רש"ש על תמורה ל׳

1 רש"י ד"ה מחד מינייהו. נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב כו'. ק"ל דמ"מ יקשה דנברור תלת מהן ונימא דהן נגד הכלב וג' חמישיות מאחד הטלאים שעמו. והשבעה הם נגד שמונה ושתי חמישיות שעם הכלב ולישתרו וי"ל:

2 תד"ה ואידך. יש לתמוה דהכא כו' וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים כו' וא"כ בכל איסור כו'. לכאורה ההיא דלוקח יין כו' ל"ק כלל דהתם לא קרא שם תרומה אלא על מה שעתיד להפריש וא"כ מה ששותה הן חולין ודאין. משא"כ באיסור שהיה מופרש ועומד מאן לימא לן דאותו ישקול דלמא ישקול מההיתר והאיסור ישאר בהתערובות ואפי' להא דהכא לא דמי דהא חלקו סתמא ולא יחדו אותו שנגד הכלב לכן פריך שפיר ניפוק חדא כו' ונאמר דאיגלי מילתא למפרע שזהו שלקחו נגד הכלב. משא"כ באיסור שהיה מבורר מעיקרא ל"ל הכי. אבל מהא דיומא שפיר קמקשו דהתם מעיקרא היה מעות של כאו"א מופרשין ומיוחדים לו. ומש"כ דג' שלקחו קיניהן בשותפות. אינו מדוייק דע"ש ביומא דלא קאי אלא על הא דנותן כאו"א דמי קיני חובתו לתוך שופר אחד. ועיין בדבריהם בסוטה יח:

3 בא"ד ואומר מורי כו' אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה. פשוט דר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות נז רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבדאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר. דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:

4 תד"ה דניחא. תימה כו' וגבי אתנן כו' ובולד מודו דשרי כו'. דאין לומר דהא דשרו היינו בעיברה אח"כ דהא משמע דרבא דאמר ולד הנרבעת אסורה כו' קאי אמתניתין דולדותיהן מותרים ואמר אבל הני אסורין ואיהו מיירי בעיברו מעיקרא. ולזה כוונו התוספות בב"ק סו ד"ה הם:

5 במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ויתורץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרים ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו ונכון בס"ד:

6 רש"י ד"ה ואם ימעט. מה שהוסיפו בדפ"ח לקנות כו' והוא מהצ"ק הוא לחנם: