מאירי על ברכות מ״ה

1 שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:

2 והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:

3 השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:

4 שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:

5 זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:

6 גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר ק"ו ע"א ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו שבת קי"ט ע"א לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים נ"ג ע"א הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:

7 השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:

8 שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:

9 כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה י"ז ע"א הלועז ששמע אשורית יצא:

10 שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:

11 זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו לקמן נ' בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:

12 מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסיןם בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:

13 כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן: