מאירי על ברכות כ״ה

1 מי ששכח ונכנס לבית הכסא והתחיל לבדוק עצמו ונזכר שתפליו בראשו מניח ידיו עליהם עד שיגמור שהתחיל לצאת ופוסק לו מיד ויוצא, היתה צואה על בשרו תחת בגדיו ואינה נראית ואין ריחה מורגש לו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כגון שקנח עצמו בהן על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם או שהיו ידיו מונחות על גב בית הכסא הסתום שאין ריחו עובר מוהר לקרות את שמע, ואע"פ שרב חסדא חלק עליה לאיסור ראוי לפסוק כרב הונא חדא מפני שהיה רבו, ועוד שבמסכת יומא ל' ע"א בשמועת צואה הקשו מדרב הונא אלמא הלכה היא, ואע"פ שבדבוקה בסנדלו אסרו ההיא מתגלית היא על כל פניה בשטח הרמת הרגל ולהכי קיימא, וכן אינה דומה לריח רע שיש לה עיקר דהתם איכא ריחא וכן לא למבואות המטונפות דהתם חזי לה לצואה, וגאונים הראשונים פוסקים כרב חסדא מדמיונות אלא נראה שצ"ל אלה, המעתיק ולא יראה כן ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו:

2 במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה ר״ל בפי טבעת אסור לו לקרות את שמע ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו אע"פ שמכוסות עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא שכל שהיא במקומה לא פסקה זוהמתה, אבל אם אינה נראית אפי׳ בשעת ישיבה מותר לא נתנה הורה למלאכי השרת, נמצא כלל הדברים שכל שנראית אסור לקרות כנגדו, וכן כל שעשויה ליגלות על כל פנים כגון דבוקה בסנדלו, אינה נראית ולא עשויה להתגלות מותר, אינה נראית אלא שהיא במקום שדרכה ליגלות לפעמים במקומה אסור שלא במקומה מותר:

3 מצא במקום שהיה מתפלל בו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה או נבלה וכיוצא בה נחלקו בה בסוגיא זו רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא מרחיק עד מקום שכלה הריח, ומשמע אף לסוף אמה או שתים, וקשה לפרש שהרי אין זה מחנה קדוש דכל ד' אמותיו מחנה שלו, מתוך כך אנו גורסים ד' אמות עד מקום שכלה הריח כלומר ד' אמות מרחיק על כל פנים ואם לא כלה שם מרחיק עוד אמה או אמתים או חצי אמה עד שתכלה הריח, ולדעת ר' חסדא ד' אמות ממקום שתכלה שכל שהריח מתפשט חשיב כמקום הצואה, ופסקו בה גדולי המחברים כרב הונא ומכל מקום אנו פוסקים כדרב חסדא ומדתניא כותיה, ואע"פ שאמרו עליה לית הלכתא כי הא מתניתא לא אמרוה אלא על צואת כלבים וחזירים שלא בנתינת עורות ואין אומרים בטלה מקצתה בטלה כלה, והלכך מרחיק עד מקום שיכלה הריח ומרחיק עוד מאותו מקום ד׳ אמות וקורא את שמע ומכל מקום דוקא כשהצואה לאחריו או לצדדיו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:

4 לא יקרא אדם את שמע כנגד צואת אדם ולא יקרא כנגד צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות אבל אם אין בתוכן עורות מותר שאין ריחן רע, ובתלמוד המערב אסרו אף כנגד צואת התרנגולים אלא שפירשו בה ובלבד באדומים, ומקצת גאונים מפרשים שכל צואה לחה אפילו של כלב וחזיר בלא עורות וכן של כל בהמה וחיה אסור לקרות כנגדה, לא הפרישו בין צואה לצואה אלא ביבשה, וכלל הדברים שכל שריחו רע צריך להרחיק ממנו כשיעור שהזכרנו, וכן אינו מתפלל כנגד אשפה שריחה רע ר"ל אשפה שכל השופכים ננערים לשם אע"פ שאין שם בית הכסא אסזד אף בשאין ריחו יוצא, היה שם מקום גבוה י' טפחים או נמוך י׳ טפחים הרי הוא רשות בפני עצמו ומותר לו אפילו סמוך לה כל שלא יגיע לו ריח, לא היה שם מקום גבוה או נמוך מרחיק כמלא עיניו, או יעמידנה לאחריו או לצדדיו:

5 הריח רע שאין לו עיקר כגון מי שנתעטש מלמטה אם לא יצא הריח ממנו אלא מחברו ומגיע לו הריח מותר בדברי תורה ואסור בק"ש ותפלה, ואם יצאה ממנו אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הריח, וצואה מכוסה גדולי המפרשים כתבו שדינה כדין ריח רע שאין לו עיקר:

6 היתה צואה עוברת לפניו כגון שהיה מפנה אותה ומעבירה לפניו אסור לקרות תוך ד' אמות שלה אע"פ שאינה עומדת, ופי חזיר אפי' היה החזיר עולה מן הנהר ונתרחץ פיו במים כצואה עוברת דמי, ובתלמוד המערב אמרו אהן חזירא בית הכסא דמטלטל הוא:

7 אע"פ שאמרו שמצורע מיטמא באהל אין טימאת אהל שלו שוה לטומאת אהל של מת, שהמת מטמא כל המתאהל עליו אע"פ שלא היה המת עימו אלא שהיו מעבירים אותו אבל מצורע אינו מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד, כיצד היה המצורע עומד תחת האילן וטהור עומד תחתיו או עובר, הואיל והמצורע עומד נטמא זה הטהור שהתאהל עמו תחת האילן, אבל אס היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן הדין בנושא אבן המנוגעת, יש אומרים שאין המצורע מטמא באהל אלא כשהוא בבית אחד או באהל אחד עם הטהור אבל אם היה בבית אחר, אע"פ שהיה אותו הבית פתוח לבית שהטהור בתוכו אין הטהור טמא והוא ששנו באהלות נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה י׳ נכנס ראשון ויוצא אחרון, ואע"פ שביארנו שאינו מטמא בהעברה חוששים שמא יגע באחד מהם או שמא יתעכב, ויש מפרשים שלא הצריכו עמידה אלא בתחת האילן שהוא פרוץ מכל סביביו אבל בבית גם בהעברה מטמא, וכבר ביארנו הפסד סברא זו בשלישי של עדיות במשנת ארבעה ספיקות:

8 מי שהיה רוצה לקרות את שמע והיה בבית ספק צואה כגון שהריח ריח רע ולא הוחזקה לו ציאה לשם או שראה שם צואה ולא ידע אם הוציאוה אם לאו מותר לקרוא, אבל ספק כזה באשפה אע"פ שאין שם בית הכסא אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר שאע"פ שכל לכלוך נאסר בענין זה ממה שנאמר והיה מחנך קדוש לא נאסר משם אלא כנגד עמוד בשעה שיוצאין, אבל משנפלו לארץ אין בהן סרך איסור של תורה אלא מגזרת חכמים, וכשגזרו בהם חכמים לא גזרו אלא בודאן אבל בספקן לא. הא ידאי מי רגלים אף בבית אסור לקרוא כנגדן כל זמן שמטפיחים, ויש אומרים כל זמן שרשומן ניכר אע"פ שאין היד טופחת בהן, ואף גדולי המחברים כתבוה כן, ואין נראה לי ממה שאמרו כאן דכולי עלמא רשומן ניכר שרי ואעפ״י שיש כיוצא בה כמו שכתבנו בקדושין בענין אותיות נקגות במסירה מכל מקום כל שאין צורך בכך אין ראוי לפסוק בדרך אחרת:

9 צואה שנתייבשה כל זמן שאינה נפרכת בגלילה אע"פ שאם זורקה נפרכת אינה נקראת יבשה ואסור לקרות כנגדה אבל אם נפרכת בגלילה עפרא בעלמא הוא ומותר, ויש אומרים כן אף כשנפרכת בזריקה ואין נראה לי כן שהרי הלכה כאיכא דאמרי:

10 כבר ביארנו שכל שלבו רואה את הערוה אסור לקרות ולהתפלל, ומה שאמרו יתכסה במים ויקרא פירושו בעוכרן ברגליו אם אינם עכורים אבל צלולים אסור, ואין המים נדונים כטלית אבל שאר איברים הרואים את הערוה מותר, מכאן אמרו היה עקבו רואה את הערוה מותר, אבל נוגע אסור והוא הדין לכל אבר הנוגע ובלבד באבר שדרכו להתכסות שמתגלה עכשיו:

11 צואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה שרוקק עליה וקורא, ובלבד שיקרא תיכף לרקיקה שהרוק נימוק והולך ושוב אינו מבטל את הצואה כך פרשו בתלמדו המערב, ר' זעירי ור' יעקב חמן צואה קם ר' יעקב ורק עליה אמר ליה ר' זעירי כמן ימא לטיגני, וכן כתבו גדולי המפרשים על צואה שכסוה בכלי או בעפר ובטל ריחה שמתפללים כנגדה דוקא בעוד שהעפר מתפשט יפה עליה ואינו נבלע בתוכה:

12 היתה צואה בעששית של זכוכית ונמצא שהזכוכית מחיצה מפסקת בינו ובינה אע"פ שהיא נראית מכל מקום מותר לקרות כנגדה ואם היה רואה בדרך זה ערוה מאחורי מחיצה זכה אסור:

13 היתה צואה בגומא מעמיד רגלו המנועל על הגומא וקורא אבל אם היתה הגומא נמוכה עד שנמצאת הצואה דבוקה בסנדלו בשעה שמעמיד רגלו עליה אסור, ויש אומרים שבדיעבד יצא הואיל ובסוגיא נשארה בספק:

14 לא סוף דבר שהערוה אוסרת בישראל לבד אלא אף אם היה אחד מעובדי האלילים עומד לנגדו אסור לקרוא ק"ש שהרי אף בבני נח כתיב וערות אביהם לא ראו אבל ערות בהמה אינה אוסרת, ערות הקטן מגדולי המחברים פירשו שהיא מותרת ולמדנו מדבריהם על המוהל שצריך לכסות הערוה בשעה שמברך על המילה או שמא בקטנים כל כך לא נאמר כן והרבה מהמפרשים הקלו בכך, הא מילת גדול בודאי צריך לכסות או להחזיר פניו, ויש נוהגים אף בקטן להחזיר פניהם מעט לצד אחר:

15 אשה שישבה לה בעפר תיחוח עד שנתכסו בה עגבותיה ופניה של מטה, קוצה חלתה ערומה ואין בכך כלום כמו שביארנו למעלה:

16 אע"פ שאמרנו שמי רגלים אסור לקרות כנגדן אם שפך עליהם מים מותר, אפילו היו מי רגלים כנוסים לתוך כלי נותן לתוכן רביעית מים וקורא, הן ששפך לשם את הרביעית קודם שיהיו מי רגלים לתוך הכלי הן ששפכו אחר שהיו שם מי רגלים ומגדולי המחברים כתבו שצריך רביעית לכל מי רגלים של פעם אחת:

17 מה שאמרנו שהמים מבטלים לא נאמר אלא כשהן בכלי שאין מיוחד בכך אבל גרף ועביט אע"פ שאין שם רעי ומי רגלים אסור לקרות כנגדן אפילו אין בהם ריע רע מפני שהם בית הכסא ואין בטול מים מועיל בהם, וכן כל מה שהתרנו בבטול מים דוקא שאין ריח רע מגיע לו מהם, ויש אומרים בגרף ובעביט שאם רחצו יפה במים מותר כל שאין ריח רע יוצא ממנו, וכן אם נתן את הגרף או את העביט לתוך כלי אחר אע"פ שהוא מיוחד לכך כדרך שמשימין העביט של זכוכית בתיק שלו מותר, וכן יש אומרים דוקא בעביט של חרס אבל בשל מתכת אינו מאוס כל כך ומותר:

18 מי רגלים שהם בעביט או שהם בכלי אחר ולא בטלן במים לא יקרא על שיוציאם או ירחיק ד' אמות ממקום שכלה ריחן ושיתנם לאחריו או לצדדיו בין שיהיו לפני המטה בין לאחר המטה שאין המטה מפסקת הא משהפסיק ד' אמות ממקום שכלה ריחם קורא, ואין הלכה כדברי האומר שכל הבית נידון כד' אמות, ואע"פ שלענין עירובין הלכה כן כמו שאמרו כל היקף שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה אפילו בית חמשת כורין מותר לטלטל בתוכו ואע"פ שכל שהוציאוהו גוים אין לו אלא ד' אמות כוליה ביתא כד' אמות היא לדעתנו כמו שיתבאר ברביעי של עירובין מ"ב ע"ב מכל מקום אין מדמין מזו לזו, ולענין ביאור ג' מחלוקות בשמועה זו תנא קמא סבר מרחיק או נותן מים אף לאחר המטה וכל שכן אם הם לפני המטה, ורשב"ג סבר לפני המטה מרחיק או נותן רביעית לאחר המטה אינו צריך כלום ור' שמעון בן אלעזר מצריך הוצאה מכל הבית דכולי ביתא כד' אמות הוא, ואנו פסקנו כתנא קמא:

19 היו תחת המטה אם אין מטה גבוהה ג' הרי היא כלבוד והרי היא מכוסת, וכל שאינה נראית לו וכן שאין ריחה מגיע לו מותר אף בתוך ד' אמות:

20 היתה גבוהה י' רשות בפני עצמו היא ואין מה שתחתיו נדון כמכוסה, משלשה ועד עשרה לא יקרא לכתחלה ואם קרא אינו חוזר, ויש שפוסקים ששאלה זו לא נשאלה אלא לדעת רשב"ג אבל להלכה אף בפחות מג' לא ואין הכל תלוי אלא בהרחקה, ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה וכן יש מפרשים שלדעת ר' שמעון בן אלעזר נתקנה שאמר עד שיניחם תחת המטה אבל לדעת תנא קמא אין מטה כלום, ואע"פ שר' שמעון בן אלעזר מחמיר יותר מכלם ואעפ"כ בנתינה תחת המטה מודה בזה, נראה מיותר, המעתיק הוא מיקל והאחרים מחמירים ומכל מקום נראה כדעת ראשון ואם היה הוא על המטה ועביט או גרף תחתיה נראה שרשות בעצמו הוא וכל שאין ריח רע מגיעו מותר לקרות:

21 בית שיש בו תפלין אסור לשמש מטתו באותו חדר שהם בו עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי שאינו מיוחד לכך, אע"פ שהיו על גבי מקום גבוה ג' או נמוך ג' הא בתוך כלי המיוחד להם אפילו י' כאחד הם: