רש"ש על תמורה י״א

1 גמרא השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' כו'. ברמב"ם פ"ד מהלכות תמורה ה"ו בהגהת מהרי"א מביא גי' בן שמונה חי בגסה כו'. ותמוה דחטאת נקבה ליכא מן הגסה:

2 שם ותניא אידך כו' ונאכלת בכ"מ ונאכלת לעולם. כצ"ל כדלקמן כה ב:

3 שם ל"א אבל כלאים כו' הלין הוא דל"ק כו'. נראה דגם לל"א זה הקושיא הוא ממקדיש ולד ויצא דרך דופן וכ"מ מפרש"י רק דהוסיף סיומא דברייתא:

4 רש"י ד"ה ה"ק מקדישין כו'. ודקתני סיפא בהך ברייתא. הוגה בגליון מתניתין והוא מהצ"ק. ולפמש"כ בנדרים כו בס"ד א"ש הגירסא שלפנינו ע"ש:

5 תד"ה הא מני. מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא כו'. כצ"ל:

6 תד"ה ה"ק. ונראה דמש"ה דחיק רש"י כו'. ול"נ עוד משום דעל עוברין תני אבל לא ממירין לכן שייך שפיר למיתני גבי אברין וממירין:

7 בא"ד ועוד דבמתניתין גבי חומר כו'. זה יישב רש"י בעצמו שפיר:

8 תד"ה השוחט. כגון שעירה. כצ"ל:

9 גמרא חוץ מדמי אותו אבר שבה. כצ"ל:

10 שם רבא סבר לה כר"א. נ"ל דר"ל דאסבר לה להא דמודה ר"י כר"א. ור"ש לא סבר לה כר"א. פירוש לא אסברה להא דמודה ר"י כר"א אלא דוקא באבר שבנטילתו היא מתה מיד אבל בדינא דר"א כ"ע ל"פ דהוי נבלה מחיים. ובזה מתורץ הצ"ע דהלח"מ ברפט"ו מהלכות מעה"ק על הרמב"ם. וכן ר"ש מצי סבר דטרפה אינה חיה. ונ"ל דהני אמוראי פליגי ג"כ בערכין ודמים דנידונין בכבודן והיינו באבר שהנשמה תלויה בו כדאיתא בערכין כ במשנה. והא דאמר שם בגמרא זה"כ כו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה סתמא כר"ח דכאן. ולכאורה מפני זה ה"ל לפסוק כוותיה. אבל הרמב"ם שם נראה דפוסק כר"ש ולכן לא הביא ג"כ הא דמן הארכובה ולמעלה. ואולי סמך על פשטות לשון המשנה דשם דלא אמרה אלא ראש וכבד דהיינו דבר שמתים מיד בנטילתן:

11 שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו כו'. ערכין ה:

12 שם דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז כו'. בכורות ט ב. ולשם כוונו התוספות בד"ה התם והמציין השתבש:

13 שם ת"ש האומר מה שבמעיה כו'. לעיל י ב:

14 רש"י ד"ה באומר הרי עלי כו'. ל"א ירושלמי כו' הא מייתי בהמה שאין כל הגוף שלו. כצ"ל:

15 שם כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה כו' כלומר שוה זוז מבהמה זו כו'. לכאורה זה הוה כמקדיש דבר שאינו שלו:

16 רש"י ד"ה בעוף מהו. לרבי יוסי קבע"ל כו'. הא דלא פירש אפילו לרבי יהודה ובאבר שהנשמה תלויה בו וכפירוש הרמב"ם בחבורו שם. הוא משום דדין זה לא מוכח מקרא לרבי יהודה דכל אשר יתן כו' דכתיב ביה בהמה. אלא דיליף מערכין ודמים עיין בסוגיא דערכין ד' ב. ה א א"כ פשיטא דה"ה בעוף וע"ש בלח"מ ובפ"ה מהלכות ערכין הי"ד:

17 רש"י ד"ה הקדיש אבר לדמיו. מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר כו' ומיגו כו'. הנה היפך המיגות מסדר הגמרא ועמש"כ בזה בערכין שם ובמש"כ הלח"מ שם בהלכות ערכין:

18 רש"י ד"ה היא שלמים וולדה חולין. דלדה"כ אין העובר קדוש. הן למ"ד דעובר ירך אמו הוא ואם שיירו אינו משוייר. קדוש העובר מיד מכח האם עי' בתוספות לעיל ד"ה ואזדא ריו"ח לטעמיה. אלא דר"ל אפילו למ"ד וולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין. ועי' בהגהות מוהר"ב רנשבורג: