מאירי על ברכות מ״ג

1 בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:

2 באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא ל' ע"א הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:

3 מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:

4 ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין:

5 הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:

6 שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:

7 אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן::

8 ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:

9 ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:

10 ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:

11 ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:

12 מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

13 לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:

14 מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:

15 מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:

16 ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה אלא אם כן היה שעת בית המדרש עד שיכירו רואיו שלבית המדרש הוא הולך ואל יצא במנעלים המטולאים במקום שהטלאי נראה, ואל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו שאין הכל בקיאין בקרובותיו, ואל יסב בהסבת עם הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, שלאי יפסיע פסיעה גסה, ואל ילך בקומה זקופה: