רש"ש על תמורה כ״א

1 במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן ע"ב בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוספות לעיל יח תראה דנצרך הטעם לכ"ע:

2 גמרא בעו במערבא המטיל מום כו'. עי' בתוספות ובמה שתמהתי ע"ד בעבודת כוכבים יג ב. ונ"ל דאף דשם אמרינן דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן ע"ש. מיבעיא הכא משום דמ"מ אתו מכח הבכור והמעשר הראויים להקרבה:

3 שם דרחמנא מעטיה עשירי להוציא התשיעי. ובשלהי בכורות דאמר יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו' ע"ש. צ"ל דאף ל"ד אלא דר"ל מאי ראית לרבות י"א ולמעוטי תשיעי אימא איפכא וכ"ה להדיא בת"כ פרשה ויקרא פרק ט"ז סימן ד'. אלא דשם ממעט לתשיעי מן מן הבקר ע"ש והכא ממעט ליה מן עשירי:

4 תד"ה אי. דמיירי הכא במעשר שנזרע כו'. נ"ל דצ"ל שהופרש וכן לקמן בדבור הסמוך:

5 רש"י ד"ה אתה מעלה בכור. וברייתא כו'. וכ"ה בתוספות ב"ק יב ב. והוגה בגליון כאן ושם דצ"ל ומשנה. ועמש"כ בנדרים כו בס"ד:

6 רש"י ד"ה בכל הרואה. שיוכל לראותו העומד בירושלים. אבל במשנה פי"ד דזבחים פירש איפכא:

7 תד"ה ממקום. מדרשא דספרי שפירש לעיל. הוא בדף יח ד"ה אפילו:

8 בא"ד והיינו דוקא לכתחלה הוא דאימעוט כו'. משמע דאימעוט דאינו רשאי להביאם. ובב"ק יב ב פירש התוספות דא"צ להביאם. ול"י מה דחקם לזה:

9 תד"ה ושאבדה. ועוד לר' אבא כו'. תימה דלקמן מוכח להדיא דבמתכפר בשאינה אבודה לכ"ע אבודה מתה. אלא דלר"ה אפילו בנתכפר באבודה אם מעצמו עשה כן האחרת מתה. וא"כ ה"ל להקשות אליבא דכ"ע. וכבר עמד עליהם התוי"ט אלא שלשונו מגומגם ע"ש. ועי' בבה"ז מ"ש ע"ד דלקמן כב ב:

10 בסה"ד דמ"ד הואיל כו' ובע"מ כו' ורועה כו'. לשון ורועה תמוה דהא מסאבא וקיימא כדפריך הגמרא לקמן. ונראה להגיה דצ"ל דרועה וקאי על אבודת לילה. ועמש"כ לקמן כב ברש"י ד"ה דאי לאו מומא. ולענין עיקר פירוש המשנה נלע"ד דמילתא דפסיקא נקטא וכמו שתירץ הש"ס לקמן כג ריש ע"ב ע"ש: