מאירי על ברכות מ׳

1 כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר עד שיתן הפרוסה לתוך פיו ואם סח בינתים צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאמרו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ודאי אף הוא סח בינתים שלא נתנה תורה למלאכי השרת, בזו כבר התחיל במצוה ונסרכה הברכה בתחלת המצוה אבל זה לא התחיל כלל ולפיכך חוזר ומברך, ומכל מקום אם סח בדבר שהוא צורך אכילה אין צריך לברך פעם אחרת כגון שאמר לבני ביתו טלו פרוסת המוציא או הביאו מלח הביאו לפתן, אפילו צוה להם ליתן מאכל לפני בהמתו הואיל ומנתיבותיה של תורה ליתן מאכל לבהמתו קודם שיאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת והוא הדין לכל כיוצא בזה בין כל ברכה לכל מצוה, שכל שהוא צורך הדבר אינו הפסק כגון אם ברך על השחיטה ונפל הסכין מידו ואמר תנו לי הסכין וכל כיוצא בזה וכל דכן מה שאדם נוהג לברך ברכת המוציא ואחריה לישב בסוכה שאין ברכת סוכה הפסק אחר שהוא צריך לברכה זו קודם אכילה, ויש נוהגין מתוך כך לברך לישב בסוכה קודם המוציא והדבר נאה אלא שמעולם לא שמענו אבותינו ורבותינו שיהיו נוהגים כך:

2 אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן בפני כל או"א כדי שיאכלו הפת מוטעמת, ואם הפת יפה אינה צריכה ליפתן, והוא שאמרו לית דין צריך בשש ר"ל שום איחור, ויש מפרשים מלח היאכל תפל מבלי מלח תרגומו מדלית בשש:

3 לעולם יהא אדם זהיר לחנך את בנו בלמוד בילדותו שלמודה שבזמן הילדות היא העומדת לדורות כמאמר החכם שאמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן והוא שאמר גירסא דינקותא מעלי, והוא שאמרו אין הקב"ה נותן חכמה אלא לחכמים שנא' יהב חכמתא לחכימין ובכאן אמרו בא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והיה אם שמע תשמע כלומר אם שמע תשמע ואם אין שומע אל תשמע, דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך לא תשמע:

4 כבר ביארנו במשנה שאם ברך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ודוגמת זה אמרו בענין בכורים שאם לקט פירותיו לבכורים וקודם שהביאם יבש המעיין שממנו היו משקין את האילן ואי אפשר עוד לאילן לחיות, או נקצץ האילן מביא וקורא שהרי מכל מקום בכורים מן האדמה יוצאים ועדיין יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו', וגדולי המחברים פסקו שאינו קורא, ואין הדברים נראין מסוגיא זו, וכן מה שביארנו שאם ברך על פירות האדמה ב"פ העץ לא יצא אפילו בחטים נאמר כן, ואפילו מי שאומר חטה מין אילן היא ושהאילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, מכל מקום לענין ברכה לא נקרא אילן אלא כל שאתה לוקט פירותיו וחוזר אותו אילן עצמו ומוציאה פירות לשנה האחרת, מה שאין כן בחטים וכיוצא בה, שמא תאמר אם כן לענין מה נקרא אילן, פירשו גדולי המפרשים לענין נודר ר"ל שאם אמר הריני נזיר מין אילן שהוא נזיר וכן כל כיוצא בזה הא מכל מקום אם אמר קונם עלי פירות האילן מותר בחטה כל שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

5 כבר ביארנו במשנה שעל כלן אם אמר שהכל יצא אפילו בפת ויין בד"א בשברך שהכל שהוא נוסח המתוקן על ידי חכמים ואפילו אמרו בלשון חול שברכת המזון ושאר הברכות נאמרות הם בכל לשון כמו שביארנו בק"ש ותפלה, ומ"מ אם עשה זה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקדש בין בלשון חול בין בברכה לפניו בין בברכה לאחריו לא יצא כגון מי שאומר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא וכיוצא בדברים אלו, ויש אומר שיצא בלשון זה ידי המוציא או ייד ברכה ראשונה מג' ברכות שלאחריו שהרי בפ' הרואה נ"ד ע"ב התבאר על אחד מן החכמים שאמר לחברו שנתרפא בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ונפטר בהם מלברך ברכת הגומל כמו שיתבאר שם, ולשיטתנו לא יצא אלא בהזכרת מלכות ובחתימה כמו שביארנו בפרק א', ומה שאמר כאן בריך רחמנא מריה דהאי פתא ולא אמר בריך רחמנא מלכא מפני שלדעת רב נאמרה שאינו מצריך מלכות, וכבר ידעת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

6 פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות כלן נאמרין בכל לשון כמו שיתבאר במס' סוטה:

7 כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ורמז לדבר אמרו בתלמוד המערב ממה שכתוב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך ודוקא במטבע קצר אבל מטבע ארוך בברכה הסמוכה לחברתה אין פותח בה בברוך ואין חותם בה במלכות, ובשאינה סמוכה אע"פ שפותח בה בברוך אינו חותם במלכות ושמא תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה היאך אין בה מלכות, פרשו חכמי הראשונים הטעם הואיל ולזכירת אבות הותקנה וקודם זמנם לא היתה מלכותו מפורסמת בפי הבריות לא הזכירו בה מלכות, ומכל מקום השלימוהו בסוף הברכה כאמרו מלך עוזר וכו', ולי נראה טעם הדבר שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך מלכותף הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו ובשר ודגים וחלב וגבינה וביצים וכמהין ופטריות גדולי קרקע הם מכל מקום אין עיקר יניקתם אלא מן האויר שהרי בעפר מועט הם גדלים על העצים ועל האבנים:

8 הנודר מן הפירות אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות:

9 כבר ידעת שחכמים גזרו לעשר פירות הנלקחות מעם הארץ מפני שעמי הארץ חשודין על המעשרות ומכל מקום יש דברים שהקלו שלא לעשרן מתוך פחיתותן לא נחשדו עמי הארץ עליהן, והם השיתין והם מין של תאנים פחותות והרימין והם מין של רימונים והן מתרוקנים בתוכן, והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים וענבים סיתוניות ופרי של צלף, ובשם תלמוד המערב שמענו שכל אלו אף בודאי שאין מעשרין כן מפני שסתמן הפקר וסוגיא זו מעידה הפך הדברים שהרי אמרו בה של ספק הוא דלא מעשרינן הא ודאי מעשרינן:

10 פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אע"פ שלקטון ועשאן גורן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו למעשר מפני החשד אפילו לקט שכחה ופאה שעשאן בגרן הוקבעו למעשר מפני החשד והוא שאמרו במסכת סוטה מ"ג ע"ב דדוקא בשדה אבל בעיר קלא אית להו ויש חולקים בזה: