רש"ש על סוטה כ״ג

1 במשנה כהן אוכל בק"ק ואין כהנת כו'. מה שהקדים בכאן כהן לכהנת הוא בכדי להקדים החיוב להשלילה כמו בכל הבבות וכה"ג כתבתי בפסחים צו ב:

2 שם האיש מדיר את בנו בנזיר. ופרש"י דחלה הנזירות עליו אפילו כשיגדל. והתוי"ט כ' ע"ז דאינו במשמע דכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו ואין סברא לחלק. ואני אומר יש ויש דהא אמרי' בנדרים עו ק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה א"ד שלא תמכר ע"ש. ומש"כ ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות כו'. הלא הל"מ לענין ספק שוה לד"ת לחומרא כדמוכח בקדושין לט. ומה שהביא מספק נזירות דמותר. ז"א אלא כשיש ספק בדבורו וכוונתו דאמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא. ועוד דזה דמי להא דפ"א דנזיר מ"ה לפמש"כ בעצמו שם משמא דגמרא לחלק בין ספק דנזירות להקל להא דהתם:

3 שם האיש מגלח על נזירות אביו. עפרש"י. והרע"ב הוסיף או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. קיצר במקום שה"ל להאריך. דבנזיר ספ"ד מבואר דדוקא שאמר ע"מ לגלח על מעות אבא:

4 רש"י ד"ה מנחתה נאכלת. עי' בתוי"ט שכ' דקרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ותימה דבסוגיא דמנחות דף עג ועד מוכח להיפך דעיקר קרא במנחת נדבה לכ"ע:

5 רד"ה בקדשי קדשים. חטאת כו'. השמיט זבחי שלמי ציבור:

6 רד"ה מקדש את בתו. מש"כ קטנה ל"ד דה"ה נערה ועתוי"ט:

7 רד"ה קרי כאן. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו'. כצ"ל:

8 רד"ה כראב"ש. עי' מהרש"א מה שהגיה בדבריו:

9 תד"ה כל בסופו. נראה להגיה אלמא משום דלא מכפרי. ור"ל מקיבעא ע"ש בגמרא:

10 תד"ה דמסיק. ואותן מה שבתוכן שאין ראוי להקטיר כו'. כצ"ל:

11 בא"ד ומפרש בגמרא דמנחתם נקמצת כו'. כצ"ל:

12 תד"ה הקומץ בסה"ע. א"ת משום קומץ כו' ואינו מחשב להן. נ"ל פירושו דאם חשב במנחה מחשבת פיגול א"ח על השיריים משום פיגול כמו דא"ח על הקומץ ומנחת נדבת כהנים כדאיתא בפ"ד דזבחים מג ופשיט לה כו' הד"א כו' ומחשב להן פי' עדיין זה תיבעי לך כדלעיל אריב"ב אינו מחשב להו שלא הוכשרו כו'. והוא כדעת הרמב"ם שהבאתי שם לה דעל בשר פרים הנשרפים א"ח משום פיגול. ופי' הק"ע בזה מגומגם:

13 גמרא זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל. ק"ל דביבמות סח ילפינן דחלל פוסל בביאתו. וכן בקדושין דפוסל את זרעו מדכתיב זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו נמי פוסל. ומדוע לא נקיש גם אותו לזרעו מה זרעו פסול אף הוא נמי פסול:

14 רש"י ד"ה ולא יחלל זרעו. יחלל שני חילולין כו'. עתוי"ט שכ' ודלא כפרש"י דהכא. וכבר הרגיש עליו המהרש"ל. והמהרש"א ביבמות טו ב ובסנהדרין נא ישבו בטוב:

15 רד"ה אין לי. שנחלט בטומאת נתקים אלא איש. בנתקים כתיב בהדיא או אשה. וגם פסוק זה לא נאמר בפ' נתקים. ועמש"כ ע"ד בזבחים מט ב בס"ד:

16 תד"ה כהן. משום דאהרן ובניו כתיב בפ' מנחה. ובתוי"ט באר יותר בפ' וזאת תורת המנחה כו'. עמש"כ שם בחולין בס"ד:

17 תד"ה מה. ונעטף ומספר כו'. נעטף נראה דהוא מש"כ במצורע ועל שפם יעטה ועי' מו"ק טו. ומזה לקח הרמב"ם מש"כ בפ"י מהל' ט"צ הל"ח דמצורעת אינה עוטה על שפם. ולא נצטרך למש"כ הכ"מ שם דממילא משתמע ובס' המצות מ"ע קי"ב כתב דגם אשה תעטה על שפם וצ"ע . אבל מספר א"י מהו. ואולי דזהו שכ' הרמב"ם בפי"ב מהל' ע"ז הל"י והטוש"ע יו"ד סי' קפ"ב דאשה אסורה לגלח ראשה כאיש. ועיין הגי' שלפנינו בתוספתא. והגר"א בסק"ח ציין תוספתא סוף בכורים ולא נמצא שם לפנינו:

18 בא"ד ולא קתני התם כל הני דמתני'. מה שהקשה הרש"א מן בל תטמא למתים. י"ל דכוונת התוספתא על טומאה ברגל ואפי' בישראל דומיא דבל תקיף ובל תשחית. ועמש"כ בקדושין כט במשנה:

19 בא"ד ולא קתני נמי שהעברי יוצא בשנים כו'. עי' בקדושין יח ובמש"כ שם בס"ד:

20 במשנה וחלוצה לכה"ד. וכתב התוי"ט וטעמא דבשוא"ת יכולין לעקור דבר מה"ת. ואנכי אינני רואה בכאן עקירת דבר. דהא אם אמרה איני שותה וכן אם בעלה אינו רוצה להשקותה הרשות בידן ולא כפינן להו. וע"כ משום דאין זה מצוה חיובית אלא דהתורה חדשה לנו תקנה להיותה מותרת לבעלה ולבועלה החשוד ע"י שתייה אם תנקה. לכן אם אינן חפצין בתקנה שומעין להן. ואין להקשות כיון דאינה שותה ע"כ ניכוף ליה להוציא וגט מעושה שלא כדין פסול. דא"כ חלוצה דעלמא או שניה איך כפינן. אלא ע"כ דמיקרו כדין מחמת לאו דולא תסור או משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו':