רש"ש על תמורה י״ח

1 גמרא כיון דלמיתה אזלא ממילא ל"ק. כצ"ל:

2 תד"ה ל"ל. וי"ל דהוא ל"מ לי' עשה כו'. כ"נ דצ"ל:

3 במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. בתור"ע דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן כ ב מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה ע"ש בתוס' אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:

4 רש"י ד"ה גזירה. אתי לשהויי' כו' ואתו בהו לידי גיזה ועבודה. הקשה התוי"ט דת"ל דאם ישהה יעבור בעשה כו'. ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:

5 תד"ה וחכ"א. צ"ע כו'. ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה ל ב. ומט מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות יב גם אנכי בערכין ח:

6 תד"ה תני. והך דרשה אינה אלא אסמכתא כו' ובפסחים מוקי לה כו'. שם לא נמצא דרשה רק מן אם כשב אבל דרשה על מיעוטא דהוא ל"נ שם ורק בת"כ שם במקומו דרשינן ליה למעוטי דאין הצבור מביא שלמים נדבה. וזה דלא כמש"כ בס' נת"ע דף קב ב:

7 גמרא ת"ל אם על תודה. כצ"ל בל"ו:

8 תד"ה וחליפות. צ"ע כו'. לכאורה פשוט דכאן ר"ל דילמא הכינוי דיקריבנו דפשטי' קאי על התודה עצמה ממעט השניה אפי' מהקרבה בלא לחם לאחר שהקריב האחת עם לחם. וריבויא דיקריב אתא דיכול להקריב מתחלה איזו שירצה. לכן צריך לריבוי דאם כו' וכ"נ מפרש"י. רק דקשה על לשון דיכול יהו כולן טעונות לחם דהא כבר אימעוט חליפות מן יקריבנו ואולי לזה כוונו התוספות בהצ"ע ועי' במנחות ס"ד עט ותחלת ד"פ החלוקים בין תודת חובה לנדבה:

9 במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:

10 גמרא במחלוקת שנויה ורבי אלעזר היא. כצ"ל בל"י וכן בכל הסוגיא: