רש"ש על תמורה ט׳

1 גמרא ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו'. משמע דלשון חליפין מישתמע הכי. וק"ל מלקמן כו ב קדשי ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין. ואמר אביי שם דתחת מישתמע לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כו' גבי קדשי בד"ה כו' לישנא דאחולי הוא וא"כ לישנא דחליפין אמאי לא"כ מי גרע מלישנא דתחת וצ"ע:

2 שם מי מתפיס בדבר שאינו שלו. ק"ל אלמה לא הא תנן ברפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. ומוכח שם בגמרא דהוא מטעם התפסה ועי' בסוגיא דשבועות רפ"ג בפלוגתת אביי ורבא ובר"ן שם באורך. ולכאורה י"ל דכיון דלישנא דחליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ובכזה אינו יכול לעשות בשל חבירו כדמוכח במרובה בסוגיא דצנועין. אבל ז"א לפי חילוקי התוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. וזה י"ל קצת. אבל קשה דאם לשון חליפין אינו משמע אלא שתצא זו ותכנס זו ואפ"ה אמר רחמנא דנתפסת קדושת תמורה בלשון זה וכדתנן לקמן כו ב. אלמה תנן התם מחוללת אין זו תמורה וצ"ע:

3 שם ת"כ דריו"ח כשם שא"מ שנים באחד כך כו'. כצ"ל:

4 גמרא וניתק לעולה מהו שימיר בו. פרש"י סתמי' לשם עולת נדבת ציבור קאי. תמוה דלקמן בס"פ אמרינן דלמ"ד דלנדבת ציבור אזלי פשיטא דאינו עושה תמורה. ובעיא דר"א הוא אליבא דר' אלעזר דס"ל דלנדבת יחיד אזלי ועושה תמורה ע"ש:

5 שם משום דבההיא קדושה הא איתמר בה ח"ז. הצ"ק הגיה הא אימר. ולפמש"כ הרמב"ם בפי' ריש תרומות בשם תרומה ע"ש ובמש"כ שם בס"ד. א"ש לנכון גי' זו שלפנינו:

6 שם אמר אביי כו' אי גוף אחר באותה קדושה כו'. כצ"ל בריש וכן לקמן ה' פעמים וברש"י פעם א':

7 שם והוסיף עליו חומש וחיללו על חבירו. כצ"ל או דצ"ל על אחר:

8 שם בסה"ע מי אמרי' באשם קמא הוא דמוסיף ר"ל אע"ג דנשתנה לקדושה אחרת כגון באבד כו' אבל בגוף אחר כו' אין מוסיף חומש בדף הסמוך א"ד כל אותה קדושה מוסיף חומש. כצ"ל. ולהלן צ"ל כגי' שלפנינו כהצ"ק:

9 רש"י ד"ה ואת"ל. משום דבההיא קדושה כו'. רש"ק מח"ז. והוא תמוה:

10 רש"י ד"ה אי שני גופין. אבל הכא כו' דהאי חזי למזבח הקדש שני כו'. ר"ל הקדש שני מחדש. אבל יותר נראה להגיה הקדש ראשון:

11 רש"י ד"ה אי שתי קדושות. אלא אבד והפריש אחר כו'. כצ"ל: