מאירי על ברכות י׳

1 תלמיד חכם שהיו אי זו מבני אדם מצערים לו אין ראוי לו לקללם אלא יתפלל עליהם שיחזרו בתשובה ומכל מקום יש דברים שהוא רשאי עליהם לקלל ולהחרים ולנדות כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

2 מטכסיסי כל בעל מדה להכיר לזולתו כל מעלה שיש לו יתר עליו, ולא יקנא בו ולא ישתרר עליו באותו דבר שהוא גדול בו עליו, אלא יכיר כל אחד לחברו מה שראוי אם הוא ת"ח ושכנגדו עשיר, יכיר החכם במעלת עשרו וכבודו של זה, ויכיר זה מעלת חכמתו של זה, וכן בכל שאר המעלות ויכיר בעל המועט לבטל היותר להקדים בכבודו, ולעולם ת"ח המעוטר בשלמות מעלת המדות מעלה את הכף השניה, אלא אם היה בה מלך או מנהיג שאין שום מעלה נערכת אצל מעלת מלכות, אלא אם כן מעלת נבואה שאף היא חולקת עם המלכות בהנהגה ובשררה, ואין בזה שקול כבר מצינו שאליהו הלך אצל אחאב וכבר מצינו שכנגדו שיורם הלך אצל אלישע, ומכל מקום אם אירע דבר לאחד מהם או שחלה הולך האחר ומבקרו וכן עשה ישעיהו לחזקיהו:

3 מצות עשה של פריה ורביה אין לאדם להפקיעה על שם שהוא חושד את עצמו או בת זוגו שלא להעלות זרע הגון, אם על פי השמועה אם על פי השכל אם ע"פ הנסיון, שאין לאדם אצל סתרי השם כלום וכמו שאמרו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ומכל מקום ישתדל בזווגו במה שראוי להשתדל בבת זוג עד שיראה כמתכוין בזווגו להוליד בנים הגונים כמו שהזהירו בבדיקת אחיה ובבת תלמיד חכם וכדומה לזה:

4 עבור שנה אינו אלא בסוף שנה, לפיכך אין מעברין אלא אדר ואם הגיעו לתחום יום ל' של אדר ולא עברו שוב אין מעברין הואיל ונכנסו בתחום הראוי לקבעו ניסן, ומכל מקום אם עברוה מעוברת הואיל ולא קדשוהו עדיין לשם ניסן, ודבר זה עיקרו במסכת סנהדרין:

5 המתפלל אל יחזיק עצמו בחסיד כל כך עד שיתלה בקשתו בשביל עצמו, אלא יחזיק עצמו כחוטא ויתלה בקשתו ברחמי השם או בזכות אבות, דרך צחות אמרו ז"ל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם וכו' תלו לו בזכות עצמו שנאמר לולי משה בחירו, חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב זכר נא אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר וכו' ולמען דוד עבדי:

6 אדם המקבל הנאה או חסד מאחרים יקבלנה על דעת שישלם גמול אחר שיודע בעצמו שבידו לשלם והרוצה לעשות עצמו זר אצל העולם ושלא לקבל הנאה מהם או כבוד יעשה דבר זה בדרך שלא יחזיקו יוהרא במדותיו כגון שאינו נמנע מזה אלא שלא יחשד לעשות בשבילו דבר שאינו ראוי כמי שהוא דיין שהוא ראוי להמנע מזה, כדי שלא יחשדוהו כמקבל שוחד והוא ענין כאלישע בראשונה וכשמואל הרמתי בשניה, ומכל מקום כל המהנה ת"ח מנכסיו או שמכניסו לביתו ומאכילו ומשקהו שכרו אתו ופעולתו לפניו:

7 המתפלל אל יעמוד במקום גבוה כגון על גבי מטה או על גבי כסא או על גבי ספסל או על גבי שרפרף או על גבי שום מקום שנא' ממעמקים קראתיך ה' ודוקא במקומות כעין אלו הנזכרים, ר"ל מטה כסא ושרפרף שאין העמידה עליהם מצויה והעולה עליהם להתפלל בעמידה מראה כאילו כונתו לקרב את תפלתו לשמים אבל אם הוא מקום שהעמידה מצויה אין בכך שלום, ואין טענה מכאן לאמר שלא להתפלל על הדוכן, ויש נותנים שיעור בכך שכל שהוא מקום גבוה עשרה או שהוא מוקף מחיצות או רחב ד' אמות הרי הוא כרשות בפני עצמו ומותר, וכן אם הוא נמוך מג' טפחים הרי הוא כקרקע:

8 המתפלל צריך שיכוין את רגליו עד שיהיו שניהם נראין כאחד, ובתלמוד המערב פירשו שיהיו מכונים כנגד נקביו ומתפרדין מלמעלה הוא שאמרו דרך סמך ורגליהם רגל ישרה רגלים ממקום אחד ורגל ממקום אחר והוא דמיון רגל עגל:

9 האוכל ושותה בשחרית ואחר כך מתפלל אע"פ שמכל מקום יצא ידי תפלה עון גדול הוא ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך לאחר שהתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים, ודרך סמך הביאו אזהרה על זה לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם:

10 בסוגיא זו אמרו גדול הקורא ק"ש בעונתה מן העוסק בתורה מדקתני לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, אלמא דקריאה בעונתה עדיפא טפי, יש שואלים פשיטא שהרי אף הקריאה תורה וכשיש בם קיום מצוה בעונתה ודאי גדולה היא מקריאה ומה הוצרכה, ותירצו בה שפירושה אף מן השונה ר"ל קורא ומתכוין בפירושה, וזה הוא לשון עוסק ונפקא מינה למי שתורתו אומנותו שאע"פ שאינו מפסיק לתפלה מפסיק הוא לק"ש ודלא כר' שמעון בן יוחאי שנחלק על זה בתלמוד המערב, שאמרו שם תמן תני' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר ר' אחא טעמא ק"ש דבר תורה תפלה אינה דבר תורה, ר' אבא אמר תפלה אין זמנה קבוע אמר ר' יוסה ק"ש אינה צריכה כונה תפלה צריכה כונה, אמר ר' מני וג' פסוקים הראשונים אין צריכין כונה, פי' בתמיהם מגו דאינון צבחר ר"ל מעט, הוא מיכון, ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי אף לק"ש אין מפסיקים ר' יוחנן אמר על גרמיה כדון אנו אף לתפלה מפסיקים והיו סבורים שם שר' שמעון בן יוחאי סובר שאך לשאר מצות אין מפסיקים והוא שאמרו שם כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, ר' חנינא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקים לק"ש כך מפסיקים לתפלה ולתפלין ולשאר כל מצותיה של תורה ואתיא דר' יוחנן מן גרמיה כר' חנינא, והקשו על זה ולא מודי ר' שמעון שמפסיקין לסוכה וללולב והא תני הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, אלא טעמיה בק"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלים שנון מפני שנון, והא תני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה, ר' שמעון על ידי שהיה חדד בדברי תורה אינה חביבה עליו יותר מדבר תורה, והק' ולא תני כאדם שקורא בתורה, הא בעונתה במשנה היא כלומר והיה לו שיפסיק ותירץ ר' שמעון לדעתיה שאמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה, כלומר ואינו עושה אותה כמשנה, ורבנן עבדין קריאתה כמשנה ר"ל קריאה בעונתה, ומתוך כך מפסיקים ומכל מקום יראה שדוקא בפסוק ראשון אבל משם ואילך מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק וכן נאמר:

11 המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני, והוא שאמר ב"ש אומר בערב וכו' בא לבאר במשנה זו תכונת עמידת הקורא בשעת קריאתו והיו ב"ש סוברים שמה שנאמר על קריאת ערבין בשכבך, אע"פ שהוא נאמר על זמן קריאה יש ללמוד גם כן ממנו שיקרא בשכיבה ר"ל שיהא שוכב או מוטה בשעת קריאה, ובבקר שיקרא מעומד הואיל ונאמר ובקומך, ולדעת ב"ה לא נאמר בשכבך ובקומך אלא להוראת שכיבה, ותימה שהרי נאמר ובלכתך בדרך שמשמעו שרשאי לקרות אף בשעת הלוכו שאין כאן לא הטיה ולא עמידה, ואע"פ דב"ש היו מעמידים בדרך פרט לחתן מכל מקום ממילא למדנו שאף בדרך קורא והלכה כב"ה. והילכתא בין ק"ש של ערבית בין ק"ש של שחרית קוראה כמו שירצו יושבין וקורין, עוסקין במלאכתן וקורין, או מוטין וקורין, ומכל מקום בפרק א' אינו רשאי לקרות בשעה שהולך כמו שיתבאר בפרק שני, ואחר שכן אין ראוי לאדם לשנות עמידתו בקריאתו, ר"ל שאם היה יושב או זקוף אינו מטה לכונת קריאה בהטייה, אם עשה כן יש אומר שלא יצא ומחזירים אותו ודבר זה אינו מן הדין אלא שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות זהו ביאור המשנה וקצת דברים באו עליה בגמ' אגב גררא ואלו הן: