רש"ש על ברכות נ״א

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על ברכות נ׳ ע״ב רש"ש על ברכות נ״ב ע״א »

1 שבת פתח ↗

דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע?! אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!

3 ברכות פתח ↗

וְהָתַנְיָא אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּפַת! לָא קַשְׁיָא, הָא — בִּדְחַמְרָא, הָא — בִּדְשִׁכְרָא.

4 רש"י פתח ↗

אספרגוס – כוס שהיו שותים בכל בקר אליבא ריקנא לרפואה:

5 רש"י פתח ↗

אין מפסיקין בו – אלא שותהו בבת אחת:

6 ברכות פתח ↗

עוּלָּא אִקְּלַע לְבֵי רַב נַחְמָן. כְּרֵיךְ רִיפְתָּא, בָּרֵיךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא, יְהַב לֵיהּ כָּסָא דְּבִרְכְּתָא לְרַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: לִישַׁדַּר מָר כָּסָא דְבִרְכְּתָא לְיַלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פְּרִי בִטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא מִפְּרִי בִּטְנוֹ שֶׁל אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ״. ״פְּרִי בִטְנָהּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״פְּרִי בִטְנְךָ״.

7 רש"י פתח ↗

ואחר כך מוזגין את הכוס – יין הבא לפני המזון כדאמרינן בפרק כיצד מברכין ברכות דף מג. הסבו אע"פ שנטל כו' הביאו להם יין וכו' וקאמרי ב"ש נוטלין לידים ואחר כך שותים את הכוס ואוכלים סעודתם בההיא נטילה וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ושותין אותו ואחר כך נוטלין לידים וטעמא דתרוייהו מפרש בגמרא:

8 רש"י פתח ↗

נר ומזון – מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת מניחו עד לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון ובשמים והבדלה כו':

1 גמרא מי שאכל שום כו'. המציינים שכחו פה לציין לשבת ל"א ב' וכן משם לכאן:

2 שם קונם יין כו' אסור בחדש ומותר במיושן. הדיוקים סתרי אהדדי לענין ישן ועמש"כ שם בנדרים ודע דבמשנה שם איתא דמותר בכל יין ול"ק אהדדי לפי המבואר שם כ"ו ב' ע"ש וכאן נראה להגיה כדתניא וצריך לעיין מדוע לא הביא הש"ס מהמשנה :

3 שם הא בדחמרא כו'. הא' קאי על הברייתא הב'. והשני קאי על הברייתא ההובאה בראשונה. וכן הג'. ש"מ דאין הש"ס מקפיד בזה וכן לקמן נ"ג הא דאיכא אדם חשוב כו'. ולכאורה מזה סתירה להתוס' גיטין סד"ז ומנחות ס"ד פ"ד דדייקי בכה"ג ע"ש. וי"ל דכאן רוצה הש"ס להקדים בכולהו תירוצי דחמרא ברישא. וכן לקמן דאיכא ברישא וכצ"ל בב"מ כ"ה בתירוצי דורמינהו בין לפירש"י ובין לפי' התוס' שם אבל קשה מדברי עצמם בשבת ס"ד י"ב ע"ש:

4 רש"י ד"ה אספרגוס. עיין פסחים קי"ב ברשב"ם ד"ה אספרגוס:

5 רש"י ד"ה חי. אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' כו'. אינו מדויק דה"ל לאתויי הא דריב"ח דמודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וע"ש בתוס' :

6 גמרא וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר כו'. מש"כ המהרש"א בח"א דנוכח לזכר ולנקבה שוה תמוה דלנקבה כ"ף הכינוי שואית והנו"ן בציר"י כידוע :

7 רש"י ד"ה ואח"כ מוזגין. כדאמרינן כו' הסבו אע"פ שנטל כו'. משמע דההיא ברייתא אתיא כב"ש דהא תני שם ונוטל שתי ידיו בא להם יין כו' הרי דמקדים נטילה ליין כב"ש. ולכן א"ש מה דתני שם ברישא נוטל ידו אחת בא להם יין כו' דלב"ש חיישינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידו כו' כדלקמן בגמרא ולא נצטרך לדברי התוס' שם. וזה ג"כ שלא כדברי התוס' בפסחים קט"ו ד"ה כל והר"ן שם :

8 רש"י ד"ה נר. הצל"ח תמה עליו והעלה דהיכא שהתחיל לאכול מבעו"י ונמשכה סעודתו עד זמן הבדלה אפילו יש לו כוסות הרבה יכול לעשות שתיהן על כוס אחד. ואנכי תמה עליו איך נעלם מכ"ת סוגיא דפסחים ק"ב ב' דאינו רשאי מטעם שא"ע מצות חבילות וע"ש בתד"ה מיתיבי. שוב ראיתי שהרמב"ם בפכ"ט מהל' שבת הי"ב פסק ג"כ שרשאי לברך ולהבדיל על כוס אחד ומוכח שם דאפילו יש לו כוסות הרבה ומשמע שם מהה"מ שדעתו דלפי דמסיק שם בגמרא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא דה"ה בה"מ והבדלה חד"מ היא והדר בי' ממאי דשני מעיקרא אין לו שאני. אח"ז מצאתי בתשובת חת"ס סי' ע"ה כוונה אחרת בדברי הה"מ ואך דעת הראב"ד שם כרפ"י וכן הביא הה"מ מהגאונים ז"ל והסכים ע"י וכ"ז נעלם מהצל"ח:

1 ברכות פתח ↗

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא: מִי שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְלֹא בֵּרַךְ, מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיבָרֵךְ? אֲמַר לְהוּ: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!

3 בבא מציעא פתח ↗

שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִבֵּית הָאוּמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי וּמָעוֹת בְּכִיס. הָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מִקְצָתָן בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִקְצָתָן בַּכִּיס וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל סִימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – זָכָה הַלָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבָּא וְכִיתָּנָא, הָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, הָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, הָא דְּלָא מְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא, הָא דְּלֵית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא. צִבּוּרֵי פֵירוֹת וְצִבּוּרֵי מָעוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִנְיָן הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּר פֵּירוֹת״. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מָקוֹם הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּרֵי פֵּירוֹת״. שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעִין זֶה עַל גַּב זֶה. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי חַיָּיב לְהַכְרִיז! אֵימָא סֵיפָא: עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! תָּנָא כֹּל שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – מְפוּזָּרוֹת קָרֵי לְהוּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי, וְאִי דְּאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים נָמֵי לָא! אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד כְּעֵין שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְהֵיכִי דָּמֵי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? רְוִיחָא תַּתָּאָה וּמְצִיעָא עִילָּוֵיהּ וְזוּטָא עִילָּוֵיהּ מְצִיעָא. דְּאָמְרִינַן: אַנּוֹחֵי אַנְחִינְהוּ. אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, דְּכוּלְּהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ אַף עַל גַּב דְּמַנְּחִי אַהֲדָדֵי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אֵימַר: אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי נְפוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי מַכְרֵיז. מַאי מַכְרֵיז? מִנְיָן. מַאי אִירְיָא תְּלָתָא? אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי. אָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֵׁיר, מַהוּ? כְּשׁוּרָה, מַהוּ? כַּחֲצוּבָה, מַהוּ? כְּסוּלָּם, מַהוּ? פְּשׁוֹט מֵהָא חֲדָא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כֹּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לָהֶן קֵיסָם בֵּינֵיהֶן וְנוֹטְלָם בְּבַת אַחַת, חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי בֵּית קוּלִיס: אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן וְאַחַת עַל גַּבֵּיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא סֶלַע בְּשׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הִיא, חֲדָשָׁה הִיא, נִירוֹנִית הִיא, שֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁמוֹ כָּתוּב עָלֶיהָ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין סִימָן לְמַטְבֵּעַ. דְּאָמַר: דִּלְמָא אַפּוֹקֵי אַפְּקַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל. מַתְנִי׳ מָצָא אַחַר הַגָּפָה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִים, אוֹ בִּשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הָנֵי, אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְאִי שָׁקֵיל לְהוּ – לֵית לְהוּ לְמָרַיְיהוּ סִימָנָא בְּגַוַּויְיהוּ, הִלְכָּךְ לִשְׁבְּקִינְהוּ עַד דְּאָתֵי מָרַיְיהוּ וְשָׁקֵיל לְהוּ. וְאַמַּאי לֶיהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָנָא! אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: בִּמְקוּשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרִי לְהוּ. וְלֶהֱוֵי מָקוֹם סִימָן! אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמִדַּדִּין. אִי בְּמִדַּדִּין – מֵעָלְמָא אָתוּ וּמוּתָּרִין! אִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתוֹ, וְאִיכָּא לְמֵימַר אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ סְפֵק הִינּוּחַ, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: כֹּל סְפֵק הִינּוּחַ – לְכַתְּחִילָּה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל לֹא יַחֲזִיר. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא כְּלִי טָמוּן בָּאַשְׁפָּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, הָא בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק. בְּכוּבֵּי וְכָסֵי – לֹא יִגַּע, בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, כָּאן בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת. אַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא! אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ. בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אֶלָּא לְרַב זְבִיד, מַאי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת? שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לְפַנּוֹת לָהּ כֵּלִים קְטַנִּים. מַתְנִי׳ מָצָא בְּגַל וּבְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁל אֲמוֹרִיִּים הֵן. אַטּוּ אֱמוֹרִים מַצְנְעִי, יִשְׂרָאֵל לָא מַצְנְעִי? לָא צְרִיכָא

5 רש"י על ברכות פתח ↗

חי – שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' אין מברכין אי נמי חי בלע"ז פריש"ק להביאו מן החבית לשמו:

7 תוספות על פסחים פתח ↗

כל שטיבולו במשקה צריך נטילה - פי' בקונ' אע"ג דקי"ל חולין דף קו. הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל פרה פ"ח משנה ז כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולין דף לג. השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה ברכות דף מג. הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע"פ שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע"ג דאמרינן ידים פ"ב מ"א נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך חולין דף קו. וכ"ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית:

« רש"ש על ברכות נ׳ ע״ב רש"ש על ברכות נ״ב ע״א »