1נער ורך. אמרו סע"ר יד כי בן שתים עשרה שנה היה שלמה כשמלך. כי באותו פרק שנולד הוא מספר ענין אמנון ותמר, ואומ' "ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום" ש"ב יג,כג; והרג אמנון וברח לגשור והיה שם שלש שנים ש"ב יג,לח, הרי חמש שנים; ושב אבשלום לירושלם והיה שם שנתים ש"ב יד,כח, הרי שבע, ומרד באביו ונהרג ש"ב טו-יח; אחרי זה "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים" ש"ב כא,א, הרי עשר; ובשנה שלאחריו מנה דוד את ישראל, וכת' "וישוטו בארץ...תשעה חדשים" הש' ש"ב כד,ח, הרי אחת עשרה; ובשנת מותו, היא שנת ארבעים למלך דוד להלן פס' כז-כח, תקן המשמרות, הרי שתים עשרה:1הזהב לזהב והכסף לכסף. כלומ': הכינותי הזהב למה שצריך זהב, וכסף למה שצריך כסף:2אבני פוך ורקמה. פי': בגדי רקמה ואבני פוך:3וכל אבן יקרה. לקירות הבית, כמו שאמ' בבנין הבית "ויצף את הבית אבן יקרה" דה"ב ג,ו; ואבני שיש גם כן לקירות הבית ולרצפה. וה"פוך" הוא הכחול; ואפשר שהיו אבני כחול, או אבנים יקרות עינם כעין הכחול:1מכל הכינותי. מכל אשר הכינותי:1לטוח קירות הבתים. ולא בזהב היו טוחים הקירות, שנ' "ואת כל הבית צפה זהב" מ"א ו,כב, ואיך אמר כי הכסף הכין לטוח הקירות? נאמ' כי "לטוח" טעמו לשלשת אלפים ככרי זהב שזכר. ובדברי רבותי' ז"ל שה"ש רבה ג,ט-י: "לטוח את קירות הבתים" – וכי כסף היה? והלא זהב היה! אלא למה קורין אותו כסף? שהיה מכסף כל בעלי זהבים:1ואדרכנים רבו. מטבע ידוע אצלם:1אלהי ישראל אבינו. "אבינו" שב אל ישראל; וזכר יעקב אבינו על בנין הבית לפי שיעקב אמר תחלה ליי' לבנות בית אלהים, כמו שכת' "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" בר' כח,כב. ובבראשית רבה ע,א-ב מפרש כי על שם הנדבה שהתנדבו לעיל פסוק ט זכר "ישראל אבינו", שהוא היה תחילה לנודרים, שנ' "וידר יעקב נדר לאמר" בר' כח,כ. מהו "לאמר"? לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם. יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה את הנדר אלא בו: אמ"ר אבהו: כת' "אשר נשבע ליי' נדר לאביר יעקב" תה' קלב,ב; "לאביר אברהם לאביר יצחק" לא נאמר, אלא "לאביר יעקב" – תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ר' הונא בשם ר' אידי אמ': כת' "וישמחו העם על התנדבם" וגו' "ויברך דוד את יי'" וגו' "ברוך אתה יי' אלהי ישראל אבינו" פס' ט-י; "אלהי אברהם אלהי יצחק" לא נאמר, אלא "אלהי ישראל" – תלה הנדר במי שפתח בו תחלה:1לך יי' הגדלה והגבורה וכו'. כלומ': כל הגדולה הזאת והגבורה שהיתה לי, והנצוח על כל הגוים, ושהתפארתי והיה לי הוד וכבוד עליהם – הכל הוא לך, כי ממך היה לי הכח; וכל הזהב והכסף שלקחתי מהם והתנדבתי לך – הכל הוא לך, כמו שאמ' "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" להלן פס' יד:2כי כל בשמים ובארץ לך יי' הממלכה. כלומ': אשר בשמים ובארץ לך היא הממלכה, שאתה מולך ומושל בכל אשר בשמים ובארץ:3והמתנשא לכל לראש. כלומ': לכל הראשים והמלכים – אתה הוא המתנשא על כלם. ולמ"ד "לראש" ר"ל: לכל אשר ממונ' לראש. ורבותי' ז"ל פרשו: כל המתנשא וכל שהוא ראש על כל דבר לך הוא – אינו אלא ממך; אמרו ב' בר' נח,א: אפלו ריש גרגותא מן שמיא ממנו ליה:1ותושבים ככל אבתינו. כלומ': אם אנחנו תושבים בעולם, אין אנחנו תושבים אלא ככל אבותינו שהלכו להם ומתו; אם כן גרים אנחנו, וכמו הצל שהוא פונה במהרה כן ימינו על הארץ:2ואין מקוה. ואין שום תקוה לאדם שיאריך בעולם, כי חרוצים הם ימיו:1כל ההמון הזה. כמו: הממון; ר"ל: רבוי הכסף והזהב ושאר דברים. וכן "מהמון רשעים רבים" תה' לז,טז:1כי אתה בחן לבב. כלומ': אתה הוא בוחן הלבבות ורוצה ביושר לבב, וידעת יושר לבבי – כי בישר לבב התנדבתי. וכן עמך אשר נמצאו פה אתה ידעת לבבם; אבל אני ראיתי כי בשמחה התנדבו לך, וכמדומה לי כי בלב ישר התנדבו הם גם כן. וכמו שהיום לבבם ישר, כן שמרה זאת לעולם שיהיה יצר מחשבותם ולבבם נכון אליך. וה"א "הנמצאו" במקום "אשר"; וכן "ההלכוא אתו" יה' י,כד וזולתם, כמו שכתבנו בספר מכלל מג,ב-מד,א:1וימליכו שנית לשלמה. כי פעם אחרת המליכהו דוד כשבאה בת שבע אליו ונתן הנביא, ואותו היום צוה למשחו ולהמליכו כמו שכת' בספר שמואל הש' מ"א א,טו-לה; ואז לא היו שם מישראל אלא אנשי ירושלם. ואחר כן הקהיל דוד כל שרי ישראל מכל השבטים, והמליכו לעיניהם פעם שנית:2וימשחו ליי' לנגיד ולצדוק לכהן. פי': וימשחו אותו ליי' לנגיד, ולצדוק משחו להיות כהן גדול. ומזה הפסוק סמכו רבותי' ז"ל ב' סנה' כ,ב-כא,א כי הבזה שהיו בוזזים ישראל מאויביהם – מחצה למלך ומחצה לעם; מקיש "צדוק" ל"נגיד": מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו הכהנים, שנאמ' "והיתה לאהרן ולבניו" וי' כד,ט, אף נגיד מחצה לו ומחצה לעם:1ויתן עליו הוד מלכות. שהיו יראים כל העולם ממנו ומנשאים אותו. ובהפך זה כתו' בספר דניאל: "ולא נתנו עליו הוד מלכות" יא,כא:
