

1 גמ' ואכל תשע והפריש קרבן וכו'. יש לעיין במי שאכל כזית חלב של הקדש והפריש קרבן לפני שגמר שיעור ההנאה דשו"פ ואח"כ גמר שיעור ההנאה דשו"פ המחייבת באשם מעילות האם נאמר גם כן שההפרשה הראשונה מחמת עבירת אכילת החלב מחלקת את שיעור המחייב של מעילה. ובפשטות נראה שאינה מחלקת שכן שני שמות שונים הם - איסור החלב ואיסור המעילה - ולמה יתחלק שיעור המעילה עקב ההפרשה מחמת חלב. לנוכח הנחה זו עלינו להבהיר את סוגיין כי מכיון ששתי שבועות הן למה תחלק ההפרשה משום הראשונה את השיעור בנוגע לשניה.

2 והנה ממה שהרמב"ם לא הביא את דין הגמרא בפ"ו מהל' שגגות כי אם אלא בהל' שבועות משמע שדין מיוחד הוא בשבועות. ומסתבר שטיב שתי שבועות שונה מאיסורים אחרים שבכהת"כ כי בעצם אזהרתן שם אחד להן אלא שמבחינת הפלאותן וחלותן דומות לשני שמות. משום כך דין מיוחד להן שאם הפריש קרבן על התאנים לפני שאכל את הענבים קרבן האחד משתייך לתאנים מבחינת שתי השבועות וכאילו שם אחד הן ומחלק את התאנים מאכילת הענבים אח"כ. ודומה דינו איפוא למי שאכל כזית וחצי חלב והפריש עליו קרבן שאותו חצי כזית הראשון אינו מצטרף לחצי כזית חלב שיאכל אח"כ כי הקרבן האחד כבר חל לכפר עליו. אך אם לא הפריש קרבן על התאנים לבדן וגמר לאכול את הענבים או אכילת הענבים גוררת את התאנים אליה ושתי השבועות מתחלקות לשתים כדין שני שמות וחייב עליהן שני קרבנות כמי שעבר על שני איסורים נפרדים.

3 שם. פסק הרמב"ם בנשבע על עשר ותשע.

4 פסקי הרמב"ם נראים כסותרים כי בפ"ד מהל' שבועות הל' י"ב פסק ששבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל עשר אינו חייב אלא אחת וכדאבימי. בהל' ט"ו לעומת זאת שם כתב וז"ל וכן הנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ושגג ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור שענין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע ועשר עכ"ל. ותימה למה תחול השבועה שלא יאכל תשע ועשר ע"ג השבועה שלא אוכל עשר ואילו שבועה שלא לאכול י' אינה חלה על השבועה שלא לאכול ט'.

5 ונראה שבשבועה ראשונה לאסור ט' ושניה לאסור י' אין העשירית שבשבועה השניה מהווה חפצא של איסור לעצמה כי כל העשר נאסרו ביחד במנין אחד של עשר והרי העשירית אינה מוסיפה לשבועה השניה שכן כבר נאסרת אף בשבועה הראשונה על תשע כמו שביארו התוס' כח: ד"ה שבועה וכו', ולכן לא חלה השבועה השניה. מאידך בנשבע על תאנים ואח"כ נשבע על תאנים וענבים מוסיפה השבועה השניה חפצא של איסור חדש ומשום כך חלה השבועה השניה כי שיטת הרמב"ם בתאנים וענבים היא כתוס' ולא כרש"י, עיין למעלה בשיעורים על התוס' ד"ה שבועה וכו'. בדומה לכך סובר הרמב"ם כשנשבע לאסור י' וחזר ונשבע על תשע ועשר שהשבועה השניה אינה אוסרת תשע עשרה ככרות ביחד במנין אחד וכחטיבה אחת, אלא שאוסרת תשע ועשר בשני מנינים נפרדים וכשני חפצים מיוחדים, כלומר, שאוסרת חפצא של תשע ככרות וחפצא אחרת נוספת עליה של עשר ככרות. לפיכך מאחר שהשבועה השניה מוסיפה חתיכה חדשה על חתיכת האיסור של השבועה הראשונה, השניה חלה בדומה לשבועה השניה על תאנים וענבים שחלה על השבועה הראשונה של תאנים.

6 ומסתבר שתעלה נ"מ אף בנוגע לצירוף השיעור בכדי אכילת פרס כי יש להסתפק האם בכא"פ שייך דוקא בשיעור אכילת כזית או גם בשיעורים אחרים. ואם אף שיעורים אחרים זקוקים לצירוף בכא"פ מסתבר שתלוי בחפצא של האיסור. ויוצא איפוא שבשבועה על תאנים וענבים יתחייב לאכול את התאנים לעצמן בכא"פ ואת הענבים לעצמם בכא"פ אבל לא כל התאנים והענבים ביחד בכא"פ. בהתאם לכך אליבא דהרמב"ם כשנשבע לא לאכול ט' וי' מצטרפים הט' לכשלעצמם בכא"פ וכן הי' כשלעצמם כי הם מהווים שני חפצים של איסור נפרדים.

7 ויתכן שהרמב"ם חולק על רש"י והראב"ד בדין נשבע על עשר ואכל תשע כי לדעת רש"י והראב"ד אכילת התשע היא איסור אכילת חצי שיעור של העשר והקרבן שהפריש מכפר עליה וכנ"ל. אך מהרמב"ם משמע שבאופן זה עשר הככרות מהוות בריה של איסור לעצמן וחטיבה אחת הן, ובכן כשאכל תשע אין איסור ח"ש כשם שאין איסור ח"ש באיסורי בריה אחרים ועיין בשיעורים לעיל דף כז: ד"ה שלא אוכלנה וכו'. אמנם בנשבע שלא לאכול תשע ועשר שמחדש הנשבע שני חפצים של איסור המצטרפים ביחד וכנ"ל אכילת תשע הככרות בעצמן מהוה אכילת חצי שיעור מתשע ועשר הנאסרות בתוך השבועה ולכן חל הקרבן על אכילתן.

8 שם. גמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם.

9 כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות הל' ד' - ה' וז"ל שבועת שוא נחלקת לארבע מחלוקות, האחת שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד כגון שנשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב וכן כל כיוצא בזה. השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן כגון שנשבע על השמים שהוא שמים ועל האבן זו שהיא אבן ועל השנים שהם שנים וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל שנשבע בדבר הידוע לשלשה שאינו כן כמו שנשבע עכ"ל. הראב"ד משיג על שהשמיט הרמב"ם את דינו של עולא בהגדרת דבר הידוע שהוא תלוי בידיעת שלשה בני אדם. ועל כך משיב הרדב"ז ז"ל ואני לא ידעתי מה מקום להגהה זו והלא הרב לא כתב בזה הפרק אלא כללים ולקמן בפרק ה' כתב בהדיא ואינו חייב אלא א"כ נשבע על דבר שגלוי וידוע לג' בנ"א משאר העם כגון איש שהוא אשה וכו' והיינו הך דעולא וכו' עכ"ל. ובכן השגת הראב"ד דורשת פתרון שהרי הרמב"ם אכן מזכיר ג' בנ"א בהלכותיו בסוף פ"ה.

10 והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות הל' כ"ב כ' וז"ל דבר ידוע אצל חכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאע"פ שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד. ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה ואע"פ שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש הוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים עכ"ל. מדיוק דבריו מוכח שרק כשאחד משאר העם שאינו נמנה בין החכמים נשבע על גודל השמש אין שבועתו שבועת שוא, ואילו אם נשבע עליה אחד מן החכמים הרי היא שבועת שוא. ויצא מכך חידוש שהדין של ידוע לכל תלוי מאיזה קבוצת אנשים הנשבע.

11 ונראה לבאר שלפי הרמב"ם בפ"ה יסוד ההלכה של אין שבועה חלה בדבר הידוע לכל הוא משום שם פ"א "שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה". עצם אופי הדבר מופקע משבועה כי אין בו ספק כדי להצדיקו. בהתאם לכך פוסק שתלוי מאיזה קבוצת אנשים בא הנשבע - אם משאר העם או מבין החכמים. אצל שאר העם השוואת גודל השמש להארץ נתפסת בצידוק שבועה ואילו בין החכמים הדבר הזה מופקע. וניתן לומר שעל שיטה זו של הרמב"ם מתייחס הראב"ד ומשיג עליה כי לדעתו כל שהדבר ידוע לשלשה בני אדם הרי הוא נחשב לדבר הידוע לכל ואין נשבעים עליו בלי הבדל אם הנשבע אחד מהעם הוא או אחד מהחכמים. ויתכן שסובר שדין השבועות דומה לדין לשון הרע ב"ב לט. "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא" שמאחר שידוע לג' בנ"א כל שהם הרי הוא ידוע לכל.

12 ואולי תהיה עוד נ"מ בין הרמב"ם לבין הראב"ד בדבר שבמציאות עדיין אינו ידוע לג' בנ"א דעלמא, אך בטיבו ראוי הוא לידיעת הכל ולמעוניין ניתן להכירו בקלות. דוגמא לכך מי שנשבע על העמוד שבביתו שהוא של אבן והעובדא היא שרק הנשבע מכיר במציאות אותו העמוד שבביתו והוא לבדו יודע שהוא של אבן ברם כל אדם שיכנס לבית ידע הדבר מיד. לדעת הראב"ד דבר זה בר שבועת ביטוי הוא ואינו גורם לשבועה שוא כי למעשה טרם ידוע לג' בנ"א מעלמא. מאידך אליבא דהרמב"ם מסתבר שהשבועה כבר לשוא מאחר שאילו הלכו ג' בנ"א דעלמא לביתו להסתכל באותו עמוד היו כולם רואים מיד שהוא נעשה מאבן. ובכן בדבר עצמו אין איכות של ספק ומיותר להצדיקו בשבועה, ולכן לישבע עליו מהוה שבועת שוא, וצ"ע בזה.

13 שם. תוס' ד"ה באומר. ביארנו בשיעורים למעלה דף כה. ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר שלפי התוס' בשבועה ונדר שא"א לקיים העבירה שעומדת להעשות מחללת את השבועה או את הנדר תיכף ולפיכך אינם חלים בשעת הפלאה והגברא לוקה - בשבועה משום שוא ובנדר משום בל יחל. ועלינו להתבונן אליבא דהראשונים שיש איסור בל יחל אף בשבועות - עיין בשיעורים לעיל כ: ד"ה כי אתא רב דימי - למה בשבועה שא"א לקיימה לוקה רק משום שוא ולא משום בל יחל, מ"ש מנדר שא"א לקיימו. וצ"ל שזוהי ההלכה בשבועות שבמקום שמוזהרת משום שוא אינה מוזהרת באיסור בל יחל משא"כ בנדר מאחר שאינו מוזהר בלאו דשוא מוזהר הוא באופן זה בלאו דבל יחל.

14 אמנם מתבקשת השאלה למה ילקה בנדר משום בל יחל - והרי הנדר בטל מעיקרו ואינו בדין שילקה שכן עבר העבירה בדיבור בלבד והו"ל איפוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, בשלמא בשבועה לוקה מגזה"כ כי לא ינקה ה' וכמבואר לעיל כא., אבל בנדר בדין הוא שלא ילקה.

15 וי"ל בשני אופנים:

16 א לוקה בשעת הנדר מחמת העבירה שעומדת להעשות אח"כ, ואותה העבירה יש בה מעשה - כגון בשאסר שינת ג' ימים שעומד לישון והו"ל מעשה עבירה כשיישן - ולכן נחשב בשעת הנדר כאילו עשה כבר אותו מעשה ולוקה עליו.

17 ב עצם הלאו דבל יחל נחשב לאיסור שיש בו מעשה בעצם חלותו ולוקה בכל אופן אף כשפעולת הגברא אינה אלא דיבור, ודומה לחסמה בקול שלוקה משום שעצם הלאו יש בו מעשה. ברם תירוץ זה תלוי בדיון גדול בסוגיות ובראשונים בענין לאו שאין בו מעשה. וכבר הארכנו בו בחלק העניינים, ע"ש.

18 בא"ד - אם יעשה כדבר וכו'. מבואר שלר"ת יש דין תנאים בשבועה שא"א לקיימה, ודוקא כשעובר על התנאי מהוה שבועת שוא. ויל"ע אם שייך תנאי בשבועה לשעבר כי מסתבר שתנאים חלים דוקא בחלויות כגון בקנינים או בשבועה להבא שיוצרת חלות וכנ"ל באריכות רבה. מאידך בשבועה לשעבר שאין בה חלות ואינה כי אם דין אמת ושקר בדיבוריו לכאורה אין דין התנאים, ודומה שה"ה בשבועת שוא שאינה יוצרת חלות ואינה בת תנאי. ובכן צ"ע בדעת ר"ת כאן.

19 ויתכן שלפי ר"ת רק בא"א לקיים שהעבירה העומדת להעשות גורמת שהשבועה תתחלל למפרע ועקב כך נתפסת השבועה בתנאי. דין שבועה זו שחלה לרגע ומיד מתחללת ונעשית לשוא דומה איפוא לשבועת ביטוי להבא שחלה ונתפסת בתנאי. אולם שבועת שוא בעלמא כגון שנשבע על עץ שהוא עץ דינה כשבועה לשעבר שאינה בת חלות ואינה נתפסת בתנאי. אך בשיעורים הקודמים דף כה. ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים וכו' העלינו שאם שבועה שא"א לקיימה חלה ומתחללת מיד והעבירה שלאח"כ מחייבת למפרע הוא הדין בנדר שוא שילקה משום בל יחל, ברם אליבא דר"ת אין לוקין בנדר שוא, וצ"ע קצת. ויש ליישב שהר"ת חולק רק לענין מלקות אמנם אף הוא מודה שהעבירה אח"כ מחללת את השבועה למפרע ומשום כך יש חלות דין תנאים, ודו"ק.

20 שם. גמרא. בתר דעתיה. לעיל כו. בסוגיא דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו חלוקים הראשונים עיי"ש בתוס' ד"ה גמר וברמב"ן אם דברים שבלב הויין דברים לפרש דברי נדר במקום דליכא אונס. וק' אליבא דאלו הסוברים שדברים שבלב אינם דברים, כיצד יפרשו את הדיון שלפנינו אי בתר דעתיה אזלינן או בתר פומיה הרי בודאי צ"ל בתר פומיה מאחר שדברים שבלב אינם דברים.

21 ודומה שניתן לחלק כנ"ל בין שבועה לשעבר לבין שבועה להבא. שבועה להבא מחיל חיובים ואיסורים ובכן לגבה דברים שבלב אינם דברים כי אין דברים שבלב דברים כשיש חלות שדומה לשאר חלויות שבתורה. בלשעבר לעומת זאת אין דין חלות הדומה לכהת"כ כי אם דין לא לשקר בשעת השבועה, ויתכן שאינו תלוי דוקא בפומיה אלא אף בדעתיה. אמנם בסוגיין מדוברת אף בנוגע לשבועת שוא כי אין חלות בשבועת שוא אך דין מעשה שבועה בלבד ועקב כך יתכן דאזלינן בה בתר דעתיה ולא בתר פומיה. וכן בשבועת כריתת ברית דבנ"י עם משה והקב"ה נראה שלא היתה בעיקרה שבועה להבא לחייבם לשמור את התורה בעתיד אלא היתה בעיקר שבועה לשעבר לאמת לעצמם את קבלת התורה שכבר היתה.

22 ענין דין אמן

23 א כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. עלינו להבין את הדין העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - יש להסתפק אם ביאורו שאמן לשון שבועה בעצמו או שמי שעונה אמן מקבל על עצמו את שבועת המשביעו. והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' שבועות הל"א וז"ל אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, עכ"ל. עכו"ם וקטן אינם בני שבועות ועכ"ז העונה אמן אחר שבועה שלהם חייב, ומוכרח שדעת הרמב"ם היא שלשון אמן יש בעצמו דין שבועה ומועיל אף כשאין עונים אותו לחפצא של שבועת משביע. מאידך בפ"א מברכות הלי"א קבע הרמב"ם וז"ל וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה הברכה עכ"ל. הרי שהעונה אמן אחר ברכת עכו"ם וקטן אינו יוצא, ומבואר שלשון אמן אין בעצמו דין ברכה אך אם עונים אמן אחר חפצא של ברכת המברך מקבל העונה את ברכת המברך על עצמו. ועולה איפוא שהרמב"ם מבחין בין דין אמן בו שבועה שמהוה לשון שבועה בעצמו לבין הדין של אמן בו ברכה שאינו אלא קבלת ברכת המברך.

24 פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הל"א וז"ל אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים עכ"ל. ונראה שדק בלשונו לומר "שהדירו חבירו" זאת אומרת כי ענין אמן הוא קבלת דברים והעונה אמן מקבל על עצמו את נדר המדירו, אבל אין אמן בעצמו לשון נדר. לאור זה יוצא דבר חדש והוא שהרמב"ם מבחין בין אמן בנוגע לנדרים לאמן בנוגע לשבועות. בנדרים עניית אמן מהוה קבלת דברים ואילו בשבועות אמן מהוה לשון שבועה בעצמו וכמו שכתב הרמב"ם שהוא "כמוציא שבועה מפיו". נ"מ תהיה למי שענה אמן לנדר עכו"ם או קטן שלא יאסר כי מאחר שנדרם אינו נדר אף האמן של העונה אין בו חלות קבלת נדר ולאו כלום הוא, וזה בניגוד לשבועה שהעונה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן חייב.

25 סמוכין לשיטת הרמב"ם נמצאים בגמרא לקמן לו. ז"ל אמר ר' יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה, בו קבלת דברים כו' בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת עכ"ל. הרי שבעניית אמן מבוארות שתי הלכות: א בו שבועה, כלומר, אמן עצמו לשון שבועה הוא והעונה אמן חשוב לנשבע מפי עצמו: ב בו קבלת דברים, כלומר, בעניית אמן יש קבלת דברי חבירו והריהו כמודר מפי חבירו. הרמב"ם מחלק שרק בנוגע לשבועה הוי אמן כמושבע מפי עצמו, אולם בנוגע לנדר הוי מודר מפי חבירו, ונ"מ לעכו"ם וקטן המשביעים או המדירים וכנ"ל.

26 עוד תהיה נפקא מינה באופן שהמשביע לא כיוון את דבריו כלפי העונה אמן. מסתבר שמדין קבלת דברים אין אמן מועיל אלא כשההפלאה מכוונת כלפי זה שעונה אמן. ואילו דין אמן בו שבועה בעצמו יועיל אף כשהמשביע לא כיוון את הפלאתו כלפי העונה אמן - שהרי אינו ענין של קבלת דברים המתייחסת אל המשביע.

27 ב אמנם ספק הנ"ל בביאור דין אמן בו שבועה הוא מחלוקת מפורשת בין רבנו תם להר"ן במס' נדרים. הנה כתב הר"ן שם דף ב. ד"ה ושבועות כשבועות, וז"ל דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומהא שמעינן דשבועה לא בעי שם וכו' ואיכא לאקשויי מדאמרי' בפ' שבועת העדות לה: דשבועת העדות בעי שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי' שם, ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בסוף פרק שבועת שתים בתרא כט: דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי' לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש"י ז"ל שם ובפ' שבועת העדות ל., דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה"ט דתנן התם דאע"ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב, וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם, ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכו' עכ"ל. אליבא דרבנו תם סוטה חשובה מושבעת מפי אחרים ולכן שבועתה צריכה שם, ואמן הסוטה מועיל דוקא מדין קבלת שבועת הכהן. לדעת הר"ן, לעומת זאת, סוטה הוי' מושבעת מפי עצמה ואמן שלה יש בעצמו לשון שבועה.

28 והנה הר"ן כ' שסוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה וז"ל דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא עכ"ל, ודבריו משוללי הבנה. ומסתבר שטענתו היא שאי אפשר לסוטה להיות מושבעת ע"פ אחרים דהיינו על פי הכהן הקורא לה את האלות. מושבע מפי אחרים לדעת הר"ן שייך דוקא אם הבעל דין משביע את המושבע כגון בשבועות העדות והפקדון, אבל הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ולפיכך עלינו להסיק שסוטה מושבעת מפי עצמה היא.

29 ואכן רש"י בשבועות לו. ד"ה ואמרה האשה אמן אמן פי' וז"ל דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות עכ"ל. אמנם כוונת רש"י היא לכאורה שהסוטה אינה כופרת בניגוד לעדים הכופרים, אך תפיסה זו ברש"י אינה מוסברת שכן סוטה בעלמא בודאי כופרת בספק זנות שנולד עקב סתירתה, ועוד מה יהיה הדין אליבא דרש"י במקרה שהסוטה תכפור בפירוש בזנות האם תהיה מושבעת מפי הכהן בלי לענות אמן, הרי דין מחודש כזה לא שמענו מעולם.

30 ונראה שרש"י מתכוון להסברנו בר"ן הנ"ל, דהיינו ששונה סוטה מעדים כי הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ואפילו במקום שהיא כופרת בזנות הכפירה שלה אינה כפירה המחייבת מאחר שאינה כופרת בבעל דין. חסרה בסוטה חלות שם כפירה המצויה בכפירות בעלי דינים. ואילו בשבועת העדות העדים כופרים נגד טענת בעל הדין וכפירתם מהוה חלות שם כפירה וניתנת לשמש כמחייב כי מאחר שהעדים כפרו בבעל דין ביד בעל הדין שלהם להשביעם ולהטיל עליהם דין מושבע מפי אחרים. מאידך בהשבעת הסוטה אין הכהן בעל דין להשביעה וסוטה חייבת דוקא כשענתה אמן ומדין מושבעת מפי עצמה.

31 ונראה להוסיף שלפי רש"י דין מושבע מפי אחרים תלוי בחלות שם כפירה ודוקא כפירה המהוה מעשה איסור בגופה חשובה חלות שם כפירה שנתפסת בהשבעת אחרים. ואמנם כפירת העדות היא מעשה איסור של כבישת עדות המוזהרת בלאו ואם לא יגיד ונשא עונו, וכן כפירת הכופר בפקדון מעשה גזילה שנאסר באיסורי לא תגזול ולא תכחשו. מאידך כפירת הסוטה אינה מעשה העבירה המחייבתה כי אם איסורי הסתירה והזנות הם המחייבים ולא מה שכופרת אח"כ, משום כך חסרה חלות שם כפירה ע"פ דין ולא ניתן להשביע אותה בשבועת אחרים בלי שתענה אמן ותהיה מושבעת מפי עצמה.

32 הר"ן משיג על רבנו תם מהשנוי במשנה שבשבועת בטוי מושבע מפי אחרים פטור ואילו העונה אמן אחר שבועת ביטוי חבירו כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב והרי לר"ת מי שענה אמן אחר שבועת בטוי חבירו חייב מדין מושבע מפי אחרים. ונראה שאליבא דהר"ת יש שני דינים:

33 א מי שמושבע מפי בעל דין בעל כרחו כגון המושבע בשבועת העדות ופקדון, בעל דין המשביע יכול להחיל שבועה על הנתבע המושבע בזמן שכופר אף בלי שיענה אמן, ובהקשר לכך מבואר במשנה שבשבועת ביטוי אין להשביעו כשאינו עונה אמן.

34 ב מי שמושבע מפי אחרים וענה אמן כגון בסוטה ובשבועות ביטוי דעלמא. בכגון אלו אמן יש בו קבלת דברים והמושבע מקבל על עצמו את שבועת המשביע.

35 אך הר"ן הקשה על ר"ת שהרי סוטה ענתה אמן ודין העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי נובע מסוטה שבועות כט:. והעלינו שלדעת רבנו תם האמן של הסוטה אינו הופך שבועתה למפי עצמה אלא פועל כקבלת שבועת המשביע. ברם דייקנו מהגמרא לקמן לו. אמן בו שבועה, בו קבלת דברים שלפי הרמב"ם אמן בו שבועה ר"ל שבועת עצמו, ואמנם אמן בו שבועה נלמד משבועת סוטה ומוכח ששבועת סוטה מהווה שבועת עצמה. ואליבא דרבנו תם עלינו לפרש "אמן בו שבועה" ר"ל קבלת שבועת המשביע. ברם צע"ק שכן מיד אחר זה מדובר על אמן בו קבלת דברים ואין זה מסוטה, עיין שם בפרש"י. אכן גירסת הירושלמי במס' סוטה פרק ב' בח' ה' להיפך מהבבלי ובנוגע לדין אמן כ' וז"ל אמן לקבלה מסוטה עכ"ל, ר"ל, שדין אמן בסוטה קבלת שבועת אחרים ולא שבועת עצמה - והוא כר"ת.

36 ג כבר נתבאר באות ב' שלדעת רבנו תם חל דין אמן בשבועת ביטוי מדין קבלת דברים ע"י השבעת המשביע וכמו בסוטה המושבעת מפי הכהן. ודננו בסתירה מהגמ' שלפנינו במס' שבועות כי מכאן משמע שאמן חל בביטוי מדין מושבע מפי עצמו וכפסק הרמב"ם באמן לשבועת עכו"ם וקטן והלימוד מסוטה, עיי"ש.

37 אך דומה ששיטת רבנו תם מתבארת בדרך אחרת. יתכן שאמן בשבועת ביטוי חל מדין מושבע מפי עצמו, ואילו בסוטה חל האמן משני דינים: א מדין מושבעת מפי כהן, ב ומדין מושבעת מפי עצמה.

38 ביאור הדבר: ע"פ הפסוק "והשביע הכהן את האשה" זקוקה הסוטה לשבועת הכהן. אמנם אינה רק סדר בעלמא כי אם חלות בעצם שם שבועתה שתהיה נקראת שבועת הכהן. משום כך, סובר ר"ת הסוטה זקוקה לדין מושבעת מפי אחרים, כלומר מפי הכהן, ולשם כך אמן הסוטה יש בו דין קבלת דברים ושבועה מפי אחרים.

39 ברם בסוטה קיים אף דין שני דהיינו שתהיה כמוציאה שבועה מפיה וכמושבעת מפי עצמה. וזה בהתאם למה שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' שבועות הל"א וז"ל שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא הרי גזיה"כ היא בסוטה שאמן דוקא בו שבועה ושאר לשונות של קבלת שבועה פסולים ומ"ש סוטה משבועת ביטוי בעלמא. מוכח איפוא ששאר לשונות של קבלה מועילים ע"פ דין קבלת דברים וכפסק הרמב"ם בנוגע לנדרים, עיין למעלה באות א' ולא ע"פ דין אמן שיש בו דין המושבע ע"פ עצמו, ואמנם בשבועת ביטוי אחרת אפשר להתחייב ע"פ דין קבלת שבועה מפי אחרים בלבד. ואילו סוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה ועקב כך חייבת לענות אמן דוקא וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הל"ז. אמן מעכב בהשבעת הסוטה מאחר שלשון פרשת סוטה ככתבה מעכב ואמן כתוב בפרשה. ויוצא שבסוטה מצוי אף דין מושבעת מפי עצמה נוסף על דין מושבעת מפי הכהן וכנ"ל.

40 והנה רבנו תם פירש שרק המושבע מפי אחרים צריך שם בדומה לשבועת סוטה שהיא מפי אחרים. ולפי הנ"ל באות ב' עלינו לבאר את יסוד זכות הכהן שאינו בעל דין להשביעה את האשה. ונראה שזכותו להשביעה יוצאת ממה שמשביעה ככתבה של שבועת התורה, והיא ע"י עניית אמן מקבלת על עצמה את השבועה והאלות כפי שהן כתובות בפרשת סוטה. ועולה איפוא שדוקא כהן הפועל כפי סדר הפרשה יכול להשביעה ולא אדם אחר.

41 ד והוסיף הגר"מ זצ"ל לדייק בלשון המשניות בפרק שבועת העדות שבמושבע מפי עצמו נוסחת השבועה היא שאין אנו יודעין לך עדות לא: ולעומת זאת במושבע מפי אחרים הנוסחא היא משביעך אני אם לא תבואו ותעידוני לג., כלומר ההשבעה במושבע מפי אחרים היא להבא וחלה לחייב את הגברא לעשות פעולה ואילו במושבע מפי עצמו השבועה היא לשעבר. מבואר איפוא שאין ביד התובע להשביע את הנתבע בשבועה לשעבר כי שורש הדין של שבועה לשעבר הוא אמיתת או שקר השבועה בעת ההפלאה ואין לתובע בעלות לתבוע שבועה כזו מהעדים. זכות תביעתו מוגבלת לחייב בפעולה להבא שיבואו לב"ד ויעידו לטובתו, וכן בשבועת הפקדון שיפרע לו חובו או שיחזיר לו פקדונו והוא פעולה להבא. לכן חייב מחמת כפירה אחרי ההשבעה שאז הנתבע כופר בחיובים שחלו עליו מחמת השבועה. מאידך בשכפר לפני השבועה הרי לא כפר בחיובי שבועה כי אם על העבר וכפירת שקר אינה מספיקה לחייבו בשבועת העדות או פקדון ע"י השבעת אחרים.

42 והנה בגמ' סוטה יח. מבואר שיש שתי שבועות בסוטה ורבא מפרט שאחת היא שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה. והגמרא רב אשי מסבירה שהשבועה שיש עמה אלה שבועה בתנאי היא, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. והסביר הגר"ח זצ"ל את החילוק בין השבועה הראשונה לבין השניה, שהשבועה הראשונה היא שבועה פשוטה לשעבר שלא זינתה, עליה להשבע שבועה אמתית כמו בכל שבועות לשעבר. ואילו השבועה השניה היא שבועה להבא, זאת אומרת שאם אמת נשבעה בראשונה ולא זנתה הנקי, ואם שיקרה בראשונה לא הנקי ומקבלת היא על עצמה את האלות שבתורה. והשבועה השניה מהווה, איפוא, חלות שבועה להבא בתנאי. בהתאם לכך אמר הגר"מ זצ"ל שיתכן שבסוטה יש שתי הלכות: בנוגע לשבועה הראשונה שהיא לשעבר אמן בו שבועה דינה מושבעת מפי עצמה כי לא ניתן להשביע מישהו על העבר מדין מושבע מפי אחרים וכנ"ל. מאידך השבועה השניה של סוטה שהיא שבועת האלות להבא דינה מושבעת מפי אחרים, כדי לקבל על עצמה את שבועת האלה. לאור זה מתיישבות השגות הר"ן על ר"ת, כי ר"ת סובר שיש שתי הלכות באמן דסוטה - אחת, אמן שתהיה מושבעת מפי עצמה על העבר, ושנית, אמן בו קבלת דברים שתהיה מושבעת מפי הכהן בנוגע לאלות להבא.

43 ה כ' הרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות הל"א וז"ל התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אע"פ שלא ענה אמן שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן עכ"ל. פשטות דברי הרמב"ם מורה שכפירת הפקדון משמשת כעניית אמן ולכן הנתבע חייב. ודבריו תמוהים שהרי אין רצונו של הכופר לקבל על עצמו את השבעת התובעו ואין להשוותו למי שענה אמן שברצונו קבל את ההשבעה על עצמו.

44 וכעין זה משיג הרמב"ן על רש"י בחידושיו לשבועות לא: ד"ה או שאמרו לו אין אנו יודעים לך וז"ל ואיכא דקשיא ליה והא מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב משא"כ בשאר שבועות והיינו בדלא ענה אמן וכו' וכבר פירשה רש"י ז"ל שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעים לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל אבל אמרו אח"כ אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם השבועה דמי וכו' וקשה לי אם בשענו אח"כ וקבלו עליהם השבועה אף בבטוי כן דמושבע מפי עצמו מקרי שאחד העונה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי וכמו שביאר הרב ר' משה בספרו, ויש לומר אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי, ולי נראה דמושבע מפי אחרים אפי' שתקו וכו' עכ"ל.

45 אך בביאור שיטת רש"י והרמב"ם יתכן לומר שלדעתם גזה"כ מיוחדת היא בשבועות העדות ופקדון שהכפירה נחשבת לאמן וכאילו הנתבע קבל את השבועה על עצמו, לאור זה מוסברת השגת הר"ן על הר"ת שכן מושבע מפי אחרים נחשב ע"פ דין כמושבע מפי עצמו בעניית אמן.

46 אולם הגר"מ זצ"ל דחה ביאור זה מחמת דוחקו והעלה שרש"י והרמב"ם מודים לעצם שיטת הרמב"ן שיש לתובע זכות להשביע את הנתבע בשבועת העדות ופקדון בעל כרחו ואף בלי חלות קבלת ההשבעה מצד הנתבע. אך הם סוברים שהנתבע חייב לכפור אחרי השבועה ולא לשתוק כי רק כפירה אח"כ מאפשרת את השבועה לחול. יש צורך לצירוף בין השבועה ובין הכפירה כדי לחייב את המושבע מפי אחרים. ברם דוקא כפירה אחרי שבועה מצטרפת לשבועה ומחייבת בניגוד לכפירה שקדמה לשבועה שאינה מצטרפת לשבועה. ומה שאמר רש"י שהכפירה כאילו קבלו עליהם השבועה דמי ר"ל שהכפירה מצטרפת לשבועה לחייבם.

47 ועיין למעלה אות ב' שביארנו שעיקר דין המושבע מפי אחרים בעל כרחו של המושבע חל בנוגע לכפירה. בשבועות בעלמא אין להשביע אדם בעל כרחו בלי שיענה אמן כי אין בהן דין כפירה. ואילו בשבועות העדות והפקדון שיש בהן חלות כפירה חל דין מושבע מפי אחרים בע"כ. ההשבעה חלה בנוגע להשוות חלות שם כפירה המחייבת, ובמקום שאין כפירה ליכא דין השבעת אחרים. בכך מוסבר ההיקש בין כפירה ואמן אליבא דרש"י והרמב"ם שכן הכפירה מכשרת חלות ההשבעה ודומה איפוא לאמן שגם הוא מכשיר חלות שבועה. אמנם אמן חל מדין המושבע מפי עצמו ולא מדין המושבע מפי אחרים ושלא ככפירה.

48 והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהל' שבועות הל"א שחיוב המושבע מפי אחרים חל דוקא באופן שהשביע התובע את המושבע בב"ד עיי"ש בלח"מ וברדב"ז, ונשאלת השאלה בשלמא הכפירה צ"ל בב"ד כדי שתקרא כפירה אבל למה פסק שההשבעה תהיה רק בב"ד. אך לאור הנ"ל מתיישבת שפיר כי ההשבעה מצטרפת לכפירה כדי להופכה לחלות שם כפירת שבועה, ולכן כשם שהכפירה צריכה להיות דוקא בב"ד כן ההשבעה חייבת להיות דוקא בב"ד כדי שתצטרף לכפירה.

2 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאַחַת. וְשָׁגַג וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ שָׁגַג וְאָכַל עֲנָבִים אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר:

4 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. בֵּין שֶׁאָכַל שְׁמוֹנֶה בֵּין שֶׁאָכַל תֵּשַׁע בֵּין שֶׁאָכַל עֶשֶׂר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:

9 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שֶׁהוּא כֵּן. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא שָׁמַיִם. וְעַל הָאֶבֶן זוֹ שֶׁהִיא אֶבֶן. וְעַל הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שָׁלֵם כְּדֵי לְצַדֵּק הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:

10 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

דָּבָר יָדוּעַ אֵצֶל הַחֲכָמִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִשְׁבַּע אֶחָד מִן הָעָם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא אֵין דָּבָר זֶה גָּלוּי וְיָדוּעַ לְכָל הָעָם אֶלָּא לִגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים בִּלְבַד. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מִשְּׁאָר הָעָם כְּגוֹן אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ וְאֶבֶן שֶׁהוּא אֶבֶן. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה יָדוּעַ לְכָל אָדָם וְאֵינוֹ כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל רְאִיַּת עֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדִּבְרֵי חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת מַזָּלוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁאֵין נִכָּרִין אֶלָּא לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים:

11 בבא בתרא פתח ↗

לֵימָא בִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קָא מִיפַּלְגִי – דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כֹּל מִילְּתָא דְּמִתְאַמְרָא בְּאַפֵּי תְּלָתָא,

13 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

שבועה שאחרים יעשו או שלא יעשו כך וכך חפצא של שבועת שקר היא המוזהרת מהפסוק של שוא. ואף שהרמב"ם פסק בשבועות לשעבר ולהבא שמוזהרות מהפסוק של שקר כ"ז בנוגע לשבועות שיש בהן חלות קיום וביטול התלוי בנשבע עצמו, ע"ז נכתב "לא תשבעו בשמי לשקר" - זאת אמרת שמוטל על הנשבע לא לבטל את שבועתו בין עי"ז שמשקר בשעת השבועה בנשבע לשקר לשעבר או כשמבטל שבועתו אח"כ בשבועה להבא. אך בנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות קיום וביטול שבועה התלוי בנשבע עצמו, ושבועה בעלמא היא שאמיתותה או שקרה יתברר אח"כ ע"י מעשיהם של האחרים וע"ז אין אזהרת לא תשבעו בשמי לשקר אלא אזהרת שוא. אולם שבועת שוא כזו הלכה בפני עצמה היא ואינה נמנית בתוך ד' המחלוקות של שוא שברמב"ם כי בהן החפצא שבועה שוא ואין דיניהן תלויים כלל בבירור האמת או השקר. ואילו בשבועה שיעשו או שלא יעשו אחרים כך וכך הלכת השבועה תלויה בבירור האמת והשקר, והנשבע עובר דוקא אם האחרים אינם עושים כפי שנשבע שיעשו ומתברר שנשבע לשקר, והיינו איסור לשוא.

21 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּם שָׁוִים חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:

23 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ. וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ"ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע לְכָל דָּבָר בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן:

24 משנה תורה, הלכות נדרים פתח ↗

אֶחָד הַנּוֹדֵר מִפִּי עַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר אָמֵן אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים:

39 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

42 סוטה פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה כְּתִיבָן? אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה, וְאַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה.

43 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאִם הוֹדָה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם וְכָפַר וְנִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ וְכָפַר. הֲרֵי זֶה הַנִּתְבָּע הוּא חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. שֶּׁבִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן אֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ וְאֶחָד שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר וְכָפַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכְּפִירָתוֹ אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ הַתּוֹבֵעַ כַּעֲנִיַּת אָמֵן:

48 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

הַתּוֹבֵעַ עֵדָיו לְהָעִיד לוֹ עֵדוּת שֶׁיִּתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ לִתֵּן לְתוֹבֵעַ זֶה מָמוֹן הַמִּטַּלְטֵל. וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְנִשְׁבְּעוּ. בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּעוּ חוּץ לְבֵית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שֶׁהֲרֵי הִפְסִידוּהוּ מָמוֹן בִּכְפִירָתָם. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיעָם הַתּוֹבֵעַ וְכָפְרוּ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעוּ הֵן וְלֹא עָנוּ אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָתוֹ כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. וְהוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעֵם בְּבֵית דִּין:

« רשימות שיעורים על שבועות כ״ח ע״ב רשימות שיעורים על שבועות ל׳ ע״א »