מאירי על ברכות ד׳

1 לעולם ילמד אדם את לשונו לומר אינו יודע אלא אם כן הדבר ברור בלא שום פקפוק, אמרו ז"ל למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז:

2 הדם היוצא מן האשה, והשפיר והוא עור הולד, והשליא והיא הסובבת על השפיר כלן צריכים בדיקה, הדם אם הוא מחמשת מיני דמים הטמאים אם לאו, והשפיר אם הוא מרוקם ר"ל בצורות איבריו נראות עד שיהא נבדק אם זכר אם נקבה לענין ימי טומאה וימי טהרה, והשליא אם אין בה טפח לטהרה בספירת נדה לבד, ואם גדולה מטפח ליתן לה ימי טהרה אחר ספירת ימי טומאה נקבה ודברים אלו כלן יתבארו במקומן בע"ה בביאור מרווח:

3 תלמיד אע"פ שהגיע להוראה במקום רבו מיהא לא יורה אלא ברשות רבו כמו שיתבאר בסנהדרין, ואם הדברים ברורים לו ראוי לו שאחר שגלה דעתו ימלך ברבו כך דנתי כך זכיתי כך חייבתי וכיוצא בזה:

4 אע"פ שידע אדם בעצמו שהוא חסיד, לא יהא בטוח בעצמו על כך עד שיתרשל בתפלה וצדקה וגמילות חסדים, אלא לעולם יראה את עצמו כחוטא וכשוגג לפני הקב"ה ית' ויתיירא תמיד מן העונש הן מעונשי העולם הזה, הן מעונשי העולם הבא, והלא דוד קרא עצמו חסיד ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני ואעפ"כ אמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ואמרו ז"ל למה נקוד על לולא אמר דוד רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא, אם דוד שהפליג בתשובה כך, אנו שלא הגענו לחצי גדרים הצריכים לה על אחת כמה וכמה, והוא שאמרו כתיב הנה אנכי עמך ושמרתיך וכו', וכתיב וירא יעקב אמר שמא יגרום החטא, ואע"פ שכל הבטחה לטובה מתקיימת על כל פנים כדרך שאמר ירמיה לחנניה בן עזור כדכתיב אך שמע נא חנניה וכו', וענין המאמר הוא שירמיה היה מתנבא לרעה, וחנניה לטובה ואמר לו ירמיה אם דברי אינם מתקימים אין נבואתי מוכחשת שאפשר שתשובה מעכבת, ואם דבריך אינם מתקיימים נבואתך מוכחשת שאי אפשר שכל הבטחה לטובה אינה חוזרת ואם כן היאך אמר שמא יגרום החטא? תדע שלא נאמר כן אלא בנבואה פרטית כלומר שהוא מתנבא תדעו שטובה פלונית באה לפלוני וכיוצא בזה:

5 ואע"פ שביארנו במשנה שלכתחלה רשאי לעכב בק"ש עד חצות, מכיון שיבאו הכוכבים אינו ראשי להתחיל באכילה עד שיקרא את שמע ויתפלל וכל שכן שאין לו להתחיל בשינה וכן הדין בכל תפלה מכיון שהתחיל זמנה אסור לאכול עד שיתפלל אע"פ שאין שעה שלה עוברת, אפי' לא הגיע זמנה מכל וכל הואיל וסמוך לה לא יקל בכך:

6 מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואחר כך אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק"ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכל שכן בתפלת ערבית שמא מתוך שהפה רגיל לומר עליה שיהא רשות תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר קבעוה חובה כמו שיתבאר:

7 תפלת שחרית צריך לסמוך בה לתפלה ברכה אחרונה של ק"ש והיא הנקראת גאולה, שלא להפסיק בה בנתים בשום דבר אפי' בפסוקי דרחמי, ולא התירו בו אלא פסוק של ה' שפתי תפתח וכל האומר בו כי שם ה' אקרא וכו' או שומע תפלה וכו' אינו מן המהדרים, ולמטה התבאר שבסוף התפלה אומר יהיו לרצון אמרי פי:

8 וסמיכת גאולה לתפלה זו ר"ל של שחרית הוא ממנה שלא נחלקו בו בגמ' ר' יוחנן ור' יהושע שעל דעת ר' יוחנן צריך הוא לסמוך בה ואע"פ שיש לו לומר השכיבנו הואיל ותקנוהו סמוך לגאולה הרי היא כגאולה והרי גאולת מזיקים נזכרה בה והסר מעלינו וכו', ורוב המפרשים כדבריו, ומה שנהגו עכשיו לקרוא ברוך ה' לעולם וכו' וחותמים בא"י המולך בכבודו וכו' יש שמוחין בכך ושלא כהלכה נעשה, ואף בתוספות העידו על גדוליהם שלא היו אומרים אותה כלל. ומכל מקום אנו סומכים בכך מפני שברכה זו במקום תפלה נתקנה, והוא שהוזכרו שם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפלה, וטעם תקנתה מפני אותם הבאים אחרונים בבית הכנסת ואם היו נשארים שם היו מסתכנים מפני שבתי כנסיותיהם היו רחוקים מן העיר, והילכך תפלה היא והרי היא אחת עם אותה תפלה הבאה אחריה, ואע"פ שמפסיקים בה בקדיש, מכל מקום שתי תפלות הסמוכות זו לזו כאילו אחת הן נחשבות הואיל ואף תפלה זו במקום תפלה האחרת הותקנה, ואע"פ שראוי לתמוה היאך תקנו הגאונים ברכה בפני עצמה שלא ממטבע חכמים הראשונים, פרשו קצת חכמים שרשאים גדולי הדור לתקן נוסח ברכה מעקרא אע"פ שלא נקבעה, ויש בזה כמה בפרק הרואה, במה שאמרו שם אנא לא הוה שמיע לי וקימתיה מסברא, וכן מה שמצינו נוסח ברכות מפי הגאונים שלא מן התלמוד כעין ברכת אלמן ואלמנה, וכעין ברכה שהתקין רב האי בענין פדיון הבן, וכן ראוי לתמוה אחר שבמקום תפלה הותקנה היאך לא פתחו בהן בברוך, אלא שמכל מקום עשאום לענין זה סמוכות לברכות שמע, שאע"פ שנתקנו במקום תפלה אינן תפלה גמורה, ומכל מקום יש פוסקים כר' יהושע דאע"ג דתפלת ערבית קיבלו עליהו בחובה מיסמך גאולה לתפלה לא קיבלו עליהו, ומתוך כך הם מתירים לשוח בין סוף ברכת ק"ש לתפלת ערבית והדברים נראים כדעת ראשון אע"פ שיש לו לסמוך גאולה לתפלה אומר הוא אמן אחר גאל ישראל שבשחרית ואחר חתימת השכיבנו בערבית כדין כל סוף ברכה אחרונה שעונה אחריה אמן, ויש בדעת חולקים כמו שיתבאר:

9 תקנו חכמים לומר מזמור תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום ומפני זה נהגו העם לאמרו שתי פעמים בשחרית אחת קודם ק"ש ואחת לאחר תפלה ואחת במנחה:

10 אע"פ שקרא אדם את שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו, ולא על המטה ממש אלא סמוך לשכיבתו כמו ועליו מטה מנשה ולא על מטתו כאילו שקורין אותו דרך הדיוטות ובגלוי הראש אלא באימה וביראה, וטעם קריאה זו פרשו בתלמוד המערב להבריח את המזיקים וביאורו אצלי המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבים, והזקיקוהו בעתות הפנאי ליחד את השם שלא יטעה באמונות השניות וכשיקרא על הכונה הראויה תהא מטתו בטוחה מהם: