מאירי על ברכות ל׳

1 המשנה החמישית הכונה לבאר בה שאין מדקדקים בכונה כל כך במקום אונס, ופי' המשנה היה רכוב על החמור ירד ואל יתפלל כשהוא רוכב ואף אינו יכול לירד כגון שאין לו מי שיאחוז בהמתו ואם היה הוא אוחז בה אין דעתו מתישב לתפלה אל ירד אלא יחזיר פניו לרוח מזרח ויעכב בהמתו ויתפלל ואם אינו יכול להחזיר פניו ולא לעכב את בהמתו כגון חמור שעסקיו רעים או שבני לויה אין רוצים להמתינו והוא מתירא מן הדרך יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים ויתפלל אף בהלוך וכן אם היה יושב בספינה שאין יכול לעכבה או שאין יודע הרוחות וכן באסדא ר"ל ספינה קטנה או קורות המים יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ויתפלל:

2 זהו ביאור המשנה ופסק שלה לפי הגמ' הוא שאין צריך לירד אפילו יש לו ביד מי יניח בהמתו, וכתבו גדולי הרבנים שאפילו לעכב כנגד בית קדשי הקדשים את בהמתו אינו צריך אע"פ שאמרו רכוב כמהלך מ"מ אינו כמהלך גמור, וכן כתבוה גדולי הדורות ומפני שדעתו הולכת למה שהוא מתעכב ונמצאת תקנתו קלקלתו, וגדולי המחברים כתבו שצריך לעמוד על בהמתו אלא אם כן מתירא מן הדרך וכן נראה שהרי ר' הוא המיקל בדבר זה והוא הוא שאמר ישב במקומו ויתפלל הא כל שבמקום חשש עכוב מתפלל בהלוך, ויש שמצריכים כן בג' ראשונות וג' אחרונות לבד, ויש חולקין אלא שמוחין שלא לנענע את רגליו להוליך את הבהמה, וממה שאמרו במציעא בשנים שמצאו ורצו לזכות בה אחד רכוב ואחד מהלך שלא קנה רכוב אלא אם כן מוליכה ברגליו, ושאר דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן, סומא ומי שהוא במדבר ואין יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שזה שאנו מצדדים לרוח מזרחי לא שעיקר תפלה למזרח אלא שאנו לצד מערב ירושלים עומדים ואנו מכוונים לכוין לבית המקדש ולכבד השם השרוי בתוכו, והוא הדין שהעומדים למזרח ירושלים מתפללים במערב שלהם והופכים לפניהם לנגד ירושלים וכן העומדים בצפונה מתפללים בדרום שלהם, וכמו שאמרו במס' ב"ב כ"ה ע"ב בפי' א"ל רב חנניה לרב אשי אתון דיתביתו לצפונא דארץ ישראל אדרימו, וכן העומדים בדרומה מתפללים בצפון שלהם, כללו של דבר העומד בחוצה לארץ ישראל והעומד בארץ ישראל יהפוך פניו לירושלים והעומד בירושלים יהפוך פניו לבית המקדש והעומד בבית המקדש יהפוך פניו לבית קדשי הקדשים ומ"מ אין המנהג להקפיד כל כך אלא שלא להפוך עורף לארץ ישראל ר"ל להתפלל במערב ובכולם ר"ל אם יתפלל בישיבה או בהלוך או אף למערב אם כיון לבו כנגד אביו שבשמים יצא, ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי לכל רוח אין מחזירין חוץ מרוח המזרח מדכתיב אחוריהם אל היכל ה' וכו' אלמא למזרח מיהא מחזירים ושמא פירושו אין גומרין אותו להחזירו לרוח אחר, אלא לצד מזרח ר"ל שהיה מתפלל למערב אחורי המזרח הא מ"מ בדיעבד יצא:

3 מי שהיה צריך להשכים מעלות השחר ולצאת לדרך ויודע שאפשר לו להתעכב בדרך, יש פוסקים שראוי לו להתפלל בביתו קודם שיצא שמונה עשרה מעומד ושלא בהלוך ויוצא לדרכו וכשיגיע זמן ק"ש קורא שהרי אינו צריך לעמוד בה אלא בפסוק ראשון ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה נוח לו שיעבר על סמיכת גאולה לתפלה ולא יתפלל י"ח בהלוך כדעת אבוה דשמואל ולוי, ויש פוסקים כר' שמעון בן אלעזר שיוצא מיד וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל סמוך לה בהלוך נוח לו שיסמוך גאולה לתפלה ולא יקפיד על התפלה בהלוך, ועיקר הדברים כדעת ראשון אחר שעלה עמוד השחר וכמו שאמרו השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ועומד ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא וכו', שר' שמעון יחיד הוא אצל אבוה דשמואל ולוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים ואע"פ שאמר רב אשי לא חזינא לרבנן קשישי דעבדי הכי לא ראינוה אינה ראיה, או שמא בשבת של רגל אמרה ומפני שסומכים להתפלל מיושב בשעה שהתורגמן דורש, אבל במשכים מודה לדבריהם, ולדברי הכל בדברים אלו אם הוה דחוק או אנוס או שעבר ועשה, ר"ל שהתפלל בהלוך או שלא לנוכח המקדש אין עכוב בדבר זה, ולא עוד אלא שלדעת התוס' כל שהקדים לדרך ולא התפלל מתפלל לכתחלה בהלוך שלא חלקו אלא היאך ראוי לעשות אבל כל שהוא בדרך הולך ומתפלל אף בג' ראשונות ואחרונות ואף שלא במקום סכנה, אלא אם כן בהביננו כמו שכתבנו דעתם למעלה, אלא שאין דעתי נוטה לדבריהם אלא או במקום סכנה או במקום מצוה כמו שכתבנו למעלה אף במקום שהיה אפשר לקיים את שתיהן כהולך לשבת הרגל, ובהתפלל מיושב מיהא יש אומרים שצריך לחזור ממה שאמרו כאן ברב אשי דבשבתא דרגלא היה מתפלל מיושב בעוד שהיה תורגמן דורש משמו וכשהגיע לביתו חוזר ומתפלל אלא שרוב המפרשים מסכימים שמחמיר היה על עצמו וחוזר ומתפלל נדבה, מ"מ כל שהתפלל אף מיושב בדיעבד יצא וכן עיקר::

4 ולענין ביאור מה שאמרו במרימר ומר זוטרא דמכנפי עשרה ומצלי ונפקי לפרקא וברב אשי דהוה מצלי מיושב וכי הדר לביתיה מצלי מעומד, ביאור הענין שבשבת הרגל היו הם דורשים כל היום והיו משכימים לדרשא ולא היה נאה להם להפסיק לתפלה כשאר הצבור שהיו יכולים להשמט אחד אחד להתפלל אבל הם שעיני הכל נשואות עליהם לא היה נאה להפסיק ומתוך כך היו משכימים ומתפללים בביתם ואח"כ יוצאים לדרוש ורב אשי לא היה רוצה להתאחר וכן שהיה אצלו טורח בכנוף עשרה והיה משכים לדרוש וכשהיה מכיר שהגיע זמן היה מדבר שמועות לתורגמן להאריך בהם ומתפלל מיושב שלא ירגישו בו הצבור וכשהיה בביתו חוזר ומתפלל מעומד:

5 יש אומר שאם לא השכים כל כך אלא שהשכים לשעה שיכיר את חבירו ואע"פ שאין הנץ החמה עדיין מותר לקרוא את שמע ולהתפלל לא אמרו לק"ש כותיקין אלא למצוה אבל זמן ק"ש משיכיר הוא ומאחר שישכים להתפלל אף הוא קורא את שמע, ויש אומר בתפלה שאף קודם עמוד השחר הוא רשאי להקדימה במשכים לצאת, ואין הדברין נראין, וכבר ביארנו בפרק ראשון שזו במשכים שלא במקום סכנה הא במקום סכנה יכול לקרוא את שמע משעלה עמוד השחר:

6 ולענין השמיעה מיהא מה שאמרו שופר ותוקע היאך ישכים והרי הוא יו"ט אפשר בתוך התחום או דרך ים או ביבשה ע"י עירוב או שיוצא להצית את הגייס:

7 המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין חיוב תפלת המוסף ופי' המשנה ר' אליעזר אומר אין תפלת המוסף אלא בחבר עיר ר"ל בצבור ששאר תפלות שהיו מתקנת אבות ראוי לחייב בהן את היחידים שהם כל עצמן תקנת יחידים הם ואין צריך לומר שהרבים חייבים בהם שהרי אנשי כנסת הגדולה חזרו וסמכום על התמידים אבל תפלת המוסף שלא היתה תקנת יחיד כלל שהרי לא מתקנת אבות היתה אין חיובה הבא מצד רבים ר"ל כנסת הגדולה אלא לרבים ר"ל צבור ובשליח צבור או שמא מתוך שאין אדם רגיל בה אין היחיד בקי בה והוא הפוטרת, וחכמים מחייבים ליחיד והוא אמרם שדין תפלת המוסף בחבר עיר ושלא בחבר עיר ומפני שהם סוברים אנשי כנה"ג תקנום כנגד הקרבנות ולא אבות כלל ותקנום אף ליחיד כשאר התפלות וכן שהכל בקיאים בה כאשר התפלות, ור' יהודה אומר כל מקום שיש שם חבר עיר ר"ל צבור יחיד פטור, והיוצא ממנה הוא שאם אין שם חבר עיר יחיד חייב ובזו הוא חלוק עם תנא קמא, והענין הוא שכל שיש שם צבור נפטר היחיד בתפלת הצבור אפילו היה ביתו ומ"מ כל שאין שם תפלת צבור כגון שהוא בכפר שאין בו עשרה או שהוא בעיר שיש שם צבור אלא שאירע שלא התפללו בצבור חייב וכמו שהזכירו בסוגיא זו בעובדא דפולמוסא, ונחלקו הפוסקים בפסק הלכה זו יש אומרים שהלכה כר"י שכל מקום שיש שם חבר עיר ונאנסו ולא התפללו יחיד חייב וי"א שאין הלכה אלא כדברי חכמים, וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ויחיד חייב בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר, וכן הדברים נראים ממה שאמרו בר' ינאי צלי והדר צלי ודאי שחרית ומוסף היה ובמקום תפלת צבור, וכן שגער בנזיפה על ר' חנינא קרא שאמר הלכה כר' יהודה ואמר לו פוק קרי קרי קרייך לברא וכן שהביאו כאן דר' אמי ור' אסי הוו מצלי ביני עמודי כלומר במקום גרסתם והרי שהיו מתפללים ביחיד ובמקום צבור ולא היו פוטרים עצמם, וללמד דבר זה באה שמועת ר' אמי ור' אסי דאם לא כן מה מקום לה בכאן, ואנו גורסים בה הוו מצלי ביני עמודי, וביאור מלת חבר עיר איך היא נופלת על הצבור הענין מפני שביאורה חכם המיוחד בעיר ומנהיגה וכל הצבור מתקבצים תמיד לפניו ומפני זה קורא כל הצבור על שמו, ויש מפרשים חבר עיר כמו חבורת עיר אלא שאותו הנזכר במגילה פרק בני העיר מפורש עכ"פ כפי' הראשון:

8 זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא, תפלה צריך אדם בה כונה יתרה ולעולם ישתדל אדם בעצמו כשירצה להתפלל שימצא דעתו מתישבת להתכוין ואם מכיר בעצמו שאין יכול לכוין אל יתפלל, התפלל ולא כיון דעתו בכל התפלה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכמו שאמרו בר' חייא בר אבא דצלי והדר צלי ונתברר להם שמצד הכונה היה ויש חולקים בזה אלא בברכה ראשונה כמו שיתבאר בפרק אין עומדין בסופו:

9 אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:

10 כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:

11 כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:

12 מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא:

13 אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

14 המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום. אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:

15 זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו. שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

16 במסכת סוטה מ"ח ע"א התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה: