רש"ש על ברכות ל״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על ברכות ל״ו ע״ב רש"ש על ברכות ל״ח ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

דחשיב ליה קתני - ואין לפרש דחשיב ליה יותר דהא מוכח בברייתא דחנן המצרי היה חשוב יותר מחנן בן אבישלום מדקתני ליה ברישא אלא ה"פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני' חנן אומר שני דברים אדמון אומר שבעה קתני דלא חשיב ליה כגון חנן המצרי שלא דבר כלום לא קתני ולי נראה דחשיב ליה החשוב יותר ואף על גב דקתני חנן המצרי ברישא הכי נמי אשכחן מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור"ע אע"פ שר"ע היה חשוב מרבי אלעזר בן עזריה שהוא היה ראש לחכמים ובכל דוכתי אמרינן פסחים נ. כגון ר"ע וחבריו ובשילהי פ"ק דיבמות דף טז. גבי מעשה דרבי דוסא בן הרכינס דאמר להם רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר"ע וכשנכנסו אצלו אמר לר' יהושע יש בן לעזריה חברינו הרי לא היה יודע שר' אלעזר בעולם ולר' עקיבא אמר אתה הוא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ואפ"ה מזכיר ר' אלעזר ברישא והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום ואומר רבי דמ"מ תקשי לן אמאי לא משני כדמשני ר"ת ולאו פירכא היא דאי תנא להו לפי שדברו במשנתנו הוה ליה למיתני שני דייני גזירות שהיו בירושלים אבל מדקתני היו בירושלים משמע שנים היו ותו לא ועוד מדתניא בסמוך רבי נתן אומר אף נחום המדי אחד מדייני גזירות שבירושלים היה ועל כרחך אברייתא לא קאי דא"כ לר' נתן ארבע הוו ואנן מוקמינן דההיא דקתני שלשה אדמון וחנן ונחום המדי לרבי נתן אלא ודאי דחשיב ליה החשובין יותר משום הכי קאמר אף נחום המדי היה אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם. מ"ר:

2 תוספות פתח ↗

תיובתא דרב ושמואל - באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

3 תוספות פתח ↗

נתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך - סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא"ת לר"ג הא קי"ל דאין מזמנין על הפירות וי"ל דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר"ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי"ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא"ת לר"ג דאמר ג' ברכות שלמות וס"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס"ל דברכה טעונה כוס א"כ יזמנו וא"כ יזמנו לעולם וי"ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא"ת מ"מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא"כ אין לדבר סוף וי"ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג דאל"כ וכי לית ליה לר"ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום: וע"ע תוס' פסחים ק״ה: ד״ה ש״מ:

4 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּגָזֵיל חֲבִיצָא דְתַמְרֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאִית בַּהּ חַמְשִׁין תַּמְרֵי, אַגַּב הֲדָדֵי מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, חֲדָא חֲדָא מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין.

5 תוספות פתח ↗

לקט מכולן - פירש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דא"כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן מנחות ד' נב: כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה"ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

6 תוספות פתח ↗

7 פסחים פתח ↗

אוֹצִיא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָן בִּיכּוּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אִי ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה, אֲפִילּוּ בִּיכּוּרִים נָמֵי! הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּבִיכּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״ — מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת, יָצְאוּ בִּיכּוּרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּלְהוֹצִיא בִּיכּוּרִים? מְרַבֶּה אֲנִי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת, כִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי בִּיכּוּרִים שֶׁאֵין לָהֶן הֶיתֵּר בְּכׇל מוֹשָׁבוֹת. דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנְיָן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא, שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״. וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָפֵיק בֵּיהּ? רַבִּי עֲקִיבָא, וְקָמְמַעֵיט לְהוּ לְבִיכּוּרִים ״מִבְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״, שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֶּחֶם עוֹנִי״ — מִי שֶׁנֶּאֱכָל בְּאוֹנִי, יָצָא זֶה שֶׁאֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בְּשִׂמְחָה? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא: בִּיכּוּרִים אֲסוּרִין לְאוֹנֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״, וְאָמַר מָר: ״תְּרוּמַת יָדֶךָ״ אֵלּוּ בִּיכּוּרִים, דְּאִיתַּקַּשׁ בִּיכּוּרִים לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אָסוּר לְאוֹנֵן — אַף בִּיכּוּרִים אָסוּר לְאוֹנֵן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״תְּרוּמָה״ קְרִינְהוּ רַחֲמָנָא. כִּתְרוּמָה: מָה תְּרוּמָה מוּתֶּרֶת לְאוֹנֵן — אַף בִּיכּוּרִים מוּתָּר לְאוֹנֵן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, נְהִי דְּהֶיקֵּישׁ לֵית לֵיהּ, שִׂמְחָה מִיהָא מִיכְתָּב כְּתִיבָא בְּהוּ. דִּכְתִיב: ״וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב״? הָהוּא לִזְמַן שִׂמְחָה הוּא דַּאֲתָא, דִּתְנַן: מֵעֲצֶרֶת וְעַד הַחַג — מֵבִיא וְקוֹרֵא, מֵהַחַג וְעַד חֲנוּכָּה — מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֶחֶם עֹנִי״ — פְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה. יָכוֹל לֹא יֵצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בְּפַת הַדְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה, וַאֲפִילּוּ כְּמַצּוֹת שֶׁל שְׁלֹמֹה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶחֶם עוֹנִי״ — פְּרָט לְחָלוּט וְלַאֲשִׁישָׁה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי אֲשִׁישָׁה לִישָּׁנָא דַחֲשִׁיבוּתָא, דִּכְתִיב: ״וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא: ״אֶשְׁפָּר״ — אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בַּפָּר, ״אֲשִׁישָׁה״ — אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בָּאֵיפָה. ופְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֲשִׁישָׁה״ — גַּרְבָּא דְחַמְרָא, דִּכְתִיב: ״וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּיוֹם טוֹב בַּפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי,

8 ברכות פתח ↗

וְאָמַר אַבָּיֵי: טְרִיתָא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. מַאי טְרִיתָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי גְּבִיל מְרַתַּח, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי נַהֲמָא דְהִנְדְּקָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָּח.

9 רש"י על ברכות פתח ↗

ותני עלה – כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

1 גמרא ומעשה בר"ג והזקנים כו'. בהזקנים נכללו רבי יהושע וראב"ע ור"ע כדמוכח בפ"ה דמע"ש מ"ט. וא"כ לכאורה יפלא הלא ר' יהושע היה רבו דר"ע וראב"ע היה כהן ודרשינן וקדשתו כו' ולברך ראשון. וא"כ מדוע כיבד לר"ע לברך ולפמש"כ התוס' ר"פ שני דייני גזירות דר"ע היה גדול מראב"ע ולמש"כ במגילה ריש דף כ"ח י"ל זה קצת. ועי' לקמן מ"ג דרבי כיבד לרב לברך במקום ר' חייא. ועי' בשו"ע או"ח סי' ר"א ונ"ל משום דר"ע ס"ל לקמן מ"ד דאפילו אכל שלוק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות. לכן היה סבור דודאי יעשה כדעתו ויש לכוון לשון התוס' דכאן לזה. אבל לא כן כתבו שם בד"ה ר"ע ועמש"כ שם :

2 תד"ה תיובתא. אבל אדוחן לא ה"ת כו'. לכאורה מהא דלקמן ע"ב ברייתא כל שאינו כו' כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה אמע"ש. משמע דלפניו במ"מ עי' בתוס' בדבור הסמוך ואף רבנן ל"פ עליו אלא בלאחריהם אבל בשלפניהם מודו ליה ועי' ברא"ש ובמש"כ לקמן מ"א ב':

3 תד"ה נתן. וי"ל היכא דאינו שותה בקביעות כו' וכי ל"ל לר"ג כו'. ק"ל דהלא מ"ל בפת אורז ודוחן כדלקמן ועק"ל דא"כ מאי פריך לקמן במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' נוקמה בדלא אכל בקביעות. וי"ל :

4 תוס' סד"ה חביצא. כמו חביצא דתמרי. הוא בכתובות פ' א' ובב"מ צ"ט ב':

5 תד"ה לקט מכולן. ול"נ דא"כ היכי קאמר דאם חמץ כו'. ולי ג"כ קשה מואם מצה כו' דבפסחים ל"ח אמרינן על הא דתנן חלות תודה כו' א"י בהן דטעמא דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה כו' או דבעינן מצה הנאכלת לז' וכן פריך שם ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה ובתוס' שם ד"ה חלות דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם כו' וכל הני טעמי יש במנחות שלא יצא בם וצע"ג ועי' בתר"י שהקשו ג"כ מטעם דא"נ בכל מושבות:

6 בא"ד ונראה דקאי אה' מינין כו'. והא דלא פריך מזה לחוד בלתי הקדמת הא דתני דבר"י עמש"כ לעיל י"א :

7 גמרא כל שאינו לא מז' המינין ולא מין דגן. לכאורה כיון דאמר שאינו מז' המינין ממילא אינו מין דגן דהרי חטה ושעורה הם מז' המינין. וי"ל דאתא לאפוקי כוסמין ושבולת שועל ושיפון דבתוספתא פ"ד קוראה לכוסמין אינו ממין ז' לפי שלא הוזכרה בפירוש הביאה הרא"ש לקמן סי' כ"א ועמש"כ בפסחים ל"ו ב' :

8 שם נהמא דהנדקא. נראה פי' לחם שעושין בארץ הודו עי' ערוך ערך הנדיקי:

9 רש"י ד"ה ותני עלה. כלומר ותנן כו'. עמש"כ בנדרים י"ט בס"ד :

4 כתובות פתח ↗

רַבִּי אַבָּא, אָמְרִי בֵּי רַב: אֲפִילּוּ שִׁיגְרָא דְתַמְרֵי. בָּעֵי רַב בִּיבִי: חוּבְצָא דְתַמְרֵי מַאי? תֵּיקוּ.

5 תוספות על פסחים פתח ↗

חלות תודה ורקיקי נזיר - נראה לר"י כפ"ה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם ועוד דקאמר למכור בשוק יוצאין בהן משמע דבלא הוקדשו מיירי וה"פ מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח כשיקדישנה וכן שאין נאכלין אלא ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך דבעינן שתהא נשמרת לשם שבעה והא דפריך ותיפוק ליה שאין נאכלין באנינות ושאין נאכלין בכל מושבות ה"פ שאין נעשה לאכול בכל מושבותיכם ולאכול באנינות והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי:

« רש"ש על ברכות ל״ו ע״ב רש"ש על ברכות ל״ח ע״א »