מאירי על ברכות כ״ז

1 מי שהיו לפניו שתי תפלות ר"ל שהוא בזמן שתיהן ואתה מוצאה במי שלא התפלל תפלת מוסף והגיע זמן המנחה אפילו מנחה גדולה, יתבאר למטה שמתפלל של מנחה צחלה אע"פ שזמן המנחה ארוך לא מפני שתפלת תשלומין מאוחרת שהרי מוסף זמנו כל ז' או כל היום כלו ואין נקרא תשלומין, אלא מפני שהמנחה תדירה והמוסף אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא ביחיד, אבל בצבור מוסף קודם כדי שלא יטעו, והוא שאנו סומכים עכשיו להקדים מוסף ביום הכיפורים אע"פ שהגיע שעת המנחה, ויש אומרים שאף ביחיד לא נאמר דבר זה אלא בשהגיעה שעת מנחה קטנה אבל מנחה גדולה הואיל ואין זמן זה תדיר ולא עוד אלא שזמן המנחה ארוך מאד מתפלל של מוסף תחלה, וכן יש מפרשים דוקא בשהיו שתיהן לפניו ר"ל שרוצה עכשיו להתפלל שתיהם אבל אם דעתו להתפלל מנחה עם דמדומי חמה מתפלל של מוסף עכשיו וממתין למנחה עד הערב:

2 יתבאר שאסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור בד"א בצבור אבל יחיד בביתו אם צריך להקדים כדי לילך לשמוע דבר תורה רשאי ואם אינו צריך לכך ראוי לו שישוה תפלתו עם הצבור כמו שביארנו בפרק ראשון, ומכל מקום עכשיו נהגו קצת חכמים להקדים תפלתם לתפלת הצבור בשבתות וימים טובים מפני שרוב ההמון מטרידם ואין יכולים לכוין ואחר כונת הלב הן הן הדברים:

3 כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זמן ק"ש ערבית נכנסת בתחום חמה לעולם, יש חולקים בה מכח סוגיא ממה שאמרו על רב שהתפלל של ערב שבת בשבת וקדש, ומאחר שקדש ודאי אכל ואחר שאכל ודאי קרא שהרי אמרו לא יאמר ארם אוכל קמעא וכו' אלא נכנס לבית הכנסת וקורא את שמע וכו', ואין זה כלום חדא שהם לא העידו על רב שקדש אלא שאמרו בשם שמואל שאומר קדושה על הכוס אם ירצה אבל רב ודאי לא קדש על הכוס ולא אכל, ועוד שהרי מכל מקום כל שלא הגיע זמן התפלה מיהא יכול לאכול ומשהתחיל קודם זמן אינו מפסיק לתפלה ולא נחלקו במפסיקין לשבתות אלא לקידוש אבל לתפלה לא, ומה שאמרו בשבת של תפלת ערבית מפסיק, דוקא בהגיע זמן קודם שיתחיל ומשום דשכיח בה שכרות ואף זו יש מפרשים שלא התחיל באכילה אלא שהתחיל במכשירי האכילה כגון שהתיר חגורו לבני בבל או נטל ידיו לבני ארץ ישראל אבל התחיל בגוף האכילה לא כמו שביארנו שם:

4 ולענין מוסף ומנחה מיהא פסקו קצת גאונים שמותר לאכול אכילת עראי קודם תפלת המוסף וקודם תפלת המנחה ואע"פ שהגיע זמנן ממה שאמרו למטה שאין הלכה כרב הונא שאמר אסור לטעום קודם תפלת המוסף, ולא כר' יהושע אסור לטעום קודם תפלה המנחה משהגיע זמנה, אלא בשתיהן טועם אחלשי לבו אכילת עראי שיהא לבו נסעד בה, שהרי התנצל רב אויא כשלא הלך לפרקו של רב יוסף דחליש ליביה ואמר ליה הוה לך למטעם מידי ולמיתי, אבל אכילת קבע כל שהגיע זמן איזו תפלה אסור אפי' סמוך למנחה ואם התחיל קודם זמנה אינו מפסיק, וכן אפי' התחיל משהגיע זמנה כל שיש שהות ביום, ועל דבר זה העמדנו זו של ר' יהושע שאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל מנחה ואע"פ שדחינוה כאן, לא נדחית אלא לענין שלדעתו מפסיק אף בשיש שהות ביום או שמא לענין מה שאסור אף עראי, ויש אומרים שלמנחה גדולה מתחילין אף באכילת קבע, ומכל מקום בתלמוד המערב ראיתי ר' יהושע בן לוי מפקד לתלמידוי אין הוה לכון אריסטוון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטוון תיהיון מצלאין, עד לא תיסקון לאריסטוון ואע"פ ששש שעות אינן זמנה עדיין זו מסכמת עם אותה שנאמרה בראשון של שבת ט' ע"ב לא יכנס אדם סמוך למנחה ופירשנוה שם אף במנחה גדולה, ומה שנתגלגל כאן באיסור רחיצה בחמי האור בשבת ושגזרו אף ליכנס בחדר העשוי להזיע בתוכו מגזרה שמא יבא ממנה לרחוץ ולהחם יתבאר בשלישי של שבת ובשאר מקומות שבאותה מסכתא:

5 כבר ידעת על מצות יבום שהיא מצות עשה מן התורה וכן יעדת על הקטנה שאינה בת קדושין אלא אם כן קבלם אביה, הא השיאוה אמה או אחיה או היא עצמה יכולה למאן כמו שיתבאר במקומו, מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים אחת גדולה ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומת בעל הגדולה ונמצאת זקוקה לבעלה של קטנה זו והוא רוצה ליבמה אלא שנשואי אחותה מעכבים עליו, מלמדים אותה שתמאן ונמצאת זרה למפרע וכל ביאותיה בזנות ומיבם לאחותה, שנושאין על האנוסה ועל המפותה ומשתדלים בכך כדי לקיים מצות יבום וכן כדי שלא תעמוד זו עגונה עד שתגיל זו ויודע אם תמאן אם לאו:

6 מי שהוחזקה אשת איש והלך בעלה למדינת הים ובא אחר והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו עד מפי עד כמו שיתבאר במקומו:

7 מה שאמרה תורה על שור שהמית האדם שהוא נסקל לא סוף דבר שור אלא אף כל במה וחיה במשמע ואפילו עוף, מעשה היה ונסקל תרנגול בירושלים על שנקר במוחו של תינוק והרגו:

8 היין שהיו מביאים במקדש לנסכים לא היה ראשי להביא יין מגתו עד שיעברו עליו מ' יום לדריכתו ומכל מקום אם הביא כשר כמו שיתבאר במקומו:

9 כל שאפשר לאדם להרחיק מן המחלוקת ראוי לו להרחיק וכל שכן הגדולים בוני המעלה וכל שכן הצבור ואף כשהכרח מביאם לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו אין ראוי להם ליתנה לאותו שבשבילו אירע לו דבר זה אע"פ שהוא ראוי לכך מפני שבזו יש למועבר חלישות הדעת יתרה והוא שאמרו כאן מאן נוקים נוקמיה לר' יהושע הוה ליה בעל דבר וכן מצינו במחלוקת של קרח אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך אלא בוררים להם אחר גדול והגון בכל דבר וממנין אותו ומשמנוהו אין מורידים אותו בלא טענה אלא אם כן יסכימו להחזיר את הראשון ואף בזו מניחים לו מקום להיותו חולק עמו בכבודו ולהיותו אצלו כעין שותף וחבר:

10 בסוף שני של ראש השנה התבאר שאם באו שנים והעידו שראו את הירח בזמנו בליל ל' מקדשים על פיהם ואין ממתינים אם יראה בליל ל"א שאפילו לא נראה בליל ל"א הרי הוא מקודש, ואע"פ שר' דוסא חלק בה לומר עדי שקר הם שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ושר' יהושע נסכם עמו ושר"ג צערו לר' יהושע על כך עד שכעסו חכמי ישראל עליו, מכל מקום הלכה כר"ג כמו שביארנו שם:

11 במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשים התבאר שהכהנים אף הם חייבים להפריש בכור בהמה טהורה ומקריב דמו ואימוריו ואוכל הבשר בקדושת בכור וכל הכהנים חשודים על בכורות שלהם להטיל בהם מום כדי שיותרו לאכלן בחוץ או שיהא חולין בידם לכל דבר וכל שעשו מעשה שעל ידו אירע בו מום חושדים אותו שבכונה עשה ולא ישחוט ע"י אותו המום ולא חלקנו בזה בין חבר לעם הארץ שאף החבר דנין בו כן, מעשה בר' אליעזר בר' צדוק שהיה לו בכור ונתן שעורים בסל של ערבה קלופה במקום רחוק ואכל הבכור לשם ונקרעה שפתו והלך אצל ר' יהושע והורה לו שמחלקים אנו בזה בין חבר לעם הארץ כלומר שאין החבר חשוד בכך, ורבן גמליאל כעס עליו וצערו על כך ומכל מקום הלכה כר"ג: